ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמחה בזמנים קשים ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

י"ג בתשרי תשס"ו

שמחה בזמנים קשים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

לתלמידי היקר
הרב יואל קלינג לאוי"ט
ואל אחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

בימים אלה שבין יום הכיפורים לסוכות, בין ימי עינוי לימי שמחה, הנה אני מתפעל שוב ושוב כיצד עולה בידך, בידכם, בתוככי ה"סוכות" בהן אתם נמצאים, לשמור על קרן האור והשמחה שנסוך על פניכם, והמקרין על פני כולנו. וזאת בה בשעה שהשהייה באותן "סוכות" הינה לדידכם, במישור האובייקטיבי, בבחינת ימי עינוי!

ובהמשך להרהורים שצצו ועלו במכתבי האחרון של ערב ראש השנה, ארשום עתה מחשבות נוספות העולות מתוך התבוננות במשמעות ימים אלו שבין יום הדין לחג האסיף, ובה בשעה שעברו עליכם ועל כולנו ימי דין קשים, ועדיין לא זכיתם להיאסף אל ביתכם.

הגמרא בתחילת מסכת סוכה מביאה שלושה פירושים למה סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה היא סוכה פסולה.

פירוש ראשון (רבה): נאמר "למען ידעו דורותכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כ"ג, מ"ג), ועד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, כי אין שליטה לעין במרחק כה רב, והוא אינו מבחין בסכך שעל גבו.

פירוש שני (רבי זירא): עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות.

פירוש שלישי (רבא): אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי (רש"י: "צריך לעשות יסודותיה ומחיצותיה קבועין שלא תפול").

והנה מסכת סוכה צמודה למסכת יומא, העוסקת בענייני יום הכיפורים, ובאה מיד לאחריה, כמו שחג הסוכות צמוד ליום הכיפורים. ודומה ששלושת הפירושים המה גם כן אות וביטוי לקונטרסט, לניגוד לכאורה, הקיים בין יום הכיפורים לסוכות.

הגמ' בסנהדרין ו',ב מציינת את הניגוד המוחלט הקיים לכאורה בין הערכים של משפט ושל שלום: "והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט" (דיין הרוצה לתת פסק דין בו שני בעלי הדין יצאו בשלום זה עם זה ועם הדיין, בהכרח יפגע בטוהר המשפט, ואם הוא מתכוון לתת משפט אמת, זה יפגע בשלום בין הצדדים), עיי"ש.

ודומה שיום כיפור וסוכות המה בבואה של אותו ניגוד: לכאורה, במקום שיש יום כיפור אין סוכות ובמקום שיש סוכות אין יום כיפור, כי בחינת יום כיפור הוא המשפט, ובחינת סוכות הוא השלום, ואנו תפילה שהשי"ת יפרוס עלינו סוכת שלום. ואלו שתי תחושות שונות בתכלית של האדם מול בוראו. ביום כיפור הוא מן התלויים ועומדים, והוא עומד בדחילו ורחימו, כשאינו יודע כיצד יפול דבר, בדומה לאדם המצפה לגזר דין, וגם אם שכר את עורכי דין הטובים ביותר, עד הרגע האחרון, הוא אינו יודע מה יעלה בגורלו. והיא היא הבחינה של שני הגורלות, גורל לד' וגורל לעזאזל, כשעד הרגע האחרון אינו יודע איזה לד' ואיזה לעזאזל. אימת יום הדין, חוסר הוודאות המוחלט, היא המביאתו לחשבון נפש אמיתי. רבי יוחנן בן זכאי נתן ביטוי חריף להרגשה זו, כשנשאל ע"י תלמידיו שבאו לבקרו על מיטת חוליו למה הוא בוכה: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפי מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה"?! (ברכות כ"ח,ב).

לעומת זאת בסוכות הוא מרגיש שהקב"ה פורס עליו את ענני הכבוד, שהוא יושב בצל השכינה, ויש לו תחושת ביטחון כילד בזרועות אמו. חז"ל ראו בלקיחת ארבעת המינים את הביטוי השלם לאותה תחושת רגיעה, מתוך ההכרה של נצחון במשפט: "אמר ר' אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה [מי שנושא כידון בידו], אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא" (ויקרא רבה, ל', ב'. וראה בספר "לפרקים" עמ' תקל"א ביאור מענין על מאמר זה ממורי ורבי בעל ה"שרידי אש").

