בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות הצומות הקלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

דיני הצומות הקלים

א - מעמד הצומות בימינו. ב - דיני הצומות הקלים. ג - זמן הצומות הקלים. ד - האם הקם לפני עלות השחר רשאי לאכול ולשתות. ה - שטיפת הפה. ו - השוכח שהוא צום. ז - חולים פטורים מהצום. ח - מעוברות ומיניקות בתשעה באב ובצומות הקלים. ט - קטנים חתנים וחיילים. י - תפילת עננו. יא - קריאת 'ויחל' בתענית. יב - ברכת כהנים במנחה.

undefined

שבט תשפ
21 דק' קריאה
א - מעמד הצומות בימינו
כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, שכן בדרך כלל תקנו חכמים את תקנותיהם כדוגמת מה שנצטווינו בתורה. וכמו שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכך נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל.
וכשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני, נתבטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. וכך נהגו במשך כל השנים הקשות שאחר חורבן בית המקדש השני, שנים שבהן התחולל מרד בר כוכבא וחורבן ביתר ויהודה. נמצא שדין הצומות תלוי במצבנו הלאומי. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות. וכשבית המקדש בנוי, ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.
ובמצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד, אין עלינו גזירות קשות, כפי שהיה בתקופת רבי יהודה הנשיא, דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל, "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין". וכך הדין בעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה. אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון (ר"ה יח, ב).
למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון. 1

ב - דין הצומות הקלים
כפי שלמדנו, בזמן הזה, בו אין גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, דין הצומות הקלים תלוי ברצון ישראל. וכשם שעצם הצום תלוי ברצון ישראל, כך גם דיניו תלויים ברצון ישראל. וכשקיבלו ישראל על עצמם לצום גם בזמני הביניים, לא קיבלו על עצמם לצום כחומרת צום הכיפורים. וזה יסוד ההבדל בין שלושת הצומות הקלים לתשעה באב, שבתשעה באב, מפני הצרות שהוכפלו בו, חובה לצום גם במצב הביניים, ודינו נשאר כפי התקנה המקורית, שהצום נמשך יממה שלימה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הכל כדוגמת צום הכיפורים.
אולם דין שאר הצומות שנתקנו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין צריך להימנע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
ועוד הבדל, בתשעה באב נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ורק חולות פטורות. אולם בשלושת הצומות הקלים, גם מעוברות ומיניקות שאינן חולות, פטורות מהצום, מפני שמתחילת קבלתם של ישראל לצום באותם הצומות, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יצומו (שו"ע או"ח תקנ, א-ב). 2
וטוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום, כדרך שנוהגים בתשעת הימים מפני אבלות החורבן. 3

ג - זמן הצומות הקלים
הצומות הקלים נמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להיראות במזרח, וצאת הכוכבים הוא הזמן שנראים שלושה כוכבים בינוניים ברקיע. ויש דעות אימתי בדיוק עלות השחר, האם בעת היראות אור ראשון במזרח (כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק), או מעט אח"כ, בשעה שהאיר המזרח (כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק).
גם לגבי זמן צאת הכוכבים ישנן שתי דעות עיקריות. בעת שהמומחים ומיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים (כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק), או כאשר אנשים רגילים יכולים לראות שלושה כוכבים (כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק).
בסוגיה זו רווחת טעות, כאילו יש משך זמן קבוע בין עלות השחר להנץ החמה, ובין השקיעה לצאת הכוכבים, ולא היא. אלא משך הזמן תלוי בעונת השנה ובמקום. ולכן צריכים להיעזר לשם כך בלוחות מדוייקים. 4
מעיקר הדין, כיוון שהצום מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, אבל טוב יותר להחמיר, שאחר שכבר צמים כל היום, מוטב להוסיף עוד כמה דקות לצאת ידי כולם.
כשחל עשרה בטבת ביום שישי, צריכים לצום עד אחר צאת הכוכבים, למרות שכבר נכנסה השבת (שו"ע רמט, ד).
מי שטס בצום מאמריקה לישראל, הצום יתקצר לו, שכן הוא טס לכיוון ההפוך ממסלול השמש, ובכל שעת טיסה הוא מקצר את הצום ביותר מחצי שעה. ואם הוא טס מארץ ישראל לאמריקה, הצום יתארך לו, שכן הוא טס במסלול השמש, ובכל שעת טיסה הוא מוסיף לעצמו יותר מחצי שעה של צום. הכלל הוא, שהצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפי המקום שבו הוא נמצא באותה שעה (עי' אג"מ או"ח ג, צו).
ד - האם הקם לפני עלות השחר רשאי לאכול ולשתות
אף שהצום מתחיל מעלות השחר, לפעמים איסור אכילה מתחיל כבר מהלילה שלפני כן, שאם התכוון שלא לאכול עוד עד הצום, הרי הוא כמי שקיבל על עצמו את הצום ואסור לו לאכול יותר. ולכן מי שהלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר - אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום.
