ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
הראשונים האריכו בצורך של הדיינים בבירור טענתם של בעלי הדינים, ואף שנביא בהמשך ראיות לכך בגמ', מ"מ אין הדבר מפורש להדיא בגמ'. כמו"כ הטעם שצריך לברר טענות הבעלי דין הוא מפני החשש שמא הטוען טועה בדעתו, או שמא הטוען מרמה, ומכח הבירור נחשוף את הטעות או את הרמאות. עוד נקדים שמשמעות בירור הטענה בנידו"ד, אינה בשביל לאסוף ראיות להכרעת הדין, אלא בשביל לברר אם יש כאן טענה שהיא בכלל קבילה בבית הדין או שמא הדיון לא מתחיל כלל וכלל. והנה הרמב"ם בהלכות טוען ונטען ה"א כתב, וז"ל: בעלי דינין שבאו לב"ד טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בי"ד לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שיפרש זה טענתו ואמור אם לוית וכו', ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו שמא טועה הוא בדעתו ויבא להשבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב, ע"ש, עכ"ל. וכ"פ השו"ע סי' ע"ה א'. מלשונו של הרמב"ם נראה שעיקר הצורך בבירור זה הוא בכדי להסיר החשש שמא בעל הדין טועה בדעתו. ויש לעיין מה המקור לכך, ומדוע השו"ע הפך את דברי הרמב"ם והקדים שהתובע צריך לברר דבריו. ויש לברר האם הנתבע תמיד צריך לברר דבריו לדעת הרמב"ם או רק כאשר התובע פירש דבריו כגון שחייב לו בכל שהלוהו.
ב. ביאור דעת הרמב"ם בבירור הטענות והראיות מהש"ס
עיין בב"ח סע' א' שכתב שהרמב"ם השמיע לנו שדוקא אם התובע פירש טענתו, בי"ד אומרים לנתבע שיפרש דבריו, אמנם במקרה שגם התובע תבע בסתם שיש לו חוב אצל פלוני, ושכנגדו משיב שאין לו בידי כלום, אין בי"ד נזקק לאחד יותר מהשני, ועולה מדבריו שאפ' שיש מקום לשבועה דאו' לא משביעים את הנתבע, כיוון דאין כאן כח טענה אמיתי. אבל אם תבע בסתם, ושכנגדו משיב שיפרש מאיזה צד אני חייב לו, אזי בי"ד אומרים לתובע לברר דבריו, ע"ש, וכ"כ הש"ך סק"ד, ועיין בחזו"א חו"מ סי' ז' במה שנתקשה בדבריו ואכמ"ל. אמנם כאשר הנתבע לא מברר טענתו, מחייבים אותו לשלם כשישבע התובע. ולכא' יש להקשות שברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא ממון מהמוחזק, ולכן צ"ל שכל עוד טענתו לא נתבררה, אינה נחשבת טענה אפ' להיחשב כטענת שמא. ויש לעיין על מה הסתמך הרמב"ם בדבריו. והנה המ"מ שם הביא מקור לדברי הרמב"ם, וז"ל: דברים אלו פשוטים בעצמם, ויש להם סמך בגמ' ממ"ש בשבועות לט. ובנדרים כה. וכשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו, ובפרק זה בורר אמרו במשנה גבי עדים ששואלין להם כיצד אתה יודע שזה חייב לפלוני מנה. והוא מחשש טענה שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא חייב לו לפי מה שראו או שידעו ואין הדין כן. וכ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו וזה ברור. עכ"ל.
ועיין בחיד' הרי"מ סק"א שנתקשה בראיה ב' שאין להוכיח מעדים לעיקר הדין שצריך לברר את הטענה, דשאני עדות שצריך לבדוק את עדותם בכדי שיהיה עליה תורת עדות, וכן נתקשו עוד אחרונים. אמנם מהגר"א בסק"א נראה שהבין שהמקור גבי עדים יותר חזק מסברא מהמקור גבי "משביעין אותו", ולכן הפך את סדר הראיות של המ"מ, וז"ל: כמ"ש בסנהדרין כט. וכ"ש שיש לחוש לבע"ד עצמו. ועיין בנדרים כה. ובשבועות כט. עכ"ל. ולא עוד אלא שכתב ראייה מדין עדים באחרונה, ורק בלשון עיין, משא"כ הראייה משבועות כט. כתב "כמ"ש" והיינו שראיית שבועה יותר חזקה מראייה גבי עדים, וצל"ע. אמנם מ"מ ניתן ליישב בפשיטות שהמ"מ לא התכוון שיש בכך ראיה גמורה, אלא סמך בעלמא כדבריו, וניתן לקחת את העקרון שרמוז שם, שיש חשש שהעדים טועים, וממילא יש להסיק בכ"ש גבי בעלי דין שטועים.