ומכאן להלכה הנ"ל שסכך המונח למעלה מעשרים אמה פסול, כי "עד עשרים אמה אדם אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה". זוהי התחושה הבסיסית בסוכות: אדם יודע! הוא חש שיושב בצל שכינה, וזה מקנה לו תחושת ביטחון ואוירה של שלום. לעומת זאת ביום הכיפורים האדם לא יודע! הוא מרגיש מרחק אין סופי אל ענני הכבוד, ואינו יודע כלל אם ד' יתן תשובה לתשובתו, אם יענה לתפילותיו, לבכיותיו, לתחנוניו (ואלו תהיותיו של היהודי. מאז ההתגלות במתן תורה, חדלו שאלות הפילוסופים על מציאות ד' להטריד אותו. מה שמטריד אותו הוא המענה של ד'! האם יזכה לשמוע את תשובתו של השי"ת לזעקותיו). בעוד שבסוכות העין שולטת, מבחינה בבירור את הסכך שלמעלה, ביום הכיפורים אין לעין שליטה, היא נושאת עיניה למרומים, ואינה מבחינה באיתותים הבאים ממרחקים.

[מעין הדברים שמעתי פעם מהרב פרופסור נהר ז"ל על תפילת אדון עולם הנותנת ביטוי לשתי תחושות הנ"ל, של מרחק אין סופי ושל קירבה אינטימית: אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, וכו', ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא, והוא היה והוא הוה והוא יהיה בתפארה, והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה, בלי ראשית בלי תכלית ולו העוז והמשרה. ומיד לאח"ז, בלי שום "שלב מעבר", נותנים ביטוי לקירבה: והוא א-לי וחי גואלי וצור חבלי בעת צרה, והוא נסי ומנוס לי מנת כוסי ביום אקרא].

ודומה שרק מכוח אימת יום הדין יכול האדם להגיע לשמחה ולרגיעה של סוכות. רק כשיודע שהשי"ת הוא אין סופי, יש לו את הוודאות שהסוכה שהוא ית' פורס עליו אינה סוכה רופפת, ומקוננת בו הוודאות שענני הכבוד לא יתפזרו, שהמגן הוא חזק, שהשלום הוא אמיתי.

והנה, אתם אחינו מגוש קטיף ומצפון השומרון חייתם את אימת יום הדין. חשתם בכל רמ"ח איבריכם את תפילת נתנה תוקף, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר (מי ייעקר ומי ייחקר...), תפילותיכם וזעקותיכם לביטול גזירת העקירה הרעידו את אמות הסיפים, גם בישיבה של מטה וגם בישיבה של מעלה! ויש לכם את הכוח העוז והאמונה להמשיך בגבורה אף שלא זכיתם מיידית למענה המיוחל. וזה מקנה לנו את הוודאות שתזכו לשמחת סוכה, לפריסת ענני כבוד. ואנו תפילה שכשם שסוכות צמוד ליום הכיפורים כך תזכו, ודרככם ובזכותכם יזכה עם ישראל כולו, בקרוב ממש, לחוות את חווית הסוכה השלמה.

בפרשת התשובה שבספר דברים (פרשת נצבים), ישנן שתי תנועות של שיבה מקבילות: של האדם ושל הקב"ה.
של האדם : א. והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ד' אלוקיך שמה (דברים ל', א'). ב. ושבת עד ד' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום (פסוק ב'). ג. ואתה תשוב ושמעת בקול ד' ועשית את כל מצותיו (פסוק ח'). ד. כי תשוב אל ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך (פסוק י').

של הקב"ה : א. ושב ד' אלוקיך את שבותך ורחמך (פסוק ג'). ב. ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלוקיך שמה (פסוק ג'). ג. כי ישוב ד' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך (פסוק ט').

