ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה צדקה וחברה

פרק יד

ביטחון תזונתי

מבוא א. חובת צדקה של היחיד, המשפחה, הקהילה, והמדינה ב. מתן מזון או כסף שבאחריות נציגי הציבור - גבאי הצדקה 1. תמחוי בכל יום, קופה משבוע לשבוע 2. ליל הסדר - קמחא דפסחא וארבע כוסות 3. פורים - מתנות לאביונים וסעודת פורים 4. יום תענית ג. אגירת מזון או כסף, או גבייה בשעת צורך? ד. התחדשות ושדרוג קופת הצדקה הלאומית - ציבורית סיכום
מוקדש לעלוי נשמת
שלמה בן יעקב
לחץ להקדשת שיעור זה
מבוא
במשפחות רבות במדינת ישראל התזונה אינה סדירה, ונעדרים ממנה אבות המזון. התזונה הלקויה אינה מספקת את כל מגוון החומרים הדרושים לגוף, וגורמת לנזקים בריאותיים עתידיים, ואשר על כן מחייבת מציאת פתרון הולם. במרחב הציבורי פועלים ארגוני צדקה פרטיים, ועמותות אזרחיות שונות - "מגזר שלישי", המספקים מזון וצרכים קיומיים אחרים (שמיכות, תנורי חימום, ילקוטים עם הציוד המלא לתלמידים, ועוד), ובמספר בתי ספר בארץ מונהג "מפעל ההזנה" שבו מקבלים התלמידים מדי יום ארוחה חמה. 1
בעולם הרחב קיימים מספר פתרונות ומודלים שנועדו לפתור בעיה זו. נציין בקצרה כמה מן האמצעים המופעלים ברחבי העולם:
‏א. יצירת מסגרת של העלאת הכנסות ראויה: הבטחת הכנסה נאותה דרך שילוב האוכלוסייה בכוח העבודה והשלמת הכנסה למי שאינו יכול לעבוד.
‏ב. הפחתה בהוצאות ייעודיות: הורדת מחיריהם של מוצרי מזון בסיסיים.
‏ג. חינוך לשימוש מושכל בתקציב המשפחתי: חינוך והדרכה לרכישה נכונה ויעילה של מזון, וחיזוק יכולתה של המשפחה לתרגם את תקציבה לתזונה הולמת, על ידי העשרת מצרכי מזון בסיסיים בתוספי תזונה.
‏ד. אספקת מזון: פעילות ישירה של אספקת ארוחות במסגרות המיועדות לכך (מרכזי מזון או בתי תמחוי), במסגרות החינוך (ארוחות בבתי הספר) ובמסגרות של שירותי הרווחה (כגון אספקת ארוחות לבתי קשישים). בתחום זה המגזר השלישי הוא המרכיב המרכזי, והממשלה רק מסייעת לפעולות ההתנדבות, למשל ביצירת מסגרת משפטית מתאימה לתרומות מזון מתעשיית המזון וההסעדה.
‏ה. קצבאות ישירות: נתינת כסף למשפחות נזקקות לשם רכישת מזון.
מר יצחק הרצוג, בהיותו שר הרווחה, העלה הצעה, להנהיג תוכנית לאומית לאספקת מזון לנצרכים, באמצעות "תלושי מזון" למרכולים, או ברכישת עודפי מזון מחקלאים ומיצרנים וחלוקתם לנצרכים.
אנשי מקצוע העוסקים שנים רבות במדיניות חברתית, מתנגדים להצעה זו. לדבריהם, חלוקת מזון תגרום לכשלים הבאים:
א. הפחתת האחריות של המשפחה באספקת צרכי המזון.
ב. יצירת תלות בשירותי הרווחה.
ג. התערבות בחופש הבחירה של הפרט.
ד. הטלת עומס יתר על שרותי הרווחה (ארגון מסובך של רכישה, איסוף, אחסון, חלוקה).
ה. חשש לשימוש שלילי במזון (מסחר, ספסרות).