וכל זה לגבי אכילה, אבל לגבי שתייה נחלקו הפוסקים. לדעת הרמ"א, כיוון שרבים נוהגים לשתות מים אחר קימתם מן השינה, גם אם לא התנה על כך במפורש, הרי הוא כמי שהתכוון שאם יקום קודם עלות השחר יוכל לשתות. ולדעת בעל ה'שולחן-ערוך' אין חילוק בין אכילה לשתייה, ומי שלא התנה בליבו שרוצה לשתות מים כשיקום לפני עלות השחר, אסור לו לשתות אחר שיקום משנתו (שו"ע תקסד, א). למעשה, הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא - רשאי לשתות אף שלא התנה על כך (עי' מ"ב תקסד, ו, כה"ח י). 5

ה - שטיפת הפה
מי שחושש מריח רע שנודף מפיו - רשאי לשוטפו ואף לצחצח את שיניו עם משחת שיניים, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לרחוץ את פיו ולנקותו, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים.
בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד, לא ישטוף את פיו, ורק מי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה. 6
ו - שכח שהוא צום
שכח ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף אם אכל או שתה כשיעור שבירת הצום, ועקב כך כבר לא יוכל לומר 'עננו' בתפילתו (כמבואר להלן י), מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת, אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא ביום שתקנו חכמים לצום. ואמנם היו שנהגו לקבל על עצמם צום נוסף כדי לכפר על מה שאכלו ביום תעניתם, אולם אין בזה חובה (מ"ב תקסח, ח). ועדיף לכפר על כך בהוספת צדקה ולימוד תורה.
שכח את הצום, וברך 'שהכל נהיה בדברו' על מים, ושב ונזכר בצום, נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור שתייה בצום מדברי חכמים, ולכן מוטב שישתה מעט מן המים, שעל ידי כך ינצל מאיסור ברכה לבטלה. ויש אומרים שהואיל ודעת רוב הראשונים שאיסור ברכה לבטלה מדברי חכמים, מוטב שלא ישתה כלל. בנוסף לכך, אין לתקן עבירה אחת על ידי עשיית עבירה אחרת. וכך נראה למעשה. 7

ז - חולים פטורים מהצום
כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם חולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק חולים שהצום עלול לסכן את נפשם, פטורים מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים, כל חולה, אף שאין בו סכנה, פטור מהצום.
ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו - נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה - פטורים מהצום.
ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו, ואפילו אם חולשתו מהצום גורמת לו להעדיף לשכב על מיטתו, אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום, עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה - פטור מן הצום.
וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות - פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה שהצום עלול לעורר את מחלתו, ואין תרופה שתוכל למנוע זאת - פטור מהצום. וכן אדם חלש שיודע שיש סבירות גבוהה שהצום יגרום לו לחלות - פטור מהצום. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין - פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים - פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם, אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמים. 8
הפטור מהצום מחמת חוליו, יכול לכתחילה לאכול כבר בבוקר ארוחה שלימה ולשתות כל צורכו, אבל ראוי שלא יענג את עצמו במאכלי מותרות. וכשיאכל אינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים. מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, וגם החולים חייבים בו, החמירו גם לגבי חולים מסוכנים שמוכרחים לאכול, שאם אפשר להם, יאכלו פחות פחות מכשיעור, כדי שלא לשבור את הצום. אבל בצום שתקנו חכמים, אין לחולים מצווה להתענות, ולכן אין כל צורך שיאכלו פחות פחות מכשיעור. 9
עוד צריך לציין, כי חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. ומי שיכול, יבלע את התרופה בלא מים. יש לציין שכמעט בכל התרופות, כולל אנטיביוטיקה, לא יגרם נזק למי שיבלעם בתענית בלי מים. ומי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר, עד שלא יהיו ראויים לשתייה - ובעזרתם יבלע את הגלולה. גם מי שמצטער מחמת הצום או מחמת מיחוש אחר, רשאי לבלוע תרופה בצום (עי' פנה"ל ימים נוראים ח, ב).

ח - מעוברות ומיניקות בתשעה באב ובצומות הקלים
בתשעה באב גם נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, מפני שרק חולים פטורים מצום תשעה באב, ואילו מעוברות ומיניקות, כל זמן שאין להן חולשה מיוחדת, נחשבות בריאות. אולם מן הצומות הקלים, נשים מעוברות ומיניקות פטורות. והטעם, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו בשעה שיש על ישראל גזירות קשות, וכשאין גזירות קשות הצום תלוי ברצון ישראל, ואכן ישראל נהגו וקיבלו על עצמם לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אולם כבר מתחילה נהגו שמעוברות ומיניקות אינן צמות בהם, מפני שהצום קשה להן יותר.
ואמנם באשכנז, נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולהתענות גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז, שנשים מעוברות ומיניקות אינן מתענות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום - עדיף שלא תתענה. ומשעה שהאשה יודעת שהיא בהריון היא פטורה מהצום. 10
דין מינקת הפטורה מהצומות הקלים נמשך כל עוד האשה מיניקה את בנה, ואף כאשר התינוק מקבל מזון נוסף, כל זמן שלא פסקה להיניק - הרי היא פטורה מהצום. ויש מקילים לכל מי שילדה שלא תצום עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים. למעשה, רבו המחמירים המחייבים כל אשה שפסקה להיניק להתענות גם בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, ולכן ההוראה המקובלת למי שחוששת מחולשה בצום, שתתחיל לצום, ואם תרגיש שהצום קשה לה, תאכל ותשתה. והרוצה לסמוך על דעת המקילים שלא לצום כלל בעשרים וארבעה החודשים אחר הלידה, יש לה על מה לסמוך, שכמה מגדולי הפוסקים הקילו בזה. 11

ט - קטנים חתנים וחיילים
קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים מן הצומות שתקנו חכמים. וגם לא תקנו חכמים לחנכם לצום מספר שעות, כי רק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, תקנו חכמים לחנכם לצום לפני הגיעם לגיל מצוות, אולם בצומות שמדברי חכמים לא תקנו לחנכם לצום. ובכל זאת, רבים נוהגים לחנכם לצום מספר שעות לפי כוחם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג). כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקנ, ה).
