ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עזות דקדושה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ה

עזות דקדושה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

חסידים מספרים כי למדן אחד זקן שהתנגד לדרך החסידות שאל לרבי מרדכי מלכוביטש: "יגיד לי מעלתו, מהי סיבת הדבר שכל זמן שאברך לומד בבית המדרש ואינו כרוך אחר דבריהם התמוהים של החסידים הריהו איש ישר ובעל דרך ארץ, וכשהוא מסתפח אל החסידים מיד הוא נעשה עז פנים?" השיב הצדיק: "האם אינך יודע את הלמדן הזקן ההוא, שמתעסק מימי קדם במין האנושי? מלך זקן קרא לו שלמה המלך. וכי למדן הוא? נראה מזה שהוא לומד עם הלומדים. כשבא למדן זקן זה אל אברך ביישן, שאינו נוהג עם שום אדם אלא בדרך ארץ, והוא מתחיל לפתותו שילך אחריו בדרכו, אין האברך מעז לדחותו מעל פניו. ואילו החסיד עז הפנים תופס אותו בזרועותיו ולוחץ אותו אליו, עד שצלעותיו נשברות, ומשליכו בעד הפתח החוצה".

הסיפור שלנו יסודו במציאות הריאלית של עידן התפשטות החסידות. ויכוחים רבים ניטשו בין מתנגדי החסידות לבין מצדדיה. בדרך כלל היו המתנגדים שמים את האצבע על נקודה שאכן היתה קיימת אצל החסידים, אלא שהם, המתנגדים, היו מעניקים לה פרשנות שלילית, בעוד החסידים התייחסו אל אותה נקודה עצמה באופן חיובי.

הוויכוח שבסיפור שלנו הנו רב משמעי, ויש בו טיעונים ישירים ומרומזים רבים. ראשית נפנה אל גופו של הוויכוח, העוסק במידת העזות הקיימת אצל החסידים. הלמדן הזקן מאשים את החסידים בעזות פנים. את הטיעון הזה הוא איננו משמיע לגופו, אלא כורך אותו בביקורת על כלל מנהגיהם התמוהים של החסידים.

לטענתו, ברגע שאברך צעיר נמשך אחר מנהגיהם התמוהים של החסידים הוא הופך להיות גם עז פנים. גם לטענה זו יש בסיס במציאות: החסידים נהגו באופן שונה ממה שהיה מקובל עד ימי ראשית החסידות. שינויים אלו שהחסידים הכניסו הביאו עליהם ביקורת רבה. כדי לעמוד בביקורת העזה שניתכו עליהם סיגלו החסידים לעצמם את הביטחון הפנימי באמת שלהם: הללו בביקורתם והללו באמיתם.

דבקות זו במנהגים החדשים והבלתי מובנים, לצד ביטחון פנימי בצדקת הדרך, נתנה למתנגדים את התחושה כי לפניהם אנשים עזי פנים, שאינם מתחשבים כלל בביקורת של מתנגדיהם אלא שמים פניהם כחלמיש לקול המוכיחים.

מזווית ראייתם של החסידים היו אכן הדברים כך. המימרה הפותחת את השולחן ערוך עמדה לנגד עיניהם: "אל יבוש מן המלעיגים עליו בעבודתו יתברך", שכן אמר יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים".

העזות איננה מידה מגונה. השאלה היא היכן האדם משתמש בה. לדעתו של ר' מרדכי מלכוביטש, החסיד עושה את השימוש במידת העזות בדיוק במקום שבו היא נדרשת. כשבא יצר הרע אל האדם, לא נדרשת לאדם מידה של ביישנות או של אורך רוח. כאן יש צורך להפעיל את מידת העזות, על מנת להתנער מן הפיתוי של היצר ולהשליך את היצר מעל האדם. זוהי אם כן התשובה העניינית של ר' מרדכי מלכוביטש לאותו מתנגד. האשמת החסידים בעזות איננה האשמה: אם ידע החסיד להשתמש במידת העזות במקום הראוי לה, הרי שאין בה כל פסול.

אך מסתבר כי ר' מרדכי איננו מסתפק בתשובה עניינית בלבד. ר' מרדכי משליך את הדיאלוג בינו לבין המתנגד על המחלוקת בין החסידים לבין המתנגדים במלוא היקפה. ראשית, הוא עושה השוואה מרומזת בין הלמדן הזקן המתנגד לדרך החסידות הטוען כנגדו, לבין למדן זקן אחר, הוא היצר הרע, היושב עם הלומדים אולם מפתה אותם ללכת בדרך רעה.

לטענתו של ר' מרדכי, המתנגדים לבושים בלבוש של למדנים אך תחת כיסוי הלמדנות שלהם מונחות טענות של יצר הרע. הם רוצים כביכול בזן של לומדים ביישנים, בעלי דרך ארץ, אך האמת היא שביישנות זו איננה במקומה. היא מביאה לידי כניעה ליצרים, לתאוות ולנטיות שליליות שהאדם איננו מתמודד עמהן.

יש צורך בעזות. יש צורך ביכולת עמידה. יש צורך בהסרה של המסווה מעל פני הלמדן הזקן, היושב עם האדם בעת לימודו אולם מסיט אותו מדרך האמת.

על מאמר חז"ל האומר "פגע בך מנוול זה (כלומר, יצר הרע), משכהו לבית המדרש" אמרו חסידים שמאז נתמלא בית המדרש במנוולים. לעתים אין האדם משכיל להבין שיצר הרע עלול לשבת איתו גם בבית המדרש, שיצר הרע עלול להיות לבוש בלבוש של למדן זקן - שכל מטרתו איננה אלא לצנן את ההתלהבות של האש החסידית.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il