ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אברהם אבינו ומצוות המילה ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ו

אברהם אבינו ומצוות המילה

"קול צופייך" - גיליון 333



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

וירא אליו ה' - לבקר את החולה
פרשתנו פותחת באחת המצוות החשובות - מצות ביקור חולים. לאחר שאברהם אבינו מל את עצמו על פי ציווי ה', בא הקב"ה לבקרו, שנאמר (בראשית יח, א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם". לא כתוב שדיבר הקב"ה עם אברהם אבינו, אלא הוא בא לבקרו בלבד. וכדברי רש"י: "לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו".

כשלחמו בני יעקב באנשי שכם כתוב "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". ואין הכוונה שביום השלישי זה שיא הכאבים, אלא הכאבים מתחילים כבר ביום הראשון, וכיון שביום השלישי הגוף נחלש מאד, הכאב מורגש ביתר שאת. וכן אברהם אבינו היה ביום השלישי חלש, ולכן בא הקב"ה לבקרו.

ויש לשאול, מדוע היה צריך הקב"ה לבקר את אברהם אבינו כדי לשאול בשלומו, היפלא מה' דבר? זאת ועוד, לשם מה היה צריך הקב"ה לשלוח לו את המלאך רפאל לרפאותו, והרי כשהוא בעצמו בא לבקרו, היה מברכו ב"רפואה שלמה" ומרפאו?

אלא רצה הקב"ה להראות לכל העולם את חיבתו לאברהם אבינו, ולכן בא לבקרו לשם ביקור ולא לשם ריפוי. וכן בא הקב"ה ללמדנו שכדי לבקר את החולה לא צריך להיות רופא, ולא יאמר אדם כיון שאני לא רופא איני מצווה על ביקור חולים, אלא כל אדם חייב במצוה זו.

וירא וירץ לקראתם
וכתוב (בראשית יח, ב) "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם".
רצונו של אברהם אבינו לקבל אורחים ואהבתו למצוה חשובה זו היתה גדולה ועצומה, כי באותה ההזדמנות היה גם עושה נפשות לשמים והיה מכניסם תחת כנפי האמונה השלמה בבורא העולם. והפסוק בא ללמדנו שחיבתו למצות הכנסת אורחים היתה כה גדולה שהוא רץ עוד לפני שהמלאך רפאל הגיע אליו לרפאותו, ושכח מחולשתו ומכאביו מרוב חשק והתלהבות בקיום המצוה האהובה עליו כל כך שיש בה קידוש שם שמים ופרסומו של הקב"ה בעולם. ואומרים חז"ל שהיה אאע"ה מושיב את האורחים "תחת העץ", ואותו העץ היה מגלה אם יש ברשותם או בלבם של האורחים עבודה זרה, ומי שנמצא אצלו ע"ז היו ענפי העץ מתרוממים ולא מצילים ליושב תחתם, ומי שהיה ירא ה' היו הענפים נפרסים להגן עליו מפני השמש.

והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו

וכתוב (בראשית יח, ח) "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". ויש לשאול, הרי המלאכים אינם אוכלים מהמאכלים של העולם הזה ? אלא אומר רש"י: "נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג". המלאכים היו יכולים לומר לאברהם שהם שבעים וכדומה, ומזה שלא עשו כן למדנו שלא ישנה אדם מן המנהג.

צדיק אוכל לשובע נפשו
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (יג, כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". הרה"ג עזרא חוסני הלוי זצ"ל היה דורש על פסוק זה, "צדיק אוכל לשובע נפשו" - של האורח, שאע"פ שבעל הבית כבר אכל, הוא אוכל שוב כדי שהאורח לא יתבייש ויאכל עימו. "ובטן רשעים תחסר" - זה אדם שלא אוכל, כדי שלא יאכל האורח, ואע"פ שהוא רעב מונע עצמו מלאכול כדי שלא יצטרך להאכיל גם את האורח, ועל כן "ובטן רשעים תחסר".

