ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש ויקהל

והָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'

הרב דוד דודקביץ'אדר א' תשע"ט
64
לחץ להקדשת שיעור זה
ויקהל-פקודי
ישנה הרגשה הבאה כאשר מגיעים לפרשות ויקהל-פקודי, שכביכול קראנו את כל הנאמר בהן כבר בפרשות תרומה-תצוה, ומה ראתה התורה להוסיף בכתיבה נוספת ובאורך רב על ענייני המשכן? אמנם פרשת כי-תשא נכתבה בין הפרשות הללו ולא בכדי. ידועות דעות גדולי פרשני המקרא בנוגע לסדר הזמנים וכתיבתם בתורה של חטא העגל וציווי המשכן 1 , אך כעת, כאשר עומדים בפתחם של פרשות ויקהל-פקודי, מוטל עלינו להתבונן ולהבין איזה מסקנות עולות מחטא העגל ומה הן מחדשות לנו בלימוד החוזר על ענייני המשכן. בכלל, כאשר יש תמיהה על סדרי הזמנים יש נטיה לענות "אין מוקדם ומאוחר בתורה" 2 ובכך להשאיר בשאלה וללא כל הסבר את השינוי שהתורה עשתה. אמנם כלל זה נכון, אך תמיד יש להבין מדוע התורה שינתה בפעם הזו מהסדר הכרונולוגי.
רש"י (שמות לא יח) סובר שחטא העגל קדם לציווי המשכן וקרה מיד לאחר מתן תורה. על פי שיטתו של רש"י ניתן להסביר שהקדמת פרשיות המשכן לחטא העגל נובעת מכך שהתורה לא רצתה לתאר את הנפילה של עם ישראל מיד לאחר מתן תורה. ניתן להמשיל זאת לזוג שמיד עם הגעתם מהחתונה לביתם החדש פורצת מריבה ביניהם והבעל בורח חזרה לבית הוריו או לישיבה. הם עוד לא הספיקו לחשוב כיצד לבנות את ביתם ואת החזון על פיו יחיו וכבר הבית מתפרק. התורה לא רצתה לתאר כך את הקשר בין הקב"ה לישראל ולכן הסבירה בהרחבה את מצות המשכן וכליו שדרכו משתקף החזון אליו צועד הקשר הזה ואיזה בית הקב"ה ועם ישראל רוצים לבנות, ולאחר שהבנו והצלחנו להפנים ולו במעט, שישנם יסודות עמוקים לבית המשותף ניתן לספר על הזעזוע של חטא העגל. רק בסדר הדברים הזה ניתן להבין את מהות השותפות הנצחית של ריבונו של עולם וישראל למרות המשברים שפקדו את אותה שותפות.
רבים השואלים מדוע כתובות הפרשות האלו שנית, והרי ישראל כבר שמעו את הציווי על בניית משכן בפרשות תרומה ותצוה? שאלה זו בטעות יסודה וישראל לא שמעו בעצמם את הציווי על המשכן עד פרשה זו. כשמתבוננים בפשט המקרא ובסדר בו הוא כתוב מבינים שמשה רבנו עלה להר סיני לאחר מתן תורה ושמע בעצמו ולבדו את פרשות תרומה ותצוה במשך ארבעים יום ולילה, וכאשר ירד מהר סיני וראה את העגל והמחולות שבר משה את הלוחות ועלה להר סיני שנית לבקש סליחה וכפרה על עם ישראל לפני הקב"ה. לאחר ארבעים יום נוספים ירד משה רבנו שנית עם הלוחות השניים בידו ולימד את בני ישראל את ענייני המשכן כנאמר בפרשתנו, פרשת ויקהל. ואם כך, על פי מה שהוסבר בשיטתו של רש"י שהסדר הכתוב בתורה אינו הסדר שבו אירעו הדברים, ניתן לומר שבזכות הרצון האלוקי על פיו תוכנן לבנות את המשכן עליו קראנו בפרשות תרומה ותצוה, בזכותו משה הצליח לעורר רחמים מלפני הקב"ה לאחר חטא העגל, כאשר עורר געגוע ורצון לשוב לבנות את הבניין המשותף לקב"ה ולישראל.
