ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר הלכות בין אדם לחברו

איסור מכשול לפני עור במדות

לחץ להקדשת שיעור זה
כתב הגאון מרן הראי"ה זצ"ל [להלן הרב זצ"ל] ב"מוסר אביך" 1 : "לענ"ד נראה שיש איסור מכשול לפני עור גם במדות. אעפ"י ששמעתי משמיה דגברא רבא שאין במדות משום לפני עור, לא אדע טעמו של דבר, שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול לפני עור 2 ". הדיון בדברי הרב זצ"ל מצריך אותנו לעיין בהגדרת איסור "לפני עור": האם נאמר איסור זה אף במקום שיש ספק אם אכן יכשל ה"עור" ויעבור על האיסור, או שמא לא נאמרה אזהרת "לפני עור" אלא כאשר ודאי, או קרוב לודאי שיעבור הלה על האיסור ויכשל בו?

טעם הדבר שבאיסור "לפני עור" תלינן לקולא
ונפתח בדברי המשנה בשביעית [פ"ה מ"ו]: אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר, ועגלה וכל כליה. זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעבֵרה, אסור, לאיסור ולהיתר, מותר. כלומר, אסור למכור לחשוד על איסורי שביעית כלי המיוחד לעבודה האסורה בשביעית, אבל כלי העשוי לעבודה אסורה וגם לעבודה מותרת, מותר, שכל שאינו ודאי שיעשה בכלי עברה, רשאי לתלות שכוונתו להיתר. ועוד שנינו [שם פ"ה מ"ח]: בית שמאי אומרים: לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשחטה. כלומר, לדעת ב"ה רשאי המוכר לתלות שכוונת הלוקח לשחיטה ולא לחרישה, שכיון שיש לתלות לאיסור ולהיתר, תולין להיתר. וכ"מ בגמ' ע"ז [ט"ו ע"ב ורש"י שם ד"ה ומנא תימרא] דהיכא דאיכא למיתלי ב"לפני עור", תלינן לקולא, כמבואר במשנה שביעית הנ"ל לדעת ב"ה.

ובספר "משנה ראשונה" [שם פ"ה מ"ו] העיר על עיקר דין תליה הנאמר באיסור "לפני עור": אמאי מותר, כיון דספקא דאורייתא לחומרא 3 , שמא לאיסור קונה, ו"לפני עור" איסור דאורייתא הוא 4 ? וכתב ליישב: "דנתינת מכשול לא מקרי אלא כשהמכשול ידוע בשעה שזה נותן לו, אבל בספק אם יעשה בו מכשול, אין זה נותן מכשול, והלוקח הוא מכשיל את עצמו". כלומר, איסור "לפני עור" הוא דוקא כאשר נותן לפניו 'מכשול', אבל אם הדבר שנותן לפניו אינו מכשול בעצמותו, שהרי יש לו שימושים טובים ותועליות של היתר, אינו באמת 'מכשול', ורק אם ישתמש בו הלה באופן שלילי, יהפוך הוא את הדבר למכשול, דהיינו לכלי לעשיית עברה.

וכן מבואר בחדושי הריטב"א [ע"ז ט"ו ע"ב]: "אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עברה ודאי, ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עברה ועשו סתמו כפירושו. וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעברה בעי ליה, אוקמיה רבנן אדינא והתירוהו". ועוד כתב הריטב"א: "דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו, והדבר ספק אם יקח איסור [ר"ל אם יקח בדינר שנתן לו דבר איסור] אם לאו, אין בו משום לפני עור אפילו בישראל" 5 . וכך עולה גם מדבריהם של הרמב"ן, הרשב"א והר"ן גיטין [ס"א ע"א] בפירוש המשנה בשביעית [פ"ה מ"ט] שהובאה שם 6 . וע' נמי שדי חמד 7 שהביא חבל אחרונים ז"ל שכתבו בדעת הראשונים ז"ל שבמקום ספק ליכא איסור "לפני עור".

