ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעלת הצניעות ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה הבית היהודי צניעות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ו

מעלת הצניעות

"קול צופייך" - גיליון 333



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

הקב"ה אמר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא,יב). ופירש רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ועכ"ז זכתה לרוה"ק ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.

איה שרה אשתך
כשבאו המלאכים לבקר את אברהם הם שואלים אותו "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח, ט).

ועל כך אומרת הגמרא בבבא מציעא (דף פ"ז ע"א):
"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל - להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל? כדי לחבבה על בעלה וכו'.

וידעו המלאכים שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, וגער בו אברהם אבינו ואמר לו "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא בעצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים. אמרו המלאכים לאברהם, אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך - ועל זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.

שאלת שלום לאשה
ועוד אומרת הגמרא (שם):
"תני משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל? על ידי בעלה שאני".

ואומר רש"י:
"על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום, אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת".

וכן אומרים התוספות (שם בד"ה על ידי):
"היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין".

הגמרא בקידושין (שם ע' ע"א - ע' ע"ב) מביאה מעשה שממנו לומדים שאסור לאדם לשאול בשלום אשת חברו, וז"ל:
"ההוא גברא (אדם אחד) דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא (שהגיע לחנות בשר) בפומבדיתא. אמר להו הבו לי בישרא. אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך (המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול). אמר מאן יהודה בר שויסקאל (ל' גנאי) דקדים לי דשקל מן קמאי. אזלו אמרו ליה לרב יהודה, שמתיה (הלכו ואמרו לר"י שאותו אדם זלזל בו, והוא נידה אותו). אמרו (לר"י) רגיל דקרי אינשי עבדי (רגיל אותו אדם לקרא לאנשים עבדים). אכריז עליה דעבדא הוא. אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן, אייתי פיתקא דהזמנא. אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא (לימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן, כי מהדין הולכים לבי"ד באזור מגוריו של הנתבע) אמר ליה איזיל או לא איזיל? אמר ליה (רב הונא) מיזל לא מיבעי לך למיזל (לפני ר"נ) משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל (משום שר"נ חתן הנשיא תלך אליו). אתא (ר"י) אשכחיה דקעביד מעקה (ומצא את ר"נ שעושה מעקה לגגו). אמר ליה (ר"י לר"נ) לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה ? א"ל (ר"נ): פורתא דגונדריתא (מעקה באחד הלשונות) הוא דקא עבידנא. א"ל מי סניא מעקה דכתיב באורייתא, או מחיצה דאמור רבנן. א"ל יתיב מר אקרפיטא (ספסל). א"ל ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי. א"ל ליכול מר אתרונגא אמר ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי. אמר ליה לישתי מר אנבגא. אמר ליה (ר"י) מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי. אמר ליה (ר"נ) תיתי דונג (תבא ביתי שכך שמה) תשקינן. אמר ליה (ר"י) הכי אמר שמואל אין משתמשים באשה. (א"ל ר"נ) קטנה היא. (אמר לו ר"י) בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה. נשדר ליה מר שלמא לילתא. א"ל (ר"י) הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. (א"ל ר"נ) אפשר ע"י שליח. א"ל (ר"י) הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה. אמר ליה הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה דביתהו (אמרה ילתא לר"נ) שרי ליה תגריה דלא נישוויך כשאר עם הארץ" (תשלח אותו מהר מעמך שלא יעשה אותך עם הארץ).

ואומר רש"י, אין שואלים בשלום אשה-
"שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה".

ואומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין):
"והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור"
.
וכתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה):
"אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח".

ועל כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.

אבל אם היתה אשת חברו חולה או שהיתה מאושפזת בבית חולים, מותר לשאול את בעלה מה שלומה ואם יצאה מביה"ח וכדו'.

בדרך כלל, לאחר השיעור מתקבצות נשים בפתח בית הכנסת כדי שאברך אותן, ואם אעבור מולם ללא שאתייחס אליהן, יאמרו שהרב לא מתייחס לנשים, ולבסוף גם דברי הלכה לא ירצו לשמוע מפיו. ועל כן משום דרך ארץ אני עומד ומברך אותם ואת בני ביתם, מבלי להכיר אותן אלא בברכה כוללת.