שורש הבעיה הוא בהיות גישה זו באה מתוך מבט פטרנליסטי (=אבהי) כלפי הנזקקים כאילו הם אינם מסוגלים כלל לדאוג לעצמם. 2
מה עמדת ההלכה בעניין זה? מה עשו בקהילות ישראל בעבר כדי להבטיח את מזונו של מי שאין לו? האם נכון לחלק מזון מוכן, תלושי מזון, או להעניק קצבאות כספיות מתאימות, כדי שכל משפחה תנהל את אורחותיה לפי הבנתה וסדרי העדיפות שלה. האם ניתן אכן להבטיח, שהכסף או המזון הניתן אכן ייאכל ותיפתר בעיית הרעב והמחסור התזונתי? 3

א. חובת צדקה של היחיד, המשפחה, הקהילה, והמדינה
אפשר לדרג את מידת האחריות בטיפול בעוני כעין מעגלים המקיפים זה את זה:
א. האדם על עצמו.
ב. משפחתו, חבריו, קרוביו, שכניו.
ג. הקהילה, השכונה, הישוב, העיר- מחלקת רווחה.
ד. המדינה.
אם הנזקק מסוגל להתמודד בעצמו עם מצוקותיו, זה הדבר הנכון ביותר. אם לא, המעגלים מתרחבים מהקרובים אליו עד לרחוקים ביותר. כך ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם:
עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר: "לאחיך לעניֶך ולאביֹנך בארצך" (דברים טו, יא) (הלכות מתנות עניים ז, יג).
במקורות אחרים בדברי חז"ל וברמב"ם בהלכות מתנות עניים, מתקיים דיון במערכת היחסים שבין: נותן הצדקה, עניי העיר המקבלים, וגבאי הצדקה או בית הדין של העיר המנהלים את קופות הצדקה, התמחוי ומגביות נוספות ואף כופים עליהם. כל המקורות עוסקים בבני העיר, בקופה של העיר, לא של המדינה. 4 אין לשלטון המרכזי שום מחויבות מצד דיני צדקה לטפל בעניינים אלה, ותקנת חכמים המבחינה בין המעגל הרחוק למעגל הקרוב מיועדת לרשות המקומית בלבד. לא נמצא ברמב"ם, למשל, במסגרת תפקידי המלך שום התייחסות לנושא חסד וצדקה. אין זה מתפקידו לעסוק בכך. ניתן לראות את המדינה כ"קהילה הגדולה", אבל אין זה מתפקיד השלטון המרכזי לעסוק בכך, בשונה למשל מתחומי צבא, ביטחון, משפט ועוד, שהם תפקידיו המהותיים. המושג "מדינת רווחה" הוא מושג חדש בעולם. מאות שנים נהגו הסדרי רווחה בקהילות ישראל ע"פ המודל הקהילתי, ולא רק בגלל שעם ישראל היה בגלות ולא הייתה לו מדינה משלו. מבחינות רבות נכון יותר שהקהילה המקומית, חבריה ומנהיגיה, הם אלו שידאגו לרווחתם של הנזקקים והנצרכים. הם מכירים אותם, הם יכולים לזהות את צרכיהם, ולסייע להם כראוי. פריסתם של מוסדות סיוע בכל קהילה חוסכת את הסרבול והמורכבות שיש בהפעלת מערכת גדולה, ומחדדת את רגישותם של החברים לצרכים של אחרים, מגבשת, ויוצרת ערבות ומחויבות הדדית. לעומת זאת כשהטיפול עובר למחלקת הרווחה בעירייה או במועצה, ויש תחושה שהעסק בטיפול נוצר ניכור. כמובן טוב להיעזר בגופים גדולים היכולים לסייע, אך המחויבות בראש ובראשונה היא של כל פרט על חברו. אמנם, כשקהילה מקומית איננה מסוגלת למלא את תפקידה מסיבות שונות (קהילה ענייה עם בעיות רבות משלה, עומס גדול, מצב חריג כמו מלחמה וכד') יש לפנות לגוף עם יכולת תפקודית טובה יותר ובהקשר זה – המדינה, הקהילה הגדולה יותר. אבל כאמור, אין זה נכלל בהגדרת תפקידה. 5
במאמרנו זה נתייחס למדינה כ"קהילה הגדולה", מאחר שבכל זאת, חלק ניכר מהטיפול בענייני רווחה נמצא היום באחריות המדינה באמצעות משרדי הממשלה הממונים על כך, ומה גם שההצעה להעניק לכל אזרח במדינה "ביטחון תזונתי" היא יוזמה של משרד הרווחה והעומד בראשו, מתוך כוונה למצוא פתרון למשפחות שיש בהן אנשים רעבים, ואף רעבים מאוד עד כדי סכנה בריאותית. מאחר שאנו רואים את מעורבות המדינה בתחומי רווחה כאחריות "הקהילה הגדולה" משרדי הממשלה ובעיקר משרד הרווחה על שלוחותיו ואגפיו, ממלאים את התפקיד של גבאי הצדקה שמופיע בדברי חז"ל.
