ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך פקודי

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ

הרב דוד דודקביץ'אדר א' תשע"ט
44
לחץ להקדשת שיעור זה
אלה פקודי
הרב צבי יהודה זצ"ל היה מרבה להראות כיצד חלק ניכר מפרשיות התורה בנוי כזוגות. בראשית נח. לך לך וירא. וכן הלאה. כבני זוג נאמנים המשלימים זה את זה כך נוהגות גם פרשיות אלו.
כך מסביר מי השילוח (ח"ב פרשת פקודי) בדבריו על פרשתנו:
בפרשת פקודי נאמר ונסדר המילוי לסדר ויקהל (פרשת פקודי משלימה מהלך שהחל בפרשת ויקהל) . שבפרשת ויקהל כתיב שם מעשה הארון וכאן בפרשת פקודי כתיב 'ויתן את העדת אל הארן'. בפרשת ויקהל כתיב מעשה השלחן ובפקודי כתיב 'ויערך עליו עֵרך לחם'. בפרשת ויקהל כתיב מעשה המנורה ובפקודי כתיב 'ויעל הנרת'. בפרשת ויקהל כתיב מזבח הזהב וכאן 'ויקטר עליו קטרת'. בפרשת ויקהל כתיב מזבח העולה וכאן 'ויעל עליו את העלה'. בפרשת ויקהל כתיב כיור וכאן כתיב 'ויתן שמה מים לרחצה'.

שזה הוא לשון פקודי שנתמלא מה שנפקד ונחסר באלו הכלים שנחשבו.
רגילים לומר ש'פקודי' מלשון פקידה וספירה ובפרשה זו, פרשת פקודי, מונים את הנדבות למשכן. אך מי השילוח מסביר ש'פקודי' בא מלשון חסרון, כמו: "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר לא מט) – לא נחסר מאיתנו איש. בפרשת פקודי אנו משלימים את מה שנחסר בפרשת ויקהל.
אם נתבונן היטב נראה שתוה"ק כדרכה מרמזת לנו שיש לספר שמות משמעות אחידה על ידי מילים דומות וזהות המצויות בתחילת ספר שמות ובסופו, בפרשתנו. מעין סגירת מעגל של ספר שמות כולו, שהרי הוא פותח במילים: " פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג טז) ומסיים ב"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות לח כא).
אף את פתיחת ספר שמות, בה נאמר "פקוד פקדתי", ניתן להסביר כהשלמת חסרון ולא רק כמנין, יש בכך אמירה שישנה הבטחה שלא יחסר אף יהודי בעלייה ממצרים.
התהליך העיקרי המושלם בפרשת פקודי הוא השראת השכינה בעם ישראל. הפרשות הקודמות עסקו בכלים של השראת השכינה ובפרשתנו חזון זה מתגשם בהשראת השכינה במשכן – "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ לד). כעת ניתן להשלים את ארבע לשונות הגאולה המתחילות ב"והוצאתי" ולהגיע עד ללשון "והבאתי" – להיכנס לארץ ישראל, כשהדוד והרעיה שורים זה עם זו בצוותא.
משכן העדות
במדרש רבה (נא ב) על המילים "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" (שמות לו ז) נאמר כך:
"נִכְנַס משֶׁה אֵצֶל בְּצַלְאֵל רָאָה שֶׁהוֹתִיר מִן הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשִׂינוּ אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתַרְנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה בַּנּוֹתָר? אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה בָהֶם מִשְׁכָּן לָעֵדוּת, הָלַךְ משֶׁה וְעָשָׂה בָהֶן".
רבים התקשו בדברי המדרש האלה ושאלו איזה משכן נוסף עשה משה בציוויו של הקב"ה? ישנם שלושה הסברים אפשריים: אהלו של משה – שנקרא בפרשת כי תשא בשם אהל העדות; משכן העדות – בית מדרש ללימוד המהווה משכן לתורה כפי שהמשכן שישראל בנו מהווה משכן לעבודה. הסבר שלישי הוא שבנו אהל נוסף בתוך משכן העדות, חדר בתוך חדר.