מנשים באוהל תבורך

המלאכים שואלים את אברהם "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". וכתוב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך". אוהל - מסמל עראיות ופשטות.

האשה צריכה לדעת שהעולם הזה עראי ופשוט, ולא תבקש מהבעל דברים שעולים כסף רב. ואומר הרב בעל 'פלא יועץ' לעיתים הבעל הולך גונב וגוזל ולווה בריבית כדי לעשות רצון אשתו.

ואשה שרואה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו 'וכי אתה רוצה לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה'. ועל זה כתוב (בראשית מט, יב) "ולבן שיניים מחלב".

הכרת הטוב לאשתו
הגמרא אומרת (יבמות ס"ג ע"א):
"אשכחיה רבי יוסי לאליהו א"ל כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס?! פשתן פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו".

כלומר, אשתו היא זו שטורחת ומכינה בשבילו את כל צרכיו, ועל כן הוא צריך להכיר לה טובה. ולפחות פעם אחת בשבוע למשל בשבת ישבח את מה שעושה, וגם אם האוכל מעט מלוח וכדו', אף על פי כן ישבח את מעשי ידיה.

כבוד האשה
היה חכם אחד שאשתו שמה בטעות באוכל נפט במקום שמן, והוא הרגיש בזה אך דחק עצמו לאכול את כל מה שבסיר. והנה באמצע אכילתו באה אשתו ואמרה לו שישאיר לה מעט, אך הוא המשיך לאכול הכל. אמרה האשה בליבה וכי אין לו דרך ארץ. אך לבסוף הרגישה בטעותה ובגדלותו של בעלה שלא רצה לצערה.

ומעשה היה בתקופתו של מורנו ורבנו הרה"ג רבי אברהם ענתבי זצ"ל הראשון (בעל 'יושב אהלים'), שהלכו והלשינו למושל הגוי שהיה מכונה בשם "ו'אלי" שהיהודים מזלזלים בגויים, ואינם אוכלים מבישוליהם. המושל בארם צובא כעס עד מאד וקרא לרבי אברהם. כשהגיע רבי אברהם, ביקש המושל מאשתו שתכין כוס קפה, והיא בטעות שמה מלח במקום סוכר. כשטעם רבי אברהם מהקפה המשיך לשתותו ולא אמר מאומה, אך כשהמושל טעם מהקפה הוא רצה לצעוק על אשתו. אמר לו רבי אברהם תשתוק ותשתה, וכי בגלל שטעתה, תבייש אותה ?! אמר לו המושל: אתה מתחשב באשה גויה?! מכאן אני רואה שמה שאמרו עליכם שאתם מזלזלים בגויים, הכל שקר וכזב. כך סיפר לנו מו"ר ועטרת ראשנו הגאון הגדול ראש הישיבה ח"ר עזרא עטיה זצ"ל.

מעשה באדם אחד שזלזל ברבנים ואמר שהם לא מעריכים נשים ומזלזלים בהם. אמרתי לו, הרי בליל שבת כשחוזרים מבית הכנסת לבית, אנו מקבלים את פניהם של מלאכי השרת באמירת "שלום עליכם", ומייד סומכים לזה את אמירת "אשת חיל", להראות עד כמה האשה מכובדת וחשובה בבית. אך הוא לא שם ליבו אל דברי. אמרתי לו, הרי כל כוונתך כדי להקניט, ועיניך מביטות על נשים אחרות ואתה מרמה את אשתך, ובסוף התגלה קלונו ברבים כפי שאמרתי.

אשת חיל מי ימצא
פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האשה. וכשהתחיל הדיון בקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. והם אמרו לי הרי אנו חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. והם אמרו לי שהם ייגשו לבג"ץ. אמרתי להם, אם כן תלכו כעת לבג"ץ. לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האשה, מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. אמרתי להם מדוע זה קרה. אמרה האשה, בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר "שלום עליכם" אבל הוא לא אומר "אשת חיל" חרף בקשתי. אמר לה הבעל "הרי את לא אשת חיל". ומכאן התחיל כל הריב. כשהסתיים הדיון בקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחר להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהיתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אימו, ואמרו חז"ל שהוא התכוון על בת שבע אימו.