והנה התשובה של האדם היא בעיקרה תשובה דתית. ישראל שבים אל ד' ע"י קיום מצוותיו ותורתו. והתשובה של השי"ת היא בעיקרה "תשובה לאומית", שבה הקב"ה מחזיר את ישראל לציון, למקום השכינה. ויש כאן בחינה של שובה אלי ואשובה אליכם. כשבני ישראל מתקרבים אל השי"ת, הוא שב ומתקרב אליהם. כשהם מקיימים את חלקם בברית, גם הוא מקיים את חלקו ומשרה שכינתו עליהם באדמת הקודש. והנה, היינו מצפים שדווקא בחלק הדתי השי"ת הוא יהיה הצד הפעיל, המוביל. ובחלק "הלאומי", היינו מצפים שהעם הוא שייזום את חזרתו לאדמתו, את "שחרורו הלאומי". אך הכתוב מתאר הליך הפוך. התשובה הדתית היא של האדם בלבד, ו"התשובה הלאומית" היא של השי"ת! כי התשובה הדתית תלויה אך ורק באדם. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. עליו לקבל את האחריות המלאה על מעשיו ולתקנם. חז"ל נתנו לכך ביטוי חריף, כשמספרים לנו את סיפורו של אלעזר בן דורדיא שהידרדר עד התהום, וכשחל מהפך בלבו, וביקש לחזור בתשובה, ביקש משמים וארץ, משמש וכוכבים שיעזרו לו, וכשלא נענה הגיע למסקנה: "אין הדבר תלוי אלא בי" (ראה עבודה זרה י"ז,א). אך "התשובה הלאומית", היא בידי השי"ת. נראה לנו שבידינו היא, כך נותנים מהלכי ההיסטוריה לחשוב. אך זוהי טעות אופטית, הכל בידי השי"ת. לא הוא עוזר לנו אלא אנו עוזרים לו... ואלמלא רצונו אין לנו קיום טבעי אף לרגע בארץ ישראל.

ודומה שיום כיפור וסוכות הם המבטאים את אותה תנועה דו- צדדית בין האדם והקב"ה, שובה אלי ואשובה אליכם. ביום כיפור הכל בידי האדם, ועליו לחזור בתשובה ולהתוודות. וסוכות היא התשובה של הקב"ה, הפורס את סוכתו עלינו בארץ ישראל. כי צריך להבין שעיקר עניינו של חג הסוכות הוא בארץ ישראל, כמבואר בפסוק עצמו, בפרשת המועדים: "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ד' שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, ל"ט). ואמנם הטעם הניתן למצוה זו הוא הזכרון של הסוכות בהם הושיב השי"ת את ישראל במדבר (ויקרא כ"ג, מ"ג), אך עניינו של זכרון זה הוא להנחיל בנו את התודעה שישיבתנו בארץ ישראל היא כישיבתנו במדבר. במדבר לא היה לנו שום קיום ללא הגנת ד', אין שם תנאים טבעיים לקיום אנושי, וודאי לא לקיומה של אומה משך ארבעים שנה. וכך הוא בארץ ישראל, אין קיום טבעי לעם ישראל בארצו ללא "ענני הכבוד", גם אם נראה לנו שיושבים אנו על אדמה מוצקה (ראה פירושו של הרב ש. ר. הירש ויקרא כ"ג, מ"ג).

ומכאן להלכה הנ"ל שסכך המונח למעלה מעשרים אמה פסול, כי "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות". הסכך, שגידולו מן הארץ, אך אינו מחובר לארץ, והוא גם לא הפך לכלי ע"י פעולת האדם (אסור שיהיה עשוי מדבר המקבל טומאה) הוא המקנה את ההכרה שאין לנו חיבור לארץ אלא ע"י חסות בצלו של הקב"ה. "לבל יעלה על הדעת, שדי לו לאדם בהגנת חומותיו הגבוהות, ושוב אין הוא זקוק להגנת הא-ל ממרום ... לבל יתן דעתו בבניינו הרם והנישא, ויעלים עיניו מהגנת ד'" (הרב הירש שם).

ודומה שרק מכוח יום הכיפורים זוכה האדם לשמחה שלמה בסוכות. כי כשהאדם מכיר ש"אין הדבר תלוי אלא בי", הוא חש שההגנה של הקב"ה בחג הסוכות שלמה היא, היא קנין שנקנה ע"י האדם, הוא זכה בה מכוח הזכות ולא רק כמתנת חסד.

