ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש משנה וגמרא יבמות

יבמות דף צ ע"ב (בתוס')

בגדרי מצוות ציצית

יאיר וסרטילאדר א תשע"ט
28
מוקדש לעלוי נשמת
שלמה בן יעקב
לחץ להקדשת שיעור זה
ביטול המצווה – קום עשה או שב ואל תעשה?
בתוך הדיון אם יש לחז"ל לעקור דבר מן התורה, השיבה הגמרא שגם רבה הסובר שאין להם כח מודה שיש להם כח לתקן באופן שהעבירה על דבר התורה תהא בשב ואל תעשה, ולכן מיושב כיצד תיקנו לא להטיל ציציות בסדין.

סתירה בין דברי ר"י שבתוס' לדברי ר"י שבמרדכי
התוס' (ד"ה כולהו) מתקשים מדוע ביטול מצוות הציצית מוגדר כשב ואל תעשה והרי העבירה נעשית בכך שהאדם מתעטף בסדין שאין בו ציצית, והעיטוף הוא פעולה בקום עשה. כדי ליישב מחדשים התוס' שהחיוב בציצית אינו מתחיל בעת העיטוף אלא רק לאחר שהאדם כבר מעוטף, ודורשים זאת מלשון הכתוב "כסותך" 1 – משמע שאתה כבר מכוסה בה. לכן העבירה נעשית בשב ואל תעשה, לאחר העיטוף הוא לא מטיל ציציות. בברכות יט ע"ב אומרת הגמרא שהמוצא כלאיים בבגדו פושטן אפילו בשוק, ומקשה מדוע לא נלמד מההיתר לבטל מצוות פסח כדי לקבור מת מצווה שכבוד הבריות דוחה את המצוות, ומשיבה שמהמקור שם ניתן ללמוד רק לגבי דחיית מצוות בשב ואל תעשה אך אין מקור שכבוד הבריות ידחה אפילו בקום עשה. התוס' מקשים מדוע בכלאיים למרות שהוא כבר לבוש בבגד אנו מגדירים זאת כעבירה בקום עשה ולכן מצווים אותו לפשוט למרות הביזיון ואילו בציצית מוגדר כשב ואל תעשה. ומתרץ ר"י שבכלאיים עיקר האיסור הוא בעת הלבישה, ולכן אפילו אם גילה זאת רק לאחר שכבר לבש הוא מוגדר כעובר בקום עשה, ואילו בציצית בגלל שכמו שהגדרנו המצווה היא רק לאחר שהוא כבר מעוטף הוא מוגדר כעובר בשב ואל תעשה. התוס' מעירים על דבריהם שלכאורה מנוסח הברכה "להתעטף" משמע שהמצווה היא כן בעת העיטוף.
גם התוס' רא"ש (ד"ה כולהו) מתרץ כתוס' שבציצית הואיל וזמן המצווה הוא רק לאחר העיטוף זה מוגדר כשב ואל תעשה, ולגבי הקושיא מהברכה הוא מתרץ שבגלל שזמן הברכה צריך להיות עובר לעשייתן קודם העיטוף תיקנו לברך "להתעטף". מוסיף הרא"ש וכותב שמכאן הורה ריצב"א שאם נפסק לאדם אחד ציצית בשבת או ביום טוב יכול להתעטף בטליתו אפילו לכתחילה משום שאינו מתחייב עד לאחר שמתעטף.
המרדכי בהלכות קטנות (מנחות רמז תתקמד) כותב בשם ר"י שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת מותר לו ללבוש את הציצית משום שהגדרת המצווה אינה איסור לא ללבוש בגד ללא ציצית אלא מצוות עשה להטיל ציצית, ובשבת הואיל ואסור לקשור הרי הוא אנוס ולכן אינו עובר. כיוצא בדבר אדם שאין לו מזוזה, ודאי שמותר לו להיכנס לבית, כי אין איסור לדור בבית ללא מזוזה אלא יש מצווה שהדר צריך לקבוע מזוזה ואם הוא אנוס ואין ביכולתו לקבוע אינו עובר שום איסור. הוא חלוק שם על רבי שלמה מדרוש שפסק שאסור ללבוש את הציצית עד שיתקנה.