ג. שיטת הרא"ש דבירור הטענות משום הרמאים
הרא"ש בתשובה כלל ע סי' ה' כתב וז"ל: דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאים, אולי מתוך דבריו תתברר רמאותו וימצא שקרן בדבריו, וכך אני נוהג לפסוק. ולא דמי לספק מלוה ישנה לו עליו, דהתם בקל הטלנו עליו שבועה, וטעם זה אינו אלא דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וכ"כ הגאונים שצריך לברר מהיכן נתחייב לו שמא הוא סבור שנתחייב לו, וכשיברר דבריו נמצא שאינו חייב. עכ"ל. ומסוף דברי הרא"ש נשמע שלכא' אינו חולק על דעת הרמב"ם. אמנם יש לעיין בריש דבריו במה שהוסיף טעם, משום דנפישי רמאי, והיינו שע"י בירור הטענה נגלה אם יש כאן טענה שקרית, אך עכ"פ לא נראה שחולק על דברי הרמב"ם, ואכן כ"פ השו"ע בסי' ע"ב, כ"ה.
אמנם בטור לאחר שהביא את דעת הרמב"ם הביא דברי הרא"ש בתשובה כלל ע' סי' ד' וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו, ולא הלואה, היאך הלוה ומתי הלוה, ומיהו הכל לפי העניין להוציא הדין לאמיתו, שאם יראה לדיין שבאים ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע ובין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו. עכ"ל. בפסקיו בשבועות פ"ו ס' י"ח, מביא לדבריו ראיה מהגמ' בשבועות מב. גבי ההוא דאמר פרעתיך מאה קבי עפצי וכו' ושם המעשה היה באחד שאמר לחברו שפרע מטלטלים לפי שער מסוים, והשני טען שהשער היה נמוך, ואף הביא עדים ע"כ, ואמר שם רבא, קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי וחייב לתת את השער הגבוה בגלל שהוחזק כפרן, ולמד הרא"ש שרק בגלל השער היה צריך לזכור, אך בסתם אי"צ האדם לזכור מהיכן פרעו. ולא נחשביהו לכפרן אם לא דייק, כמ"ש שם רמי בר חמא, דכל דלא רמי אאיניש לאו אדעתיה.
וגם מהב"י והדרכ"מ הארוך עולה בפשיטות שהרא"ש והרמב"ם חולקים, והרא"ש ס"ל שמעיקר הדין אי"צ כלל לברר הטענות, ורק שיש חשש דין מרומה צריך לחקור. ומש"כ הרא"ש בכלל ע' סי' ה', היינו דווקא שדנפישי רמאים, ובכך מודה לרמב"ם. וכך עולה מהב"י וז"ל: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם שאף ר"ת והרא"ש סוברים דהאידנא עבדינן הכי. עכ"ל.
ד. בירור דעת ר"ת והסתירה בדעתו
במרדכי ריש ב"מ סי' רכ"ב – רכ"ד, הביא דעת ר"ת דס"ל דמדינא דגמ' אי"צ כלל לברר טענתו. והביא שתי ראיות לדבריו: א. בב"מ ו. מבואר גבי שניים אוחזים בטלית, שלפני החלוקה נשבעים שלכ"א אין בה פחות חציה, ואי"צ לברר אם הגיע לידו ע"י מציאה או שתפסה משום ספק מלוה ישנה. ב. בנדרים כה. גבי קני דרבא, מבואר שנשבע שהחזיר חובו, ול"צ לברר מתי פרע ואיך פרע, ולכן הצליח להערים בבי"ד. אמנם מאידך עיין בהגה"א בב"מ פ"א סי' י' שכתב בשם ר"ת שהבעל דין צריך לברר טענתו, וראייתו מב"מ ה: שהכופר בפקדון פסול לעדות באופן שהחפץ נמצא בביתו, וא"א לתלות דמשתמיט. ועדיין קשה דנימא שיש לו מלוה ישנה, וכדברי אביי בב"מ ו. דאע"ג שכ"א תקף טליתו של חבירו מ"מ אינם חשודים על הממון ואפשר להשביעם, כיון דיתכן שיש לו מלוה ישנה עליו. אלא ע"כ צ"ל שהבעל דין צריך לפרש דבריו שלא הפקיד בידו כלום או שהחזיר לו פקדונו הלכך כשיבואו עדים המכחישים אותו הח"ל כפרן ופסול לשבועה, עכ"ל. וע"ש שהביא את דעת רבינו שלמה שחולק.
