ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר פתחי אמונה

שיעור מס 17

פרק 17

מסירות או התמסרות?

האם אתה מוסר את הנפש על לימוד תורה? איך הלל הזקן סיכן את עצמו תחת השלג? מסירות נפש בחיי היומיום.
מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
לחץ להקדשת שיעור זה
מסירות נפש
פתחי אמונה
הרב אלישיב קפקה
16 - חכמת התורה ומדעים
17 - מסירות או התמסרות?
18 - החשיבות של לימוד אמונה
טען עוד
אחד ממעשי מסירות נפש עליו מתחנכים כבר ילדי ישראל הוא הסיפור על הלל הזקן תחת השלג. וזו לשון הגמרא (יומא לה, ב):
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.
סיפור זה מעלה מספר תמיהות: היכן היו בני ביתו? מדוע עשה זאת? האם היה מחוייב? מדוע דווקא זה ראוי, והרי זה דין להציל בפיקוח נפש (שו"ע או"ח שכח, ב)?
יש הסברים שונים בין המפרשים לשאלות הנזכרות, נעיין בהסברו של הבן-יהוידע (רבינו יוסף חיים בעל 'בן איש חי') למעשה:
א. לכאורה קשה כיצד ומדוע לא חיפשוהו בני ביתו? התשובה היא שמדובר שחזר הביתה לסעודת שבת ואחר כך המנהג היה בזמנם ובמקום זה לחזור לבית המדרש. אלא שאותו שבוע לא היה לו חצי טרפעיק לשלם לשומר, אך בני ביתו לא חיפשו אותו כי הניחו שהוא לומד כרגיל בבית המדרש.
ב. מה היתה זכותו של השומר למנוע ממנו להכנס? וההסבר כאן שבית המדרש היה בעיר אך השומר זכה בתפעול בית המדרש מכיסו תמורת גביית תשלום מכל לומד שנכנס. אותו השבוע לא הצליח הלל לשלם לשומר ועל כן עלה לגג לשמוע את השיעור של שמעיה ואבטליון.
ג. השאלה המרכזית היא כיצד הותר להלל לסכן את עצמו? מסביר 'בן-יהוידע' שהלל לא סיכן את חייו משום שלא היה צפוי שלג, אלא שלאחר ששקע בתוך הלימוד לא שם לבו ולבסוף התעלף מקור.
ד. השאלה האחרונה – מדוע אמרו שמעיה ואבטליון 'ראוי הוא זה', והרי פיקוח נפש שייך בכל ישראל? אלא שהלל לא היה במצב של סכנת נפשות, וכל שהיה נצרך הוא לסיכה ורחיצה בחמים שאלו הם איסורי דרבנן ואפילו בחולה שאין בו סכנה מותרים (שם וסימן שכז). על כן אמרו שראוי הוא שנחלל וכו' אלא שלא היה צורך בכך.

מה המקום למסירות נפש?
לאחר שעיינו מעט בסיפור יסודי זה יש מקום לשאול: הרי התורה מצווה אותנו "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), אם כן מה המקום כלל למסירות נפש? התשובה ניתנת במקום אחר בתורה, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד). היינו, רק חיים של דבקות אלוקית הינם חיים של ממש. ולכן התורה מקבילה את הטוב והוא הדבקות בה' - לחיים ואת הרע והוא הריחוק מה', חלילה, למוות. וממילא כאשר יש מסירות נפש על לימוד תורה בפרט ועבודת ה' בכלל, אין כאן צמצום החיים אלא הגברתם יש חיבור למקור 1 .