השאגת אריה (סי' לב) מבין שהתוס' והמרדכי חלוקים, כי לפי התוס' הגדר תלוי בשעת החיוב ואילו לפי המרדכי בתוכן הציווי. לפי המרדכי גם אם נאמר ששעת החיוב היא בעת העיטוף מכל מקום מכיוון שלא מדובר באיסור ללבוש בגד ללא ציצית אלא במצוות עשה להטיל ציציות הלובש מוגדר כמבטל מצווה בשב ואל תעשה. לפיכך השאגת אריה תמה, שהרי גם התוס' וגם המרדכי כתבו את דבריהם בשם ר"י. השאגת אריה מוליד נפקא מינה ממחלוקת זו לגבי שאלה שנשאל, אימתי הזמן הראוי לברך על הציצית, בעת שמתעטף בה או בשעה שמחזיק בידו ורוצה להתעטף בה. לפי התוס' יש לברך בשעה שמתעטף כי ראוי לברך עובר לעשייתן בסמוך ולא "קודם דקודם" לעשייתן, והשאגת אריה עצמו סבור כדעת המרדכי ולכן יש לברך לפני שמתחיל להתעטף. השאגת אריה מקשה על התוס', אם מצוות ציצית חלה רק לאחר העיטוף כיצד אנו אומרים שמצוות עשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאיים הרי הן לא חלות באותו זמן שהרי איסור כלאיים חל כבר בעת העיטוף כפי שכותבים התוס'.
נראה ששורש ההבדל בין הבנת ר"י שבתוס' להבנת ר"י שבמרדכי הוא שלפי ר"י שבמרדכי ההגדרה תלויה בסוג המצווה ואילו לפי ר"י שבתוס' באופן שבה מבטלים את המצווה, ולכן לפי התוס' ההגדרה תלויה בשעת החיוב, כי אם החיוב הוא כבר בעת ההתעטפות נמצא שהאדם דוחה אותה בידיים בעת שמתעטף, ואם החיוב הוא רק לאחר שסיים להתעטף שוב לא עבר וביטל בפועל בידיו.
אמנם צריך עיון לפי זה מחילוק התוס' מכלאיים, ששם האיסור הוא על פעולת הלבישה לעומת ציצית שהמצווה רק לאחר הלבישה, כי סוף סוף מדובר שם שנודע לו רק לאחר הלבישה ואם הכל תלוי במה שעושה בפועל ולא בסוג האיסור הרי כעת הוא לא עושה שום מעשה בידיים. בשאגת אריה מבואר שהואיל והבגד לבוש רק בגלל שבתחילה לבשו מצרפים את העשייה שעשה קודם לכן, והוכיח זאת משבועות טז ע"ב שחייבים גם על שהייה בטומאה בעזרה למרות שאין בה מעשה והטעם הוא שהשהייה נגררת אחר הכניסה לבית המקדש ומצטרפת אליה, אך מכח זה הוא הקשה על התוס' שגם אם לפי ההגדרה מצוות ציצית מתחילה רק לאחר העיטוף יש לצרף את העיטוף, ואם כן התוס' לא סברו שמצטרף 2 . בפרט יש לתמוה לפי הגדרתנו שהכל תלוי בעשייה בפועל, מה הסברא לצרף את העשייה שקדמה למצווה או לאיסור, וצריך עיון.
כפי שיבואר מדברי הקובץ הערות עולה שהבין בתוס' כדברינו שההגדרה תלויה בעשייה בפועל, אלא שהוא מוסיף על כך שהגדרה זו נכונה דווקא לסוגייתנו לגבי עקירת דבר מן התורה (וצריך לומר שגם לעניין גדרי דחיית מצוות משום כבוד הבריות, שהרי התוס' השוו בין סוגייתנו לסוגיא שם לגבי כלאיים), ובכך מיישב קושיא של השאגת אריה מדין לאו שאין בו מעשה לעניין מלקות, ולפי זה גם מיושב שאין סתירה בין דברי ר"י שבתוס' לדברי ר"י שבמרדכי, ונפרט.
השאגת אריה מביא סיוע לשיטתו מהרמב"ם (חגיגה א, א) הכותב שאם אדם לא הביא עולת ראייה עובר על לא תעשה של "לא יראו פני ריקם" אך אינו לוקה כי לא עשה מעשה. מוכח מכאן שהדין אינו תלוי בשעת הציווי אלא למרות שמיד ברגע שנכנס הוא עובר על הציווי להביא קרבן הואיל וגדר הציווי הוא לקום ולעשות מעשה נמצא שביטולו הוא בשב ואל תעשה. כאשר התורה מצווה "כשתעשה זאת – עשה זאת!" אם לא עשה את הציווי השני הרי הוא עובר בשב ואל תעשה.