גם חתן וכלה צריכים לצום בצומות הללו. ואע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים, מכל מקום בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (ריטב"א, באו"ה תקמט, א. ובתענית אסתר רבים מקילים, להלן יד, 12).
וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שפודה את בנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול. אלא נוהגים לקיים את הברית או הפדיון לקראת סוף הצום, ועורכים את הסעודה אחר צאת הכוכבים. 12
חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.

י - תפילת עננו
תקנו חכמים להוסיף בחזרת הש"ץ של תפילות שחרית ומנחה, בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', ברכה מיוחדת על הצום - 'עננו'. ואומרים אותה בתנאי שיש שם לפחות ששה מתענים, והחזן צריך להיות מהמתענים (שו"ע תקסו, ה). 13
אבל בתפילת הלחש אין אומרים 'עננו' כברכה בפני עצמה, אלא אומרים 'עננו' בתוך ברכת 'שומע תפילה' (תענית יג, ב). ונחלקו המנהגים באילו תפילות אומרים 'עננו'. יש אומרים שבכל שלוש התפילות של יום הצום יש לומר 'עננו', ואף שבערב עדיין לא מתענים, כיוון שיום זה נקרא צום - אומרים 'עננו'. וכן נוהגים עולי תימן וחלק מקהילות ספרדים. ומנהג חלק מקהילות ספרדים לומר 'עננו' בעת שמתענים, לפיכך בצומות הקלים אומרים 'עננו' בשחרית ומנחה, ובתשעה באב אומרים 'עננו' גם במעריב (עפ"י הרז"ה, כה"ח תקסה, טוב). ולמנהג יוצאי אשכנז, אומרים 'עננו' במנחה בלבד, משום שחוששים שמא אדם שיאמר בשחרית 'עננו' ייחלש במשך היום וישבור את הצום, ונמצא שהוציא דבר שקר מפיו כשאמר "ביום צום תעניתנו". לפיכך נוהגים לומר 'עננו' במנחה בלבד, שאם התענה עד מנחה, מן הסתם יסיים את הצום (עפ"י גאונים ורש"י, רמ"א תקסה, ג). וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.
מי שאכל או שתה בצום, אם אכל פחות משיעור כזית או שתה פחות משיעור מלא לוגמיו, אינו נחשב כמי ששבר את הצום, ולכן יאמר 'עננו'. אבל אם אכל או שתה יותר, הואיל ושבר את הצום, לא יאמר 'עננו'. 14 (ומכל מקום חובה עליו להמשיך לצום, לעיל ו).

יא - קריאת 'ויחל' בתענית
בתעניות ציבור קוראים בתורה, בשחרית ומנחה, בעניין כפרת חטא העגל (מסכת סופרים יז, ז, שו"ע תקסו, א). לרמוז שכמו שכיפר ה' על חטא העגל ונתן לנו לוחות אחרונים, כך יכפר על חטאינו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו.
דעת רוב הפוסקים שמפטירים במנחה "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיהו נה). וכן נוהגים אשכנזים (רמ"א תקסו, א). אולם מנהג רוב הספרדים שלא להפטיר. ואע"פ כן אם קראו לספרדי לעלות שלישי במקום שנוהגים לקרוא הפטרה, יעלה ויקרא אח"כ את ההפטרה עם ברכות (ישכיל עבדי ו, ט, ועי' תורת המועדים ד, ב).
קוראים את קריאת התענית רק כשיש שם לפחות ששה מתענים, אבל אם אין ששה, אין קוראים את קריאת התענית. אין להעלות לתורה לקריאת התענית אדם שאינו מתענה. בדיעבד אם קראו לתורה למי שאינו מתענה, והוא מתבייש לומר שאינו מתענה, רשאי לעלות. 15
מנהג אשכנזים לומר 'אבינו-מלכנו' אחר תפילת עמידה של שחרית ומנחה, וספרדים לא נהגו לאומרו.

יב - ברכת כהנים במנחה
בכל ימות השנה אין הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת מנחה, מפני שהיא אחרי הסעודה ויש חשש שמא הכהנים ישתו בסעודה וישאו את כפיהם כשהם שתויים ויעברו באיסור. ובתעניות שהיו מתפללים בהן נעילה, כמו ביום הכיפורים ובתעניות גשמים, מברכים ברכת כהנים בתפילת נעילה, שהואיל והם בתענית - אין חשש שִכרות. אבל במנחה של אותן התעניות לא נשאו כפיים, שמא ילמדו מזה טעות שנושאים כפיים גם במנחה שבימות החול. ובתעניות רגילות שאין מתפללים בהן נעילה, אם מתפללים מנחה בשעת נעילה, הכהנים נושאים בה כפיים (עפ"י תענית כו, ב; שו"ע או"ח קכט, א). אבל אם מתפללים מנחה מוקדם יותר, כיוון שתפילת מנחה אינה בזמן המיוחד לנעילה, לא ישאו הכהנים את כפיהם, וגם החזן לא יאמר "אלוהינו ואלוהי אבותינו" שנוהגים לומר כשאין כהנים (שו"ע קכז, ב, ועי' רמ"א קכט ב).