העקרון האמור שבאיסור "לפני עור" תלינן לקולא, יפה כחו גם לענין מדות, וכך הוא המשך דברי הרב זצ"ל ב"מוסר אביך" שם: "אלא שבמדות אינו מוכרע כל כך, שהרי דין לפני עור הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן, וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפני עור, ואפילו במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא 8 , ומ"מ יכול לתלות שלקחה לשחיטה. א"כ כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למדה זו אסורה, איכא למיתלי בהיתר, ואפילו אם יתעורר לאיזו מדה שהיא רעה ברובה, מ"מ יש בכל מדה דרכים לטובה, וא"כ יש לומר שישתמש בדרכים הטובים, ובהיתרא תלינן".

כלומר, מדות הן כמו כלים, אפשר להשתמש בהן לטובה, או חלילה, לרעה. למשל: הרב משבח את תלמידו על מעלתו, עמלו והשגיו. האם נאמר שדברים אלו בעצמותם נחשבים ל'מכשול' ויש באמירתם משום איסור "לפני עור"'? הכרת ערך מעלת עצמו הכרחית היא לעבודת ה' 9 . אדם המזלזל בעצמו משום שנעדרת בעיניו מעלתו וחשיבותו, חשוד על עדות שקר, שכן עדות היא ביטוי לכבוד העצמו של האדם שמלתו היא "מלה" של כבוד 10 . התלמיד השומע את שבחו מפי רבו, יוכל ע"י כך להתעלות ולבטא את ההתנשאות שלו בתורה, להיות מוגבה בדרכי ה', כדרך שנאמר במלך יהושפט: "ויגבה לבו בדרכי ה'ֹ" [דברי הימים ב', י"ז, ו'] - "גבה לבו בדבר זה שלא הלך כי אם בדרכי ה'" [רש"י שם]. ומאידך גיסא, שמיעת שבחו עלולה להביאו לידי גסות הרוח, והתורה אמרה "לבלתי רום לבבו מאחיו", שלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפילו המלך לא ירום לבבו מאחיו, ולא ישתרר עליהם בהנהגותיו, אך יהיה שפל רוח 11 , ועל המתגאה על חברו נאמר "תועבת ה' כל גבה לב" 12 . ומאחר "שבמדות אינו מוכרע כל כך" צד האיסור, כל היכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן, ורשאים אנו להניח שישתמש במדה הזו לטובה. לאור עקרון זה, הבה נעיין בכמה מעשים שהובאו בגמ'.

המעשה ברב הונא
הגמ' [קידושין ל"ב ע"א] מספרת: רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח, אי לא רתח. ופריך: ודילמא רתח [ואמר לאבוה מידי בריתחיה] וקעבר [רב הונא] א"לפני עור לא תתן מכשול" [שגורם לבנו לחטוא]? ומשני: דמחיל ליה ליקריה. ופריך: והא קעבר משום "בל תשחית"? ומשני: דעבד ליה בפומבייני [במקום התפירה, שאינו נחסר מדמיו בכך, כגון בשוליו]. ופריך: ודילמא משום הכי לא רתח? ומשני: דעבד ליה בשעת ריתחיה. ולכאורה משמע מלשון הגמ' "ודילמא רתח וקעבר רב הונא אלפני עור", שאפילו בספק יש איסור "לפני עור"? ותירץ העין יצחק [או"ח סי' י"ג] דהתם הוי קרוב לודאי דרתח, והך "ודילמא" הוא כעין המבואר בתוס' גיטין [מ' ע"ב ד"ה חיישינן] דהאי "חיישינן" הוי ודאי. והשדי חמד 13 הוסיף, שלפי מה שהביא 14 מכמה ראשונים שכתבו לפרש מה שאמרו בגמ' בלשון "דילמא" דאינו לשון ספק אלא ודאי, וא"כ לא היה צריך העין יצחק ללמוד מלשון "חיישינן" ללשון "דילמא".

