ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש משפחה חברה ומדינה יסודות בדיני ממונות

הצורך בבירור טענות בעלי הדין

מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
א. בעניין הצורך בבירור טענת הבעלי דין
הראשונים האריכו בצורך של הדיינים בבירור טענתם של בעלי הדינים, ואף שנביא בהמשך ראיות לכך בגמ', מ"מ אין הדבר מפורש להדיא בגמ'. כמו"כ הטעם שצריך לברר טענות הבעלי דין הוא מפני החשש שמא הטוען טועה בדעתו, או שמא הטוען מרמה, ומכח הבירור נחשוף את הטעות או את הרמאות. עוד נקדים שמשמעות בירור הטענה בנידו"ד, אינה בשביל לאסוף ראיות להכרעת הדין, אלא בשביל לברר אם יש כאן טענה שהיא בכלל קבילה בבית הדין או שמא הדיון לא מתחיל כלל וכלל. והנה הרמב"ם בהלכות טוען ונטען ה"א כתב, וז"ל: בעלי דינין שבאו לב"ד טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בי"ד לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שיפרש זה טענתו ואמור אם לוית וכו', ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו שמא טועה הוא בדעתו ויבא להשבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב, ע"ש, עכ"ל. וכ"פ השו"ע סי' ע"ה א'. מלשונו של הרמב"ם נראה שעיקר הצורך בבירור זה הוא בכדי להסיר החשש שמא בעל הדין טועה בדעתו. ויש לעיין מה המקור לכך, ומדוע השו"ע הפך את דברי הרמב"ם והקדים שהתובע צריך לברר דבריו. ויש לברר האם הנתבע תמיד צריך לברר דבריו לדעת הרמב"ם או רק כאשר התובע פירש דבריו כגון שחייב לו בכל שהלוהו.

ב. ביאור דעת הרמב"ם בבירור הטענות והראיות מהש"ס
עיין בב"ח סע' א' שכתב שהרמב"ם השמיע לנו שדוקא אם התובע פירש טענתו, בי"ד אומרים לנתבע שיפרש דבריו, אמנם במקרה שגם התובע תבע בסתם שיש לו חוב אצל פלוני, ושכנגדו משיב שאין לו בידי כלום, אין בי"ד נזקק לאחד יותר מהשני, ועולה מדבריו שאפ' שיש מקום לשבועה דאו' לא משביעים את הנתבע, כיוון דאין כאן כח טענה אמיתי. אבל אם תבע בסתם, ושכנגדו משיב שיפרש מאיזה צד אני חייב לו, אזי בי"ד אומרים לתובע לברר דבריו, ע"ש, וכ"כ הש"ך סק"ד, ועיין בחזו"א חו"מ סי' ז' במה שנתקשה בדבריו ואכמ"ל. אמנם כאשר הנתבע לא מברר טענתו, מחייבים אותו לשלם כשישבע התובע. ולכא' יש להקשות שברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא ממון מהמוחזק, ולכן צ"ל שכל עוד טענתו לא נתבררה, אינה נחשבת טענה אפ' להיחשב כטענת שמא. ויש לעיין על מה הסתמך הרמב"ם בדבריו. והנה המ"מ שם הביא מקור לדברי הרמב"ם, וז"ל: דברים אלו פשוטים בעצמם, ויש להם סמך בגמ' ממ"ש בשבועות לט. ובנדרים כה. וכשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו, ובפרק זה בורר אמרו במשנה גבי עדים ששואלין להם כיצד אתה יודע שזה חייב לפלוני מנה. והוא מחשש טענה שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא חייב לו לפי מה שראו או שידעו ואין הדין כן. וכ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו וזה ברור. עכ"ל.

ועיין בחיד' הרי"מ סק"א שנתקשה בראיה ב' שאין להוכיח מעדים לעיקר הדין שצריך לברר את הטענה, דשאני עדות שצריך לבדוק את עדותם בכדי שיהיה עליה תורת עדות, וכן נתקשו עוד אחרונים. אמנם מהגר"א בסק"א נראה שהבין שהמקור גבי עדים יותר חזק מסברא מהמקור גבי "משביעין אותו", ולכן הפך את סדר הראיות של המ"מ, וז"ל: כמ"ש בסנהדרין כט. וכ"ש שיש לחוש לבע"ד עצמו. ועיין בנדרים כה. ובשבועות כט. עכ"ל. ולא עוד אלא שכתב ראייה מדין עדים באחרונה, ורק בלשון עיין, משא"כ הראייה משבועות כט. כתב "כמ"ש" והיינו שראיית שבועה יותר חזקה מראייה גבי עדים, וצל"ע. אמנם מ"מ ניתן ליישב בפשיטות שהמ"מ לא התכוון שיש בכך ראיה גמורה, אלא סמך בעלמא כדבריו, וניתן לקחת את העקרון שרמוז שם, שיש חשש שהעדים טועים, וממילא יש להסיק בכ"ש גבי בעלי דין שטועים.

