ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים עניני החג

מסירות הנפש בפורים

הרב דוד דודקביץ'אדר ב' תשע"ט
60
לחץ להקדשת שיעור זה
קבלת התורה בפורים וביום הכיפורים
ידוע כיום הביטוי "כיפורים - כפורים" 1 המלמד שיום הכיפורים הוא כמו פורים. וכפי שנאמר בזוהר הקדוש: פורים אתקריאת על שם יום הכיפורים. בעבר, ביטויים כאלו היו מוכרים רק לזקני החסידים, אך היום כל נער חורז על לשונו פתגמים מעין אלה, "כיפורים-כפורים", "המלך בשדה" וכדומה. לפעמים התקדמות זו היא חיובית ויש בה הרגשה של "ננס על גבי ענק", כאדם קטן המקבל את השפע מהדורות הקודמים ומתרגם אותו לדורו, אך פעמים רבות יש בזה גם תופעה הפוכה ומזיקה שיש בה אפילו זילותא, שמצטטים ביטויים כה חשובים ועמוקים וחושבים שמכירים ומבינים את התוכן העמוק שבהם 2 .
כאשר שאלתי בכמה ישיבות את התלמידים אם הם מכירים את התורה על "כיפורים-כפורים" ענו בכל מקום שמכירים, אך כאשר המשכתי ושאלתי לאחר מכן אם הם מבינים באמת את התורה הזו והאם הם חוו אותה אי פעם, היתה מבוכה כנה ואמיתית. לעיתים נוצר פער לא בריא בין הדברים אותם אומרים לבין ההזדהות האמתית עם אותם דברים.
על כן ננסה יחדיו לברר לעצמנו את משמעות מימרא יקרה וחשובה זו לאור הסברים המצויים בדברי חכמינו הקדושים.
הגר"א מסביר את הקשר בין יום הכיפורים לפורים דרך התוכן המשותף לשניהם – קבלת התורה. הלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים ועל פורים נאמר "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח ע"א) יוצא שבשני המועדים האלה ניתנה תורה לישראל 3 .
ישנן הקבלות נוספות בין פורים ליום הכיפורים בעניין זה. במעמד הר סיני נאמר " וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט ב) וידועים דברי רש"י על אתר המבאר מדוע נאמר "ויחן" בלשון יחיד: "כאיש אחד בלב אחד". אף במגילה נאמר: " וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת" (אסתר ט כג) ואף על המילה "וקבל" שנאמרה בלשון יחיד 4 אומר המדרש 5 : "כאיש אחד". רבי יצחק מווארקי זי"ע ביאר שהמילים "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" אינן מלשון חניה אלא מלשון חֵן , שכל אחד מצא חן בעיני השני. ממילא, "כאיש אחד בלב אחד" זהו עניינו של פורים – לעשות אותנו לעם אחד ולא כלשונו הרעה של המן הרשע "מפוזר ומפורד". וכפי שהיה מפרש הרבי מווארקי "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט יט), מטרת משלוח מנות היא, לעשות אותנו "איש לרעהו".
ואף שזהו הדמיון בין יום הכיפורים לפורים, אך עדיין יש הבדל מהותי בין קבלת התורה ביום הכיפורים לבין קבלתה בפורים. בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע מסביר שהיה צורך בקבלת תורה מחודשת בפורים מפני שבקבלת התורה ביום הכיפורים היה רושם של כפיית ההר כגיגית ולכן יש לקבל את התורה פעם נוספת ברצון, ובמילים אחרות, קבלת תורה מיראה וקבלת תורה מאהבה.
דבמתן תורה היתה ההתחלה...
בשנת תרפ"ז הרבי הריי"צ זי"ע אמר מאמר "וקבלו היהודים" הנחשב כיסודי וחשוב בחסידות חב"ד. הרבי מליובאוויטש זי"ע ייחס למאמר זה חשיבות רבה ודיבר עליו פעמים רבות בשיחותיו על פורים ואף הוציא קונטרס בו נמצאים ביאוריו על מאמרו זה של הריי"צ וחילק אותו לכל אחד מהחסידים. את המאמר אמר הריי"צ 6 מספר חדשים לפני מאסרו על ידי הרוסים ב"אשמת" הפצת יהדות ותוכן המאמר עסק בסוגיית מסירות נפש. זהו מאמר תובעני ביותר הדורש מסירות נפש מכל אחד על לימוד תורה, דבר שדרש באותם ימים מסירות נפש כפשוטו, כאמור 7 .