והעיר הגאון החיד"א זצ"ל [ברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ סוף ס"ק י"ג]: ומיהו עדיין צריך למודעי, דאי רתח הרי הוא עון כעס דשקול כעבודה זרה 15 , ואיכא לפני עור, ומאי אהני דמחל ליקריה, סוף סוף מרתח קא רתח ונלכד בעון כעס? וי"ל דקים ליה לרב הונא, דרבה בריה אף כופה, ולא ילכד בסוג הכעס שאמרו חז"ל דשקול כע"ז, רק אפשר דרתח כל שהוא ואמר ליה מידי ברתחיה, באופן דלית ביה משום עון הכעס, רק שמקל במורא אב, ולזה ראה והתקין דמחל ליקריה. ובשו"ת תורה לשמה [סי' ש"ע] הביא ראיה מהמעשה הנ"ל ברב הונא "שבעבור הכעס לחודיה ליכא איסור דלפני עור, דאי איכא, מאי משני דמחיל ליקריה, סוף סוף מרתח קא רתח, והוא [רב הונא] שהביאו לידי כעס זה, אלא ודאי משום כעס לחודיה לא עבר אלפני עור". ולמבואר בדברי החיד"א זצ"ל הנ"ל אין מכאן ראיה, אלא אדרבה משתיקת הגמ' מחשש איסור כעס, משמע שלא היה כאן חשש של איסור כעס, משום שרב הונא ידע שבנו רבה אינו בעל כעס, אלא כיון שרואה בנו את אביו משחית דבר יקר, "אפשר דרתח כל שהוא ואמר ליה מידי ברתחיה", דהיינו דברי ביקורת, ולהכי פריך דילמא יאמר לאביו מידי ויעבור על מורא אב.

המעשה ברבא
הגמ' [ברכות נ"ה ע"ב] מספרת שכאשר חלה רבא, ביום הראשון למחלתו, ביקש רבא את שמשו להצניע את דבר מחלתו מידיעת הצבור, אבל מכאן ואילך אמר לו לשמשו: פוק אכריז "רבא חלש"! מאן דרחים לי - לבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי - לחדי לי [ומתוך כך ישוב חרון אף מעלי], וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן ירא ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". והגאון ר' שריה דבליצקי זצ"ל [זה השולחן ח"ב סי' קנ"ו] הביא דברי הרב זצ"ל הנ"ל ב"מוסר אביך" דס"ל שיש איסור "לפני עור" במדות, וכתב הגר"ש דלכאורה יש להביא ראיה מהגמ' ברכות הנ"ל דלא שייך לפנ"ע במדות, דאם לא כן לא היה לו לרבא לגרום שישמחו שונאיו במחלתו, שהרי עובר בזה על איסור "לפני עור", אלו דברי הגר"ש.

ונראה שאין מכאן ראיה, משום שפרסום הידיעה שרבא חולה, אינו דבר שבעצמותו מעורר שנאה חלילה, אלא אדרבה, ידיעה זו מעוררת צער ורחמים 16 , ולכן אינה נגדרת כנתינת 'מכשול', ואינו דומה אפילו למוכר פרה לחשוד על השביעית, דאע"ג דרובא לרדיא, מ"מ תלינן דכוונת הלוקח לשחיטה, אבל כאן הידיעה עצמה על מחלתו של רבא, אינה אלא מידע [information] בלבד, שאין אדם מתעורר למדה רעה עקב פרסום ידיעה על מחלתו של פלוני, ואין כאן צד מכשול בפרסומה.