לפיכך, נכון לקבוע את תפילת מנחה של תענית בזמן שבו יוכלו לזכות במצוות ברכת כהנים. הטוב ביותר להתפלל מנחה של תענית בחצי שעה הסמוכה לשקיעת החמה, שהוא הזמן המובחר לתפילת נעילה. ומכל מקום גם אם יתפללו אחר פלג המנחה, עדיין יוכלו הכהנים לשאת את כפיהם. אבל אם יתפללו לפני כן, לא ישאו את כפיהם.
כהן שאינו מתענה לא יעלה לדוכן. ואם אין שם כהן אחר, יש אומרים שלא יעלה (כה"ח קכט, ה; תורת המועדים ג, ד). ויש אומרים שיעלה, ולא זו בלבד, אלא אפילו אם אין שם שני כהנים בלעדיו, יעלה (לוח א"י, הליכות שלמה תפילה י, יג). ואם אין שם ששה מתענים, גם כהן שמתענה לא יעלה לדוכן במנחה (עי' פס"ת קכט, ב). 16




^ 1.. לשון הגמרא ר"ה יח, ב: "אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש גזירת המלכות - צום, אין גזירת המלכות ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי?! אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". הגדרת 'זמן שלום' שבו הצומות בטלים, לדעת רש"י כשאין יד האומות תקיפה על ישראל, לפי זה יתכן שבמדינת ישראל פטורים מן הצום. אולם לדעת רוב הראשונים, רמב"ן טור ועוד, 'זמן שלום' הוא כשבית המקדש בנוי, לפיכך גם אחר הקמת מדינת ישראל אנו בזמן הביניים, שעל פי מנהג ישראל חייבים לצום. ונחלקו הראשונים גם בהגדרת הזמן שבו חייבים לצום על פי הדין, לדעת הרמב"ן הוא כשיש גזירות קשות על ישראל, ולרש"י טור ותשב"ץ, כשיש גזירות שמד, היינו גזירות כנגד קיום התורה. מחלוקתם תלויה בגירסת הגמרא בר"ה יח, ב. (בפשטות כתבתי שאחר חורבן שני חזרו הצומות לחיובם, אמנם בחת"ס או"ח קנ"ז כתב, שכבר לפני החורבן נהגו לצום משגלתה הסנהדרין כפי שמוכח ביוסיפון, הרי שלמרות קיומו של ביהמ"ק מצב הגזירות הוא הקובע את חיוב הצומות, ואולי יש מזה סיוע לשיטת רש"י).
^ 2.. האם למעשה בעת גזירות קשות צריך להתענות בכל הצומות כבתשעה באב? לכאורה לפי הגמ' ר"ה יח, ב (שהובאה לעיל), אכן בעת גזירות כדוגמת מסעי הצלב, גירוש ספרד, פרעות הקוזקים והשואה, היה צריך להתענות בכל שלושת הצומות כבתשעה באב. אולם לא מצינו בראשונים שכתבו כן. ואף הרמב"ן בתורת האדם (מוסה"ק עמ' רמג) כתב שכבר רצו ונהגו וקבלו עליהם להתענות, והוסיף: "וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבין הכל להתענות", אבל לא כתב שצריך להתענות יממה שלימה. ולהיפך סיים "פוק חזי מאי עמא דבר", ומשמע שהתכוון שנוהגים כצומות קלים. וכן נפסק בשו"ע תקנ, ב. ואולי הטעם, שאחר שנתבטלו הגזירות הקשות שאחר חורבן בית שני, בטל חיוב התענית משלושת הצומות ונעשה תלוי ב'רצו', וקבלו עליהם לצום יום בלבד, וכיוון שכך נתקבל, נתבטלה התקנה הראשונה לגמרי, שאף אם יהיו גזירות יצומו רק יום בלבד. וכעין זה כתב הגר"א בביאורו, שרבי יהודה הנשיא עקר שלושת הצומות הללו מאלו החומרות, לפי שראה שבימיו נחו ישראל מצרות. עי"ש.
אמנם יש סוברים, שבכל הדורות בשעת גזירות או שמד צריכים לצום יממה שלמה. שכך נראה מפשטות הסוגיה כפי שפירשוה הרמב"ן ושאר הפוסקים, שבכל עת שיהיו גזירות תחזור חובת הצום לקדמותה, וכל שלושת הצומות דינם כט' באב. וכך דעת התשב"ץ ח"ב רע"א. אמנם כתב שאם השמד על חלק מישראל, רק הם צריכים לצום יממה שלימה, ואף הם יתכן שמחמת השמד יהיו אנוסים.