בין חובת הפרט לתת צדקה ולדאוג לצרכיהם של נזקקים ונצרכים, לבין חובת הקהילה לארגן ולנהל את ענייני הצדקה והרווחה של העיר, או בהקשר לדיוננו המדינה כ"קהילה הגדולה", קיימות יוזמות ביניים, שלפיהן עמותות פרטיות, גופים עסקיים ("מגזר שלישי"), ועוד, מסייעים באופנים שונים לנזקקים. רשויות המדינה והרשויות המוניציפאליות נעזרות אף הן לעתים בעמותות אלה, במקרים רבים העמותות ממלאות את מקומה של המדינה ורשויותיה שאינן מטפלות בתחומים מסוימים, ובחלל שנוצר קמו אותן עמותות אזרחיות. מבחינת הלכות צדקה כל מי שתורם לעמותות הללו או פעיל בהן מקיים מצוות צדקה אישית, אלא שקיומם של העמותות, לא יכול לבוא במקום החובה הציבורית להוביל ולנהל את ענייני הצדקה של הקהילה המדינה. צריך שתהיה יד מכוונת לניצול טוב ונכון של המשאבים לצרכים המתאימים ולא על פי שיגיון לבם או האינטרסים של העמותות. בדרך כלל יוזמותיהן בדרך כלל ברוכות ונצרכות, אבל הקהילה באמצעות מנהיגיה צריכה להיות אחראית ולהוביל את העניין. 6 לחילופין, האחריות שהמדינה נוטלת על עצמה בתחומים מסוימים איננה פוטרת את היחיד או את הקהילה מלדאוג למצוקתם של הנזקקים. 7

ב. מתן מזון או כסף שבאחריות נציגי הציבור - גבאי הצדקה
ישעיהו הנביא מוכיח את העם על כך שהם מתלוננים שהם צמים ולא רואים תשועה:
הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח, ז-י).
מטרת הצום היא להביא לעשיית מעשים חיוביים בין אדם לחברו ובמיוחד ביחס לחוליות החלשות בחברה, עניים ורעבים. הדאגה לעני מתבטאת בפסוקים בשלושה תחומים בסיסיים: מזון - "פרוס לרעב לחמך", מדור - "ועניים מרודים תביא בית", ביגוד - "כי תראה ערום וכסיתו". 8 הדרישה היא אישית, על כל אחד לקחת אחריות ולדאוג לעני ולרעב, ולמי שאין לו מקום ללון, ובגד ללבוש. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (אהבת חסד, ירושלים תשס"ד, חלק שלישי פרק ז, עמ' שיט-שכא) , העיר שיש לדאוג לביגוד לעניים בעיקר בימות החורף:
מצות צדקה וגם הלבשת ערומים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפיקוח נפש בימות החורף שהקור חזק, ובאיזה עיירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד, להכין מעות בכל חורף מנדיבי העיר לזה ואשרי חלקם... מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקור הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש... מצוה רבה לכל מי שיראת השם נגעה בלבו להתבונן בתקנת הדלים האלו, ולעשות חסד בגופו עמהם, דהיינו לעורר אנשי העיר אודות זה ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם.
צריך לעזור לחלשים בדיור ובביגוד, וכיום יש לדאוג לשמיכות, תנורים, ואמצעי חימום אחרים ולא רק מזון. ובכל זאת, עיוננו זה יעסוק במה שקשור להבטחת מזון, ובאחריות הציבור באמצעות גבאי הצדקה. תחושת הרעב חמורה יותר מאשר מחסור בביגוד. 9 כך סבר רב יהודה (בבא בתרא ט ע"א), וכפי שפסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים ז, ו):
עני שאין מכירין אותו ואמר: רעב אני, האכילוני, אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר: כסוני, בודקין אחריו שמא רמאי הוא. ואם היו מכירין אותו, מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

1. תמחוי בכל יום, קופה משבוע לשבוע
מערכות הצדקה הציבוריות שמופיעות במקורות, הן קופה ותמחוי. כך פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים ט, א-ג):
כל עיר שיש בה ישראל, חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים, וזו היא הנקראת קופה.
וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב 10 בין העניים, ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי. 11
מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו. ויהמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת. 12
תמחוי הוא אוכל מוכן בו ביום, וגם כסף מזומן. בכל יום היו גובים לתמחוי לפי הצרכים. כך מסביר הרב מנחם המאירי (בית הבחירה, בבא בתרא ח ע"ב):
התמחוי נגבה בתבשיל ומיני מזונות... שאינו נגבה אלא לצורך שעה, וגובין לפי מה שצריך להם... שהתמחוי צריך שיתחלק מיד מתוך שאינו דבר המתקיים... תמחוי נגבה בכל יום, מכיון שאם משהין אותו מתקלקל ונפסד, אין ממתינין את גיבויו מערב שבת לערב שבת.
הרב מאיר הלוי אבולעפיה (יד רמה, בבא בתרא ח ע"ב), כתב שאין חייבים לתת מאכל מבושל לתמחוי: "דכי היכי גבו מתבשיליהם, הכי נמי גבו פיתא וחמרא, וכולהו מקרי תמחוי". פת ויין גם כן נחשבים כתמחוי. גם הרמב"ם כתב שהתמחוי הוא פת ומיני מאכל או פירות, והוסיף שאפשר לתת גם מעות לתמחוי. 13 ייתכן שאף רצוי שיהיה בתמחוי כסף מזומן, מאחר שיש עניים שמעדיפים לקנות אוכל לפי רצונם וטעמם. העיקרון הוא לתת לעניים מה שיותר טוב ונוח להם, כאמור בתוספתא (פאה [ליברמן] ד, י) בהקשר לתמחוי:
היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת, מעה נותנין לו מעה, עיסה נותנין לו עיסה, פת נותנין לו פת, להאכילו בתוך פיו מאכילין אותו בתוך פיו, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח).
על אשתו של מר עוקבא מסופר שהסבירה מדוע מעשי הצדקה שלה גדולים מבעלה, מאחר שהיא "מקרבא הנייתי טפי - הנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח, אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה" (כתובות סז ע"ב ורש"י שם). היא הייתה מכינה לעניים אוכל מבושל, לעומת בעלה שהיה נותן להם כסף לקנות אוכל. דבר דומה נאמר על אשתו של אבא חלקיה (תענית כג ע"ב, ורש"י שם).
אחת מתקנות עזרא קשורה להכנת אוכל לעניים (בבא קמא פב ע"א):
שתהא אשה משכמת ואופה - כדי שתהא פת מצויה לעניים.
הסביר זאת הרב ישראל אלנקאוה (מנורת המאור, פרק א – צדקה, עמוד 47):
אחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצויה לעניים בבקר, ותתן להם מן הפת החמה ולא מן היבשה, כדי שיהיה להם הנאה. וכאשר תפריש האשה לרעב לחמה, תתן לו מלחם חמודות וממיטב המטעמים ותנחמם בדבריה ותהיה מתנת ידה בסבר פנים יפות ודרך חסד ורחמים. לפיכך הנשים הצדקניות והרחמניות מעמידות להן אשה גבאית צדקת ונאמנת ותגבה מהן בכל שבוע הצדקה ותחלוק אותה לעניים. והצדקה שתתן האשה תשתדל שתהיה ממעשה ידיה ומיגיעה ושכרה גדול לעולם הבא. והוא ששלמה ע"ה אומר "מפרי כפיה נטעה כרם" (משלי לא, טז), ושכר גדול הוא לנותן צדקה שתהיה מיגיעו.
התקנה אינה מצטמצמת לדברי מאפה אלא גם למזון אחר "ממיטב המטעמים", והחלוקה הייתה מאורגנת היטב.
תמחוי היה נגבה לפי צרכי המקום. אם היה צורך, היו מקימים בעיר, בקהילה, בית תמחוי המספק לנזקקים אוכל מוכן ומבושל. עם זה, תיקנו חכמים שיוקם מנגנון של גביית צדקה ציבורי בכל מקום. הרמב"ם כתב שלקופה היו נותנים כסף, ומחלקים אותו לעניים, כך שיספיק לשבוע שלם. בשונה מתמחוי, שם אפשר לתת אוכל וגם מעות, לקופה גובים דווקא מעות, כך משמע ברמב"ם. אך ראשונים אחרים כותבים שאפשר לתת גם מזון למנגנון הצדקה שבעיר. כך כתב הרב מאיר הלוי אבולעפיה, הרמ"ה (יד רמ"ה, בבא בתרא ח ע"ב):
קופה לא גבו בה אלא זוזי, והוא הדין לחיטי ושעירי ומאי דדמי להו והוא מתחלק לעניי העיר.