המעשה באמתיה דרבי
הגמ' [מו"ק י"ז ע"א] מספרת: אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום "ולפני עור לא תתן מכשול", דתניא , "ולפני עור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר 17 . וע' יד מלאכי [סי' שס"ז] שנסתפק אם איסור "לפני עור" עיקרו מעשה נתינת המכשול, ואף אם לא נכשל ה"עור" עבר משום שנתן מכשול, או דילמא עיקרו של האיסור בתוצאה, דהיינו הכשלון, ואם לא נפעל ענין הכשלון, לא עבר הנותן על איסור "לפני עור", וצ"ע. והביא היד מלאכי ראיה מהגמ' מו"ק הנ"ל, דאמרינן דהמכה בנו גדול קא עבר משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ופירש"י ז"ל דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו עובר משום "לפני עור", משמע דמיד שהכהו ונתן המכשול לפניו עובר משום "לפני עור" 18 . ועוד יש להעיר: למבואר לעיל שבספק ליכא משום איסור "לפני עור", א"כ אמאי שמתיה אמתיה דרבי, והלא אינו אלא ספק שמא מבעט באביו, וצ"ע 19 .

והגאון ר' ירוחם פישל פערלא זצ"ל בפירושו לספר המצות לרס"ג ז"ל [ל"ת נ"ג-נ"ה] כתב שמלשון הרמב"ם בספר המצות [ל"ת רצ"ט] משמע שעיקר איסור "לפני עור" הוי בתוצאה, שבכל דבריו שנה ושלש שהאזהרה היא על הכשלון, ומשמע שבנתינת המכשול גרידא ליכא עברת לאו, וכ"מ לשון הרמב"ם הל' רוצח [פי"ב הי"ד] 20 . והקשה הגרי"פ זצ"ל מהגמ' מו"ק הנ"ל דמבואר דמיד בהכאה דהו"ל רק נתינת מכשול, קא עבר על "לפני עור", וצ"ע. וכתב הגרי"פ לבאר, די"ל דכיון דהבן גדול הוא, מסתמא דמילתא מתקצף על אביו וחזי ביה בישות 21 , ובזה גופא קעבר הבן על כיבוד ומורא דאב, אעפ"י שאינו מבעט באביו במעשה או בדיבור, וממילא קעבר האב ב"לפני עור" 22 .

אך העיר הגרי"פ זצ"ל, שמדברי רש"י מו"ק שם, לא משמע הכי, אלא משום דאמרינן שמא מבעט הוא באביו 23 . וכאמור יש לעיין עוד: כיצד עלינו לכלכל דברי הגמ' מו"ק הנ"ל לאור המבואר שבספק ליכא איסור "לפני עור", וצ"ע. וי"ל שהמכה בנו גדול נחשב קרוב לודאי שהבן מבעט באביו, ובכה"ג איכא איסור "לפני עור" 24 . ועוד י"ל דעד כאן לא אמרינן דבספק ליכא איסור "לפני עור" אלא היכא שאינו נותן לו גוף האיסור עצמו, אלא נותן לו כלי או דבר שיכול לעשות בו איסור, אבל הכאת בנו גדול, יוצרת כל כך הרבה כעס וחמה אצל הבן, ובכה"ג לא תלינן. כלומר, החפצא דאיסורא שנותן לו הוא הכעס בלבו על היותו מוכה ע"י אביו, ויתכן שיפעל על פי כעסו במעשה או בדיבור, או לא, ומ"מ יצירת כעס זה בלבו של בנו דומה לנתינת כוס יין לנזיר שיש בה משום "לפני עור", אף שאין ודאי אם הנזיר אכן ישתה את היין 25 .

וע' תוס' ר"י הזקן [קידושין ל' ע"א] בשם "אית דמפרשי", שאין איסור להכות את בנו גדול דרך תוכחה, "והא דאמרינן אזהרה למכה בנו גדול, איירי דוקא במכה והולך ומטיל בו יצר הרע וגורם לו להחטיאו". כלומר, הגמ' במו"ק הנ"ל מיירי שהיה מכה והולך הכאה רבה שלא לצורך תוכחה. אבל מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן 26 , אלא אף הכאה דרך תוכחה אסור 27 .