ובשל"ה מס' תענית נר מצווה (ו') כתב שמן הראוי היה להחמיר בכל ג' הצומות כבתשעה באב, אבל אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכול לעמוד בה, על כן לא החמירו אלא בט' באב. והביא מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י, שיחיד המרגיש שיכול לעמוד בזה, טוב שיצום יממה שלימה בכל הצומות. וסיים שנראה שדווקא בזה טוב להחמיר, אבל בשאר עינויים אין צריך להחמיר. ואם מחמיר יחמיר בצנעה שלא יהא כיוהרא. ע"כ. והזכירוהו המ"א ועוד אחרונים רבים. וכפי הנראה הבינו, שהואיל ובזמנם היו גזירות, מן הראוי להחמיר בג' הצומות, אלא שלא נהגו כן, ולכן יחידים המסוגלים טוב שיחמירו. ומה שהיקל להם בשאר עינויים, מפני שדינם מעיקרא קל יותר, שאף ביו"כ אינם מהתורה להרבה פוסקים. ובמ"א ומ"ב תקנ, ו, כתבו שרק בנעילת סנדל לא יחמירו משום שנראה כחוכא ואיטלולא, אבל מרחיצה וסיכה וכדומה משמע שטוב להחמיר. ונ"ל כפי שכתבתי שטעמם מפני הגזירות הרבות. וכ"כ בשעה"צ ט. (ועי' בהל' בין המיצרים לרב קארפ פ"א 8, שדייק בדברי הגר"א, אך לענ"ד לא דק בדברי השל"ה והאחרונים, שסבר שהחמירו גם במצב הביניים, ונראה שהחמירו רק מפני הגזירות. ע"ע בפס"ת תקנ, ו-ז, 22).
מכל מקום בזמננו, אחר שבעז"ה קמה מדינת ישראל, נראה שאין מקום כלל להחמיר. שרק כשיש גזירות לרמב"ן, או שמד לתשב"ץ והטור, חובה לצום ואינו תלוי ב'רצו'. אבל כשאין גזירות קשות או שמד, לכו"ע אין חיוב לצום כבתשעה באב. ואף אם נפרש שהשל"ה התכוון שגם במצב הביניים התלוי ב'רצו', אם היה בכוחם של ישראל היו מקבלים על עצמם צום גמור, ולכן יחידים טוב שיצומו יממה, מ"מ כיום במדינת ישראל שבעז"ה אפילו שעבוד מלכויות אין עלינו, אין מקום לחומרא כלל. שהרי לדעת רש"י כשאין שעבוד מלכויות הצומות בטלים לגמרי, ואמנם חלקו עליו רוב הראשונים (עי' לעיל הערה 1), מ"מ להפוך זמן שלדעת רש"י הוא ששון ושמחה לחיוב צום גמור אי אפשר. ולכן אין מקום להחמיר בג' הצומות לצום יממה שלימה ולהתענות בשאר עינויים כתשעה באב. ושלא כמו שכתבו בתורת המועדים א, ד, והרב קארפ א, ג.
^ 3.. בשו"ע תקנ, ב, פסק שצומות הקלים מותרים ברחיצה, וכן דעת רוב הפוסקים, וכן הלכה. ובתוס' תענית יג, א, 'וכל', כתב בשם הראבי"ה שמותר לרחוץ בצומות אלו בחמין, ור' יואל אביו אסר בחמין. ועוד כמה ראשונים ואחרונים הזכירו חומרא זו. ובתורת המועדים א, ו, ציין המקורות. שני נימוקים יכולים להיות לחומרת הרחיצה, א' שהזכירו אותה בזמן גזירות קשות, וא"כ בזמננו אין מקום לחומרא זו, כמבואר בהערה הקודמת. ב' שלא יהיו שלושת הצומות הללו קלים ממנהגי תשעת הימים שבהם נהגו שלא לרחוץ מפני האבלות על החורבן. וטעם זה הוזכר בבאו"ה תקנא, ב, 'ר"ח', ושעה"צ תקנ, ח, בשם א"ר, עט"ז ופמ"ג. ולמחמירים בזה נכון להחמיר בכל מנהגי תשעת הימים, שלא לשמוע מוזיקה שמחה ולהסתפר, ולכתחילה כשאפשר אין לברך 'שהחיינו' (עי' להלן ח, ז, וכה"ח תקנא, רט). ומכביסה אין מנהג להימנע (אולי כי הוא מנהג אבלות שנמשך זמן, וביום אחד אין לו משמעות). ומשמחה גדולה כריקודים נכון להימנע גם בליל התענית. אבל לעניין נישואין, יש דעות, כי אולי מפני שיש בדבר מצווה, מותר בליל התענית. (ע"ע בפס"ת תקנ, ז, ומקראי קודש הררי ג, ט-י ובהערות). אבל בליל י"ז בתמוז יש להחמיר משום שלושת השבועות שבהם לא מסמנא מילתא (להלן ח, 1, ופס"ת תקנא, ז). ויש שהחמירו בצומות אלו אף ברחיצה בקרים. אולם למעשה נראה שגם הרוצה להחמיר יכול להקל ברחיצה בפושרים, שגם בתשעת הימים אפשר להקל בזה, כפי שיבואר להלן ח, יט. ולכבוד שבת מצווה להתרחץ בחמין (שו"ע רס, א), ולכן אם הצום חל בערב שבת - יתרחץ בחמין.