לעומת פירושו של רש"י, מסביר הרמב"ן (שמות לח א) שסדר התורה הוא כפשוטו וחטא העגל נעשה בין הציווי על המשכן בפרשות תרומה-תצוה לבין יישומו בפרשות ויקהל-פקודי. לשיטת הרמב"ן, השניות על הוראות בניית המשכן מעידות על חזרת האהבה בין הקב"ה לישראל – "כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם 3 , ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה".
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
בפשט הפסוקים נראה שרק משה שותף בחזרת אהבתו של הקב"ה לישראל, אבל לא מוזכר איזה תהליך פנימי עובר עם ישראל עצמו בעקבות חטא העגל מלבד העונשים שבאו בעקבות החטא. כדי להבחין בתהליך התשובה של ישראל עלינו להתבונן בתהליך שהחל בפרשה הקודמת ותוצאתו מתוארת בפרשתנו. בפרק לג פסוק ז מתוארת פעולה תמוהה לכאורה של משה רבנו: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". היקפו של מחנה ישראל עצמו הוא י"ב מיל ומשה רבנו מציב את אהלו, אותו הוא מכנה אהל מועד, במרחק של אלפיים אמה מהמחנה. למרות שמרחק זה של תחום שבת נועד לאפשר לכל המעוניין להגיע לאהל אפילו בשבת, עם זאת זהו מרחק רב. המרחק בין קצהו האחד של מחנה ישראל לבין אהל מועד המוצב אלפיים אמה מצדו השני הוא כשלושה עשר קילומטרים, כמה שעות הליכה לאדם בריא ודבר כמעט בלתי אפשר לאדם מבוגר. זהו המרחק אותו אדם המצוי בקצה השני של המחנה צריך ללכת על מנת לשמוע את דבר ה', ממילא רק מבקשי ה' התמידו בהליכה כזו.
הרב קוק זצ"ל מסביר בעומק רב את משמעות ההרחקה של אהל מועד ממחנה ישראל (עין אי"ה ברכות פרק ט פסקה שלד):
תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ור' נחמיה ור' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה, ודרש: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה", והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל, אמרה תורה "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד". תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה – על אחת כמה וכמה.
על פי דברי הגמרא האלו, מסביר הרב זצ"ל מדוע משה הרחיק את אהל מועד:
כדי להעיר את הקדושה הצפונה בנפשות ישראל, אחרי שכסה עליהם אבק עון העגל, היתה התרופה ההרחקה של אהל מועד מן המחנה, כדי שתצא אל הפועל התשוקה הפנימית לאור ד', הצפונה בלבן של ישראל, על ידי השתדלות ההליכה בצמאון.
לרוב האנשים קשה להתקדם בתהליך שראשיתו מוגשת להם על מגש של כסף וללא מאמץ, שהרי אתגר הוא גורם מדרבן ודוחף להתקדמות. מעמד הר סיני השפיע לעם ישראל אהבה גדולה מלמעלה ללא מאמץ רב מצדם ודבר זה הוביל לקלות ראש במעשה העגל. כך משה מנתח את מקורותיו של החטא וכתשובת המשקל הוא מרחיק את אהל מועד מן המחנה על מנת להרגיל וללמד את עם ישראל שנדרש להתאמץ לבקש את דבר ה' ועצם המאמץ מעצים את קבלת דברי התורה – "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" 4 . זהו דיון שמעסיק כל אב ומחנך, כשכותרת הדיון היא השאלה היכן עובר הגבול בו המחנך כבר "מאכיל בכפית" את תלמידיו ודבר זה פוגם ברצון שלהם ללמוד. כדי לבנות רצון אמתי לבקש את דבר ה' צריך ליצור ריחוק של אהל מועד מהעם – "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה; אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱ-לֹהִים תִּמְצָא " (משלי ב ד-ה).