ענר אשכל וממרא
חז"ל אומרים שהיו לאברהם אבינו שלושה חברים ענר, אשכול וממרא, והוא שאל בעצתם אם למול כמצות ה'. ענר ואשכול יעצו לו שלא למול, וממרא יעץ לו למול, וזה רמוז בר"ת של שמם, ענר אמר לו: עינוי נפש רע, אשכול אמר לו: אין שוה כלום למילה, ואילו ממרא אמר לו: מול מהר רופאך קל. וקשה, וכי אברהם אבינו היה צריך ליטול עצה מחבריו אחרי שהקב"ה ציוה עליו למול?! אלא, ידוע הדבר שכאשר יש לאדם חבר טוב, ובא אדם אחר ורוצה להתחבר עמו הוא צריך ליטול את רשותו של חברו הראשון, כך גם אברהם אבינו כשנצטוה על המילה הוא אמר לקב"ה כיון שאתה כורת עמי ברית, ברצוני לצרף את שלושת חברי, והסכים הקב"ה עמו, ולכן ממרא שיעץ לו לשמוע לציווי ה', נגלה ה' בחלקו . ויש מבארים, שאברהם אבינו לא רצה ליטול עצה אם לשמוע בקול ה' חלילה, אלא שהתייעץ אתם אם למול בפרהסיא או בצנעא. ממרא יעץ לו למול בפרהסיא כמו שנח נכנס לתבה לעיני כל העולם למרות האיומים של בני דורו שרצו להורגו ולשבור את התיבה (עיין בראשית ז, יג, ושם פירש"י "בעצם היום הזה" - "למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו. אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום").

מעלת ברית מילה
מצות ברית מילה גדולה ועצומה, ויש חשיבות רבה למי שמשתתף בסעודת ברית מילה. ונוהגים שלא להזמין לסעודה מכיון שאם אינו יכול להגיע, זה לא טוב (עיין לשו"ע יו"ד סי' רס"ה סעי' י"ב).

וידוע שראשי התיבות של שמו של ס"מ הרשע סמא"ל: סעודת מילה אין לעשות, לפי שהוא מונע מכל איש ישראל מלהגיע לסעודת ברית כיון שהיא משופעת בקדושה, הן במעמד ברית המילה שהקב"ה מוחל את עוונותיהם של כל העומדים שם אם מהרהרים בתשובה, והן בדברי תורה שאומרים בסעודה.

לושי ועשי עוגות
כתוב "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת"
ואומרים חז"ל שהיה זה בערב פסח, והראיה שכשבאו אל לוט כתוב "ומצות אפה ויאכלו", אלו המצות של ליל פסח. ומדוע לא הביאה שרה אמנו לחם כפי שביקש ממנה אברהם? אלא רש"י אומר שכיון שנטמאה לא רצתה להביא לחם שנילוש ונאפה שלא בטהרה, כי אאע"ה היה אוכל חולין בטהרה. וי"א שהיה זה בערב פסח, והנשים הצדקניות לא משאירות לחם בערב פסח, וכבר שבוע לפני פסח ואף לפני כן הן מוציאות את כל חמץ מהבית. ושרה אמנו אומרת לאברהם אבינו אני כבר מט"ו בשבט לא עושה עוגות.

נס בתוך נס
כתוב (בראשית יח, יא) "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים". וקשה, הלוא רש"י כבר כתב לעיל שהיא לא אפתה עוגות לפי שפרסה נדה? אלא שיש הבדל בין "פירסה נדה" ל"אורח כנשים", שזה האחרון כבר פסק ממנה מחמת זקנותה, והתורה באה להודיע את הנס הגדול שנעשה עמה שלמרות הכל הרתה וילדה את יצחק. וידוע מה שדרשו חז"ל (במדרש רבה) כי לשרה אמנו לא היה רחם כלל, וזה נס בתוך נס, ורמזו "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" - אם עקרה ברור שאין לה ילד ? אלא הכוונה בית הולדה (עיין יבמות דף ס"ד ע"ב, וילקוט שמעוני סוף פרשת נח שלא היה לה רחם).