הישמח ישראל מאלכסנדר זי"ע 1 מביא תורה בשם רבו, ר' יצחק מווארקי זי"ע, המסבירה את דברי המדרש. בתחילת דבריו מצטט בעל הישמח ישראל את המדרש במלואו ומקשה עליו את שאלת הפרשנים:
כבר תמהו המפרשים, היכן מצינו עוד משכן לעדות? כבוד קדושת איתן אדמו"ר הרבי מווארקי זצ"ל אמר כי עיקר קדושת וחיות המשכן והמשכת השכינה היה על ידי הרצון ונדבת לב ישראל ובכח קדושת רצונם הטוב המשיכו קדושת השכינה.
לא ערך התרומה איפשר את השראת השכינה במשכן אלא ערך ההשתוקקות, הרצון והכיסופים מהם נבעה התרומה.
כמאמר האלשיך הק' "הכתוב מתמה, איך אפשר לעשות משכן למי שנאמר בו "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"? ולצמצם שכינתו בין הבדים? זה שאמר הכתוב "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן" איך אפשר זאת?
האלשיך קרא את הפסוק בשיר השירים בתמיהה: שלמה בנה מקום להשראת שכינה מעצים, כסף וזהב? על ידי חפצים מגושמים אלה תהיה השראת שכינה? זו שאלה טובה מפני שספרי הנביאים עמוסים בביקורת עזה על אומות העולם ההופכים חצי מגזע העץ לאלוה ובחציו השני מבשלים את מאכלם. אמנם יש חילוק משמעותי בינינו ובין הגויים, שהרי אין אנו עובדים את הכרובים ח"ו. הקב"ה משרה את שכינתו על הכלים הגשמיים, אך האם כלים אלה הם ההכרח להשראת השכינה?
תוכו רצוף אהבה
והתירוץ הוא באותו פסוק "תוכו רצוף אהבה", היינו שמהאהבה והיראה והרצון והחשק מנדבת המשכן, על ידי זה המשיכו השכינה הק' לתוך בדי הארון.
לא התרומה הממונית גורמת להשראת השכינה במשכן ואף כלי המשכן אינם גורמים זאת, התוכן הממלא את המשכן בשכינה היא האהבה . אמת, "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" אך עם כל התפאורה המלכותית, התוכן העיקרי הוא ש" תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים ג ט-י).
דבר דומה ניתן לראות במילה בארמית 'צבי' שפירושה המדויק הוא 'רוצה' ו'חפץ', כך אף כותבים בכתובה "וצבי חתן דנן". יש מתרגמים: הסכים החתן, אך זה אינו מדויק, החתן לא רק הסכים אלא רצה וחפץ בדבר; וכן באקדמות נאמר "צבי ואתרעי בן", חפץ ורצה הקב"ה בנו. לכן ארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי" ואף "ארץ חפץ" – ארץ שמשתוקקים אליה וחפצים בה.
כך מסביר הישמח ישראל בשם רבו את שאלת משה מה לעשות עם הנותר מתרומות בני ישראל:
כאשר נתוותר ממלאכת המשכן ממילא נשאר הרצון שבמלאכה הזו, ולא יצא לפועל הטוב. וזאת אמר משה מה נעשה ברצונות האלו?
השאלה אינה מה לעשות עם הכסף שנותר, אלא מה עושים עם הרצונות הגדולים איתם נתרם הממון? אלו מפח נפש ואכזבה יהיו לכל התורמים שרצו להביע עם תרומת הכספים את עומק הכיסופים שלהם? זו שאלה קשה במקומות רבים המקרבים יהודים. לדוגמא, כאשר עורכים סעודת שבת ומזמינים יהודים שלומדים במקומות האלה ואחד מהמוזמנים הביא ברצון רב מנה אחרונה מושקעת ביותר, אך כמובן אינך יודע מה הוא הכניס במתכון וכיצד הוא עשה אותו... האם מותר להגיש את המנה הזו? זו הרגשה נוראה כאשר אשה טרחה להכין עוגה ובסוף היא אינה רואה אותה על השולחן, דבר זה עלול להוביל לריחוק עצום. העוגה אינה הבצק אלא הרצון להיות שותף. כשאדם מקריב קרבן ונודע לו שקרבנו אינו נרצה הוא מאוכזב עד בלי די. אכזבה כזו יצרה מהפכה בתחילת העולם, כאשר קין רצח את הבל מפני שה' לא קיבל את מנחתו.