דברים ברוח זו כתב הרב זצ"ל במקום נוסף על דברי הגמרא "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר – תכוינה" (שבת ל ע"ב). הגמרא מבארת שם את סדר הלימוד הראוי ומעיר על כך הרב בעין איה על דברי הגמרא (עין איה שבת פרק שני אות קא):
ע"כ נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים גם כן לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו, רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. אף על פי שיפה נעים ונאות מאד מצב השמחה, מילוי הרצון והשעשוע, בדברי תורה וחכמה, אמנם חלילה להיות בהולים על העונג הזה, שהוא הצד החיצון אל החכמה ואל דעת האמת בשעתו, לקנותו בלא עתו. זה החלק יסיר מהמתחיל את החפץ לעמול ולהתיגע ולעמוד על האמת, כי לא יוכל כלל להתאים העמל הגדול הנדרש לדברי תורה עם חפץ השמחה והעונג בתחילתו, מתנת אלהים זאת אינה נתונה כי אם לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב.
אין הכונה שלא תהיה לאדם חס ושלום שמחה ועונג בלימודו. ידועים דבריו הנפלאים של בעל האבני נזר זי"ע בהקדמתו לספרו ה"אגלי טל", שתכלית הלימוד הראוי הוא כשיש לו עונג ושמחה בלימודו. אולם אין להתנות את הלימוד בסיפוק העכשווי המיידי, אדרבה המאמץ חושף ומעורר אצל האדם את רצונותיו וכיסופיו העמוקים.
וממשיך הרב בדבריו בברכות (עין אי"ה ברכות פרק ט פסקה שלד) על מטרת הרחקת האוהל מן המחנה:
ומזה נראה מה רב הוא כח הגילוי של התשוקה לדברי תורה המתגלה בפועל על ידי הנדידה והגלות לשתות בצמא את דבריה. כי התשוקה נובעת מעומק לב המרגיש את נועם התורה, מה שהוא יותר נשגב מכל יקר שיוכל להתכנס בפה ולשון. כי תשוקת הנפש ואהבת הנשמה העורגת לדברי א-להים חיים אין להכניסה במושג של ביטוי שפתים.
אין אפשרות להסביר כמה טוב הצמאון לדברי א-להים חיים. ר' שלומק'ה זווילער זי"ע אמר שהוא הכיר יהודי בזוועהיל שהנחת תפילין היתה יותר נעימה בשבילו מכל עונג אחר בעולם, כאשר מקובל אצל חסידי זוועהיל שכאשר ר' שלומק'ה אומר שהוא הכיר יהודי בזוועהיל זה היה הוא עצמו...
אדם העוסק ומתייגע כל היום במלאכתו בשדה או בעיר ולמרות העייפות הרבה מתמיד להגיע לשיעור בקביעות, יש לו תענוג ממסירות נפש זו שטעמה לא ישווה לשום דבר אחר 5 . בלתי אפשרי להיות ממבקשי ה' כאשר מגישים לאדם תוכן לתוך כף ידו ללא השתדלות ורצון עצמאי. כך גם בלימוד הישיבתי, כל עוד אין רצון, התעוררות ואף מאמץ מצד האדם לא ניתן לבנות בנפש מדרגה של בקשת דבר ה'.
צמאון לדברי תורה
הגמרא מתירה 6 לחצות את אמת המים ביום כיפור על מנת לשמוע שיעור מפי רבו. בדורנו כמעט ואין חוויה של מאמץ לשמוע שיעורי תורה, שהרי בכל קהילה ישנם שיעורי תורה נוחים ומונגשים, הרשת מלאה שיעורים מכל הסוגים והמינים. ללא כל מאמץ אדם יושב בביתו מול המסך, בידו ספל קפה מהביל ויכול רק להתענג על ה' בקלות ללא כל מאמץ. אך פעמים רבות זו בדיוק הבעיה, מפני שרק על ידי רצון ומסירות הנפש לשמוע דברי תורה יוצרים חיבור מהותי לתורה עצמה. בחטא העגל נותק החיבור לתורה מפני שלא היתה לעם ישראל סבלנות, וחוסר הסבלנות הזה נבע מחוסר מאמץ אישי.
