ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר פתחי אמונה

שיעור מס 18

פרק 18

החשיבות של לימוד אמונה

מדוע חשוב ללמוד אמונה? ממתי התחילו לימוד זה? מה היחס בין לימוד אמונה ללימוד גמרא?
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
לימוד אמונה
פתחי אמונה
הרב אלישיב קפקה
17 - מסירות או התמסרות?
18 - החשיבות של לימוד אמונה
19 - איך ללמוד אמונה?
טען עוד
פתיחה
מרן הרב כתב במקומות רבים אודות החיוב של לימוד 'חכמת ישראל' (ראה לדוגמא מאמרי הראי"ה, עמוד 64) או בלשונו של הרב צבי יהודה 'לימוד אמונה'. ויש לברר מדוע ראה זאת הרב כדבר כל כך יסודי בסדרי הישיבה? מהי הסיבה שהביאה את הרב להוסיף בסדרי הלימוד בשונה מהישיבות שהיו עד זמנו?

תורה שלימה
דוד המלך ע"ה כתב בתהילים (יט, ח): " תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי".
ודרשו חז"ל את הפסוק (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרעד):
תורת ה' תמימה, רבי ירמיה ורבנן, חד מנהון אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש. וחרינא (אחר) אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה.
נראה לומר שאין בדברים אלו מחלוקת אלא השלמה. כאשר התורה היא תמימה היינו שלימה הרי היא משיבת נפש, מרוממת, מייצבת, משמחת. ומאידך כאשר התורה נתפסת אצל לומדיה כמשיבת נפש, כמשמחת הרי ממילא הלומד חפץ להכיר את כולה ולכן היא תִלמֵד בתמימותה-שלמותה.
כפי שלמדנו 1 מהותה של תורה היא עצם הדיבור האלוקי אל עם ישראל. וככל דיבור יש בו פנים רבות ומכאן מקצועות השונים שבתורה, כדברי חז"ל (בראשית רבה לך לך, מ):
מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי תלמוד מהם בעלי אגדה.
ואכן מצוות תלמוד תורה למעשה כוללת את התורה כולה: תנ"ך, מדרשים, תלמודים, אגדות ופנימיות. וכך פסק בשולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה א, ד):
ואפילו אינו יודע ללמוד כלל בעצמו חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה. דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים...וגם ללמוד כל דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות...ומכל מקום לימוד ההלכות קודם ללימוד ההגדות.
החיוב ללימוד אמונה הוא בראשיתו מעצם היותו חלק מהתורה ולא לחינם רבינא ורב אשי צרפו דברי אגדה רבים בתוך הש"ס. אחד מחשובי המפרשים, המהרש"א, כתב שני סוגי ביאורים על הש"ס: חידושי הלכות וחידושי אגדות. בדפוסים שני החלקים לא נדפסו ברצף לפי סדר הדף, אלא כנפרדים זה מזה, תחילה כל ההלכות שבדף, ולאחר מכן כל האגדות. בהקדמה לביאורו כותב דברים נפלאים:
ובאמת הנני רואה עתה מחכמי התלמוד שעשו חבור אחד מהלכות ואגדות כי תורה אחת היא לנו בפירושה של התורה תורת משה וכמה וכמה דרכי מוסר וחכמה והוראות ע"פ תורת משה אשר יוצאים לנו מתוך דבריהם מאגדות וע"כ תהיתי על הראשונות שחלקתי חבור הזה לב' חלקים דהיינו חלק אחד מחדושי אגדות שמן הראוי שלא להפרידן אך לחברן אשה אל אחותה אבל לי לא היה אפשר בחזרה לחברו שוב חבור אחד מפני הטורח וע"כ הנני מבקש מאת כל מעיין שישים לבו לזאת גם מהיום שעשיתיו שני חלקים לא יהיה מפריד אותם מלעיין בשניהם כי יראה בהם במקום שזה סותם זה מגלה זה סוגר וזה פותח ויהיו שניהם תמים יחדו.
ועוד, מצאנו ספרים רבים שהרחיבו, העמיקו ופיתחו רעיונות בנושאי אמונה ודעות ולא רק בהלכות. באופן פשוט כל גדול מישראל שכתב ספר בעניינים אלו כוונתו הייתה שילמדו בהם ולא החשיב זאת ביטול תורה חלילה. כדוגמא נביא את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה ברכות (פרק ט, אות ז):
...ואין מקום זה מתאים לדבר בו על הענין הזה (שכר ועונש), אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד.