איסור "לפני עור" במדות - ביאור דברי הרב זצ"ל
ומסיק הרב זצ"ל ב"מוסר אביך" שם: "אבל במי שברור לנו, שבהתעוררו לאיזו מדה הרעה ברובי שימושיה ישתמש בה ברעתה 28 , הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה". כלומר, "מדה הרעה ברובי שימושיה", כגון מדת הכעס, שמועט הוא השימוש בה לטובה 29 , כל שודאי או קרוב לודאי שע"י מעשה או דיבור יתעורר חברו למדה הרעה הזו של כעס, וישתמש בה לרעה, אסור משום "לפני עור". האב המכיר את בנו ויודע בו שאינו כרבה בנו של רב הונא, שעליו כתב החיד"א זצ"ל שידע בו אביו שאינו בעל כעס וחימה, אלא אדרבה יודע האב בבנו שהוא "נוח לכעוס", אסור לו לאב לגרום במעשה או בדיבור שיכעס עליו בנו, שמלבד שיעבור אז בנו על איסור מורא אב, עוד גורם לו להכשל באיסור כעס, ועובר האב משום "לפני עור".

ביאור השמועה "משמיה דגברא רבא" שאין במדות משום "לפני עור"
השמועה שהביא הרב זצ"ל "משמיה דגברא רבא" שאין "לפני עור" במדות, מיוחסת בעולם הישיבות לגאון ר' ישראל ליפקין זצ"ל, הנודע בשם ר' ישראל סלנטר. דומה כי הרב זצ"ל לא הזכיר את ר' ישראל בשמו, משום הכבוד העמוק שרחש לו 30 . סיפר הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל: בישיבת סלובודקה היו עורכים בחג הסוכות "שמחת בית השואבה", והגאון ר' יצחק בלזר זצ"ל היה משמח את קהל החוגגים באמירת חרוזים עם הניגון המיוחד להם, מתובלים בדברי התעוררות בעניני דיומא. אף הם היו עונים כנגדו בחרוזים ומשיבים לו בדברי הלל ושבח, ולא נחה דעתם עד שהיו רוקדים לפניו ומזמרים לו: "צדיק כתמר יפרח". ר' איצלה לא היה מוחה בעדם ומניחם לשיר. ר' איסר זלמן העיז פעם לשאול את ר' איצלה על הנהגה זו, בבחינת "ילמדנו רבינו". והשיבו: כבר פסק הרבי [כוונתו לרבו, ר' ישראל סלנטר] שבנוגע למדות אין הלאו של "לפני עור". והסביר ר' איסר זלמן שכוונתו היתה, שכיון שהם חייבים בכבוד רבם, אין רשות בידו למחות בהם, הגם שזה עלול להביאו לידי גאוה 31 .

בדומה לכך כתב הרב החבי"ף זצ"ל 32 , לתרץ את קושיתו של ה"מוצל מאש" [סי' מ"ה] על דין שבועת מודה במקצת, היאך מותר לזה להשביעו שלא יאבד ממונו 33 , אע"ג שיודע בודאי שנשבע על שקר, והרי עובר המשביעו על לאו של "לפני עור"? ותירץ הרב החבי"ף: "דאעיקרא לא קשיא מידי, שהתורה אשר צותה "ולפני עור לא תתן מכשול", היא צותה לתת שבועה, והיינו טעמא משום שע"י שבועה ימנעו העולם מלגזול, ויש בזה תיקון העולם, שאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה", והביאו השדי חמד 34 וכתב: תירוץ זה נראה נכון. ועל דרך זו י"ל לענין המצוה של כבוד רבו, שהתורה אשר צותה על "לפני עור", היא אשר צותה לכבד את רבו או לכבד חכמים, ויש בזה תיקון העולם, שמבלי כבוד לרבו ומבלי כבוד לחכמי התורה, לא יהא כבוד לתורה עצמה. וכמו כן נתחייבנו בכבודם של הבריות, שזהו ג"כ מכלל תיקון העולם, להכיר ולהוקיר מעלתם של הבריות שנבראו בצלם, ומבלי כבוד הבריות לא תוכל להתקיים חברה אנושית, שיחס הכבוד של האדם לזולתו הוא היסוד ליחסי אנוש.