ממשיך הרב זצ"ל בדבריו:
על כן אין ערוך לגודל מעלת עצם הטורח של ההליכה מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, המורה על חמדת הנפש הפנימית לאהבת ד' ודבר קדשו. כי מצד עצם מצות התורה מתגלה בכל ענין ודיבור של עסק בתורה רק פרט אחד מיוחד בענינו, והאהבה נובעת מרחיפת הנשמה המשכלת על הוד כללה של תורה ואור חמדתה מצד א-להיותה וכללותה, שהיא אור עולם באוצר חיים.
הרב יצחק בן שחר שליט"א הסביר מדוע נאמר ש"הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כט ע"א), שכאשר אדם עובר עבירה הוא נפל פעם אחת, אך אדם שמהרהר בעבירה כבר יש לו ראש של "מבקשי עבירה". כך גם בענייננו, כשלומדים תורה מתקשרים לחלק בתורה הנלמד כעת, אך כאשר נוסעים ללימוד ממרחק מתקשרים בדרך לכל התורה כולה. הגמרא (חגיגה ה ע"ב) מספרת על רב אידי שהיה הולך בדרך הנמשכת שלשה חדשים וחוזר את אותה דרך במשך שלשה חודשים כדי ללמוד תורה יום אחד! כינויו בפי חבריו היה "בר בי רב דחד יומא". רב אידי נעלב מכך וחשב שיש בכך זלזול בערך התורה וכיסופיו אליה עד שרבי יוחנן הרגיע אותו באומרו שעל כך נאמר: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן" (ישעיה נח ב), ומי שדורש ומבקש את ה' אפילו יום אחד בלבד אך מאמציו כה גדולים רצוי וחביב הוא בעיני ה' יתברך. פעמים רבות קורה שיש שיעור בנושא מעניין ביישוב הסמוך, אך לצערנו לא יבואו לשיעור זה ציבור רחב מהיישוב למרות שהמרחק ביניהם אינו גדול מפני שאין מספיק כיסופים לשמוע שיעורי תורה.
למגידי שיעורים ישנה התלבטות תמידית האם לבטל שיעורים שמגיע אליהם ציבור קטן והאם בכלל יש צורך ליצור שיעורים רבים? כאשר יש שיעור שראוי שיגיעו אליו חמישים איש ומשום מה משתתף בו רק מניין אנשים ולעיתים אפילו פחות מכך, האם מצד חשיבות השיעור התורה מחייבת ללמוד אפילו עם כמות קטנה או שמא כדאי לצעוד בדרכו של משה רבנו וקצת לצמצם ולהתרחק וכך הציבור יתעורר. לעומת שיעורי תורה, לעיתים מצער לראות שיש תופעות שונות המושכות המונים. הופעה של אמן יכולה לעלות ממון רב, יסגרו את דלתות האולם עשר דקות לאחר פתיחתן ואנשים יגיעו שעות לפני המופע כדי לתפוס מקום טוב. התורה עלובה במציאות כזו ומונחת בקרן זוית. בציבור חושבים שכאשר מורי התורה יגישו את התורה תמיד בצורה קלה ובהירה ללא כל עמל ויגיעה מצד הלומד, או אז יגדל לימוד התורה בעם; אך למעשה נגישות זו פעמים גם מחלישה את לימוד התורה בדיוק מאותה הסיבה. בעבר האדם היה חייב ללכת לבית הכנסת על מנת ללמוד מפני שלא היתה לו ספריה בביתו, ובזמנים קדומים יותר אף לא היתה לו תאורה וחימום ללמוד לאורם, לכן הלך כל יהודי לבית הכנסת, ללמוד ולהתחמם. כיום כל חתן מקבל ש"ס מפואר מחמיו ויש לו אף את שאר הספרים שרצה ולרבים יש את כל אוצר הספרים בדיסק-און-קי על צרור המפתחות שלהם ומה שנותר לכל אלו זה לפתוח את הספר בביתם החם והנעים.