מסירות או התמסרות?
אם נשאל את עצמנו היכן אנו מוסרים את הנפש לתורה, יש שיאמרו שאנו לא עושים זאת. אנו משקיעים ומתאמצים אך לא מוסרים. נקודה זו ברצוני לחדד מעט.
ביחס למושג מסירות נפש אנו רגילים לחשוב במונחים מאד חותכים –מוות למען קידוש ה' הוא מסירות נפש, ומה שלא – לא. אמנם, זהו הביטוי הראשוני שעולה במחשבה בהזכרת המושג מסירות נפש. ונראה לי שהוא מכיון שאנו רגילים לשמוע את דרשת חז"ל על הפסוק בקריאת שמע 'בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך' (ברכות סא, ב).
נכון הדבר, שאדם המוכן לקטוע את חייו למען שמו יתברך מבטא באופן הגדול ביותר את הדבקות בה'. אך זהו לא המובן הבלעדי של מסירות נפש. יש הרבה מדרגות בסולם מסירות הנפש. יש נטילת נפש מלאה ויש חלקית, כשם שבכל מאודך שדרשו חז"ל בכל ממונך אינו כפשוטו, שהרי יש לנו גדרים בהלכה כמה מותר להוציא על מצוות (שו"ע ורמ"א או"ח תרנו, א), רק באיסורים מחוייבים למסור את כל הממון ולא לעבור (רמ"א יו"ד קנז, א). כלומר הטוטאליות בין בממון בין בנפש היא שיא, אך לא בלעדית.
התורה אומרת "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח) כלומר 'אם אתם רוצים לעשות רצוני'. מכאן וממקומות נוספים נלמד שנפש משמעותה גם רצונו של האדם, שהוא המניע הפנימי בכל מהלכי החיים.
גם אנו, אם מעט נשנה את הניסוח ובמקום לשאול 'האם אתה מוסר את הנפש על התורה?' נשאל 'האם אתה מתמסר לתורה?' בוודאי אנשים רבים יענו בחיוב – בהסתייגות עצמית של 'לפי הכוחות'. התמסרות היא לאו דווקא בלימוד התורה אלא כל עניין אידיאליסטי שאדם משקיע את כל כולו באותה המטרה העליונה.

דרגות שונות במסירות נפש
כלומר מסירות נפש הוא שם העצם של פעולה שאנו עושים כל הזמן עבור ה' יתברך. כל אחד מוסר קצת מרצונו למען התורה. כל ויתור שהוא למען שקיעה בתורה, כל מאמץ הכרוך בהתמודדות להבנה עמוקה יותר הרי זה קצת לדחות את הרצון הנמוך מפני הרצון העליון יותר של עבודת ה'. דהיינו, מסירות נפש במקצת.
חז"ל למדונו ש'פת במלח תאכל' (אבות ו, ד), נחלקו המפרשים האם זהו תנאי לקניית התורה או שמא תיאור מצב בו אע"פ שיש קשיים צריך ללמוד. בכל מקרה, לכולם ברור שאין הקשיים מהווים סיבה לביטול תורה. וכעין פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (א, ח):
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
אם כן מהי מסירות נפש? מסירות נפש היא תודעת חיים בה אני מבין שהחיוּת שלי היא הדבקות בקב"ה, וממילא מבין שיכול לוותר, ואף רוצה לוותר על מנעמי חיים וכוחות נפש אחרים למען החיות הגדולה יותר. עיקר עניין המסירות הוא הנכונות לוותר על נוחות של חיים גם בדברים הקטנים למען ה'. יש צד שמסירות נפש יומיומית קשה ממסירות גוף חד פעמית על אף שאסור כמובן לזלזל בזה.
החשיבות של ההבנה הזו, שכל ויתור הוא 'מסירות נפש במקצת' חשוב מאד לבניין הנפש. אם הלומד חושב שרק הוא עייף, לא מבין, לא מזדהה, משתעמם, קשור מאד לספורט וכדומה מכל הדברים השונים המפריעים על ללימוד, אז בקלות יכול להגיע לתובנה מוטעית שהוא לא ראוי או מתאים להיות מחובשי בית המדרש. אם ידע נכונה שלכל אחד יש את התחום הייחודי בו הוא מוותר זמנית ואולי אף תמידית למען ה', ידע שקשייו הם הגיוניים ואף יכולים להיות מקפצה עבורו במדרגות עבודת ה'.
הבנת עניין זה חשובה במיוחד ביחס ללימוד תורה, שכן כותב הרמב"ם (שם ג, יב) שמי לא מתייגע בתורה אין היא נקנית אצלו. זוהי לא המלצה אלא מציאות. כשם שהוא פוסק על דבר שהוא טרף או טמא כך הוא פוסק על אדם שלא יקנה את התורה 2 .

ויתור מהותי
בעולם של היום ברור יותר הצורך בוויתורים שונים. המושג דחיית סיפוקים הוא נפוץ, אך בדרך כלל עניינו כיצד ליהנות מהעולם הזה בתבונה רבה יותר. אנו מדברים ברובד עמוק של ויתור על מנעמי העולם הזה בפני הדבקות האלוקית בעולם הזה ובבא. חשוב לציין שבדורנו, דור הגאולה, לא נכון וכדאי לוותר על כוחות חיים חיוביים. ויותר מכך, אדם שיחניק כוחות טובים בו ולא יכוונם נכון עלול למצוא את עצמו פורץ גדרות במקומות אחרים. על כן הדרכה מעשית צריכה להיות עם תלמיד חכם המכיר את הלומד, אישיותו ותכונותיו שיוכל בסיעתא דשמיא לעזור לו לפלס את דרכו בקודש.