למחרת חזרו בני הזוג, ובקשתי שרק הבעל יכנס, ואז שאלתי אותו, מי לדעתך נקראת "אשת חיל"? והוא ענה, "אמא שלי כי היא מכבדת אותי". אמרתי לו תמשיך לומר "אשת חיל" כל ערב שבת ותכוון על אמא שלך. לאחר שבועיים, שוב אני רואה את אותם בני הזוג בבית הדין, ואמרתי בליבי שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל ביחידות מה קרה? והוא אמר לי, ב"ה אנחנו בסדר, ואני רוצה לומר "אשת חיל" על אשתי. אמרתי לו תאמר על אשתך ועל אמך כרצונך.

כתוב "אשת חיל מי ימצא" - כלומר, לא ניתן למצוא אשת חיל. אבל אם האשה תקיים כל מה שכתוב באשת חיל "בטח בה לב בעלה וכו' גמלתהו טוב ולא רע" וכו', אז "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".

לפי הפשט הכוונה ב"אשת חיל" היא לאשה בשר ודם ממש, אבל לפי הקבלה הכוונה היא לכ"ב צינורות שפע.

קול באשה ערוה
וכתב הרמב"ם (פרק כ"א מהל' איסו"ב הלכה ב'):
"והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף, ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".

קול באשה ערוה" - ככתוב "כי קולך ערב ומראך נאוה", ולכן אין לשמוע קול זמר של אשה אם הוא מכירהּ, ואפילו דרך הרדיו וכדו', וכ"ש אם עומדת ושרה בפני קהל.

דברי חיבה
כתוב בשו"ע (אהע"ז סי' כא סעי' ה'):
"אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה וכו'. הגה: וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה. ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה רק באשתו נדה. וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים. וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו. י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים".

ואנו לא נוהגים להקל.

אסור לאדם להראות חיבה לאשתו בפרהסיא במקום שיש בני אדם.

חתן וכלה - יש עדות שהרב אומר לחתן לאחר החופה שיחזיק את יד הכלה וכך ילכו. אך אסור לעשות כן, וכדברי הרמ"א לעיל.

מזיגת הכוס
כשבאים אורחים, נהוג שהאשה מכינה אוכל לכולם. אבל לא תמזוג יין או שאר משקאות חריפים לאנשים ותגיש להם, אלא הבעל יעשה זאת.

הסתכלות בבגדי צבעונין
אסור להסתכל בבגדים צבעונין של אשה אם מכיר אותה, ולכן לא יסתכל בחבלי הכביסה שבשכנותו. ועל כן כשתולה כביסה, יתלה על החבל החיצוני הקרוב לרחוב, סדין לבן, ועל החבלים הפנימיים יתלה את בגדי אשתו (עיין שו"ע אבה"ע סי' כ"א סעי' א').

בגד אדום
אסור לאשה ללבוש בגדים בצבעים הבולטים יותר מידי. וכן אסורה ללבוש בגד אדום, ודוקא כאשר כל הבגד או רובו אדום, אבל אם מיעוטו אדום, או רק פריט אחד מבגדיה הוא אדום - מותר (ועיין לשו"ע יו"ד קעח, א' הגה).

הגמרא בברכות (דף כ' ע"א) אומרת:
"כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא (בבגד לא צנוע) סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה. אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה (חייבוהו בי"ד לשלם לה) בארבע מאה זוזי. א"ל: מה שמך? אמרה ליה מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

תכשיטין
בירושלים העתיקה היו כמה תקנות, וכגון: בחור שעבר את גיל עשרים ולא נשא אשה, יוצא מהעיר העתיקה עד שיתחתן. כמו כן תקנו שאסור לבחורה לצאת לבדה בלילה, אלא בליווי של האב או האם. וכן תקנו שאסור לאשה ללבוש את כל תכשיטיה בפרהסיא גם משום צניעות (ועיין לשו"ע או"ח סי' תק"ס סעי' ב').