למעשה, תנאים נוחים אלו אכן הקלו וגרמו גם לתוספת לימוד אך בד בבד החלישו את לימוד התורה, מפני שמרוב נגישות פחתו הכיסופים והחשק ללימוד התורה. כמה בוגרי ישיבות לומדים בביתם "מנחת חינוך"? כמה לומדים עם בניהם בחול המועד גמרא בעיון? את המחיר הציבור משלם בחינוך של ילדיו, כשהילד אינו מודע לכך שאביו יודע ללמוד ראשונים ומסוגל לפתוח ספרים נוספים מאשר שוטנשטיין על הדף היומי (עם כל חשיבותו העצומה). דברים אלו נובעים אף מהרצון להקל עם הנוער, אך כאשר לומדים עם נערים תוכן קליל הוא לא ישאף ללימוד מעמיק ופורה וודאי שלא לקשר עמוק עם עולם התורה.
את הנתק והמרחק שנוצר לדבר ה' מחמת עצלות העם, מתקן משה רבנו על ידי העברת אהל מועד אל מחוץ למחנה. משה מוציא את אהל מועד מאיזור הנוחות ובשל כך הוא אינו נגיש, אך על ידי המאמץ להתקרב לקב"ה בונה משה את הכיסופים לשמוע את תורת ה'.
הסתכלות זו אינה שלימה כאשר לא מבינים את תגובת הקב"ה למעשהו של משה רבינו.
נגישות ורוממות
בהמשך דבריה מספרת הגמרא את דברי הקב"ה למשה רבנו בעקבות מעשהו:
איכא דאמרי, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו". "ושב אל המחנה" וגו' – אמר רבי אבהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "עכשו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב, ואם לאו – יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך, והיינו דכתיב "ושב אל המחנה" (שב מלשון תשובה). אמר רבא, אף על פי כן לא יצא הדבר לבטלה. שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל".
משה רבנו קיבל ביקורת על כך שהוציא את אהל מועד מחוץ למחנה ו"מאויים" בכך שיהושע תלמידו יחליף אותו בהנהגת עם ישראל, ומסביר הרב (שם פסקה שלו) את סיבת הביקורת הזו:
התורה והחכמה כשהיא מושפעת מאיש גדול על הקטנים שהם תחת יד הנהגתו, צריכה להיות נמסרת אליהם כפי ערכם הם. לפעמים אמנם יעמיד המדריך את הענינים באופן שיהיו נדחקים המקבלים להתרומם על ערכם ולקבלם, ובזה יקוה להעלותם משפלותם.
אף את הדברים האלו ניתן להמחיש על ידי התלבטות של מגידי שיעורים. מצד אחד יש רצון להעביר את תוכן השיעור בשפה השווה לכל נפש המתאימה למשתתפים בשיעור. אך מצד שני, כאשר מקילים על הציבור הוא לא מתרומם מערכו ורוממות זו יכולה לבוא רק כאשר מאתגרים אותו בדברים למעלה מערכו כעת. לדוגמא, יש ציבור שרגיל לשמוע שיעורים בהם כל התוכן נאמר בפאתוס וכאשר הרב רוצה לחזק את הציבור הוא מפחיד אותם בתיאורי הגיהנום ו"מפתה" אותם בסגולות כאלה ואחרות. שוב, מצד אחד זו השפה שמחזקת אותם, אך מצד שני הם לא יתרוממו אם הרב רק יספר סיפורי צדיקים.
ולפעמים ישפיל את הענינים עד ערכם של המקבלים, ויקוה שיגדלו ויעשו פרי דוקא בהחנכם על פי דרכם וערכם. מתוך שירדו ישראל ממעלתם בעגל, הרחיק משה את האוהל (על מנת לגרום לעם ישראל להתאמץ ולהתרומם לשמוע את דבר ה'), להיות להם להוראה שהם צריכים להתרחק מירידתם, להתעלות למען יוכלו לקבל השפעת התורה מאוהל מועד, שעכשיו היא למעלה מערכם.