אם כן, נתאר שאשה תרמה למשכן את טבעת הזהב הכי יפה שלה מתוך רוממות רוח גדולה וכיסופים גדולים לבניית המשכן, ולאחר כמה ימים בעלה נכנס לחדר האוצר ומגלה שלא עשו דבר בטבעת של אשתו. שניהם מרגישים מפח נפש על כך שאינם שותפים בבניית המשכן וכל הכיסופים שלהם אבדו. את השאלה הזו שואל משה את הקב"ה.
אשר ידבנו לבו
ממשיך הרבי מאלכסנדר בדבריו:
השיב לו הקב"ה: עשה בהם, היינו בפנימיות לבב ישראל, משכן לעדות (אל תותיר מרצונם וממונם של ישראל ומהכיסופים שנותרו תעשה משכן נוסף שתפקידו להעיד שהרצונות הם אלה שבנו את המשכן וכליו ולא הנתינה בפועל). כמאמר הזוה"ק בתיקונים "זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְתַקֵּן לָהּ דִּירָה נָאָה בְּלִבֵּיהּ" (זכאי מי שעושה דירה נאה בליבו. ר' יצחק מווארקי הוא הראשון שקישר את דברי הזוהר לתורה הידועה שכל אחד צריך לבנות משכן בלבו) , היינו כיסא להשראת שכינה הקדושה. כמו שנאמר "בליבי צפנתי אמרתך" – עד כאן דברי כ"ק הרבי הזקן מווארקי במעט ביאור.

ופירוש לדבריו הקדושים, דהנה מלאכת המשכן היה תיקון על חטא העגל, כמבואר במדרש רבה ובירושלמי.
כידוע וכפי שהזכרנו בעבר 2 , ישנה מחלוקת גדולה בסדר הפרשות בספר שמות, האם פרשיות תרומה-תצוה היו לאחר חטא העגל או לפניו. רש"י הסביר שהן היו לאחר חטא העגל אך רוב הפשטנים סוברים שהדברים היו כסדר הנאמר בתורה. מדברי הרמב"ן עולה שהדברים אמנם כסדר, אך חל תהליך בפרשות האלו. לכתחילה נועד המשכן להשראת השכינה בעם ישראל, בבחינת זיווג ראשון. לאחר חטא העגל בניית המשכן מקבלת משמעות כפולה, היא משחזרת ומחדשת את האידיאל של השראת השכינה אך בנוסף לכך, הציווי המחודש לבנות את המשכן משדר את האמון הרב שהקב"ה נותן בישראל ברוב חיבתו אותם ומאפשר להם לתקן את מעשיהם ולחזור לקדושה לכתחילה, בבחינת זיווג שני.
ומבואר בספרים הקדושים ובאור החיים הקדוש, שכל אחד ואחד לפי בחינת חטאו וערך תשובתו כן היה התיקון.
הנצי"ב מוולוז'ין זי"ע עבד וטרח רבות על מנת להחזיק את הישיבה שלו, דבר שהיה כרוך בנסיעות תכופות לגבירים ונגידים ותמיכה קבועה מצדם. מספרים שפעם אחת הוא הגיע לאחד התורמים הקבועים שלו ואותו גביר הכריז לפני הנצי"ב שהוא מפסיק את תרומתו הקבועה לישיבה. לשאלת הנצי"ב, מדוע הוא עושה זאת, ענה הגביר שהוא ראה את אחד השד"רים של הישיבה נוסע בכרכרה מהודרת והוא הבין שהתרומה שלו הולכת לכבוד של השד"ר ולא לישיבה ולכן הוא מעוניין להפסיק לתרום. כל אחד מבין שזו אינה הבנה נכונה, שהרי בזכות השד"ר יהיה יותר ממון לישיבה ואחד מהדברים החשובים באסיפת תרומות היא האצילות של השד"ר שבלבושו מכבד את התורם. הנצי"ב הבין עם מי יש לו עסק וענה לגביר כהלכה. הנצי"ב אמר לאותו גביר שאת מחצית השקל כל אחד מישראל תרם, וכיצד ידע כל אחד מה נעשה מהכסף שלו? הרי כל אחד רוצה שזהב שהוא תרם ישמש לכרובים, אך חלק מהזהב נלקח אף לקרסים של קלעי החצר. כיצד ידעו לסדר את הדברים כראוי? המשיך הנצי"ב בדבריו והסביר שמי שתרם למשכן מתוך טהרת הלב השתמשו בזהב שלו לעשיית כרובים וכך כל אחד לפי ערך נתינתו. כך גם בענייני הישיבה, סיים הנצי"ב את דבריו ואמר לגביר שמפני שהוא תורם לישיבה עם כיסופים רבים ומתוך טהרת הלב, לכן כספו שלו יגיע מן הסתם לצרכיהם האישיים של תלמידי הישיבה, ומי שתורם לישיבה מפני שיש לו נגיעה דבר, כספו ילך לסוסים של השד"ר 3 .