חיטים ושעורים נשמרים, ובשעה שהעני ירצה לאכלם, יטחנם, ויאפה לעצמו פת. הרמ"ה הוסיף: "ומאי דדמי להו", דהיינו כל מזון שנשמר למספר ימים, ניתן לתת לקופה, ואותו חילקו לעניים.
הוכחה לכך שלקופה גבו גם אוכל ולא רק כסף, ניתן ללמוד מהתוספתא (דמאי [ליברמן] ג, טז-יז):
גבאי קופה אין גובין (ביום טוב) ומכריזין ביום טוב כדרך שגובין ומכריזין בחול, אבל בצנעה גובין בתוך חיקן, ומחלקין על כל שכונה ושכונה.
גבאי צדקה בשביעית מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית, אפילו פת נתנו להם מקבלין אותה הימנו שלא נחשדו נותנות אלא מעות וביצים בלבד. אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית.
ביום טוב גובים לקופה אוכל, ובשנת שמיטה גובים אף פת, ולא חוששים לספיחין, ומכאן שגבו גם אוכל לקופה. 14
אם נתנו לעני מן הקופה כלכלה למשך שבוע, מסתבר שהפת שנגבתה מחזיקה לפחות כמה ימים. כמובן פת היא רק דוגמה, ובכל אופן ניתן ללמוד מכאן שבמסגרת קופת הצדקה ניתן לתת אף "מאכלים קשים" דהיינו מוצרי מזון גולמיים, או אף מוצרי מזון מוכנים ובלבד שיוכלו להחזיק מספר ימים. כיום, ניתן לשמר אוכל לזמן רב (שימורים למשל), וניתן לתת אוכל לתקופה ארוכה יותר. מה שבולט כאן, זה לא שיקול הדעת מה יאהב לאכול אותו אדם עני, ועל כן האם לתת לו אוכל מוכן או כסף שיקנה לבד כרצונו, אלא האפשרות לשמר את המזון תקופה ארוכה יחסית, או לחילופין לתת לו כסף.
מסתבר אם כן, שגם בקופת צדקה וגם בתמחוי נתנו כסף או מזון. אלא שבתמחוי היה אוכל טרי, מבושל ומוכן לאכילה, או אמצעי לרכישה מיידית של מוצרי מזון. בקופת צדקה היה כסף, או מוצרי מזון שיכולים להישמר תקופה ארוכה יחסית. בעצם אין הבדל מהותי בין קופה לבין תמחוי מבחינת האפשרויות העומדות בפני העני ממה ליטול. כיום, אין משמעות להבחנה שבין קופה לתמחוי, אף שישנם כיום בתי תמחוי או בתי תבשיל שמעניקים אוכל חם בכל יום לנזקקים, ולדברי הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה, הל' מתנות עניים, ט, ס"ק כג):
המנהג היום שאין מדקדקין בחילוקים שבין קופה לתמחוי, ואין לנו אלא קופה אחת ומזה נותנין לכל צרכי העניים.
את בעיית המחסור במזון אפשר לפתור באמצעות כסף או מזון מוכן, ובעצם ניתנה אפשרות לכל נזקק לבחור מה יותר מתאים לו, ואף התורמים והנותנים יכולים לבחור. החששות בפני התערבות בבחירתו של הפרט, לא קיימות כאן, כי במידת האפשר ניתנת לו יכולת לבחור מה טוב לו, ומן הסתם יהיו שיעדיפו אוכל מבושל ומוכן, ואחרים יעדיפו מצרכי מזון גולמיים, ויהיו שיעדיפו קצבה של כסף לצורך קניית מזון.

2. ליל הסדר - קמחא דפסחא וארבע כוסות
תקנת חכמים נוספת לפיה יש להבטיח את מזונו של העני היא: "קמחא דפסחא". תקנה זו קשורה לליל הסדר. מה ניתן ללמוד ממנה על הדאגה והאחריות הציבורית למזונו של מי שאין לו? באופן מיוחד לפני חג הפסח נערכים במקומות רבים להעניק לנזקקים סלי מזון עם מצרכים לחג. מועצות דתיות, עמותות צדקה וחסד, עושות מגבית, ומעניקות לנזקקים אפשרות לחוג ליל סדר כראוי.