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו
הקב"ה מגלה את אהבתו של אברהם אבינו לשמירת תורה ומצוות ואת רצונו לחנך את הדורות הבאים לשמירתם, וכך התורה כותבת: (שם, יז-יט)
"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

ויש לשאול, מדוע רק כאן כותב הקב"ה שיודע בו שיצוה את הדורות הבאים, וכי לא היה ברור הדבר אחרי נסיון כבשן האש והעקדה ושאר כל הניסיונות שבהם עמד אברהם אבינו? אלא נראה לומר שהקב"ה אומר כן בלשון חיבה על אברהם אבינו שדבקותו באהבת ה' ובקיום מצוותיו התבטאה בכך שהוא דאג בכל מאודו לחינוך הדורות הבאים אחריו ולשמירתם בתכלית. ועל כן "ידעתיו" - הוא לשון חיבה (עיין רש"י בראשית יח, יט בד"ה 'כי ידעתיו' שכתב "לשון חבה").

אתמול היה יום ההילולא של דודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', והוא היה רגיל לומר בעניין חינוך הבנים, שיש המחנכים את בניהם לא בצורה שורשית עד שירצו הבנים לקיים את המצוות מעצמם, אלא רק משום שכך היה נהוג בבית אבא, ומשום כבודו ומוראו היו עושים כמוהו בפניו ובזמן חיותו, אבל ברגע שהאבא נפטר מן העולם, הבנים עושים ככל העולה על רוחם. (וכמו שהשל"ה הקדוש דורש על הפסוק "זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו" שאם הבנים מתחנכים וה"א-לי" הוא שלהם, אז ואנוהו, אבל אם זה רק בגלל "אלוקי אבי" שראו כך בבית אבא, אזי "וארוממנהו" מל' רמאות, ובקלות הם פורקים עול). הרה"ג יוסף זוין זצ"ל היה מביא על כך מעשה באדם אחד שנכנס לבקר את בנו בעיצומו של השבת, והנה בנו מעשן סיגריה, והוא לא הספיק לאוורר את הבית מהריח החזק של עשן הסיגריה, וגם המאפרה וקופסת הסיגריות מונחות על השולחן. מה עשה הבן? כשנכנס אביו ואמר לו בחביבות "שבת שלום", ענה לו הבן: אבא, הרי יום שישי היום, מה פתאום שבת, והראיה שאני מעשן, וכנראה שאתה מתבלבל. אאע"ה לימד אותנו שהחינוך הטהור והשורשי הוא, שבכל מקרה ובכל מצב ישמרו הבנים את דרך ה' ללא תירוצים ומענות.

לעשות צדקה ומשפט - משפט וצדקה
הקב"ה אומר "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", ויש לשאול והרי בדוד המלך הפך את הסדר כמו שכתוב (שמואל ב ח, טו) "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"? ויבואר הדבר על פי דברי חז"ל, שכשדוד המלך היה דן את העם, היה פוסק את הדין על פי ההלכה הפסוקה, ולפעמים היה הדבר מעלה מורת רוח אצל העניים שהיו אומרים שאינו מתחשב בשכבות החלשות שבעם. וכשהיו יוצאים מלפניו היה אומר דוד המלך לשריו שיתנו מתנה הגונה לאותו עני כדי שיוכל לשלם את חובו כפי שהושת עליו. זהו שכתוב עליו שהיה עושה קודם כל משפט ואחר כך היה עושה עם האשם צדקה. אבל אצל אברהם אבינו נאמר שהיה עושה צדקה ומשכנע את בעלי הריב להגיע לפשרה עוד לפני שהגיע לפסק הלכה ולמשפט. ובאמת, כשבאים לדין, קודם כל שואלים את בעלי הדין אם הם רוצים משפט או פשרה, ואם אינם חפצים בפשרה אז דנים לפי טענותיהם ופוסקים לפי ההלכה. ומובא בהלכה שאם שמעו הדיינים את הפסק וכבר יודעים מי זכאי ומי חייב, אינם יכולים לשוב ולעשות פשרה. ואומרים חז"ל שההבדל בין משה לאהרן הוא, שאהרן היה מראש "אוהב שלום ורודף שלום" ואילו משה רבנו לא היה מתחיל בפשרות אלא "יקוב הדין את ההר", וזאת מפני שמשה רבנו ידע כבר את הפסק בתחילת הדין ולכן כבר לא יכל לעשות יותר פשרה (עיין סנהדרין דף ו' ע"ב ותוס' שם ד"ה אבל אהרן).