סיפור זה ממחיש את התיקון האישי שנעשה על ידי תרומת המשכן.
והמלאכה היתה דים
אשר כל אחד ואחד לפי בחינת חטאו וערך תשובתו כן היה התיקון, ונעשה מנדבתו דבר במשכן שהוא בקדושה לעומת החטא שחטא. וזהו שכתוב בפסוק בפרשת ויקהל "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה והותר". והמפרשים ובאור החיים הקשו, אם היתה דים לא הותר ואם הותר לא דים.

לכאורה ישנה סתירה בפסוק. אם המלאכה היתה דים, כלומר שהיה זהב בדיוק כפי הרצוי, אז אף לא נותר, אך בסוף הפסוק נאמר "והותר"?
ולפי דברנו שיעור הכתוב כך: המלאכה, היינו מלאכת הקדש שבמשכן, היתה דים, היינו שהיתה די להם לכל המלאכה. אבל "לעשות אותם", לעשות היינו מלשון תיקון, והיה תיקון לחטאם במחשבה. כי אותם שחטאו במעשה נהרגו, אך אותם שחטאו במחשבה היתה מלאכת המשכן בכוונה רצויה מכפר. וזה שנאמר במלאכת המשכן "ולחשוב מחשבות", היינו שיחשבו מחשבות קדושות לכפר על מחשבת עבודה זרה שחשבו בעגל 4 ... והיה "די" במחשבתם הטובות כדי לתקן את אשר פגמו בחטא העגל. "והותר", היינו שהיה רצון לקדושה יותר מהרצון לחטא.
אכן, כמות הזהב הספיקה בדיוק לבניית המשכן, ומה שנאמר בפסוק "והותר" נאמר על הרצונות הקדושים של עם ישראל. חשבון מדויק נעשה אף בתיקון המחשבה, כלומר, כמות הכיסופים של ישראל בתרומת המשכן חושבה גם לשם תיקון חטא העגל, אך למעשה נותרו מהתרומות כיסופים רבים של יהודים שלא מומשו בבניין המשכן וכליו.
אבל ישראל היו בעיניהם נכנעים למאוד כשראו שהותירו מנדבתם ולא נעשה בהם דבר; כל אחד ואחד מישראל ירא לנפשו אשר לא עשה תשובה כראוי ולזה לא נעשה מנדבתו שום תיקון וכל אחד ואחד חרד לנפשו, אולי היתרון מנדבתו ונשבר ליבם בקרבם עד לעפר ממש. כיוון שראה הקב"ה את גודל הכנעתם, אמר למשה "עשה בהם בפנימיות לבבם משכן מזה ההכנעה".
כאשר נודע שנותרו תרומות ממלאכת המשכן חשש כל יהודי שהממון שלו לא מומש וממילא הוא לא תיקן את חלקו בחטא העגל ואת שאר חטאיו. מסביר בעל הישמח ישראל, שהקב"ה ציווה את משה להשקיט את לבבם של ישראל ולומר להם שכל התרומות מומשו בבניין המשכן ורובם אף במשכן הגשמי, אך מכלל הרצונות והכיסופים של ישראל נבנה המשכן המצוי בליבו של כל אחד מהם – "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
זהו גם כן עיקר ההכנה לתורתנו הקדושה שנקרא עדות ה' נאמנה, כי התורה שורה במקום נמוך.