ואוי לנו אם הגענו לעת של היפוך היוצרות, שמכריזין הכל בידי האדם חוץ מיראת שמים, שהופכין את יום כיפור לסוכות ואת סוכות ליום כיפור. חושבים שהשיבה הדתית הוא עניינו של הקב"ה, והשיבה הלאומית הוא עניינו של האדם בלבד. וברגע שכך חושב האדם, לא רק שיתנער מכל זיקה לדת, אלא סופו שיעקור במו ידיו את זיקתו הלאומית, יעקור נטועים מביתם ומשדותם. כי אם השיבה לארץ ישראל בידי האדם הוא, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ברצותו אוחז באבן וברצותו מכתת, ברצותו דיבק לאור וברצותו פרש, ברצותו אוחז בהגה וברצותו שלח, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג, ברצותו מיישר וברצותו מעקם. ואין פלא איפוא שאותו איש שהיה ה"בולדוזר" לבנות, הוא שהפך ל"בולדוזר" להרוס.

אך מאמינים אנו בני מאמינים, ובס"ד נזכה כולנו בקרוב לראות מי הוא האוחז בהגה, והיה העקוב למישור.

הגמרא בסוף יומא מסיימת עם מי שאירע לו בשוגג מקרה בלתי טהור ביום הכיפורים, ואומרת שידאג כל השנה כולה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עולם הבא וגם יזכה לאריכות ימים, עיי"ש. ופלא עצם הדבר, ופלא גדול יותר שבזה מצאה הגמ' לנכון לסיים את המסכת המוקדשת ליום הקדוש. והנראה בזה שכל עניינו של יום הכיפורים הוא בהיפוך גמור ממצוות סוכה. בסוכה נאמר צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, ומכאן ההלכה הנ"ל דסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה, דעד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. כלומר, על האדם לחוש שגם כשיושב בארמון, אין דירתו אלא עראי, וימינו כצל עובר, כענן כלה כרוח נושבת כאבק פורח וכחלום יעוף. עליו לדעת שגם מה שנראה כחיי עולם אינם אלא חיי שעה.

אך ביום הכיפורים הדרישה מן האדם היא הפוכה, עליו להפוך חיי שעה לחיי עולם, וכך היתה תגובתו של רבי כששמע בת קול שאותו אחד שהידרדר עד התהום, וטרם יצאה נשמתו חזר בתשובה, מזומן לחיי עולם הבא: "יש קונה עולמו בשעה אחת"! (עי' בסיפור הנ"ל, עבודה זרה י"ז,א). ואין לך דבר יותר רגעי ועראי מאשר מקרה בלתי טהור, אך דווקא רגע זה יכול להפוך לנצח ע"י עבודת יום הכיפורים.

והדברים באים לידי ביטוי מופלא במשנתו של רבי יעקב (פרקי אבות פרק ד'): "הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". החלק הראשון - הוא יום הכיפורים, והחלק השני - הוא חג הסוכות, בו למדים אנו ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (משנתו של רבי יעקב שם).

ודומה שרק מכוח יום הכיפורים זוכה האדם לשמחה שלמה בסוכות. רק לאחר שלמד להפוך את העראי לקבע, לקנות עולם בשעה, הוא בשל להיכנס לדירת עראי בלי להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה. הוא יודע שלעראי יש פוטנציאל של קבע, לא בעצים ובאבנים אלא בתוכן שיוצקים בו, ומתוך כך יכול הוא לשמוח שמחה אמיתית.

[החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ ז"ל היה אומר: למה יהודי כה שמח בסוכות? כל חייו של היהודי הוא נודד ודירתו - דירת עראי. ופתאום הוא מגלה בסוכות שניתן לשמוח בדירת עראי, אז הוא מקבל כוחות לשמוח בגורלו! ומתוך כך היה אומר: למה בסוכות לא שואלים מה נשתנה? כי להיות בדירת עראי, זהו לחם יום יומי של היהודי... ועוד היה אומר: הכל הגויים חייבים לנו. הכל הם העתיקו מאתנו, וראה זה פלא, לכל החגים שלנו יש חגים מקבילים אצלם חוץ מסוכות. ומדוע? גוי איננו מסוגל לשמוח בדירת עראי...].