^ 4.. לעניין עמוד השחר עי' בפנה"ל תפילה יא, הערות 1, 10. ולעניין צאת הכוכבים עי' שם כה, ה, הערה 3. כדי לשבר את האוזן, לפי 16.1 מעלות, ההפרש בארץ ישראל בין עמוד השחר והזריחה בצום גדליה כ-73 דקות, ובי"ז בתמוז כ-86 דקות. ולפי 17.5 מעלות, בצום גדליה כ-80 דקות, ובי"ז בתמוז כ-94 דקות. כתבתי בערך, מפני שהתאריך העברי משתנה לעומת חשבון שנת החמה, שינוי שיכול להתבטא בהפרש של עד שתי דקות. בשפלה, מפני ההרים הזריחה מתאחרת, וההפרש גדל בכחמש דקות. גם ההפרש שבין השקיעה לצאת הכוכבים משתנה לפי עונות השנה, אלא שהשינוי קטן יותר. וישנו גם הבדל משמעותי בין ההפרש שנוצר בהרים לשפלה. לפי החישוב המוקדם (4.8), בירושלים, בצום גדליה ההפרש יכול להתקצר עד 14 דקות, והמאוחר ביותר (6.2) בשפלה בי"ז בתמוז יכול להגיע ל-29.5 דקות. לפיכך חייבים להיעזר בלוח מדויק. ובהערות שצוינו לעיל מפניני הלכה תפילה הדברים מבוארים בהרחבה.
^ 5.. הסוגיה בתענית יב, א. טעם האיסור, מפני שהסיח דעתו מלאכול, וכיוון שביסוד התקנה הצום מתחיל בלילה, כפי שהתבאר בהלכה א, לפיכך מי שהסיח דעתו מלאכול, הרי הוא כמי שקיבל תענית (עי' בר"ן ד, א, 'ירושלמי' שהזכיר סברה זו לעניין אמירת 'עננו' בלילה אף כשמתענים ביום בלבד). ותנאי מועיל כמבואר בירושלמי פ"א ה"ד.
לעניין שתיית מים, כיוון שהמחלוקת בדרבנן, הלכה כמיקל. ועוד שנראה שגם הרי"ף סובר כרא"ש שמיקל. וכ"כ הט"ז ב. אלא שלכתחילה ראוי להתנות כפי שכתבו המ"א תקסד, ב, ומ"ב ו. ואם תאב לשתות, הביא כה"ח י' דעות אחרונים שרשאי לשתות.
דרך אגב נזכיר שמצד תפילת שחרית, מותר בכל יום לאכול עד עלות השחר, וסעודה מותר להתחיל עד חצי שעה לפני עלות השחר. והמקובלים נהגו שמי שישן בלילה שינת קבע לא יאכל כלל קודם שיתפלל (כה"ח ז), אבל בשתייה נהגו להקל.
^ 6.. אמנם כתב בשו"ע תקסז, ג, שלא לשטוף את הפה בתענית, אבל מבואר בהרבה אחרונים ובמ"ב תקסז, יא, שבמקום צער מותר. ואפילו בתשעה באב מותר כשיש צער גדול. וכיום אנו מפונקים יותר, ורוב האנשים מצטערים אם לא ישטפו את הפה, והרי מותר למצטערים (עי' להלן ח, כא, 19). ולעניין שימוש במשחה, עי' ברכות יד, א: "השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום". לדעת רוב הראשונים המדובר בטעימה בלא בליעה, כדי לדעת את טעם התבשיל, אבל בליעה אסורה. עוד נחלקו על איזה תענית מדובר, לרא"ש מדובר בכל תענית ציבור (זולת תשעה באב), וכן נפסק בשו"ע תקסז, א. ולתוס' רק בתענית יחיד התירו טעימה, ולא בתענית ציבור, וכתב הרמ"א שהמנהג להחמיר שלא לטעום בתענית. אולם לצורך סעודת מצווה כתב במ"ב תקסז, ו, שאפשר להקל. וק"ו שהמצטער אם לא יצחצח את שיניו במשחה יכול להקל. ואולי אף הרמ"א יודה, מפני שאין כוונתו לטעום אלא רק לנקות את הפה. ותשעה באב חמור יותר, מפני שגם רחצה אסורה בו, ובכללה גם רחיצת הפה, אלא שלמצטער מאוד גם רחצה מותרת, אבל בלא משחה, משום שגם הרא"ש שמיקל במטעמת בתענית ציבור אוסר בתשעה באב. וכשיש צורך גדול להשתמש במשחה כדי להסיר את הריח הרע, מותר להשתמש במשחת שיניים בתשעה באב. ויום הכיפורים יותר חמור, שאיסורו מהתורה, וגם חצי שיעור אסור מהתורה.
^ 7.. אמנם י"א שמוטב לשתות מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה (ברכת הבית יט, טו, גרע"י). וטעמם, מפני שלהלכה פסק השו"ע רטו, ד, שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, והאיסור בתענית מדרבנן. אולם רוב הראשונים סוברים שברכה לבטלה אסורה מדברי חכמים. ועוד, שהצומות מדברי קבלה, וי"א שדברי קבלה כמצווה דאורייתא. ועוד, שאולי יש בתעניות צד דאורייתא מצד שהם כנדר, ועוד, שמוטב לעבור בשב ואל תעשה מאשר בקום עשה. וכן פסקו דעת תורה תקסח, א, שע"ת א. וכיוצא בזה פסק במ"ב תקטו, ה, שאם ברך ביו"ט על מאכל מוקצה, לא יאכל אותו.