על זה אמר לו הקב"ה שלא כך היא המדה, כשם שבכלל ההשגה היותר שלמה כהשגתו של משרע"ה, הלא בכל זאת צריכה היא לרדת מרום עוזה אל ערכו של המקבל. אם כן כך היא המדה, שהדברים הגדולים צריכים לרדת ולהתלבש לפי ערכם של המקבלים ועל ידי זה יוסיפו כח לעשות חיל ולעלות במעלות יותר רמות. 'כשם שאני הסברתי לך פנים', על פי הכח המוגבל שלך אף שהוא רם ערך לגבי דידהו (מפני שביחס לקב"ה מעלתו של משה רבנו מוגבלת), אבל בכל זאת היתה צריכה ירידה – 'כן אתה הסבר להם פנים לישראל', להיות עכשיו הדברים מתלבשים על פי הכרתם. 'והחזר את האוהל למקומו', ואל תכריחם שיתעלו הם בהכרח לקבל דברים יותר גדולים מערכם. כי חינוך הכללי של אומה שלמה צריך גם הוא להיות בנחת והדרגה, ועל ידי ההתרגלות של הערך הראוי להם יוסיפו יתרון.
הרב מסביר שהדרך לקרב את העם הוא על ידי הקירוב בדרך המתאימה להם, אך נראה שהרב רומז לדבר נוסף בדבריו. ניתן לומר שהרב מחלק בין מבקשי ה' לבין המון העם. כאשר מבקשי ה' ואנשי המעלה מתעצלים, מוטל על המנהיג להרחיק את אהל מועד על מנת שיתאמצו לשמוע את דבר ה' ויתרוממו, אך את הציבור הרחב יש להנהיג "בנחת והדרגה" ולא להכריח אותם לקבל דברים למעלה מערכם.
מתוך תיקון זה הנאמר מיד אחרי חטא העגל בפרשה הקודמת – כי תשא, יש להתבונן כיצד תהליך זה של החזרת האהל של משה לתוך העם מתקדם בפרשתנו בבנין אוהל מועד והמשכן בתוך המחנה.
תיקון חטא העגל – ויקהל

הפרשה פותחת במילים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם" (שמות לה א). אומר בעל האהלי יעקב זי"ע ש"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת", ציווי ה' שכלול במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" זו אמירת "ויקהל" המהווה תיקון לחטא העגל, כאשר ההתקהלות היא חלק מתיקון החטא.
כך אומר רבי יצחק מווארקי זי"ע (שמועות יצחק פרשת ויקהל 7 ), שהחזיק מאד מאחדות ישראל:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אתם". קשה, הלא מצוות השבת הכתובה בהמשך הפסוק, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" אינו בבחינת עשיה, רק שביתה ממלאכה. אלא המכוון, כי כאשר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" והיו כולם כאיש אחד בלב אחד, אז "ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם". רצונו לומר כי הדברים האלה שנעשו כאן עכשיו, שנקהלו כולם כאיש אחד בלב אחד "ציווה ה' לעשות אותם" שיעשו כן תמיד, שיהיה להם אהבה ואחווה.
וכך גם במקום אחר בדבריו 8 :
פירוש, זאת בעצמו אמר שיהיו כל ישראל נקהלים יחד בצוותא חדא, באהבה וחיבה. זאת הוא נחת רוח לפניו יתברך יותר מכל המצוות שבתורה ואין שום קטרוג יכול לקטרג עליהם.
המילה ויקהל לא מופיעה לראשונה בפרשתנו, קודם לה הפסוק בפרשת כי-תשא: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַֽהֲרֹן וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים". הקב"ה אומר למשה רבנו שאם תרחיק את אהל מועד מהעם ולא תקהיל קהילות בעצמך, מבקשי ה' לא יבואו אליך מפני שיהיו קהילות אחרת קרובות יותר. אנשים יהיו תמיד בקהילה, השאלה היא האם יש להם התקהלות קדושה להתחבר אליה ואם אין קהילה כזו הם יתחברו להתקהלויות שליליות. לכן מגלה הקב"ה למשה את הפתרון הנכון לתיקון בני ישראל לאחר חטא העגל והוא "ויקהל", ליצור התקהלות של קדושה. להתקהלות של קדושה יש כח רב, כך מוכח בספר יהושע (יח א): " וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם". כאשר מתקהלים יחד בקדושה, הקדושה יוצאת אל הפועל בטבעיות.