ג. שיטת הרא"ש דבירור הטענות משום הרמאים
הרא"ש בתשובה כלל ע סי' ה' כתב וז"ל: דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאים, אולי מתוך דבריו תתברר רמאותו וימצא שקרן בדבריו, וכך אני נוהג לפסוק. ולא דמי לספק מלוה ישנה לו עליו, דהתם בקל הטלנו עליו שבועה, וטעם זה אינו אלא דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וכ"כ הגאונים שצריך לברר מהיכן נתחייב לו שמא הוא סבור שנתחייב לו, וכשיברר דבריו נמצא שאינו חייב. עכ"ל. ומסוף דברי הרא"ש נשמע שלכא' אינו חולק על דעת הרמב"ם. אמנם יש לעיין בריש דבריו במה שהוסיף טעם, משום דנפישי רמאי, והיינו שע"י בירור הטענה נגלה אם יש כאן טענה שקרית, אך עכ"פ לא נראה שחולק על דברי הרמב"ם, ואכן כ"פ השו"ע בסי' ע"ב, כ"ה.

אמנם בטור לאחר שהביא את דעת הרמב"ם הביא דברי הרא"ש בתשובה כלל ע' סי' ד' וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו, ולא הלואה, היאך הלוה ומתי הלוה, ומיהו הכל לפי העניין להוציא הדין לאמיתו, שאם יראה לדיין שבאים ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע ובין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו. עכ"ל. בפסקיו בשבועות פ"ו ס' י"ח, מביא לדבריו ראיה מהגמ' בשבועות מב. גבי ההוא דאמר פרעתיך מאה קבי עפצי וכו' ושם המעשה היה באחד שאמר לחברו שפרע מטלטלים לפי שער מסוים, והשני טען שהשער היה נמוך, ואף הביא עדים ע"כ, ואמר שם רבא, קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי וחייב לתת את השער הגבוה בגלל שהוחזק כפרן, ולמד הרא"ש שרק בגלל השער היה צריך לזכור, אך בסתם אי"צ האדם לזכור מהיכן פרעו. ולא נחשביהו לכפרן אם לא דייק, כמ"ש שם רמי בר חמא, דכל דלא רמי אאיניש לאו אדעתיה.

וגם מהב"י והדרכ"מ הארוך עולה בפשיטות שהרא"ש והרמב"ם חולקים, והרא"ש ס"ל שמעיקר הדין אי"צ כלל לברר הטענות, ורק שיש חשש דין מרומה צריך לחקור. ומש"כ הרא"ש בכלל ע' סי' ה', היינו דווקא שדנפישי רמאים, ובכך מודה לרמב"ם. וכך עולה מהב"י וז"ל: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם שאף ר"ת והרא"ש סוברים דהאידנא עבדינן הכי. עכ"ל.

ד. בירור דעת ר"ת והסתירה בדעתו
במרדכי ריש ב"מ סי' רכ"ב – רכ"ד, הביא דעת ר"ת דס"ל דמדינא דגמ' אי"צ כלל לברר טענתו. והביא שתי ראיות לדבריו: א. בב"מ ו. מבואר גבי שניים אוחזים בטלית, שלפני החלוקה נשבעים שלכ"א אין בה פחות חציה, ואי"צ לברר אם הגיע לידו ע"י מציאה או שתפסה משום ספק מלוה ישנה. ב. בנדרים כה. גבי קני דרבא, מבואר שנשבע שהחזיר חובו, ול"צ לברר מתי פרע ואיך פרע, ולכן הצליח להערים בבי"ד. אמנם מאידך עיין בהגה"א בב"מ פ"א סי' י' שכתב בשם ר"ת שהבעל דין צריך לברר טענתו, וראייתו מב"מ ה: שהכופר בפקדון פסול לעדות באופן שהחפץ נמצא בביתו, וא"א לתלות דמשתמיט. ועדיין קשה דנימא שיש לו מלוה ישנה, וכדברי אביי בב"מ ו. דאע"ג שכ"א תקף טליתו של חבירו מ"מ אינם חשודים על הממון ואפשר להשביעם, כיון דיתכן שיש לו מלוה ישנה עליו. אלא ע"כ צ"ל שהבעל דין צריך לפרש דבריו שלא הפקיד בידו כלום או שהחזיר לו פקדונו הלכך כשיבואו עדים המכחישים אותו הח"ל כפרן ופסול לשבועה, עכ"ל. וע"ש שהביא את דעת רבינו שלמה שחולק.