מספר מוזמנים לחתונה
היו כמה מקומות שתיקנו שלא מזמינים לחתונה את כל בני העיר אלא בצמצום.
לחסידות גור ישנה תקנה שמספר המוזמנים לחתונה לא יעלה על מאה איש. ומעשה היה בחסיד גור, כשרצה לחתן את בנו הוא בא לאדמו"ר מגור הזקן וביקש ממנו להגדיל את מספר המוזמנים לחתונה, מכיון שיש סוחרים רבים שעליו להזמין. אך האדמו"ר מגור לא הסכים לכך. אח"כ אמר החסיד לאדמו"ר כל מה שאני אוציא בשביל החתונה אני אתן צדקה לישיבה שלך. אמר לו האדמו"ר אם יש לך כל כך הרבה כסף, לך ותקנה לך אדמו"ר אחר, ואת התקנה איני משנה.

היה תקנה בירושלים שעושים סעודת ברית מילה רק בדגים ולא בבשר, כי הבשר היה יקר. ועיין בארץ החיים סתהון (על סי' רס"ה סעי' י"ב) שמנהג צפת ת"ו שעושים סעודת הברית רק בדגים, כי דגים זול יותר מבשר, עי"ש. וזו תקנה טובה וראוי לחדשה בזמננו.

כשאני מגיע לחתונה, אני רואה אנשים שעומדים ואוכלים מהבארים בכניסה לאולם בעודם עומדים וללא נטילה, ואני תמה על כך וכי לא אכלו בביתם?!

רווחא לבסימא שכיח
הגמרא (מגילה ו' ע"ב) מספרת על אביי שהיה יתום מאב ומאם מגיל צעיר ורבה גידלו בביתו (ודרשו שאבי"י הוא ר"ת א'שר ב'ך י'רוחם י'תום). פעם בפורים רצה רבה לשלוח אותו למרי בר מר (אבא שלו - רש"י) להביא לו משלוח מנות, וידע שירחמו עליו וירצו לתת לו לאכול, ולא רצה שיבייש אותו ויאכל יותר מדי, על כן האכיל אותו עד ששבע לפני שיצא לבית ריש גלותא. ולמרות הכל, כשהגיע לבי מרי בר מר, הביאו לו לאכול שישים סוגים שונים של מאכלים בשישים צלחות שונות, ואביי אכל מכל המאכלים שהביאו לו, וגם אמר שאילו היה יכול, היה אוכל גם את הצלחות. ושואל הרש"ש, איך אפשר לאכול צלחות ? וענה, שהוא ראה פעם צלחות ממותקות עשויות מסוכר, והבין שזו כוונת אביי. והגמרא מבארת שם שאביי אכל שוב למרות שהיה שבע בגלל שרווחא לבסימא שכיח, כלומר שמאכל מתוק וערב אפשר לאכול גם אם שבע.

משלוח מנות - חייב כל אדם לשלוח לחברו שתי מנות, ודוקא שני מיני אוכלים לפחות, וצריך להיות מאכל ממש ולא מיני מתיקה כגון עוגיות או סוכריות וכדו'. ולפחות יעשה משלוח אחד כזה.
והגמרא אומרת שקטן שולח לגדול וכן להיפך. והכל תלוי לפי מנהג המקום.

המחבק אחת מן העריות
ואומר הרמב"ם (פרק כ"א מהל' איסו"ב ה"ו):
"המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא, ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו".

ועוד אומר הרמב"ם (שם בהלכה ז') ומותר לאב לחבק את בתו, וכן האם לחבק את בנה, וכל זה כשהבן או הבת קטנים, אבל אם הם גדולים - אסור.

ומעשה היה בבעל תשובה שהתחתן, והוא אמר לי שיבואו לחתונה קרובי משפחתו שאינם שומרי תו"מ, וביקש ממני עצה מה לעשות כדי שקרובות משפחתו לא ילחצו את ידו. ואמרתי לו שישים תחבושת על ידו. אך זה לא עזר כי כשהן ראו את התחבושת הם חיבקו ונישקו אותו.