גם כיום לימוד תורה וחינוך דורשים מסירות רבה. לילדים אין יכולת להבין את התשלומים שהוריהם משלמים כדי שילמדו במוסדות טובים וראויים. לשלם ממון רב בעבור חינוך טוב באולפנה ובת"ת ולצמצם בהוצאות אחרות בשל כך זו מסירות נפש אדירה.
כאמור, על רקע המאמר של הריי"צ אמר חתנו, הרבי מליובאוויטש זי"ע, שני מאמרים, האחד בשנת תשמ"א והשני בשנת תשנ"ב. את הדברים האלה אמר הרבי מליובאוויטש בשנת תשמ"א בשבת פרשת תצוה:
ומבאר 8 כ"ק מו"ח אדמו"ר (במאמרו הידוע ד"ה וקבל היהודים שנאמר בפורים קטן תרפ"ז), דציווי (תצוה) הוא צוותא וחיבור. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל, שמשה הוא מקשר ומחבר את בני ישראל עם אור אין סוף.
בחב"ד מוסבר שיש שני סוגי משפיעים, האחד בגדר ממוצע המפריד והשני בבחינת ממוצע המחבר. מעין תופעה המוכרת אצל גבאים. ישנם גבאים שכל תפקידם הוא לחסום את הדרך לחדרו של הרב'ה אותו הם משמשים והם דואגים להסביר תדיר כמה לא פשוט להיכנס לרב'ה...
משה רבינו אינו כזה, הוא משמש כממוצע המחבר בין עם ישראל לקב"ה. הוא אינו חוסם את הדרך אלא מקרב וכך הוא יוצר חיבור – צוותא. "ואתה תצווה" – תעשה את ישראל והקב"ה צוותא.
והנה הביאור בפסוק "ואתה תצוה" בא (בהמאמר) בהמשך להמבואר בתחלת המאמר, (הדרשה שמשה מחבר ו"מצוות" בין ישראל לקב"ה היא המשך לדברים שנאמרו בתחילת המאמר של הריי"צ) דפירוש וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, הוא שקבלו מה שהחלו בהזמן דמתן תורה. דבמתן תורה היתה ההתחלה (החלו לעשות), ובימי אחשורוש (בזמן גזירת המן) היתה הקבלה, וקבל היהודים...
ומדייק בהמאמר, שלכאורה הוא דבר פלא, דבמתן תורה היו ישראל בתכלית העילוי, והי' אז אצלם גילוי אלקות בדרגא הכי נעלית ובימי אחשורוש היו ישראל בתכלית הירידה, דנוסף לההעלם וההסתר שבכל גלות [דכל גלות הוא בדוגמת גלות מצרים, וכמו שבגלות מצרים כתיב "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", עד"ז הוא בכל גלות, שישנם כמה נסיונות בקיום התורה והמצוות], הנה אז (בזמן גזירת המן) הי' ההעלם וההסתר עוד יותר, ואעפ"כ, בזמן מתן תורה, כשהיו ישראל בתכלית העילוי, היתה רק ההתחלה (החלו לעשות), ובזמן גזירת המן, כשהיו בתכלית השפלות, אז דוקא קבלו מה שהחלו במתן תורה?
הרבי מליובאוויטש זי"ע מצטט את שאלת חותנו, כיצד יתכן שקבלת התורה במעמד הר סיני היתה חלקית למרות כל השגב האלוקי שהיה במעמד אדיר זה, ואילו בימי אחשורוש, בהם היה הסתר פנים וישראל לא עשו כרצון ה', הקבלה היתה מלאה ומושלמת?
מסירות נפשו של מרדכי היהודי
ממשיך הרבי מליובאוויטש ומביא את תשובת הריי"צ על שאלה זו:
ומבאר בזה, דבזמן הגזירה, הי' קיום התורה ומצוות שלהם במסירות נפש. [דנוסף לזה שהי' להם מס"נ שלא לכפור ח"ו... הי' להם מס"נ גם על קיום התומ"צ, ועד שהקהילו קהילות ברבים ללמוד תורה במס"נ]. והתעוררות המס"נ שלהם היתה ע"י מרדכי היהודי, משה שבדורו.
וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, דבמתן תורה היתה רק ההתחלה ובזמן גזירת המן היתה הקבלה, כי ע"י שהי' להם אז מס"נ בפועל על תומ"צ נתעלו (בענין זה) למדריגה נעלית יותר מכמו שהיו בזמן מתן תורה, ולכן אז דוקא היתה הקבלה, וקבל היהודים.
מסירות הנפש של מרדכי היהודי היתה בהודעתו בריש גלי שאינו משתחווה להמן.
את הפסוק "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג ב) מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע בצורה חדשנית וחריפה. ר' לוי יצחק מבאר שהצווי של אחשורוש היה שכל עבדי המלך ישתחוו להמן וחלק מציוויו היה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה – "כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". וממשיך ר' לוי יצחק ואומר שלמרות ציוויו המפורש של אחשוורוש שפוטר את מרדכי מלהשתחוות להמן, מרדכי אמר שאינו משתחווה מטעם אחר – "כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (שם שם ד). למרות ההיתר המיוחד מהמלך לא להשתחוות להמן, מרדכי מדגיש שאינו משתחווה מפני יהדותו ובכך מוסר את נפשו על שם ה' 9 .
ר' לוי יצחק אומר, וכך מסביר גם רבי יעקב מליסא בעל ה"נתיבות" בפירושו "מגילת סתרים", שכאשר מרדכי היה רואה את המן מרחוק הוא היה קם ורץ לעברו כדי להראות לו שהוא אינו כורע ומשתחווה לו. מרדכי חיפש את החיכוך עם המן כדי לחנך את בני דורו שהתאפיינו בחולשת זהותם היהודית ובוותרנות על עקרונותיהם. יהודי שושן נהנים מסעודתו של אותו רשע שאוכלים בה בכלי המקדש, ומצדיקים את דרכם בכך שהכשרות "כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (אסתר א ז). מרדכי מבין שהצהרתו על דבר יהדותו זו מסירות נפש למען הזהות היהודית, כי אחרת יימחקו כל העקרונות היהודים על ידי הוותרנות.
כאמור, מספר חדשים לאחר שהריי"צ אמר את התורה הזו הוא נלקח למאסר אצל הצאר הרוסי. בחקירתו, שתק הריי"צ זמן רב ובשלב מסוים החוקר נופף מולו באקדח ואמר לו שהצעצוע הזה פתח פיות רבים של עקשנים כמוהו וכדאי לו לדבר. הריי"צ הישיר אליו מבט ואמר "מי שיש לו עולם אחד ואלילים רבים מפחד מהצעצוע הזה, אך מי שיש לו א-ל אחד בלבד ושני עולמות אינו מפחד מהדבר הזה". אף זו גדולה של יהודי המצהיר על יהדותו במסירות נפש. וודאי שעל הריי"צ זי"ע ניתן לומר שהתנהג כמו מרדכי היהודי בדורו לאחר ודאג במסירות נפש עצומה לחינוך יהודי תחת השלטון הסובייטי.
והענין הוא, דזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה, הוא (בעיקר) בהאמונה שמצד עצם הנשמה.
לפני כחמש-עשרה שנה נסעה קבוצת בחורים בוגרי יחידות מובחרות, שלא היו שומרי תומ"צ, מרעננה לטיול בפיליפינים. באחד הימים, כאשר שטו הצעירים בסירה השתלטה על הסירה קבוצת מוסלמים חמושים ודרשו מאותם צעירים להמיר את דתם. הבחורים התייעצו ביניהם וכך דחו קצת את המוסלמים ולפתע הסתערו עליהם והצליחו לחטוף מהם את הנשקים. תוך כדי ההסתערות נהרג אחד מהבחורים, הי"ד. מהיכן הגיעו כוחות הנפש של אותם יהודים? מה היה אכפת להם לומר מהשפה ולחוץ שאינם יהודים? כך זה, כאשר יש מסירות נפש מתגלה הנשמה, המהות הפנימית והרובד העמוק ביותר בנפש, המכונה בשפת החסידות "היחידה שבנפש".
וזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה הוא מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח"ו.