^ 8.. בענייני המחלות נעזרתי ברב פרופ' שטיינברג בעל אנציקלופדיה הלכתית רפואית. יש אומרים שיש חילוק בין ט' באב לשאר הצומות הקלים. שבט' באב רק חולה או מי שעלול להיות חולה מחמת הצום - פטור, אולם בצומות הקלים גם מי שמצטער מאוד, באופן משמעותי יותר משאר בני אדם, פטור מן הצום. ודבר זה נלמד מדין מעוברות ומיניקות, שאינן נחשבות חולות, וחייבות בתשעה באב ופטורות מהצומות הקלים. וכ"כ בערוה"ש תקנ, א, שהחלוש בגופו לא יחמיר על עצמו להתענות בצומות הקלים זולת תשעה באב שיתענה. וכעין זה מובא בכה"ח תקנ, ו, תקנד, לא. אולם רבים לא חילקו בזה, ואפשר לבאר שרק את המעוברות והמיניקות פטרו מהצומות הקלים, כי יש בזה צורך לעובר ולתינוק, אבל מצטערים שאינם חולים נשארו בחיובם. ומ"מ נראה שבמצבי ביניים, אפשר להקל יותר בצומות הקלים מאשר בט' באב.
^ 9.. פחות מכשיעור היינו שתייה של פחות מ'כמלא לוגמיו' ואכילה של פחות מ'ככותבת' במשך כל תשע דקות. ועי' בהמשך י, 2, שיש מחמירים, ובעיקר ביחס לט' באב, אבל דעת רוב הפוסקים כדעת המקילים.
^ 10.. אמנם בדרך כלל מעוברת נקראת מי שהוכר עוברה, שזה אחר שלושה חודשים. אלא שכאן כתבו האחרונים שבדרך כלל דווקא בחודשים הראשונים צער ההריון רב יותר, ואף סכנת ההפלה מרובה, לפיכך נראה שהיודעת בוודאות שהיא בהריון, כגון שעשתה בדיקה, הרי היא פטורה. ואמנם במ"ב תקנ, ג, ושעה"צ ב, כתב להקל בזה לפני יום ארבעים רק אם היא מצטערת מאוד (שאז ממילא דינה כחולה), מ"מ נלענ"ד שזה מפני שלא היתה ודאות שהיא בהריון, אבל אם ידוע בוודאות, הרי סכנת הפלה כבר קיימת, וכן ברור שמיחושיה נובעים מההריון, ואם כן היא פטורה מהצום מדין מעוברת. וכ"כ במקראי קודש (הררי) א, הערה י, בשם הרב אליהו.
רבינו ירוחם והרדב"ז ועוד כמה פוסקים כתבו, שאסור למעוברות ומיניקות לצום בצומות הקלים (ועי' תורת המועדים ב, ב). והרמ"א כתב שנהגו להחמיר לצום. וכתבו האחרונים (ח"א קלג, ו, וערוה"ש תקנ, א), שנשים בריאות נהגו להחמיר, ומצטערות קצת פטורות מהמנהג להחמיר אך אין להן איסור להתענות, והמצטערות הרבה אסור להן להחמיר. כיום ההוראה הרווחת לנשים אשכנזיות שלא לצום. ועי' בפסקי תשובות תקנ, א, שהביא דעות מופלגות להיתר, שכל הנשים הראויות ללדת פטורות מהצום, כדי שיהיה להן כח ללדת. ויש אומרים שתפדה את הצום בצדקה. ע"כ. ואין נוהגים להורות כמותם, אבל במקום ספק אפשר לצרף את דבריהם להיתר.
^ 11.. המקילים: מהרש"ם דעת תורה תקנ, ויחו"ד א, לה. ועי' בהערה הקודמת. אולם בפשטות רק מינקת פטורה, וכך דעת רוב הפוסקים, וכ"כ הרב אליהו בהל' חגים כד, לה. ועי' במקראי קודש (הררי) א, ד, סיכום הדעות.
^ 12.. לדעת הגר"א סו"ס תרפו, בעלי הברית וחתן ביום חתונתו אינם צריכים לצום בצומות הקלים, אבל לדעת רוב הפוסקים צריכים לצום. וכאשר הצום נדחה, אפילו הוא תשעה באב, מותר לבעלי השמחה לאכול אחר מנחה, וכ"כ בשו"ע תקנט, ט. ואף שיש מחמירים, כמובא בכה"ח תקנט, עד, רבו המקילים, וכן כתב במ"ב לה. אלא שלמעשה כתב ערוה"ש תקנט, ט: "לא ראינו ולא שמענו מי שיעשה כן, ובפרט אצלנו שרוב הסעודות הם בלילה. ולא לבד ט' באב אלא אפילו כל תענית ואפילו תענית הנדחה אין עושים שום סעודה בין של מילה בין של פדיון הבן עד הלילה. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות". ועי' להלן י, 28. ואם הצום הנדחה חל בשבעת ימי השמחה, נחלקו הפוסקים אם החתן והכלה צריכים להשלים את הצום, ורבים מקילים, וביניהם הגר"א, והרוצים להקל רשאים, ויצומו עד מנחה גדולה ואח"כ יאכלו. וק"ו שבתענית אסתר מקילים לכתחילה (שעה"צ תרפו, טז).
^ 13.. כתב בשו"ע תקסו, ג, שרק כשיש עשרה מתענים אומר הש"ץ 'עננו', אולם הרבה אחרונים כתבו שזה דווקא לגבי תענית שהציבור קובע, אבל בארבע התעניות שנקבעו על ידי הנביאים, די שיהיו ששה מתענים (חת"ס, ערוה"ש, יחו"ד א, עט). כשאין ששה מתענים, יאמר החזן 'עננו' בשומע תפילה כיחיד.