קיום מצוות שבלב
בנוסף לשלמות לימוד תורה, ישנם מצוות נוספות שתלויות בהעמקה בענייני אמונה. מצוות אהבת ה' ויראתו, מצוות יחוד ה', ובכלל כל המצוות הנוגעות ללב, לא יקוימו באופן הראוי ללא לימוד והתבוננות מחשבתית עמוקה.
בדברים הנוגעים למעשה, ניתן לשאול רב פוסק כיצד יש לקיים את המצווה או להמנע מאיסור, אך כאשר הדבר נוגע להבנת הלב, לתודעה האישית של כל אחד ואחד – לא ניתן להסתפק בהכוונה 'תחשוב ותרגיש כך'. ודאי שיש מקום לכוון, להדריך ולהסביר ענייני אמונה, אך בכדי שהדבר יחקק בליבו של האדם הוא צריך לעבור תהליך עיבוד עצמי-פנימי. ללא לימוד האמונה לא ניתן יהיה לקיים את המצוות כראוי. וכבר לימדונו חז"ל שדבקות בה' תלויה בלימוד אגדה וכך אמרו (ספרי דברים עקב, מט):
דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.

עולם אחדותי
צד נוסף של לימוד אמונה הוא ההתרגלות להביט פנימה אל תוככי המציאות, להבין את הרעיונות הגנוזים במצוות, ולדעת מה השורש של התופעות אותן אנו פוגשים ומה המשמעות שלהן בעולם בכלל ואף משמעותן ביחס לכל יחיד.
המשנה במסכת אבות אומרת "בעשרה מאמרות נברא העולם" (ה ,א). המהר"ל מבאר 2 (נתיב התורה, א) שהמספר עשר מבטא מהות שהיא יחידה אחדותית בעלת ריבוי פרטים. עד המספר עשר יש הרבה יחידים, העשר שונה מהותית מקודמיו, הוא מציאות אחרת, חדשה. יש הבדל בין הרבה פרטים שהתאגדו יחד לבין אחד שהתפרט. השורש של המאוגדים שונה והקשר שבין פרטיו הוא מקרי. לעומתו, שורש המתפרט הוא אחד, והיחס בין פרטיו הוא עצמי ונצחי.
מסביר המהר"ל שחז"ל מלמדים אותנו במשנה שעולם בנוי באופן של 'עשר'. כל גילוייו מסתעפים ויונקים משורש אחד, וממילא אף משפיעים אחד על השני. לכן הצדיקים ששומרים על התורה, שהיא ה'מסדרת' את העולם, היינו נותנת לכל כח ותופעה את מקומו וערכו הנכון, מקיימים את העולם, כיון שהם עוסקים ופועלים בשורש העולם הוא התורה, ומחיים את כל הגוונים והתפרטויות השונות. לעומתם, הרשעים שמנותקים משורש הבריאה, מהתורה, הרי הם מאבדים את העולם בכך שמעשיהם מנתקים את העולם משורשו.
כיון שה' ברא את העולם באופן אחדותי, ממילא טמונה בכל אדם שהוא נטייה לאחדות אך משתנה ברמות והופעות שונות בין אנשים. תכונה אנושית-רוחנית זו באה לידי ביטוי ברצון להינשא, באהבת המוזיקה והציור ובכלל ברצון ובצורך בסביבה אנושית. בשל כך, אחד העונשים הקשים שמוטלים על פושעים בחברה הוא הבידוד, והוא אכן יכול לגרום לאנשים לאבד את שפיותם.

תורה אחדותית
'אסתכל באורייתא וברא עלמא' (זוהר תרומה). כמו העולם כך גם שורשו, התורה, אחדותית וביסודה מונחת מגמה אחת והיא גילוי כבוד ה' בעולם. בפועל רצון ה' מופיע באופן הבהיר ביותר על ידי לימוד וקיום פרטי ודקדוקי המצוות, ובאופנים נסתרים יותר דרך הבריאה ומהלכי ההיסתוריה.
במצב מתוקן, אכן כל חלקי התורה היו מקושרים אף במוחש ובלימוד הלכות היו מרגישים חיוניות כבלימוד האגדה, כדברי חז"ל (פסיקתא זוטרתא שיר השירים פרק ב):
אמר ר' יצחק בראשונה היו מבקשים לשמוע דברי משנה ודברי תלמוד, ועכשיו הם מבקשים לשמוע דברי מקרא ודברי אגדה. אמר ר' לוי כשהיתה הפרוטה מצויה היו מבקשים לשמוע משנה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהם חולים מן השעבוד הם מבקשים לשמוע דברי אגדות וניחומין.
המשמעות היא שבכל לימוד הייתה שייכות לגודל של התורה, לנשגבות של התורה, לנצחיות של התורה. לימוד התורה היה באופן שלם ומאוחד ורומם כל כך עד שלא היה צורך בהתמקדות מיוחדת יתירה בצדדים הרוחניים. אך גרם החטא והתורה נפרדה בגלוי, נוצר צורך לרומם את הנפש והמבט באופן מיוחד על ידי לימוד הצדדים הרוחניים של התורה, הצדדים העוסקים במשמעות והתכנים ולא רק בגבולות המעשיים וטעמיהם.