חג הפסח הוא החג היחיד שהתורה מצווה אותנו לאכול מאכלים מסוימים – פסח, מצה ומרור. חכמים הוסיפו לחובות האכילה הללו גם שתייה - ארבע כוסות. הכמות והאיכות של המזונות הללו מועטה. כזית בשר ודווקא צלוי. כזית מצה שהיא הפת, ונקראת לחם עוני. מרור - כזית ירק מר. המאכלים הללו נאכלים כדי שנחווה בכל שנה מחדש את חוויית היציאה ממצרים, ואין מגמתם להשביע את הרעבון או את הצימאון. בולטת הכוונת חכמים לשתף במצוות האכילה של הלילה הזה גם את מי שאין לו. 15 בזמן המקדש צירפו את מי שאין לו משלו לאכילת קרבן הפסח, שכללה גם את אכילת המצה והמרור, אף שההלכה קובעת שיש להתמנות על הקרבן מראש. ההזמנה היתה: "כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח". כל הרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויפסח, יאכל את קרבן הפסח. 16
תקנת קמחא דפסחא, נזכרת לראשונה בתלמוד ירושלמי (בבא בתרא א, ד): "אמר רבי יוסי בי רבי בון: לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן". התלמוד שם דן בשאלה כמה זמן על אדם לדור בעיר ולהיחשב תושב העיר כדי שיהיה ניתן לגבות ממנו חיטים לפסח, או אם מדובר בעני, כמה זמן עליו לגור בעיר כדי שיוכל לקבל חיטים לפסח. ר' יוסי בר' בון היה אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, וממנו אנו שומעים על אותם "חיטי הפסח". 17 ייתכן שהנוהג לתת חיטים לעניים, משקף את המגמה לשתף גם את מי שאין לו במצוות הלילה הזה, ומאחר שמדובר בתקופה שלאחר החורבן, מצוות האכילה היחידה מהתורה שנשארה בלילה זה היא המצה. בשלב מסוים החלו לתת לענים חיטים טחונים – קמח, כדי להקל עליהם (משנה ברורה סימן תכט סעיף קטן ד). כיום, כשלא מקובל לאפות בבית, נוהגים לתת מצות מוכנות, וכך ציין הרב יעקב חיים סופר (כף החיים, או"ח סי' תכט ס"ק יב), שמנהג ירושלים לתת מצות.
במסגרת "קמחא דפסחא" היו נותנים לעניים חיטים או קמח, או מעות לרכשם, או מצות אפויות, ואין מדובר על סל מזון, או מצרכים אחרים. לא ברור מתי ומדוע החלו לזהות את המושג "קמחא דפסחא" כסל מזון עם מוצרים רבים לחג, וכמובן זו מצוות צדקה משובחת, אך היא איננה קשורה ישירות לתקנת "קמחא דפסחא" המקורית. מכל מקום, תכלית המזון במסגרת "קמחא דפסחא" מוגדרת וברורה, והדיון אם לתת לעניים מעות, קמח או מצה מוכנה, הוא שאלה של נוחות לטובתו של העני, וע"פ האפשרות של הקהילה הנותנת.
תקנת חכמים לשתות ארבע כוסות, כללה גם כן את העניים, אף את אלה המקבלים מהתמחוי (משנה פסחים י, א):
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.
"ולא יפחתו לו" – היינו גבאי התמחוי, שייתנו לאותו עני גם ארבע כוסות. 18 את ארבע הכוסות הללו שותים במהלך הסדר: בקידוש, על ההגדה, על ברכת המזון ועל ההלל. הן לא נועדו להרוות את צימאונו של אותו עני, אלא הן חלק מתוך המעמד הייחודי של הלילה הזה. אמנם, אם גבאי הצדקה לא מילאו את המוטל עליהם, אין העני נפטר מכך, ומוטל על העני לטרוח ולדאוג שיהיה לו ארבע כוסות (רשב"ם פסחים צט ע"ב). הרחיב וביאר זאת הרב יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תעב, יג): "ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות". על כך העיר החפץ חיים (משנה ברורה שם ס"ק מב): "ימכור מלבושו - היינו אם הגבאים לא נתנו לו. אף על פי כן אין לו לפטור עצמו. אכן באמת הם מחויבים ליתן לעניים ארבע כוסות. ותמיהני על איזה מקומות שאין משגיחין על זה, הלא דבר זה פשוט ומבואר בכמה פוסקים".