יישוב הקובץ הערות
הקובץ הערות (סי' סט) מיישב קושיא זו שעצם ההשוואה בין הגדרת שב ואל תעשה בסוגייתנו להגדרתה בסוגיות אחרות (כגון לעניין חיוב מלקות) אינה מחוייבת. כפי שהבאנו בהרחבה בסוגיית "כוחם של חז"ל בעקירת דבר מן התורה" הוא תלה שם שלוש חקירות זו בזו: א. האם במקרה שחז"ל עקרו, המשמעות היא שהמצווה כלל אינה קיימת או שהיא קיימת אלא שהורו חז"ל לא לקיימה. ב. מהו טעם החילוק בין קום עשה לשב ואל תעשה. ג. האם החילוק בין קום עשה לשב ואל תעשה תלוי בגוף האיסור או באופן שהאדם עובר עליו.
אם על ידי עקירתם נעקר דין התורה לגמרי, צריך לפרש את טעם החילוק שבין קום עשה לשב ואל תעשה שאיסור של קום עשה הוא איסור חמור יותר ולכן אין להם כח לעוקרו, ולפיכך צריך גם לומר שההגדרה תלויה בגוף האיסור עצמו ולא איכפת לנו באיזה אופן הוא עובר עליו. לעומת זאת אם נאמר שבאמת דין התורה מצד עצמו לא נעקר ממקומו, צריך לפרש שהסיבה שנעקר היא שנגד דין התורה יש לנו גם דין תורה האוסר לעבור על דברי חכמים וכיוון ששני הדינים סותרים זה את זה ממילא שב ואל תעשה עדיף, וזהו הטעם לכך שהיכולת לעקור היא דווקא בשב ואל תעשה, ולפי זה ההגדרה אינה תלויה בחומרת האיסור אלא באופן שעוברים עליו, הואיל והדין הוא שבכל מקום ששני איסורים מתנגשים צריך לנהוג בשב ואל תעשה.
לפי זה, גם אם לעניין דין מלקות ההגדרה של לאו שאין בו מעשה תלויה בסוג האיסור, ולכן הנכנס ריקם לעזרה פטור ממלקות, לעניין עקירת דבר מן התורה אפשר לומר שההגדרה תלויה באופן שעוברים ולכן אין לחז"ל לעקור מצווה זו. ומסביר הקובץ הערות שהתוס' סברו שהמצווה לא נעקרת ממקומה והסיבה שתקנת חז"ל דוחה את המצווה מהתורה היא רק בגלל שבהתנגשות יש לנקוט בשב ואל תעשה, ולכן אף שהתוס' מודים לדברי המרדכי שהגדרת האיסור היא שב ואל תעשה ולכן מותר ללבוש טלית ללא ציצית בשבת משום שהוא אנוס, לא די לתוס' בכך כדי להתיר לחז"ל לעקור מצווה זו, כי סוף סוף אם החיוב מוטל כבר בשעת העיטוף נמצא שבפועל הוא עובר על המצווה בקום עשה.

יישוב הברכת אברהם
הברכת אברהם (בענין שב ואל תעשה ס"ק ב) מיישב את דברי ר"י שבמרדכי עם דבריו שבתוס' שר"י הבין שהדברים תלויים זה בזה, כלומר, ההגדרה אימתי מועד תחילת המצווה תלויה בהגדרת סוג המצווה אם זו מצוות עשה להטיל ציציות או איסור לא ללבוש בגד ללא ציציות. אם זהו איסור לא ללבוש בגד ללא ציצית הרי שהוא מתחיל כבר מעת ההתעטפות ואילו אם זו מצווה שיהיו על הבגד ציציות הרי שהיא מתחילה רק לאחר שהאדם כבר מעוטף. הברכת אברהם לא מתייחס לצד ההפוך אך כדי ליישב מוכרחים לומר שהתוס' הבינו שהתלייה הכרחית גם לצד ההפוך, שאם המצווה מתחילה כבר בשעת העיטוף על כרחך שיש כאן איסור לא ללבוש בגד ללא ציצית כי אם המצווה הייתה רק להטיל ציציות אין סיבה שהמצווה תתחיל כבר בשעת העיטוף.