הצניעות היא דבר חשוב מאד, והאדם צריך להיות צנוע אפילו בביתו. ואומרים חז"ל גם כשהולך לנוחיות יהיה צנוע (עיין בשו"ע או"ח סי' ב' וסי' ג' ולכה"ח ומש"ב שם).

יחוד
כתב הרמב"ם (פכ"ב מהל' איסו"ב ה"א) אסור לאדם להתייחד עם אשה בין זקנה בין ילדה, חוץ מהאם עם בנה, והבעל עם אשתו. כיום ישנם זקנים שמביאים להם עובד זר כדי לסייע להם. ואם יש לאדם עובדת זרה והוא נשאר עמה לבד בבית, זה ייחוד. וכדי להימנע מאיסור זה טוב שיתן לשכנו את מפתחות ביתו ויבקש ממנו שיכנס לביתו בכל שעה שיחפוץ.

בישולי גויים
זאת ועוד, אם גוי מבשל לו אוכל הרי שיש בזה משום בישולי גויים, והאוכל והסיר אסורים. ואם השכנים יכולים להכין לו אוכל או לפחות להניח בשבילו את הסירים ע"ג האש מה טוב, כדי שלא יכשל בבישולי גויים.

להתעניין בשלום חברו
כשעמד בלעם הרשע מול פתחיהם של ישראל, וראה את צניעותם שפתחיהם אינם מכוונים אחד כנגד השני, נאחז התפעלות גדולה ואמר (במדבר כד, ה) "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אבל לפעמים צריך לדעת מה קורה אצל השכן. ואומרים חז"ל (ברכות ו' ע"ב) "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו" - היינו גורם שאנשים ישאלו היכן פלוני מדוע לא הגיע היום לבית הכנסת? שמא הוא חולה וזקוק לעזרה?

היה לנו שכן עשיר גדול והיה לו בנים חשובים, חלקם רבנים וחלקם שופטים. ובכל בקר הייתי רואה אותו בהליכתי לבית הכנסת או בחזרתי. והנה פעם אחת לא ראיתי אותו. והלכתי ודפקתי על דלת ביתו, אך אין קול ואין עונה. אמרתי בליבי שמא נסע מחוץ לעיר, אך הוא היה רגיל טרם נסיעתו לומר לי שלום. שוב הלכתי ודפקתי בדלת ביתו והנה אני שומע קול ענות חלושה. אמרתי לאחד השכנים אני שומע קול בביתו של פלוני וכנראה זקוקים שם לעזרה. הלך השכן והביא בעל מקצוע שפרץ את הדלת והנה אנו רואים את בעל הבית ואשתו שוכבים חולים במיטתם, ובידם מרשם של התרופות, ואין מי שיקנה ויביא להם את התרופה.

ועל כן, אם אדם מכיר בשכנו ולא ראה אותו יום או יומיים, יחקור וישאל מה שלומו שמא הוא זקוק לעזרה.

ביקור אצל חולה ואבֵל בשבת
היה מנהג טוב בירושלים, שבליל שבת היו הולכים לבקר את החולה, כדי שהמלאכים המלווים את האדם מבית הכנסת יברכו את החולה ברפואה שלמה. וביום שבת בבקר היו הולכים ל"ע לבית אבֵל ועושים שם קידוש. וכתוב ב'מנהגי ירושלים' שהיו קוראים שם בתהלים או 'פתח אליהו' כיון שלא מנחמים בשבת, ולא היו מחלקים לבאים שום דבר. כיום מקדשים בביתם, וצריכים להקפיד לאכול כזית מזונות, שאם לא כן אסור לטעום שום דבר ולא לשתות. וי"א שאם שותים רביעית יין, מותר.

שמירת העיניים
אדם צריך להזהר מאד בשמירת העיניים. ומי ששומר את עיניו אז לעתיד לבא כשיבא המשיח הוא יזכה לראותו וכן את השכינה שעימו, אבל מי שלא שמר את עיניו לא יזכה לראותם. ומי ששמר את אזניו ולא שמע שירי עגבים, יזכה לשמוע את שירת הלווים. ומי שהסתכל בטלוויזיה, לא יראה את הכהנים והלווים אלא יאמרו לו שילך ויראה אותם מעל גבי מסך שנמצא מחוץ לבית המקדש.

ויהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל, במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il