ויש להקשות שלכא' דברי המרדכי והגה"א סתרי אהדדי בדעת ר"ת. וכן הקשה בשו"ת בן אברהם חו"מ סי' א, ושם העלה שהגה"א מיירי כשהוא נראה רמאי, ובכה"ג גם המרדכי יודה, וכמ"ש בשם הגאונים. וכמ"ש דעת הרא"ש לעיל. ונראה שלכך כולם יודו. אמנם בהמשך דבריו כתב דלא ניתן לבאר זאת בדעת הגה"א שהרי הוכיח הדברים מהש"ס שעדיין לא נתקן תקנה זאת, וכמו"כ בגמ' שם אמרינן בסתם שהכופר בפקדון פסול ולא מיירי דוקא באופן שניכר שהוא רמאי לכן העלה שאי"ז מדברי ר"ת כלל, ע"ש. ולפ"ז יוצא שגם לדעת ההגה"א צריך לברר רק מפני שרבו הרמאי. ועיין בשו"ת בן אברהם לעיל, דכתב דגם בדעת הרמב"ם צל"כ, היינו שצריך לברר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אינו מעכב דזהו רק מפני תקנת הגאונים. והנ"מ דאם אומר שכחתי כיצד אתה חייב לי שאינו צריך לברר גם לכתחילה. וכ"כ ההגה"מ על דברי הרמב"ם שמצא בשם ר"ת כדברי הרמב"ם שעל הדיינים לחקור, מפני שרבו הרמאים. אמנם נראה מלשון הרמב"ם שצריך לברר מעיקר הדין מכך שכתב אין זו תשובה נכונה, דהיינו שאינה קבילה כלל, או עכ"פ צ"ל שא"א להוכיח לאף צד, וכמו"כ לא כתב הרמב"ם שזהו תקנת הגאונים וצל"ע.

ה. שיטת הרמ"א בסוגיה הנ"ל
הרמ"א לאחר דברי הרמב"ם שהביא השו"ע סע' א' כתב וז"ל: אם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד, ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים. ועיין בסמ"ע שהקשה מדוע הרמ"א הביא דבריו בלשון שאינה חולקת כמ"ש הטור, ויישב דס"ל שאולי גם הרמב"ם יודה בזה. וגם זאת כוונת דבריו, אלא שהרא"ש דעתו שלעיתים אי"צ לברר. והנה המנחת יצחק ח"ח דקדק מריש דברי הרמ"א דאם יש רמאות יפסיד, היינו דאומ' לנתבע לשלם, ומוכח דמהני האומדנא אף להוציא ממון 1 . אמנם עכ"פ יש לשאול על סוף דברי הרמ"א מדוע נאמין לטענה שאינה מבוררת. וצ"ל שהרמ"א פסק כרא"ש, דס"ל שיסוד בירור הטענה הוא כדי למנוע רמאות, והיינו רק לכתחילה אך בדיעבד אין לפוסלו, דלמה שנחשוד אדם לרמאי, וכך מדייק הב"ח שם בלשון הרא"ש לעיל במש"כ "דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו, וכן אני נוהג לפסוק. ולדעת הרמב"ם יסוד דין ברור, הוא מחשש שמא הטוען טועה בדעתו, וא"כ דין זה מעכב, ואפ' בדיעבד א"א להמשיך בדיון, דאין כאן טענה כלל.




^ 1.וכך עולה מהש"ך סק"ה בשם הרא"ש, ע"ש. אמנם עיין בהגהות אמרי ברוך שמשמע מלשונו שדעת השו"ע אינה כן ממ"ש בסימן ט"ו סע' ה'.
עוד בנושא יסודות בדיני ממונות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il