בניגוד לעולם המודרני הסובר שהתוצאה היא העיקר, תורתנו הקדושה סוברת שהמבחן העיקרי הוא הדרך – "רחמנא ליבא בעי". הרב חנן פורת זצ"ל שואל באחד ממאמריו שאלה ששאלו רבים. אהרן הכהן בעצמו עורך את הנרות, מסדר את הפתילות ומוזג את השמן וזהו אף ייחודו, אך עם כל זאת ההדלקה עצמה כשרה בזר. היתכן? מכאן מוכיח הרב חנן שהתהליך הוא העיקר. לקבל את "הקרדיט" על סיום המהלך הוא דבר חיצוני שנועד לתמונות, אך אין להתמקד במי ש"גוזר את הסרט" אלא עיקר הנקודה היא מי שהביע השתוקקות לתוצאה הזו ודחף את התהליך. אמנם הרבי מלובאוויטש זי"ע עודד לפרסם את עושי המצוות 5 , מפני שבעולם הזה צריך לפרסם עושי מצווה כדי שעל ידי הפרסום ירצו אנשים נוספים לחקות את העושים. אך עם כל זאת, לא רק הכסף והזהב בונים את המשכן, אלא בעיקר הכיסופים והרצונות.
ועל ידי ההכנעה הגדולה שהיה להם זכו שנעשה מהנותר אהל מיוחד בתוך קדש הקדשים לעדות, כפירוש המפרשים שבתוך קדש הקדשים אשר שם הארון, עשה אהל מיוחד כמין משכן להיות בתוכו הארון. ועל ידי הכנעתם זכו לזה, שיעשה מהנותר משכן העדות במקום היותר מקודש.
מפני ההכנעה והחשש שלא יכופר לחלק מישראל חטאם ומפני הרצונות הגדולים והכיסופים, נבנה מהנותר אהל לעדות בתוך קדש הקדשים, ללמדך שהמשכן נבנה מהלב, מהתוספת, וזהו העיקר – הכיסופים והרצון.
הבוחר בשירי זמרה
ישנה תורה המשלימה את דברי הישמח ישראל, שנאמרה על ידי ר' יהודה היינע זי"ע, נכדו של החידושי הרי"מ. התורה הזו נכתבה בספרו ליקוטי יהודה ומובאת בספר שיח שרפי קדש של חסידות גור.
"אלה פקודי המשכן" איתא במדרש "נִכְנַס משֶׁה וגו' אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשִׂינוּ אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתַרְנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה בַּנּוֹתָר? אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה בָהֶם מִשְׁכָּן לָעֵדוּת". איתא בשם אדוני אבי זקני הקה"ק החידושי הרי"ם זצ"ל 6 , פירש על פי מה ששמע מהרבי ר' בונים מפרישסחא שפירש על מה שכתוב "הבוחר בשירי זמרה", שיש שלאחר השירה והזמרה מאיר הפנימיות שבלב, שנתמלא חשק ורצון לשורר ולשבח עוד לעולם בלי הפסק. זהו פירוש הבוחר בשירי זמרה ('שירי' מלשון שיריים, שיירי זמרה) שהקב"ה בוחר במה שנשאר מהזמרה והוא החשק והדביקות שיש לו אחר הזמרה ולשבח ולזמר עוד. וזה פירוש "והמלאכה היה דים לכל המלאכה והותר", שאחרי שהתנדבו למלאכת המשכן היה להם חשקות גדול להתנדב עוד.

בוודאי כל אחד הרגיש מדי פעם את ההרגשה שמתפרצת שמחה גדולה ששרתה בו ויש רצון גדול להמשיך לשיר ולרקוד עד בלי די. לעיתים שליח הציבור בפורים מצמצם את השירה בתפילה ומגביל אותה ולפעמים בשמחת תורה הציבור ממש רב עם הגבאי שלא יעצור את ההקפה. ההתפרצות הזו נובעת מעוצמת הלב שאינו מוכן לעצור. ר' שמחה בונים מסביר שהקב"ה חפץ ומעריך דווקא את הרצונות והכיסופים האלה ובהם הוא בוחר – הבוחר בשירי זמרה 7 .