ויש להקשות שלכא' דברי המרדכי והגה"א סתרי אהדדי בדעת ר"ת. וכן הקשה בשו"ת בן אברהם חו"מ סי' א, ושם העלה שהגה"א מיירי כשהוא נראה רמאי, ובכה"ג גם המרדכי יודה, וכמ"ש בשם הגאונים. וכמ"ש דעת הרא"ש לעיל. ונראה שלכך כולם יודו. אמנם בהמשך דבריו כתב דלא ניתן לבאר זאת בדעת הגה"א שהרי הוכיח הדברים מהש"ס שעדיין לא נתקן תקנה זאת, וכמו"כ בגמ' שם אמרינן בסתם שהכופר בפקדון פסול ולא מיירי דוקא באופן שניכר שהוא רמאי לכן העלה שאי"ז מדברי ר"ת כלל, ע"ש. ולפ"ז יוצא שגם לדעת ההגה"א צריך לברר רק מפני שרבו הרמאי. ועיין בשו"ת בן אברהם לעיל, דכתב דגם בדעת הרמב"ם צל"כ, היינו שצריך לברר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אינו מעכב דזהו רק מפני תקנת הגאונים. והנ"מ דאם אומר שכחתי כיצד אתה חייב לי שאינו צריך לברר גם לכתחילה. וכ"כ ההגה"מ על דברי הרמב"ם שמצא בשם ר"ת כדברי הרמב"ם שעל הדיינים לחקור, מפני שרבו הרמאים. אמנם נראה מלשון הרמב"ם שצריך לברר מעיקר הדין מכך שכתב אין זו תשובה נכונה, דהיינו שאינה קבילה כלל, או עכ"פ צ"ל שא"א להוכיח לאף צד, וכמו"כ לא כתב הרמב"ם שזהו תקנת הגאונים וצל"ע.
ה. שיטת הרמ"א בסוגיה הנ"ל
הרמ"א לאחר דברי הרמב"ם שהביא השו"ע סע' א' כתב וז"ל: אם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד, ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים. ועיין בסמ"ע שהקשה מדוע הרמ"א הביא דבריו בלשון שאינה חולקת כמ"ש הטור, ויישב דס"ל שאולי גם הרמב"ם יודה בזה. וגם זאת כוונת דבריו, אלא שהרא"ש דעתו שלעיתים אי"צ לברר. והנה המנחת יצחק ח"ח דקדק מריש דברי הרמ"א דאם יש רמאות יפסיד, היינו דאומ' לנתבע לשלם, ומוכח דמהני האומדנא אף להוציא ממון 1 . אמנם עכ"פ יש לשאול על סוף דברי הרמ"א מדוע נאמין לטענה שאינה מבוררת. וצ"ל שהרמ"א פסק כרא"ש, דס"ל שיסוד בירור הטענה הוא כדי למנוע רמאות, והיינו רק לכתחילה אך בדיעבד אין לפוסלו, דלמה שנחשוד אדם לרמאי, וכך מדייק הב"ח שם בלשון הרא"ש לעיל במש"כ "דע לך בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו, וכן אני נוהג לפסוק. ולדעת הרמב"ם יסוד דין ברור, הוא מחשש שמא הטוען טועה בדעתו, וא"כ דין זה מעכב, ואפ' בדיעבד א"א להמשיך בדיון, דאין כאן טענה כלל.
^ 1.וכך עולה מהש"ך סק"ה בשם הרא"ש, ע"ש. אמנם עיין בהגהות אמרי ברוך שמשמע מלשונו שדעת השו"ע אינה כן ממ"ש בסימן ט"ו סע' ה'.
רמב"ם וכוזרי
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
איך עושים קידוש?
אנחנו קודש למענך
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מה מברכים על פיצה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
חידוש כוחות העולם
לאן שבים ולמה מתוודים?
איך מותר להכין קפה בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