פעמים רבות נתקלים באנשים החיים לבדם, ללא קשר לאנשים אחרים. מוטל עלינו להקהיל קהילות של קדושה. ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע אמר שכאשר הקדושה לא יושבת בראש השולחן יושב בראש השולחן מישהו אחר – הסטרא אחרא... אין ואקום בחיים – אסור לנו להסתפק בנוכחות של אהל מועד במקום ולחכות שאנשים יבואו מעצמם, עלינו לסחוף את חברינו לחבורות של קדושה. קהילות הם לאו דווקא ציבור גדול אלא אף מספר אנשים בודדים המתכנסים יחד לעבוד את בוראם וחובה על כל אחד ואחד להיות שותף בחבורה כזו ולעורר אחרים להתקהלויות של קדושה 9 .
בעל האוהב שלום זי"ע דורש על מעלת ההתקבצות יחדיו את הפסוק: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ " (מלאכי ג טז). ישנה מעלה גדולה אם יהודים יושבים יחד וחושבים על הקב"ה 10 .
כאשר רוצים לתקן את חטא העגל צריכים להיות ממבקשי ה' – "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'" (הושע ו ג). הבקשה מחברת את האדם עם עצמותו של הקב"ה ולא רק עם הפרטים והלבושים. מנהיגי הדור צריכים להביא את התורה אל העם כדי שהעם יחפוץ בה, אך מצדו של העם צריך להיות רצון להתקהל סביב הקודש ורק כך ניתן לתקן התקהלויות אחרות.
שנזכה להיות ממבקשי ה'.




^ 1.ראה בתחילת השיחה לפרשת תרומה תשע"ט
^ 2.מכילתא דר"י מסכתא דשירה פר' ז
^ 3.יתכן שהרמב"ן השתמש בביטוי זה בהשראת הפסוק "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" ובהשראת המשפט המסיים את שירו הנשגב של ריה"ל 'ציון הלא תשאלי': "בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ ".
^ 4.עיין קהלת רבה פרשה ב' אות יג'
^ 5.סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שהיה יהודי שהגיע בקביעות לשיעור דף יומי ואף הקפיד "בקביעות" להרדם בו... פעם אחת שאל אותו המגיד שיעור מדוע הוא טורח לבוא לשיעור אם הוא נרדם בו בדרך קבע? ענה לו אותו יהודי שאולי הוא לא באמת לומד דף יומי, אך בנו הצעיר שמבחין כל ערב בהעדרו מהבית למען לימוד דף יומי, יודע שצריך לבקש לימוד תורה למרות שעייפים לאחר יום עבודה ארוך.
^ 6.יומא עז ע"א; שולחן ערוך או"ח תריג ה.
^ 7.עיין גם הסברו הנפלא על הפסוק "ויחן שם ישראל" בפרשת יתרו.
^ 8.שם בהמשך ובהערות
^ 9.בחסידות סלונים מחשיבים ביותר את ההתכנסות בליל שבת עד כדי מסירות נפש. הייתי מספר פעמים ב"שבת אחים" כזה. אך רציתי לראות גם איך כינוס כזה נערך ללא נוכחות של הרב'ה. באחת השבתות הייתי אצל אמא שלי ע"ה בבית אבות בבני ברק והלכתי לאחר הסעודה לקיבוץ בבית מדרש של סלונים. נכנסתי לקומה התחתונה בה שרר חושך מוחלט, כמאה חסידים יושבים באולם לאורם של שתי נרות ומנגנים את ניגוני הכיסופים הכבדים ביותר של חסידות סלונים. כל אחד מתכנס בפינתו, האחד רוכן על כסאו, השני נע הלוך וחזור באולם והשלישי נשען על הקיר. שרים מספר דקות והשירה גוועת ולאחר דקות נוספות גל השירה מתחדש. זו לא מחרזות ניגונים קבועה אלא שירה הבוקעת מהלב בשעה בה כולם מתכנסים במשכן מעט שלהם סביב קדושת השבת.
^ 10.רבי זושא זי"ע היה אומר על פרשתנו (זהב המנורה ויקהל) שיש כמה סוגי מקווה, הראשון מקווה רגיל והשני " כשמתחבר עם עדת ישראל " אז נטהר בטהרה גמורה...




עוד בנושא ויקהל
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il