ש"ץ ששכח לומר ברכת 'עננו', אם עדיין לא אמר את שם ה' בסוף ברכת 'רפאנו', יחזור ויאמר 'עננו'. ואם כבר אמר ה', יאמר 'עננו' בשומע תפילה כיחיד. ואם גם שם שכח, יאמר 'עננו' בלא חתימה אחר "המברך את עמו ישראל בשלום", קודם שיאמר "יהיו לרצון אמרי פי וכו'" (מ"ב קיט, יט). ויחיד ששכח 'עננו' בשומע תפילה, יאמר אותו בתחנונים שאחר התפילה.
^ 14.. אמנם יש בזה דעות, והמ"ב תקסח, ג, כתב עפ"י נהר שלום שיאמר 'עננו', אולם בבאו"ה תקסה, א, כתב עפ"י מאמר מרדכי, שמי שאכל בתענית לא יאמר כלל 'עננו'. ובשבט הלוי ה, ס, כתב ליישב המ"ב, שמי שפטור מהתענית לא יאמר 'עננו', ומי ששכח ואכל, כיוון ששייך בתענית יאמר 'עננו'. אמנם נלענ"ד שממנהג אשכנזים שלא לומר 'עננו' בשחרית שמא לא יצום, ברור שמי שכבר אכל לא יאמר 'עננו'. וכן מנהג הרבה ספרדים, כמובא בתורת המועדים א, טז. גם מי שמתכוון לאכול, אף שעדיין לא אכל - לא יאמר 'עננו' (שו"ע תקסב, א, ועי' מ"ב תקסב, ו).
עוד יש לעיין מהו השיעור, כי לגבי יוה"כ אמרו ככותבת בכדי אכילת פרס ובשתייה כמלא לוגמיו, שבשיעור זה מתבטל העינוי. אולם בשו"ע תקסח, א, כתב, שאם אכל כזית בכדי אכילת פרס שבר הצום, שבכל מקום שיעור אכילה בכזית. ועי' פסקי תשובות תקסח, א, שנחלקו בזה האחרונים. ומחמת הספק, שב ואל תעשה עדיף, ואם אכל כזית לא יאמר 'עננו'.
^ 15.. במ"ב תקסו, כא, הביא מחלוקת, אם בדיעבד קראו למי שאינו מתענה, אם רשאי לעלות. והכריע שאם הוא ת"ח וחושש מחילול ה', רשאי לעלות. ובתורת המועדים ד, ה-ו, כתב שמי שלא מתענה לא יעלה. אבל דעת החת"ס (או"ח קנז) שבתענית חובה, גם מי שאינו מתענה רשאי לעלות, וכ"כ בערוה"ש תקסו, יא. לפיכך נראה שכל המתבייש רשאי לסמוך עליהם ולעלות.
^ 16.. לדעת גינת ורדים מותר לכהן לעלות לדוכן במנחה של צום גם אם לא התענה, כי אין חשש שיבוא שתוי ביום צום. ושאר הפוסקים חלקו עליו. לדעת חזו"א (או"ח כ) גם אם מתפללים מנחה גדולה, יכולים לשאת כפיים, שהרי אין חשש שכרות. אולם לדעת רוב הפוסקים, רק כאשר מתפללים מנחה בזמן השווה לנעילה, שהוא סמוך לשקיעה, נושאים כפיים. כ"כ ברב פעלים או"ח ה, כה"ח קכט, ז, לוח א"י לגרימ"ט, פס"ת קכט, א. היסוד לכך נלמד מזה שאין נושאים כפיים במנחה של יום כיפור, שמא יטעו לשאת כפיים במנחה של חול. והוא מפני שזמן מנחה של יו"כ כזמן מנחה של חול, מהצהרים ועד הערב, ולכן יש חשש לטעות. ועוד, שהוא קרוב יותר לצהרים, שזה הזמן שעלולים לשתות בסעודת הצהרים, מה שאין כן בנעילה שזמנה ידוע בסוף היום. ולכן ביום צום שאין בו נעילה, אם מתפללים מנחה בזמן נעילה - נושאים כפיים. אבל לפני כן אין נושאים. אמנם מוסכם שאם עלו לדוכן בתפילה שלפני פלג המנחה - לא ירדו, וכן פסקו רבים לעניין מנחה של יו"כ. פלג המנחה הוא שעה ורבע זמנית לפני סוף היום, ונחלקו אם מחשבים משקיעת החמה או צאת הכוכבים, ועי' פנה"ל תפילה כד, 9, והעיקר כאן לחשב משקיעת החמה כמבואר שם כ, 3. ולכתחילה טוב לקבוע את מנחה באופן שתפילת עמידה תהיה בחצי שעה הסמוכה לשקיעה, שזה הזמן הראוי לכתחילה לתפילת נעילה.
אם נמשכה חזרת הש"ץ עד אחר השקיעה, מותר בדיעבד לשאת כפיים עד צאת הכוכבים, כי יש צירוף ספקות: א) לראבי"ה, יראים ואו"ז, מותר לשאת כפיים בלילה. ב) בין השמשות הוא ספק יום. ג) לר"ת הזמן שאחר השקיעה הוא ודאי יום. וכן נפסק בשועה"ר תרכג, ח, ובפס"ת תרכג, 13, בשם רשז"א וריש"א. וכ"כ ביחו"ד ו, מ, ואול"צ ח"ב ח, יג. בין השמשות הוא לפחות 13.5 דקות אחר השקיעה (4.8 מעלות מעבר לאופק), כמבואר בפנה"ל תפילה כה, 3; שבת ג, 1, ובעיקר בהרחבות שם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il