ממפרשי המשנה שם (רש"י, רשב"ם, תוספות, ר' עקיבא איגר) עולה שמדובר על אדם עני, ואולי אף בדרגות הנמוכות ביותר - עני שבעניים, שרעב כבר מספר ימים, ללא מיטה ושולחן, ללא מאור בביתו, שהתבייש ולקח אוכל מהתמחוי, שייתכן והוא ישתה לבדו בשונה מבני משפחתו, ארבע כוסות של יין בליל הסדר. ועם זאת, כשהוא יספר את סיפור היציאה ממצרים, וגם כשהוא יאכל את המצה שקיבל מהתמחוי, עליו יהיה להסב, כמו כל אחד אחר: "להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הל' חמץ ומצה ז, ו). המטרה היא כפולה. לחייב את הנותנים – הקהילה וגבאיה, לדאוג לכך שהכול יחוו את חוויית הלילה הזה, וגם את העניים שידעו שמחובתם לקיים את מצות הלילה, ולאפשר להם לעשות זאת. 19

3. פורים - מתנות לאביונים וסעודת פורים
תקנה נוספת שנועדה להבטיח את מזונו של העני היא מתנות לאביונים בפורים. אנשי כנסת הגדולה שחיו בדור שבו התרחש נס פורים, תיקנו את אופיים ותוכנם של ימי הפורים: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). יש מהתנאים שפירשו שאין לשנות את ייעוד המתנות (ירושלמי מגילה א, ד):
מגבת פורים לפורים. אמר רבי לעזר: ובלבד שלא ישנה ממנה העני רצועה למנעלו אין מדקדקין במצות פורים.
בבבלי (בבא מציעא עח ע"ב) מובאת גם דעת חכמים בעניין:
מגבת פורים - לפורים, מגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר... דאדעתא דפורים הוא דיהיב ליה, אדעתא דמידי אחרינא - לא יהיב ליה.
תוס' (שם ד"ה ר' אליעזר), מסבירים שאין מחלוקת בין חכמים לר' אליעזר. חכמים עוסקים בחובתו של גבאי הצדקה שלא לשנות את ייעוד המעות, ואילו ר' אליעזר מדגיש את חובתו של העני שלא לשנות, אלא אם כן קיבל רשות מגבאי הצדקה המייצגים את אנשי העיר.
מהו הייעוד של מתנות לאביונים, שאותו אין לשנות? רש"י (שם ד"ה מגבת, וד"ה אדעתא) כותב כדי שיהיה לו כסף לסעודת פורים. 20 הריטב"א הוסיף:
שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו... דאדעתא דפורים יהבי ליה אדעתא דמילי אחרינא לא יהבי ליה. פירוש דהתם כיון דמצות היום היא קפידא רבה איכא לנותנים שאינם רוצים לשנותו וכאילו נתנום בפירוש על מנת שאם ישנו אותם עניים בדברים אחרים שלא יהו נתונים.
אין זו צדקה רגילה, אלא צדקה ייעודית לצורך סעודת פורים בלבד. 21 אך הרמב"ם (הל' מגילה ב, ו) לא סובר כך:
וחייב לחלק לעניים ביום הפורים... או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין... ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת.
הרמב"ם לא כתב שהיא נועדה לספק צורכי סעודת פורים דווקא. 22 גם מדברי ר"י (בתוספות עבודה זרה יז ע"ב ד"ה מעות) ניתן להבין שהוא איננו קושר בין מתנות לאביונים וסעודת פורים. כך הוא מקשה על דברי רש"י:
וקשיא, כי לא מצינו בכל התלמוד שמזכיר מעות של סעודת פורים?
ר"י מסביר אחרת מרש"י את הגמ' שם, אך נשאר בקביעתו שמעות פורים לא נועדו לספק צרכי סעודת פורים.
השולחן ערוך (אורח חיים סי' תרצד, ב) פסק כרמב"ם:
אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. הגה: ודוקא הגבאים, אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה.
