ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר פתחי אמונה

שיעור מס 21

למה תמיד יש מחלוקת?

מחלוקות – טוב או לא? איך נוצרו? איך יגמרו? אפשר לחיות עם זה בשלום?
מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
לחץ להקדשת שיעור זה
המחלוקות בתורה
פתחי אמונה
הרב אלישיב קפקה
1 - להתיחס בכבוד
2 - מי אתה עם ישראל?
3 - תורה מן השמים
טען עוד
מחלוקת כמצב דיעבד
אחת הסוגיות בהן נתקל כל יהודי שחפץ לשמור את דבר ה', ובפרט לומדי תורה, היא סוגיית המחלוקת. אין שום נושא בהלכה שאין בו מחלוקת, החל מנטילת ידים בבוקר ועד הלכות מלכים. אף בענייני אמונה מצאנו מחלוקות רבות בעם ישראל כגון: בענייני השגחה פרטית, מהם עיקרי האמונה, טעמי מצוות ועוד סוגיות רבות. וכאן עולה השאלה כיצד יתכן שה' יתברך אמת (ירמיה י, י) וחותמו אמת (בראשית רבה, פא) מאפשר מציאות כזו? והתמיהה גדלה מכך שלא רק נחלקו בדורות הרחוקים ממתן תורה, אלא כבר בתורה ישנה הדרכה לאופן ההכרעה במחלוקת (שמות כג, ב):
לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רִב לנטות אחרי רבים להטות.
מפרשי התורה, בעקבות חז"ל, מסבירים שיש בפסוק הדרכה אלוקית כיצד לנהוג במצב של חוסר הכרעה ואחידות בדעות. אמנם, ניתן לחשוב שהתורה אכן מתייחסת למצב שכזה, אך באופן מהותי המחלוקת היא שלילית. כשם שיש התייחסות לעיר הנדחת, מציאות שבודאי אינה לרצון התורה, כך יש הדרכה למצב של חילוקי דעות על אף שאין זה רצון ה' שכך יהיה. סברא כעין זו נראה שעולה מתוך דברי הגמרא (סוטה מז, ב):
משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
אחד ממ"ח קנייני תורה הוא שימוש חכמים (אבות ו, ה), וכאשר הוא לא נעשה כראוי לימוד והבנת התורה אינם בשלמות ואחת התולדות של התהליך הוא היווצרות המחלוקות – כלומר מציאות של אי-הסכמה בדעות איננה לכתחילה.

מחלוקת לכתחילה
אמנם, על אף שנראה שהמחלוקת היא מצב של דיעבד, לכאורה מדברי חז"ל אנו רואים אחרת (עירובין יג, ב):
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.
ושואל על כך הריטב"א:
שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.
רואים מדברי הריטב"א המיוסדים על המדרש (תנחומא חקת, יח) שהצדדים השונים המופיעים כשיטות ודעות שונות בין גדולי ישראל, אינם מצב של דיעבד אלא כך ה' כתב את תורתו באופן שהוא יאפשר הרבה זוויות שונות. וכולן יחד הן דברי אלהים חיים 1 . ואם כן ודאי צריך להבין מדוע כך הם פני הדברים.

מחלוקות בפרטים ולא בכללים
בטרם נתקדם להסבר היתכנות המחלוקת צריך לברר את גבולותיה. המהר"ל מבאר לנו שבעם ישראל אין מחלוקות. דברים אלו תמוהים, שהרי המשנה הראשונה של הש"ס כבר מביאה מחלוקת! וכך הם דבריו (תפארת ישראל, סט):
מה שנמצא מחלוקת בין החכמים, דבר זה אין קשיא. כי אף אם היו חולקים, שזה אומר כי כך ההלכה, וזה אומר כי כך ההלכה, לא היה המחלוקת בדבר שהוא עיקר אמונה בדת. ואי אפשר שלא יהיה מחלוקת באיזה דברים אשר הם שייכים למצות ולהלכות פרטיים. ואותם דברים שבא בהם המחלוקת, אינם יסוד הדת, ואין זה מעיד על חולשת הדת.
המהר"ל מלמדנו שמחלוקות מהותיות אין בתורה. לא מצאנו מחלוקת האם מותר לחלל שבת או האם יש מצווה להניח תפילין. כל המחלוקות הם רק בפרטי היישום של המצוות כגון: אלו מאכלים כלולים באיסור בישול? מה מידת החום המבשלת? מה סדר פרשיות התפילין? כיצד לברך על הנחתן? בריבוי פרטים עשיר כל כך – לא יתכן שלא יהיו מחלוקות. ונבאר.