שיטת רבי שלמה מדרוש
לפני הבאת דבריו של ר"י הביא המרדכי את דעת רבי שלמה מדרוש החלוק וסבור שאכן אדם שניתקו ציציותיו צריך להוריד את הבגד גם בשבת. הקהילות יעקב (מנחות סי' כא) מסביר שמחלוקתם היא אם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב שבו יהיה אנוס מלקיים מצוות, בדומה למחלוקת הרמב"ן ובעל המאור אם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש שיאלצו לבטל לעבור איסור.
המנחת אשר (דברים סי' כח) מביא אפשרויות נוספות בביאור שורש מחלוקתם ואחת מהן היא שלדעת רבי שלמה מדרוש המצווה מתחילה בעת ההתעטפות בניגוד לר"י הסבור שמתחילה רק לאחר שנתעטף, וכפי שראינו יתכן שבכך תלויה גם השאלה אם זו מצווה שיהיו ציציות או איסור שלא ילבש בגד ללא ציציות.
בעומק המחלוקת יש להסביר שאם מדובר במצווה חיובית כהבנת ר"י אין שום רווח מכך שהאדם לא ילבש את הבגד, שהרי בלבישת הציצית אדם עובד את ה' ומתקרב אליו, וכעת שאין לו ציציות אינו יכול להתקרב, אך אין כל רווח בכך שיוריד את הבגד שהרי גם אז לא יזכה בשום קירבה אל ה'. ביום חול הואיל ויש לו את האפשרות להטיל ציציות ואינו מטיל יש פגם בעבודת ה' אך כשהוא אנוס אין פגם וממילא גם אין שום תועלת בהורדת הבגד. לעומת זאת להבנת רבי שלמה מדרוש שיש איסור, הרי שיש פגם בעבודת ה' בלבישת בגד ללא ציציות, ולכן עדיף שיוריד את הבגד ולא יפגום.

כיסוי הדם
הרב שלמה איגר (הגהות ליו"ד סי' כח) הקשה על דברי ר"י שבמרדכי מהמבואר בביצה ח ע"א שמי שאין לו חול מוכן כדי לכסות את הדם לא ישחט ביום טוב, והרי לדברי ר"י היה לנו לומר שישחט ואין פגם בכך שלא יכסה משום שהוא אנוס, ונשאר בצריך עיון.
המנחת אשר (דברים סי' כח ס"ק ד) מתרץ שיש לחלק בין מצוות שעיקר עניינם בתוצאה לבין מצוות שעיקר עניינם בעצם המעשה שיש בו עבודת ה'. חילוק זה משלים את מה שנתבאר למעלה בביאור שורש מחלוקתם של רבי שלמה מדרוש ור"י. ביארנו שאם מדובר במצווה חיובית להטיל ציציות אין שום רווח מכך שנאמר לאדם לא ללבוש כלל את הבגד כי אין פגם בלבישת בגד ללא ציציות אלא רק אין את הרווח של עבודת ה', וגם אם לא ילבש כלל סוף סוף לא יתקרב יותר אל ה'. טעם זה שייך רק במצוות שעניינם הוא בפעולה אך מצווה שעניינה הוא בתוצאה כמו כיסוי הדם, יש פגם אם התוצאה לא מתקיימת ויש לפנינו דם לא מכוסה.




^ 1."גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (דברים כב, יב).
^ 2.ומוסיף שאי אפשר לחלק שלגבי טומאה ולגבי כלאיים הואיל והאיסור מתחיל כבר בעת הכניסה אלא שהאדם היה אז שוגג מצרפים את פעולת הכניסה לשהייה אך במקום שהמצווה או האיסור מתחילים רק לאחר גמר הפעולה לא מצרפים אותה, שהרי לגבי שהייה בעזרה הדיון שם הוא במי שנכנס טהור ואז נטמא כי אילו נכנס טמא ודאי שאין צורך בשיעור שהייה.
עוד בנושא יבמות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il