מבט על התקופה
זוית אחרת אך חשובה לא פחות ביחס לצורך של לימוד האמונה היא הבנת התקופה בה אנו חיים. הרב זצ"ל הרבה לעסוק בדבר התחייה הרוחנית מלבד הבנייה החומרית של האומה. בזמן הגאולה, כאשר ישראל חוזרים אל מקומם הטבעי, מתעוררים כל כוחות החיים מחדש והם צריכים להתחיות מנשמת התורה. הרי מדע, כלכלה, רפואה, צבא, תרבות, חברה מתוקנת, יעילות ציבורית, התיישבות הינם עניינים הדורשים שכלול ופיתוח וטיפול מתמיד. הטיפול השוטף בהם העוסק בסדרי עדיפויות, חלוקת תקציבים, הקצאת משאבים ועוד גורמים נוספים, בנוי כולו על תפיסות ערכיות והשקפת עולם.
עיסוק תמידי בכל הרוחב של הצרכים הגשמיים מחויב להיות מודרך על פי אורה של תורה.
בכדי שנוכל לחיות חיים ארציים-לאומיים בדבקות שלימה, יש צורך לדלות מהעושר הרוחני הגדול של מקצועות האמונה. לימוד האמונה מקנה ראיה רחבה ומקיפה שמאפשרת מבט ערכי נכון ויציב על מכלול הכוחות.

מהותה של האמונה
במקום אחר ביארנו את עניינה של האמונה, ונביא את תמצית דברים על יסוד דברי מרן הרב זצ"ל (מאמרי ראיה עמ' 487):
נקודת האמונה היא יחס האדם להאין סוף ברוך הוא, וכל העולמים מתרכזים בנקודה אין סופית זו.
כלומר, אמונה משמעותה הקשר עם ה'. לכל נברא בעולם יש שייכות אל הקב"ה, ואותה השייכות היא מקור החיות של הנברא.

לימוד אמונה
לימוד אמונה עניינו העמקה באותה שייכות אל המקור האלוקי, בירור והפנמת דעת אלוקים טהורה בקרבנו. נושאי האמונה השונים מפתחים את קשר החיים מצדדיו השונים, מעצימים ומעמיקים אותו. לימוד הצדדים הפנימיים של התורה מרומם אל האידאלים הגבוהים, השאיפות הגדולות של האומה. מגמת עבודת ה' היא שאת "וידעת היום" נעמיק ונביא ל"והשבות על לבבך", לא רק ידיעות חיצוניות לנפש אלא הזדהות נפשית מלאה עם רצון ה' שבתורה ומצוות. ולכן, היכולת להתפלל כראוי על עם ישראל, האפשרות של שמחה בתורה ומצוותיה, המוכנות להתמסר אל התורה וערכיה בכל מצב, תלויים בפיתוח והעמקה של הצדדים הרוחניים.
ממילא ברור החיוב של לימוד אמונה, לימוד שבכוחו להביא לשתים שהן אחד: הכרה והזדהות. הכרת ה', דעה אותו, כעניין מצד עצמו, ובמקביל הזדהות נפשית, ההולכת וגוברת תמידית, עם הלימוד ועבודת ה'. הן שתיים, כיון שלא תמיד יש השלכה ישירה של הדעת אל הלב, ולכן יש להשקיע בהכרה מצד עצמה ובמעשים והזדהות מצד עצמם. אך הן אחת, כיון שבאמת אין מושג או תכלית של דעה עצמית ללא השבה אל הלב והליכה בדרכיו. " דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ – וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה" (דברי הימים א כח, ט).
וכך חתם הרמב"ם את ספרו הגדול (מורה נבוכים ג, נד):
א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם.
נסיים בדברי ראש הישיבה שליט"א שמגדיר את לימוד האמונה כמגלה את הנטייה הפנימית שלנו לדבקות בה'. לימוד אמונה אינו גורם לי להאמין, אלא מגלה לי כיצד האמונה מופיעה דרכי.




^ 1.עיין מאמר תורה מן השמים.
^ 2.דרכו של המהר"ל להסביר מספרים המובאים בתורה וחז"ל על פי המשמעות הרוחנית של המספר.
עוד בנושא פתחי אמונה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il