פירוש נוסף לשמועה בשם ר' ישראל סלנטר
ויש מקום לומר שאין סתירה בין האִמְרָה המיוחסת לר' ישראל זצ"ל, לדברי הרב זצ"ל. האמרה שאין איסור "לפני עור" במדות, אינה כללית 35 ומוחלטת, אלא נאמרה רק על דרך הרוב. כבר ביאר הרב זצ"ל ב"מוסר אביך", "שאין הספק בכלל אזהרת לפני עור" ורשאים אנו לתלות לקולא, והוא הדין והוא הטעם לענין איסור נתינת מכשול במדות. מדות הן אמצעים, אפשר להשתמש בהן לטובה, או חלילה, לרעה, ולכן רשאים אנו לתלות לקולא, וכך היא המדה ברוב המקרים. אך אם אי פעם יקרה שע"י מעשה או דיבור, קרוב לודאי שיתעורר חברו למדה רעה וישתמש בה ברעתה, אף ר' ישראל זצ"ל מודה שיש איסור "לפני עור".

לאור הבנה זו, לקושטא דמילתא אין כאן מחלוקת לדינא, וכל עיקר הביקורת של הרב זצ"ל מכוונת כנגד המשמעות הגורפת של השמועה, שכאילו בכל ענין ובכל מצב אין במדות משום "לפני עור", ובא הרב זצ"ל ללמדנו שאינו כן, שהרי מדות רעות עלולות הן להביא לדבר רע ואסור, ולפיכך כאשר קרוב לודאי שיכשל הלה ויבוא לשימוש במדה רעה ברעתה, יש כאן "איסור גמור ככל איסורי תורה שמצוה עלינו להרחיקו ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה", ואף ר' ישראל זצ"ל יסכים לדין זה.