והנה, אחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, בעל כרככם הכניסו אתכם ל"סוכות" לפני יום הכיפורים. משך שבעת ימי החג אנו יוצאים בבחירתנו לסוכות, אך אתם נזרקתם ל"סוכות" שלא ברצונכם. יש מי שדאג לשים אתכם במקומות עראי כדי לשמור על בית, על כסא של קבע. הוא דאג לשים אתכם בפרוזדור כדי להישאר בטרקלין...

ואשריכם שאתם יודעים גם בשעות אלו לשמוח ולהקרין שמחה, בזכות שלימדתם את כולנו מה היא כוחה של תשובה, איזה עצמה יש במעשים טובים שבידכם. ואשריכם שאתם יודעים להפוך גם רגעים אלו לרגעי אהבה, שאתם מסוגלים לומר שהשהייה הממושכת ב"סוכות" מקנה לכם את כושר ההזדהות עם אלו, עניים ומרודים, שכל השנה אין להם מקום של קבע. וכי יש יציקת תוכן גדולה מזו?

וסימנא מילתא היא, ואם הקדימו לכם סוכות ליום כיפור, רמז יש בדבר, שתזכו בעז"ה בקרוב לראות כיצד העראי מתהפך לקבע (שזהו סימנו המובהק של יום הכיפורים), לבתים של קבע ולפרנסה של קבע, ותזכו לחוות את החוויה של הגשמת תפילותיכם מתוך שמחה.

בליל יום הכיפורים דרשתי אחרי כל נדרי בבית הכנסת "אוהל יוסף" בשכונת רחביה. בשעה שדרשתי ישב מולי מר בנימין נתניהו, ואמרתי מספר מילים הקשורות מאד לגורלכם-גורלנו. הבאתי את המדרש המפורסם בפרשת ויגש (בראשית רבה צ"ג, י'), על הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (בראשית מ"ה, ג'): "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לענות אותו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי שהוא ... על אחת כמה וכמה". והקושיא ידועה, היכן מצינו שיוסף הוכיח את אחיו? והסביר מורי ורבי בעל ה"שרידי אש", הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בספרו "לפרקים" (עמ' תר"ז) שזוהי גופא התוכחה הגדולה, שלא הוכיח אותם! אחי יוסף ראו גדולתו ורוממות נפשו של יוסף שלא העניש אותם אלא הראה להם טוב לבו, עמדו על טעותם בהכרת האיש שהיה בעיניהם עד עכשיו דמות שלילית לגמרי, ומתוך כך התביישו על קטנוניותם, בושו ונכלמו על כל מה שעשו לו (הבאתי את הסיפור של הסופר הצרפתי אלקסנדר דומה: הגראף ממונטה קריסטו. זהו סיפור בשני כרכים. בכרך הראשון, רוקמים עלילה נגדו והוא נזרק לשנים מרובות לבית סוהר באי מרוחק. בכרך שני, לאחר שהצליח לצאת משם, הוא מחפש את כל אלו שרקמו את העלילה נגדו, ומתנקם מכל אחד ואחד. ואמרתי שהסיפור של יוסף הוא כרך א' בלי כרך ב'!). על אחת כמה וכמה שנבוש וניכלם, כשנעמוד מול כסא הכבוד ונראה את רוממותו וגדלותו של הקב"ה.

וסיימתי את דברי שניתן לנו גם כן לחוות את חווית אחי יוסף. לקחנו את אחינו הגיבורים, גירשנו אותם ממקומם, ולא די ש"הפשטנו" אותם, עוד זרקנו אותם ל"בורות", ומטלטלין אותם מ"סוכה" ל"סוכה". והמה, במקום לצעוק נקמה, זועקים "אהבת ישראל". וכי לא נתבייש ממה שעוללנו להם, מהקטנוניות שלנו בשעה שאנו מגלים את גדלותם ורוממותם הנפשית?! אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

ויה"ר שהשי"ת ימלא את חסרונכם, ותזכו לראות במהרה כיצד הכל נהפך לברכה, ונזכה בקרוב ממש שד' יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

בברכת חג שמח
אברהם אבא וינגורט

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il