בחודש אדר יש להרבות בשמחה, אך יותר מכך יש לדאוג שהשמחה והקדושה הללו לא יהיו זמניות אלא ייהפכו לשירי זמרה ומתוכם ייבנה משכן קבע בתוכנו ובתוך כלל ישראל לעד.




^ 1.רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר זי"ע היה האדמו"ר השני של חסידות אלכסנדר והיה תלמיד מובהק של רבי יצחק מווארקי זי"ע. רבי יצחק היה תלמיד של החוזה מלובלין ושל רבי דוד מלעלוב זי"ע. מפני כך, בעל הישמח ישראל הושפע מאד מתורותיו של החוזה ושל ר' אלימלך מליז'נסק זי"ע.
^ 2.עיין בשיחה הקודמת לפרשת ויקהל.
^ 3.כשהדברי חיים מצאנז זי"ע היה מקבל פדיונות, הוא היה מניח את הכסף שקיבל בכיסים שונים. היו כספים שהיה מניח בכיס מעל הלב; היו כספים שהניח בקפוטה; חלק הניח בכיס המכנסיים והיו שטרות שהיה מגלגל ועושה מהם סיגריות... את הכסף המהודר שקיבל שם על לוח לבו ואת הכספים שהיו פחות בעלי ערך- שם במקומם הראוי, הכל כפי מעלת וכוונת הנותן ... וכך נהג אף ר' ישראל מריז'ין זי"ע,
^ 4.כשבצלאל חושב מחשבות בעת עשיית הכלים, הוא אינו חושב רק כיצד לעשות את צורת השולחן, אלא מרגיש שאת הזהב הזה תרם יהודי בעל נטייה רעה לממון ולכן בעשיית השולחן השתמש מהזהב של אותו אחד כדי שקדושת השולחן תתקן נטיה זו. וכן יהודי שפגם במחשבותיו, מהזהב שלו יבנה בצלאל את המנורה. אלו המחשבות של בצלאל, מחשבות תיקון – "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (שמות לה לב).
^ 5.וכפי שכתב הרשב"א בתשובותיו שיש לפרסם את עושי המצוה
^ 6.הקוצקר ורבי יצחק מוורקי היו חברים, והחידושי הרי"ם היה תלמיד של הרבי מקוצק. אנחנו לומדים תורות מאותו דור, כי החידושי הרי"ם תלמיד של הרבי מקוצק, והישמח ישראל תלמיד של הרבי מווארקי. האמת שהאבא של הישמח ישראל היה תלמיד של הרבי מקוצק, רבי חנוך הייניך.
^ 7.לפני שנים ליוויתי את מו"ר הרב שלמה זלמן אוייערבך זצ"ל לביתו כמנהגי בשבתות בהם זכיתי לשהות במחיצתו, הזדמנויות יקרות מזהב ומפז בהם זכיתי לשמוע מפיו תשובות והדרכות רבות. באחת הפעמים סיפרתי לו את הווארט של ר' שמחה בונים על הבוחר בשירי זמרה. על הדברים האלה אמר לי ר' שלמה זלמן אמירה שקיבלתי כתוכחת מוסר, אך לימים הבנתי שהיא דיוק בפשט הווארט עצמו. הוא אמר לי שחסידים אומרים שריבונו של עולם בוחר במה נשאר לך לאחר התפילה . פעמים רבות אדם מתלהב ולא נותן לשליח הציבור לעצור את השירה, אך אחרי ששליח הציבור עצר, וכל שכן אחרי שהוא יוצא מבית הכנסת, לא נשאר דבר מההתלהבות של אותו אדם. אם כך, מסתבר שזו היתה רוממות רוח רגעית שהוא לא רצה לעצור אותה, אך לא נשאר ממנה כלום לאחר מעשה. לא את זאת הקב"ה חפץ, אלא בוחר בשיירי זמרה, במצבו של האדם לאחר ההתלהבות.





עוד בנושא פקודי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il