זהו היה אופיו של מרדכי היהודי, עליו אמרו חז"ל (אסת"ר ו ב) "אל תקרי (איש) יהודי אלא יחידי", דבר שנאמר אף על אברהם אבינו (בר"ר מב ח) שכל העולם מעבר אחד והוא עומד מהעבר השני. הרבי מקוצק זי"ע אמר על דברי חז"ל אלה על מרדכי, שיהודי תמיד חי יחידי ולכל אורך הדרך כל העולם נגדו. אין זה משנה היכן יהיו יהודים, תמיד אומות העולם יהיו נגד עם ישראל החי ככבשה בין שבעים זאבים. המבחן של יהודי הוא המוכנות שלו לחיות יחידי בעבר הנהר.
והנה ידוע שהמס"נ בפועל על תומ"צ של כל ישראל היתה בפורים (בזמן גזירת המן). שהמס"נ דחנוכה (בזמן גזירת יון) היתה (בעיקר) במתתיהו ובניו, והמס"נ בזמן גזירת המן היתה בכל ישראל. ועפ"ז יש לבאר מה שמובא בהמאמר ממדרש שמרדכי הי' שקול בדורו כמשה בדורו, דהגם שאתפשטותא דמשה הוא בכל דור מ"מ איתא במדרש שמרדכי (דוקא) הי' שקול בדורו כמשה בדורו. ויש לומר, שמהמעלות דמרדכי היהודי הוא שהוא הי' הרעיא מהימנא (בגילוי) של כל ישראל שבדורו. בדוגמת משה רעיא מהימנא שהמשיך דעת לכל ישראל שבדורו.
בחנוכה, החשמונאים מסרו את נפשם ונכנסו לסכנת חיים במלחמה ביוונים, אך בפורים כל עם ישראל נכנס לקרב בעל כרחו ללא אפשרות להשאר בחוץ, שהרי כולם היו אמורים להיהרג וזו היא מסירות הנפש שהיתה להם.
והנה הכתוב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות מדבר (בפשטות) בהזמן שלאחרי הנס דפורים. ויש לומר, דמ"ש בהמאמר דפירוש וקבל היהודים את אשר החלו לעשות הוא שבימי אחשורוש קיבלו מה שהחלו במתן תורה, הוא גם לפי פשטות הכתוב ש"וקבל" גו' הי' לאחרי הנס. ועפ"ז, בזה שבימי אחשורוש קיבלו מה שהחלו במתן תורה, שני ענינים. הקבלה שהיתה בזמן הגזירה ע"י המס"נ שלהם (כמפורש בהמאמר), והקבלה שהיתה לאחרי הנס דפורים, שהיא נעלית יותר גם מהקבלה בזמן הגזירה.
מסביר הרבי מליובאוויטש זי"ע שמסירות הנפש של כל ישראל בזמן גזירת המן היא זו שגרמה לקבלת התורה בצורה מחודשת – "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת" (אסתר ט כג), וזאת על ידי משה רבנו שבדורם, הלא הוא מרדכי היהודי.
מסירות הנפש בפורים וביום הכיפורים
ניתן להציג את ההבנה הזו בצורה נוספת. אחת השאלות הגדולות על פורים הוא סיבת שמו. לכאורה, הפור על שמו נקרא פורים, הינו נושא צדדי ושולי שהרי הפור אינו נס ההצלה אלא נאמר דוקא בהקשר לגזירה, ומדוע לקרוא למועד זה 'פורים' על שם דבר שהועיל לגזירה 10 ?
אכן, הזוהר מסביר שפורים נקרא כך על שם יום הכיפורים לו הוא דומה. חוץ מקבלת התורה המשותפת לשניהם, קיים דמיון גם בעקבות מסירות הנפש של האדם בימים אלה. מסירות הנפש ביום הכיפורים מתבטאת בתענית ובשאר העינויים – "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹֽׁתֵיכֶם" (ויקרא טז כט). אף בעבודת יום הפורים יש מסירות נפש. אדם שטוב לבו ביין ושותה כדת תורה ומדבק את עצמו בקדושת היום וברצון השי"ת, מוסר את נפשו כלפי מעלה ואינו שוקע רק בסעודה עצמה. החשבונות הרגילים אינם תופסים אצלו מקום – "כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור" (יומא עה ע"א). יהודי שמתבסם בפורים כדת של תורה מעמיק למקום הכי פנימי בנפש שלו ומוסר אותה לקב"ה. ביום הכיפורים אנו נדמים למלאכים ובכך מוסרים את נפשנו למעלה ובפורים נעשית אותה פעולה בלבוש גשמי.