^ 1. מוסר אביך פרק ג' - בירורי מדות הנפש, ה': איסור מכשול לפני עור במדות, עמ' ע"ד-ע"ו. ושם בהערה ל"ג ציין לפלא יועץ לר' אליעזר פאפו זצ"ל, אות ד': דיבור, המספר שבחו של אדם, וראה עוד פלא יועץ שם אות ה': הלול ואות ש': שבח.
^ 2. הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת רצ"ט הביא את לשון הספרא על הקרא דלפני עור לא תתן מכשול: לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. וביאר הרמב"ם ז"ל: פשטיה דקרא של "ולפני עור לא תתן מכשול" מדבר על מתן עצה שאינה הוגנת לשואל, וגם נכלל באיסור זה הכשלת ה"עור" בדבר איסור. הכשלת חברו במדה רעה, יש בה משום הכשלה באיסור, ע' הל' תשובה פ"ד ה"ה: והן כולן דעות רעות עד מאד וכו' ובעל חימה וכו'. ושם פ"ז ה"ג: ואל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגנבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב בתשובה מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה וכו'. וע"ע מש"כ הרמב"ם הל' דעות פ"א הל' ה'-ז' בפירוש המצוה "והלכת בדרכיו".
ומש"כ הרב זצ"ל דהכשלת חברו במדה רעה יש איסור לפני עור, "שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול לפני עור", לאו היינו למימרא דאין כאן הכשלה באיסור, אלא נקטו הרב זצ"ל משום שזהו ביאור נתינת מכשול באופן הפשוט ביותר, "פשטיה דקרא", דומה הוא הגורם לחברו ליפול במדה רעה, למשיאו עצה שאינו הוגנת. הערת ידידי מוהר"ר שמואל הלוי נר"ו.
^ 3. והרי לדעת הרשב"א ספקא דאורייתא מן התורה לחומרא, משנה ראשונה שם פ"ה מ"ו.
^ 4. המשנה ראשונה שם הביא ראיה ד"לפני עור" הוי דאורייתא, מלשון הגמ' ע"ז י"ד ע"א: "אלפני מפקדינן", לשון "מפקדינן" מדאורייתא משמע. ויש להוסיף שכן מבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת רצ"ט ובהל' רוצח ושה"נ פי"ב הי"ד.
^ 5. ריטב"א ע"ז ס"ג ע"ב ד"ה אומר אדם, ומשמעות דבריו דהיכא דנותן לו את האיסור עצמו אף בספק איכא "לפני עור", וע' להלן.
^ 6. הרמב"ן גיטין ס"א ע"א וע"ז ט"ו ע"ב, הרשב"א גיטין שם והר"ן גיטין שם וע"ז שם.
^ 7. שדי חמד ח"ב מערכת וא"ו כלל כ"ו, אות י'.
^ 8. ע' בבא בתרא צ"ב ע"ב: ורובא לרדיא זבני.
^ 9. ספר שערי העבודה המיוחס לרבינו יונה ז"ל, אות א': הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו וכו'.
^ 10. קידושין מ' ע"ב ורש"י שם ד"ה ופסול לעדות, שו"ע חו"מ סי' ל"ד סי"ח וסמ"ע שם ס"ק מ"ה.
^ 11. שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שער ג' אות ל"ד.וראה דברי הנצי"ב זצ"ל במרומי שדה סוטה מ"ט ע"ב: ענוה אינה שפלות הלב, אלא הנהגה בין בני אדם שלא בגסות, וחולק הנצי"ב זצ"ל על המסלת ישרים פרק כ"ב. ויש להעיר, שמדברי הרב זצ"ל במוסר אביך פ"ג בירורי מדות הנפש אות ד' עמ' ע"ב, משמע שאחז דרכו של המסלת ישרים.
^ 12. רמב"ן עה"ת דברים כ', י"ז עפ"י משלי ט"ז, ה'. וע' סוטה ד' ע"ב: אמר ר"י משום רשב"י, כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז, כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם "לא תביא תועבה אל ביתך".
^ 13. שדי חמד ח"ב מערכת וא"ו כלל כ"ו אות י'.
^ 14. שדי חמד ח"א חלק הכללים מערכת דל"ת, אות מ"ו.
^ 15. ע' זוהר בראשית כ"ז ע"ב וגמ' שבת ק"ה ע"ב, רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג.
^ 16. וע' גמ' יומא ע"ה ע"א על הכתוב משלי י"ב, כ"ה "דאגה בלב איש ישחנה", רבי אמי ורבי אסי - חד אמר וכו' וחד אמר ישיחנה לאחרים, ופירש הערוך [ע' שח]: כדי שיבקשו עליו רחמים.
^ 17. וכן הובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' ר"מ ס"כ וסי' של"ד סמ"ג, אות י"ז.