ויכוח אברהם על סדום - רווח לדורות
בפרשת הפיכת סדום עומד אברהם אבינו ומנסה "להתמקח" על האפשרות שלא להפוך את סדום, וזאת לאחר שהקב"ה כבר קבע "זעקת סדום ועמורה כי רבה", ואין מובן מדוע נקט באופן זה שהיא כדרכם של תגרים העומדים על המכר בצורה זולה? ובפרט אחרי שחז"ל מתארים בצורה כל כך קשה את רעתם של אנשי סדום שנהגו בהפך הגמור ממנהגי העולם בכל העניינים שבין אדם לחברו (וכמו לגבי דרכי הכנסת אורחים שלהם שהיו משכיבים את הארוכים במיטה קצרה וחותכים את רגליהם הבולטות ואת הקצרים במיטה ארוכה והיו מותחים אותם, וכדומה - עד שאליעזר עבד אברהם שהיה פיקח אמר להם שאין הוא רוצה מיטה כלל כי הוא קיבל זה עתה הודעה על מות אחד מקרוביו והוא חייב לישון על הארץ, וכשהוא רצה לעבור את הירדן לכיוון סדום, ראה שצריכים לשלם כדי לעבור על הגשר, והוא ירד והלך בתוך מי הירדן, וכשהגיע לגדה השניה המתין לו שוטר וחייבו לשלם, ומשלא רצה הכה אותו והוריד דם ממצחו ותבעו לשלם לו דמי ריפוי על הקזת דם עכור מגופו, ומשהגיעו למשפט זרק אליעזר על השופט אבן והוריד דם ממצחו ואמר לו לשלם לשוטר את מה שהוא תובע ממנו). ועוד קשה, כיצד אומר אברהם אבינו להקב"ה "האף תספה צדיק עם רשע", וכי הוא מהרהר אחר מידותיו ושיקוליו של הקב"ה? אלא מובא בזוהר הקדוש שרצה אברהם אבינו להיטיב לבניו אחריו בכל הדורות, וקבע שבכל מקום שיהיה בית הכנסת או בית המדרש שבו יושבים עשרה אנשים להתפלל או ללמוד, הם יינצלו ולא יארע שום דבר רע בעירם. אבל בסדום היתה הרעה כל כך גדולה עד שלא היתה שום סניגוריא עליהם, ולא נמצאו צדיקים אפילו בצנעה. גם אשתו של לוט לא ניצלה כיון שבשעה שהגיעו אורחים אליהם, הלכה ובקשה מעט מלח מכל השכנים והיתה מספרת להם שהגיעו אליהם אורחים, וכך גילתה את "קלונו" של בעלה ברבים, ועל כן נענשה ונעשתה נציב מלח.

ויעש משתה גדול
וכתוב (בראשית כא, ח) "ויעשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". ואומר רש"י: משתה גדול - "שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך". ויש לשאול, מדוע בימינו לא נוהגים לעשות משתה ביום שבו התינוק מסיים לינוק?

אלא, שרצה אברהם אבינו לפרסם את הנס הגדול שנעשה עמם, וגם להשתיק את ליצני הדור שהיו אומרים שאין זה בנו של אברהם אלא מאבימלך נתעברה שרה. ובשעה שהניקה את בנה, נסתתמו מעיינות ההנקה של נשות אותו הדור והיתה מניקה את כולם, וכמו שכתוב "הניקה בנים שרה", וידעו כולם והבינו בנס הגדול שנעשה. גם הנשים העקרות של אותו הדור נפקדו בזכותה של שרה שהתפללה להקב"ה שיפקוד אותן ביחד איתה, והסכים הקב"ה על ידה. על כן עשה אברהם משתה גדול שנטלו בו שמחה כל העקרות והיונקים הרכים שנגאלו ונפקדו בזכותה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il