ביום כיפורים אנו אומרים שאנו יכולים להיות גם מלאכים אבל בפורים אנו מצהירים שגם כשאנו נראים לגמרי בני אדם ואפילו מבוסמים, גם אז לא שכחנו את היותנו יהודים המחוברים לבוראם. בספרו "מגיד מישרים", מציין ר' יוסף קארו את ההקבלה בין יום הכיפורים לפורים ומסביר שביום הכיפורים מצווה לאכול בערב הצום ובפורים יש תענית לפני הסעודה, ללמדך את הדמיון בין המועדים ואת עבודתם המשותפת כל אחד בסגנונו הוא.
אני ישנה ולבי ער
על פי מסורת הירושלמי חז"ל הדריכו אותנו לא לישון במהלך היום בראש השנה מכיוון ששינה ביום המלכת ה' מזלזלת במעמד זה. לפי הרמ"א והרמב"ם, היום היחיד בו הדריכו כן לישון הוא פורים, וכלשון הרמב"ם (רמב"ם יד החזקה הלכות מגילה פרק ב) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". זהו החידוש של יום הפורים בו אנו מוסרים את נפשנו למען הקב"ה עד כדי כך שאפילו בשעת השינה איננו מתנתקים ממנו ואין דבר זה מעיד על זלזול. על פי דרשת חז"ל המן תיאר את עם ישראל לפני אחשוורוש כעם מנותק ומנוכר מהקב"ה: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד – ישנוּ מן המצוות" (אסתר ג ח; מגילה יג ע"ב). על אמירה זו של המן עונים היהודים שנרדמים בסעודת פורים, שהשינה אינה מנתקת אותם מהקב"ה והתברר להמן שמסירות הנפש של היהודים מקורה בעומק הנפש ואינה מתנתקת לעולם. המן חשב שכאשר נהנינו מסעודתו של אותו רשע נרדמנו בשמירה, אך על ידי מסירות הנפש התגלה כי – "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה ב). לפני שנים היה מחשובי חסידי גור באה"ק שהיה אומר שיהודי ילך לישון?! זה לא שייך אפילו לכמה דקות, אבל אם יהודי רוצה לנוח, זה בסדר גמור אפילו לכמה שעות.... כאשר מבינים שתמיד ליבנו ער, מותר לנו גם לישון.
זו גם אופייה של קבלת התורה בפורים. על ידי כפיית ההר נטבעה התורה בפנימיותו של עם ישראל ובפורים אנו מוכיחים את ההזדהות המוחלטת שלנו עם הקבלה הזו – "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח ע"א).
כיום אנו זוכים לקבל תורה בתנאים הטובים ביותר, אך יש צורך לחוש את הבחינה של פורים, את מסירות הנפש לתורה ולזהות היהודית שלנו. במהלך כל הדורות גילו היהודים תוקף אמונה איתן שחושף את עומק הנשמה שלהם ומעיד עד כמה אינם ישנים ועד כמה לא אבדה תקוותנו. בפורים מקבלים את התורה בהתעוררות, באהבה ובשמחה מתוך הבנה ערה כמה התורה והניצוץ היהודי טבועה בתוכנו ויקרה לנו.
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר – כן תהיה לנו.




^ 1.מקור הביטוי מצוי בתיקוני זוהר נז: "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג".
^ 2.לפני מספר שנים ישבתי בבית מדרש של גור בבני ברק ואחד מזקני החסידים שאל חסיד צעיר שאלה על מימרא ידועה על חנוכה, ואותו חסיד צעיר ענה לו מה שענה. כיוון שמדובר בחסידות גור, שיש להם שרידים אמיתיים מקוצק, לא התפעל החסיד הזקן מתשובתו של הצעיר ושאל אותו: "אתה מאמין במה שאתה אומר לי או שאתה אומר את זה כי זה כתוב?"...