^ 18. בשדי חמד הנ"ל ח"ב כלל כ"ו אות א' העיר שמדברי ה יד מלאכי משמע שהוכיח כן מן הגמ' רק עפ"י דברי רש"י , ולקושטא דמילתא נראה שמגוף דברי הגמ' יש להוכיח כן, מדקפצה אמתיה דרבי ושמתיה, אף שלא ראתה שבעט הבן באביו, וצ"ע. וע' להלן ישוב הערתו.
^ 19. ע' בשדי חמד הנ"ל ח"ב כלל כ"ו סוף אות א', שעקרון זה דבספק ליכא איסור "לפני עור", הוא ענין אחר מספקו של היד מלאכי הנ"ל אם איסור "לפני עור" הוא במעשה נתינת המכשול, או בתוצאה דהיינו הכשלון.
^ 20. לשון הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת רצ"ט: הזהירנו מהכשיל וכו' ובאה האזהרה מלרמותו ולהכשילו וכו' ויפתהו ויעזרהו להשלים עברתו וכו'. ולשון הרמב"ם הל' רוצח פי"ב הי"ד: כל המכשיל עור בדבר וכו'.
^ 21. כלומר, הסתכל באביו ברוע פנים, בכעס.
^ 22. והוסיף הגרי"פ זצ"ל שכן נראה מדברי הראב"ד הל' ת"ת פ"ו הי"ד, שעל מש"כ הרמב"ם שם דהמכשיל את העור מנדין אותו, כתב ע"ז הראב"ד: כגון המכה את בנו הגדול, הרי דס"ל דמכה בנו גדול הו"ל מכשיל ממש, ולא נתינת מכשול לחוד, דאם לא כן הו"ל להשיג על הרמב"ם ולהוכיח משם דאפילו על נתינת מכשול מנדין, אעפ"י שעדיין לא הכשילו, ולא לכתוב "כגון", דמשמע דהיינו הך.
^ 23. וזהו גופא טעמו של היד מלאכי שלא הקשה מגוף דברי הגמ' מו"ק הנ"ל, אלא מדברי רש"י שם.
^ 24. כ"כ החפץ חיים הל' לשון הרע כלל ט' ס"א הגה"ה: הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו.
^ 25. וכמשמעות דברי הריטב"א ע"ז ס"ג ע"ב דהיכא דנותן לו את האיסור עצמו, אף בספק איכא איסור "לפני עור" וכ"מ דברי המשנה ראשונה שביעית פ"ה מ"ו. וכ"כ השדי חמד הנ"ל כלל כ"ו, אות י', בשם קרבן אליצור.
^ 26. כ"כ השדי חמד ח"ב כלל כ"ו, אות י"ד.
^ 27. וכ"מ דברי הקרבן נתנאל קידושין פ"א סי' מ"ב אות ב'.
^ 28. נראה שיש להוסיף בדברי הרב זצ"ל פסיק אחר המלים "ברובי שמושיה", ר"ל שבמדה הרעה ברובי שמושיה, "ישתמש בה ברעתה", כלומר, ישתמש בה בודאי או קרוב לודאי ברעתה, ולא רק מכח רובא אתינן עלה, דהא לעיל מינה כתב הרב זצ"ל דאפילו במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא ומ"מ יכול לתלות שלקחה לשחיטה.
^ 29.כגון "להטיל אימה על בניו ובני ביתו", רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג עפ"י גמ' שבת ק"ה ע"ב: "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה". ואף בכה"ג שיש בהתבטאות זו של כעס תועלת, מ"מ לא הותר אלא כעס חיצוני בלבד, "כעס הפנים", אבל לא כעס הלב, כמבואר בדברי הרמב"ם שם, וכ"מ בפירוש רבינו חננאל שבת שם: לא עבוד בכעסיה הכי, אלא מראה עצמו כועס להטיל אימה אאינשי ביתיה.
^ 30. ראה מאמרו המיוחד של הרב זצ"ל: "קדוש ישראל - רבי ישראל סלנטר זצ"ל", נדפס בחוברת זכרון המוקדשת לזכרו של הגאון ר' ישראל סלנטר, בעריכת ר' שלמה בלזר, שערי ציון כסלו- שבט תרצ"ג, שנה י"ג חוברת ג'-ה'.
^ 31. כוכבי אור מאת הגאון ר' יצחק בלזר זצ"ל, ירושלים תשל"ד, הפרק "מתולדותיו", עמ' 15. וראה עוד דרך שיחה ח"ב פ' קדושים עמ' שס"ט.
^ 32. הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, רבה של איזמיר, המכונה הרב החבי"ף זצ"ל, שו"ת נשמת כל חי ח"ב סי' ט'.
^ 33. ופתח המוצל מאש באמרו: "הסכימו כל הפוסקים שזה שאמרו עד שליש במצוה, דוקא במצות עשה, אבל במצות ל"ת יתן איש את כל הון ביתו שלא לעבור על מצוה קלה".
^ 34. שדי חמד שם כלל כ"ו, אות ל', בסופו.
^ 35. כלומר, אינה אמרה הנאמרת בתורת כלל. ואפילו על אמרה שנאמרה בתורת כלל, אמרו בגמ' עירובין כ"ז ע"א אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ".
עוד בנושא הלכות בין אדם לחברו

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il