סיפר הרב אברהם אבא וינגוט שליט"א: במשך כשנה הייתי ישן בדירתו של הרב וינברג זצ"ל בעל ה'שרידי אש'. באותו זמן הייתי מעתיק את תשובותיו במכונת כתיבה. לילה אחד העתקתי את אחד מחידושיו, וכשהקלדתי את הדברים הייתי בטוח שהרב טעה בנקודה מסויימת.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, אך הרב היה רגיל לשבת וללמוד תורה עד שלוש או ארבע לפנות בוקר. נכנסתי לחדר הסמוך אל הרב ואמרתי לו: "הרב טעה פה".
הרב לקח את הכתב בידו, התבונן בדבר, ולאחר כמה דקות הבהיר לי במאור פנים את כוונתו. פתאום הבנתי שלא הרב טעה אלא אני טעיתי, ובגלל שלא הייתה לי מספיק 'אמונת חכמים' בדבריו של הרב, לא התעמקתי מספיק בדבריו ולא הבנתי את עומק כוונתו. יתכן שאם הייתי עמל על הדברים במשך שעות או ימים, הייתי מבין את עומק כוונתו.
אותו רגע הפך לקניין גדול בחיי. הרי כל גדולי ישראל שבכל הדורות, שלעיתים איננו מבינים את דבריהם ואנו מקשים עליהם קושיות ורוצים לדחות את דבריהם, אם הם היו 'בחדר הסמוך' והיינו ניגשים אליהם ושואלים אותם, בוודאי הם היו מבהירים לנו את עומק כוונתם.
והעניין מחובר לדברים שכתב 'השרידי אש' על המשנה באבות, שתורה נקנית ב"פלפול התלמידים ובאמונת חכמים". לכאורה, במבט ראשון, האמונה והפלפול סותרים זה את זה, שהרי מי שמאמין לא מפלפל ולא שואל?
ותשובתו – מי שמאמין בדברי החכמים ויודע שכוונתם עמוקה וידיעתם רחבה, הרי כשיש לו שאלה על דבריהם, הוא אינו מבטל את דבריהם, אלא מעיין ומתעמק עד שמעמיד את דבריהם על תילם. נמצא שאמונת החכמים היא זו שגורמת לפלפול התלמידים, ורק כך האדם צולל לעומקה של תורה וקונה אותה. (על פי ההקדמה לספר 'לפרקים' עמ' 22).
כמה הדברים חשובים לדורנו, כשיש לצערנו המבטלים בשטחיות את דברי גדולי ישראל שבכל הדורות, ויש המזלזלים אף בנביאנו ומלכינו הגדולים, בחושבם שאם הם יקשו ויבטלו את דבריהם ודמותם, הם גדולים, צדיקים, ומעמיקי מחשבה יותר מהם. אמת, טוב לשאול שאלות, וכך לצלול לעומקם של דברים, אך דווקא מי ששואל מתוך אמון בדמותם ובעומקם של גדולי הדורות, הוא שיצלול לעומקה של תורה וידלה ממנה פנינים.
עניין זה קשור מאד לחודש הנוכחי, חודש העיבור, חודש אדר א'. בחודש זה ניכרת ביותר עוצמתם של החכמים, המקדשים את החודש ומעברים את השנה, ומשפיעים על עיתוי החגים והמועדים. כידוע, ברגלים אנו חותמים בברכת – 'מקדש ישראל והזמנים', מפני שעיתוי קדושת הזמנים תלוי בבית הדין של חכמי ישראל.
ביטוי נוסף לכך שבעיבור השנה ניכרת חכמתם של ישראל מצאנו בגמרא (שבת עה) בדברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן, "שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר: ושמרתם...כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". מכאן מנה הסמ"ג במצווה מז' מצווה בתריג' מצוות לחשב התקופות והמזלות, כדי שידע לעבר החודש והשנה, (שאר מוני המצוות חולקים ולא מונים זאת כמצווה). ומבארים, שבעיבור השנה יש חכמה מיוחדת, כי התורה והחכמים ידעו את כל החישובים האסטרונומיים, ויצרו לוח שנה מורכב המתאם את מהלכי השמש והירח.
בזמן שזכינו לסנהדרין היו מקדשים את החודש לפי הראיה, ומעברים את השנה גם לפי החישובים של תקופת האביב וגם לפי המציאות של מזג האוויר והשלכותיו החקלאיות באותה שנה. כך היה הלוח ביטוי לחכמתם של ישראל בצורה חיה, הקשובה ובוחנת את המציאות.
מימי הלל השני, עת עמדה הסנהדרין לפני ביטולה, (לפני כ1650 שנה), עמדו חכמי ישראל וחישבו את החשבונות לדורות רבים, וקדשו לוח שנה שבכוחו לעמוד בקריטריונים התורניים לזמן רב. באותו זמן, התמעט כוחם של חכמי ישראל החיים איתנו בכל דור, ולא היה עוד בכוח חכמינו להראות את חכמתם ובינתם בשלמות בכל דור. מאידך, התגלתה חכמתם האדירה של חכמי ישראל בדורות הסנהדרין, שידעו להכיר את המציאות ולחשב חשבונות כה מסובכים, עד שיצרו לוח שבכוחו להכיל את כל המורכבויות לדורות רבים. כך נגלתה חכמת התורה, במובן מסוים, בעוצמה גדולה יותר.
בסיכומו של דבר, חשוב לדעת, שעדיין יש פער קטנטן של מספר דקות בין השנה הממוצעת של הלוח שבידינו לשנה האסטרונומית. וכך במרוצת דורות הגלות, הולך ונוצר פער מסוים, שסופו להפוך לבעיה הלכתית.
בעיה זו עתידה להיווצר רק אחרי תום האלף השישי, וכך יוצא שגם הלוח העברי עומד וזועק, שהגיעה העת לגואלנו, ועתידה לשוב הסנהדרין לישראל, לקדש חודשים ולעבר שנים, ולגלות את חכמת התורה וחכמת ישראל לעיני העולם כולו!