ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ויקהל

הוא התעלף!

26
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
מספרים על המהרי"ל דיסקין, שפעם בעת שעבר דירה, הקפיד לשאת בעצמו שני ארגזים. בארגז אחד היו מונחים כתבי חידושי התורה של אביו ובשני היו מונחים חידושיו שלו.
כששאלוהו לפשר הנהגתו זו, הסביר שרצה לוודא שבעת המעבר לא יתבלבלו חלילה ויניחו בטעות את ארגז החידושים שלו מעל ארגז החידושים של אביו. בהזדמנות זו סיפר עד כמה שגבה מעלתו של אביו ממעלתו שלו.
וכך סיפר: אבי, הרב בנימין דסקין, (שיום ההילולא שלו ב – כה אדר), כיהן כרבם של כמה ערים חשובות. פעם, פרצה שריפה באחד הכפרים הסמוכים לעירנו, ונשרפו גם ספרי תורה. שלחו אנשי המקום את היריעות השרופות לאבי, כדי שיפסוק את דינם.
כשהגיע השליח לביתנו, פתחתי לו את הדלת, וראיתי את ספר התורה השרוף. הזדעזעתי מאד, ופרצתי בבכי, אך כשנכנס השליח לחדרו של אבי, ובידיו היריעות, אבי התעלף...
המהרי"ל דסקין היה מגדולי גדולי עולם, ואף אביו רבי בנימין היה מגדולי ישראל, והנה דווקא מכל מעלותיו של אביו, בחר המהרי"ל לציין דווקא נקודה זו.
ומשאלת השאלה – מה מיוחד כל כך בהתעלפות זו, שהיא הנקודה שהבדילה בין האב והבן? דומה שהעניין נעוץ בעומק הקשר הפנימי. שניהם אהבו את התורה ולמדו בה עד כלות נשמתם, אך דווקא כאשר התורה התבזתה, גדולה מעלתו של מי שחש אליה קשר כה עז עד שחש שעולמו חרב עליו והתעלף.
אמירה זו באה ללמדנו, שלפני כל הדברים החשובים, עלינו לחוש קשר עמוק ופנימי לתורה. קשר זה הוא מרכז הדברים, ומתוכו נובעים כל הענפים. אמירה זו נאמרה כבר בגמרא (ברכות כ, א – בתרגום חופשי): 'אמר לו רב פפא לאביי – מדוע לדורות הראשונים התרחשו ניסים ולדורות שלנו לא מתרחשים ניסים. אי אפשר לומר, שהסיבה היא שהם היו יודעים תורה יותר מאיתנו, שהרי בזמנו של רב יהודה היו לומדים בעיקר בסדר נזיקין ואת מסכת עוקצין ראו כסוגיות קשות, ואילו אצלנו לומדים את כל שישה סדרי משנה ויש לנו שלוש עשרה ישיבות שלומדות עוקצין. ואילו בנושא של ניסים, הרי כשאין גשם ומכריזים צום, אז כשרב יהודה היה רק חולץ את מנעלו לקראת הצום כבר היה בא גשם, ואילו אנחנו צמים ומתפללים ואין גשם.
ענה לו אביי: ראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת ה', ואנחנו לא. כמו שמצינו בדורות הראשונים, שרב אדא בר אהבה ראה גויה אחת בשוק, שהייתה לבושה בבגד עליון צועק ולא צנוע, והוא קרע אותו כי הוא חשב שהיא יהודיה. אחר כך התברר שהיא הייתה גויה, והיה עליו לשלם לה סכום כסף גדול כפיצוי, וזה קרה לו דווקא מתוך שפעל במהירות ולא במתינות.' (כמובן, שכל דור לפי עניינו, ואדם שיקרע בימינו ברחוב בגד כזה, לא יביא שום תועלת).
נמצאת למד, שהגמרא מביאה כטעם להתקבלות התפילות, עניין המבטא קשר עם ה', שהכל מתחיל מקשר עמוק ופנימי, שלאדם אכפת מהתורה ומצוותיה, ומתוך כך הוא לומד אותה ומקיים דבריה. ואף על פי ששם רב אדא בר אהבה פעל בחוסר מתינות, וטעה במציאות המעשית, בכל זאת הגמרא מעריכה את הלהט שלו ומציינת אותו לשבח.
עניין זה מתבטא בצורה ייחודית גם בפרשת ויקהל. הפרשה נפתחת במצוות השבת ואחר כך עוסקת כולה בענייני המשכן. רש"י במקום עומד על סמיכות זו ומפרש שהוקדמה שבת למלאכת המשכן ללמדנו, שבניית המשכן לא דוחה את השבת.
אולם, לכאורה רש"י זה קשה מאד, שהרי לעיל (לא, יג) כשמסיימת התורה לספר על צו ה' למשה על כל ענייני המשכן, מופיעה גם כן פרשיית השבת. וגם שם רש"י מפרש שהוסמכה השבת למשכן, ללמדנו שאין בניית המשכן דוחה את השבת. ואם כן, תמוה – למה בציווי ה' למשה, מופיעה השבת בסוף פרשיות המשכן, ואילו בפרשתנו השבת מופיעה בתחילת פרשיות המשכן?
נראה, שההבדל נעוץ בעניינה של פרשתנו, העוסקת בהורדת הדברים לשטח ויישומם המעשי, דברי משה לישראל ופירוט עשיית המשכן בפועל. בפרשת כי תשא מסתיים שרטוט החזון הגדול של בניית המשכן. לכן השבת מוזכרת בסוף, כי השבת מבטאת את ההגעה לפסגה ולמנוחה, השלמת החזון. לעומת זאת, ביישום המעשי חשוב דווקא להתחיל בשבת, המבטאת את פסגת החזון, ומכוחה לצאת לעמל וליישום הפרטני.
וכעין הסיפור שבו פתחנו, השבת מבטאת את עצם הקשר והחיבור לה', כשהאדם השלים את כל מלאכתו, ונמצא בקרבת ה', מעין עולם הבא. ומכוח עצם הקשר, אפשר לצאת לכל היישום הפרטני.
זה גם עניינו של חודש אדר ושורש פעילותו של מרדכי היהודי בעולם. כידוע, גזרת המן הייתה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. כבר עמדו רבים על כך, שהסעודה הייתה כשרה, אבל הבעיה הייתה שאכלו בה מכלי המקדש וכל עניינה של הסעודה הייתה לציין את מחשבתו של אחשוורוש שישראל כבר לא יגאלו, כי טעה לחשוב שעבר כבר מועד הגאולה וישראל לא נגאלו (מגילה יא, ב). נמצאנו למדים, שהבעיה הייתה שגם אם אנשים שמרו תורה ומצוות, הרי הם לא היו מחוברים לה' בקשר פנימי עמוק, ולכן יכלו להשתתף בסעודה החוגגת את חילול ה' הגדול ועיכוב גאולתם של ישראל.
כנגד המגמה הזאת יצא מרדכי, ומוביל מהלך של חיבור עם ישראל בפנימיותו לה' בתפילה, זעקה ומסירות נפש. הוא לא כורע ולא משתחווה להמן, וכל כולו צעקה שיש לקדש את ה' בעולם.
שנזכה להיות קשורים לה' בעבותות פנימיים של אהבת עולם, (ולא נצטרך להתעלף, אלא) הכל יהיה מתוך שמחת השבת והמקדש!
עוד בנושא ויקהל

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il