^ 3.אומרים בשם הרבי מקוצק זי"ע ששבועות אינו נקרא 'חג קבלת תורה' כי אם 'חג מתן תורה' שאמנם הקב"ה נתן את התורה בחג השבועות אך בחטא העגל הסתבר שאנו לא קבלנו אותה...
^ 4.אמנם בהמשך הפסוקים נאמר: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט כז) ודרשו חז"ל (שבת פח ע"א) "קימו מה שקבלו כבר", אך למרות שכך קוראים את הפסוק מכל מקום הכתיב הוא "וקבל היהודים".
^ 5.מדרש לקח טוב. הובא בתורה שלמה להגר"מ כשר על הפסוק, ועיין בהערה סב' שם.
^ 6.הרבי מליובאוויטש זי"ע סיפר באחת ההזדמנויות, שבאותו זמן ביקר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ במוסקבה לרגל עבודתו בענייני הכלל, ובלי להתחשב בכך שהשלטונות מביטים בעין לא-טובה על פעולותיו בשטח הרבצת היהדות, וסופרים את צעדיו כו' אמר אז מאמר חסידות זה בהתלהבות עצומה בבית הכנסת החב"די בעיר.
הרבי הריי"צ אמר את הדברים ביודעו שבאותו מעמד נוכחים "מרגלים" ובהיותו מודע לגודל הסכנה הכרוכה בדבריו. ואכן, כשנאסר כעבור כמה חודשים הזכירו לו בעת החקירה הראשונה את המאורע של פורים קטן, עם כל פרטי הדברים שאמר בעת ההיא.
^ 7.אחד מחבריי היקרים מאחת החסידויות החשובות בירושלים עיה"ק התבטא בפניי בגאווה מוגזמת על החסידים מאותה חסידות שהם בעלי מסירות נפש מפני שהם מוכנים למסור את הנפש על לימוד תורה ולשבת בכלא לשם כך. היתה בדבריו יוהרא שאיננה במקום ועקיצה כלפי אחרים... השבתי לו בחיוך, ואמרתי זאת אף לרבי שליט"א עצמו, שאי אפשר לדבר ביהירות על מסירות נפש ליד צבור המתיישבים וליד ציבור שלם השולח את ילדיו לשדה הקרב, ה' ישמרם מכל פגע.
^ 8.ציטוט המאמר (בדילוגים) נלקח מאתר ספריית חב"ד-ליובאוויטש.
^ 9.הרבי מליובאוויטש זי"ע למד בסרבון בצרפת בימי שלטון הנאצים בצרפת ושלטון וישי. יום אחד הרבי חזר לביתו ואשתו סיפרה לו שהנאצים ימ"ש "מיפו" את האיזור ועברו בבתים השונים לשאול מי מתגורר בבית. הרבי שאל את אשתו מה היא ענתה להם והרבנית השיבה שאמרה לנאצים שהם "אורתודוכסים". כששמע הרבי את תשובתה הוא צעד למשרדיהם ואמר להם שוודאי הם חשבו שגרים בבית נוצרים אורתודוכסים, אך הוא בא להודיע להם שהוא ואשתו יהודים אורתודוכסים. זהו יהודי של מסירות נפש כמרדכי – " לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה...כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי".
^ 10.בפסוק על הטלת הפור נאמר כך: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (אסתר ג ז). ר' יונתן אייבשיץ זי"ע מסביר שהמן הפיל את הפור בי"ג ניסן בתקווה שהתאריך שיעלה בגורל יהיה כבר למחרת היום, לכן הוא הפיל פור לפי ימים – "מִיּוֹם לְיוֹם" והתחיל מהתאריך בו הוא נמצא, י"ג ניסן. כאשר הפיל את הפור על יום המחרת, י"ד ניסן, ראה המן שלא יצא הפור על אותו יום ומנסה על היום שבא אחריו, ט"ו ניסן ואף הוא לא עלה בגורל. כך כל יום עד סופו של חודש ניסן וכך הלאה במשך כל השנה עד שנפל הפור על החודש האחרון בשנה – חודש אדר. כך הסביר ר' יונתן אייבשיץ את סיבת שמו של המועד על שם הפור, שבפור זה הראה הקב"ה להמן שאינו חפץ במעשיו ודחה אותו לרגע המאוחר ביותר, עוד בתחילת התהליך אותו זמם המן לעשות.



עוד בנושא עניני החג

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il