התמסרות כגילוי
המשנה באבות מלמדת 'לפום צערא אגרא' (ה, כג), ולכאורה קשה שהרי לכל מצווה יש שכר משלה ומה הקשר בין המאמץ לקיומה, וכי מי שטורח לקנות במכולת רחוקה יקבל הנחה על כך?! אלא מסביר המהר"ל ששכר ניתן על עשיית רצון ה', וכאשר אדם מתאמץ בעשיית רצון ה' הרי יש כאן גילוי של קרבתו אל ה'. כאשר אדם מוכן להקריב את עצמו ולהתגבר על מכשולים ברור הדבר שהוא קרוב יותר אל המושא הנחפץ וממילא מגיע לו יותר שכר.

לימוד בישיבה
הגמרא בשבת אומרת (פג, ב): אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. הרב זצ"ל מבאר (עין איה שם) שבכדי שלכלל יהיה קיום תקין ונורמלי, צריך שיהיו אנשים שיצאו מגדר הרגיל. חיילים ישנים פחות וחיים בצורה שונה ומקבלים זאת בהבנה משום שהם נצרכים לעשות זאת בכדי לאפשר חיים נורמליים לכלל.
כך גם לומדי תורה המוסרים נפשם עליה, עושים זאת בשביל שלציבור הרחב תהיה קומה רוחנית גבוהה יותר. אדם השקוע עמוק בהנאות העולם הזה יקשה עליו להעמיק במושכלות רוחניות. אף אם יאמר דבר מה איננו יכולים לדעת האם הוא לא מוטה, שלא מדעתו, לכיוון החומריות. דווקא אם אנו רואים אדם הפרוש מהעולם ובכל זאת מדבר על החשיבות של פיתוח החומר והעלאתו הרי אנו יודעים שאמת בפיו ולא אומר זאת להצדיק תאוותיו. אנו רואים בחוש שאנשים אוהבים ומעריצים מסירות נפש בצבא ובכל מיני מקומות שונים. נראה לי, שבאמת רוב עם ישראל מעריך בסתר לבו את גדולי ישראל ממש שמוסרים נפשם ואף מבינים את הצורך בזה. לפעמים יש חוסר הבנה מצדם למה צריך כל כך הרבה.
אך אנו כבני ישיבה צריכים להבין זאת ולא להתמלא חלילה גאווה מכך. אדרבא, להבין את גודל המשימה שלפנינו, לרומם את קומתו הרוחנית של עם ה' מתוך אחריות ושפלות כאחד.

מסירות נפש בחיי היום יום
כעת ניתן לחזור אף להלל הזקן ולהבין את מסירות הנפש אף ללא תירוצים. על מסירות נפש לא שואלים שאלות! היא תנועת חיים עמוקה יותר מאשר הסבר מקומי. מסירות הנפש בשלג היא המשך טבעי של התנהלות חייו, שהיה משתכר בטרפעיק אחד ליום, זוהי התמסרות הרצון התמידית. ואף שנכנס למציאות מסוכנת, יתכן שהיה זה בבחינת 'גדולה אהבה שמקלקת את השורה'.
על כך שואלים בשמים מדוע לא היית כהלל? (יומא לה ,ב) אין המטרה להיות ממש כהלל אלא מיצוי הכוחות שלנו צריך להיות במירביות שלו. אנו צריכים להעמיק בחיינו את ערכה של תורה כך שגם אם יגיע מקרה שבו באמת נאלץ לוותר מצדנו למען ה' פשוט נעשה זאת בלי הרבה חשיבה כיון שאנו חיים בתודעת שליחות למען ה' וגילוי שמו דרך עם ישראל.




^ 1.ראה: קובץ שיעורים כתובות אות רע"ז.
^ 2.בהערה קטנה נאמר שקניין תורה הוא לא רק במובן הכמותי של ידיעות אלא גם ובעיקר במובן הנפשי-איכותי של קישור אל התורה. צורת חיים כזו שהכל מתנהל על פי התורה וסביבה. השמחה הגדולה בקודש, הצער מפגיעה בו חלילה, השאיפות להתגלותו.
עוד בנושא פתחי אמונה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il