התורה מותאמת למציאות
תורת ה' באה להדריך אותנו בתוך סבכי החומריות של העולם הזה. רבש"ע רוצה שעל ידי העיסוק בתורתו נדע להשתמש בעולם שברא לנו באופן שיבדיל בין טוב רע, ושנשכיל לנווט את חיינו במשקל הראוי שבין אידיאל למעשה בין הרצוי למצוי. בכדי שהתורה תוכל לרומם אותנו ואת העולם היא צריכה להיות עם 'מידות מתאימות'. היא צריכה להתלבש על המציאות באופן מתאים. אילו התורה היתה מסתפקת בהדרכות כלליות של 'סור מרע ועשה טוב', היה זה כמו בגד שגדול בכמה מידות על לובשו. מהות הבגד לכבד, לחמם, להצניע, ליפות את האדם; בגד במידות לא מתאימות אינו ממלא את ייעודו.
התורה נכנסת לפרטי פרטים כשם שהמציאות מורכבת מפרטי פרטים. שינוי קטן במרכיבים של החומר – הרי הוא נהיה חומר אחר. לחץ מעט חזק מדי – הכלי נשבר. מתח רופף – החוטים לא מחזיקים. באותה המידה הם פרטי המצוות: פחות מכזית, ארוך מאמה, הילוך ד' אמות, דקה אחר השקיעה וכן בכל הדינים, יש גדרים מדוקדקים שרק מכחם המציאות מתעצבת לרצון ה'. נראה לי שזה ההסבר בדברי הרב זצ"ל הבאים (אורות האמונה עמ' 125):
המחשבה על דבר הממשיות של העולם, מחזקת את הדייקנות המעשית ומאמצת את יסוד הגבורה. ולהיפוך, הציור האידיאלי והחזיוני של המציאות מחליש את האופי של הגבורה ומכניס את התוכן המעשי בתוך החזיון הרעיוני.

הכרח המחלוקת
על כן, מההבנה שתורתנו באה לרומם את כל המציאות דרך הפרטים, נשאלת השאלה האמתית והיא לא כיצד יש מחלוקות אלא כיצד תתכן תורת חיים שלא יהיו בה מחלוקות?! המחלוקות שאנו פוגשים כל יום הם על פרטי היישום של הדינים השונים, הנובעת מכישרונות שכליים שונים ודרכי חשיבה שונות. בצדדי החומר של המציאות ברור 'שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות'. ולכן, גם בהתאמת ההוראה האלוקית למציאות החומרית יתכנו זוויות מבט שונות.
אמנם ביחס לצדדים היישומיים של ההלכה יש אמת מעשית והיא מוכרחת להיות אחידה, ובהקשר לכך נאמר הפסוק 'אחרי רבים להטות'. במצב מתוקן, יושבים חכמי ישראל יחד בסנהדרין, שומעים את כל הזוויות השונות ורק מתוך כך מגיעים להחלטה לגבי אופן היישום של רצון ה'. וה' רוצה שכך דבריו יופיעו בעולם, דרך ההבנה של ישראל, דרך 'ושמרת לעשות ככל אשר יורוך' (דברים יז, י).

נצחוני בני
ביטוי חריף לנתינת הכח לחכמים להכריע למעשה כיצד לפעול רואים במעשה של מחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו בדין 'תנורו של עכנאי', עד שבסופו של דבר יצאה בת קול שאמרה 'נצחוני בני'(בבא מציעא נט, ב). מעשה זה מעורר תמיהה רבתי, חכמי ישראל רואים בחוש וע"י בת קול שדעתם אינה מכוונת אל האמת המוחלטת, וכיצד מעיזים הם להתעלם מכך ולפסוק אחרת?!
מסביר הר"ן (דרשות הר"ן, הדרוש השלישי):
הנה ראו כולם שר' אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כולם אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות.
בהעמקה בדבריו ניתן אולי לבאר כדלהלן. כוחות נפש שונים יש בין בני האדם, ואף כשרונות רוחניים אינם מחולקים בשווה בעם ישראל. לא כל אדם מסוגל להחמיר בכל ענייניו, ומאידך יש שאינם מסוגלים לעשות באופן שאינו יוצא ידי חובת כל השיטות. התורה נותנת לחכמים להחליט בכל דור 2 מהו אופן היישום הראוי לאותו דור מכל הבחינות השונות של הנושא. הלכה המותאמת לאותו רף, לאותה המדרגה הראויה לדור היא היא האמת המעשית.
לדוגמא, קולא שניתנת בשעת הדחק היא אמת, אך אותה קולא שלא בשעת הדחק היא נגד ההלכה. וכי כיצד יתכן שאותו מעשה יהיה פעמים מותר ופעמים אסור?! אלא כדברינו, יש צדדים נכונים אותם ה' הכניס בתורה כבר בנתינתה, אלא שבהכרעה המעשית יש לשקול את כל הנתונים המציאותיים וההלכתיים על מנת ליישם נכון את רצון ה'.
ואף בצורה כללית יותר, דרכי פסיקה שונות נחלקות במה הוא האופן הראוי והמרומם יותר של הדור המסוים. קולא או חומרא, דין או חסידות, לכתחילה או בדיעבד. ובזה נמצא הבדלים רבים בין הפוסקים, שבשורשם נמצא מחלוקת השקפתית-חינוכית.
ונסיים בדבריו המופלאים של בעל ערוך השולחן בהקדמתו:
וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו דברי אלקים חיים המה ולכולם יש פנים בהלכה, ואדרבא זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא שהקולות משונים זה מזה וזהו עיקר הנעימות, ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה.




^ 1.על דרך הרמז אולי אפשר לומר 'אלו ו אלו דברי אלוקים חיים'. דווקא כאשר שניהם יחד יש תורת חיים שלימה.
^ 2.באופן השלם שיש סנהדרין. בזמננו המציאות רחוקה מכך ולכן כל אחד משמר את מסורת אבותיו.
עוד בנושא פתחי אמונה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il