המשנה ברורה (שם ס"ק ט) הסביר שעל אף שהגובים "גבו המעות לצורך סעודת פורים, מכל מקום יש לעני רשות להוציאן לשאר צרכיו". לדברינו, השו"ע פסק כרמב"ם, לא ציין שהגובים גבו לצורך סעודת פורים, אלא שגבו לצורך פורים, או בשל פורים. 23
מכל מקום, הראשונים (רש"י, ריטב"א ועוד) הסוברים שמתנות לעניים נועדו לסעודת פורים, הרי שגם בפורים הבטיחו את השתתפותו של העני בשמחת הפורים. גם כאן, בדומה לקמחא דפסחא וארבע כוסות, המטרה היא לשתפו במצוות היום, ולא בהכרח להשביע את רעבונו וצימאונו. אמנם, העני מקבל אוכל או כסף, והוא רשאי כמובן להכין את התבשיל שהוא אוהב. חכמים ייעדו כסף זה לצורכי הסעודה, על מנת להבטיח את האפשרות לעני לקיים את סעודת פורים. ראשונים אחרים (רמב"ם, ר"י) סוברים, שאמנם בכל עת מצווה לתת צדקה, אך חכמים קבעו שביום זה כל אדם ייתן מתנות לאביונים, והעני יעשה בכסף כרצונו. מתנות לאביונים לא נועדו להבטיח שום דבר ייחודי הקשור למצוות היום. 24

4. יום תענית
בסיום ימי תענית היו נותנים מזון לעניים. כך נאמר בגמ' בסנהדרין לה ע"א:
אמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה - כאילו שופך דמים, שנאמר "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיהו א, כא). והני מילי - בריפתא ותמרי, אבל בזוזי חיטי ושערי - לית לן בה.
רש"י שם הסביר:
רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינו נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך. והני מילי - במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי, דבר המוכן לאכול. אבל זוזי וחיטי ושערי - לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה, ולית לן בה עד למחר. 25
מר זוטרא ראה במתן צדקה זו את שכרה של התענית (ברכות ו ע"ב):
אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא – צדקתא.
רש"י שם הסביר:
שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום.
כך פסק להלכה הרמב"ם (הל' מתנות עניים ט, ד) בפרק העוסק במחויבותם של גבאי הצדקה:
בתעניות מחלקים מזונות לעניים, וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים ועליהם נאמר בקבלה: "צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיהו א, כא). במה דברים אמורים בשלא נתנו להן הפת, והפירות שאוכלים בהם הפת כגון תמרים וענבים, אבל אם אחרו המעות או החטים אינן כשופכי דמים. 26
לדברי הרמב"ם על גבאי הצדקה לדאוג לכך שעם סיום התענית יהיה לעניים שצמו אוכל מוכן ומבושל. מדברי רש"י ניתן להבין שניתן לתת אף מעות לצדקה, וכל עני ירכוש לו אוכל כרצונו. 27

ג. אגירת מזון או כסף, או גבייה בשעת צורך?
האם הנהגת הציבור - המדינה חייבת לשמור מזון או תחליף זמין אחר, לשעת צרה? באשר לחובתו של אדם פרטי להפריש צדקה ולשמור עליה עד שיתננה לעני, נחלקו האחרונים, בשאלה מהי הדרך הנכונה לקיים מצוות צדקה, אך הם לא עסקו בחובה לשמור עודפים לשעת חירום כדי שיהיה מזון בשעת מצוקה. כך כתב הרב עובדיה מברטנורא (משנה פאה א, א):
מבעי ליה לאינשי לאפרושי חמישית הרווח בכל עת ["המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" כתובות נ ע"א], כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו ובהכי נפיק ידי חובתו.
יתר על כן, הרב חיים בן עטר, האור החיים הקדוש (ראשון לציון, יו"ד סי' רמז, א), כתב שאפילו אם לא תובעים אותו, מצווה על אדם להפריש מממונו לצדקה ולחפש עני ולתת לו, כמו מעשר שצריך להפריש עד שימצא אח"כ לוי לתת לו, ויש בזה קיום מצוות עשה. לפיו, לא מספיק רק להפריש, אלא אף לטרוח ולחפש עני ולתת לו.
על דבריו אלו כתב הרב שמואל הלוי וואזנר (שו"ת שבט הלוי, ד סי' קכד):
ודברי קדשו חידוש בעיני. פשטות ראשונים לא משמע כן... שיעבור מן התורה במצות עשה גם בלא קיימי עניים ויהיה ממש כמו מעשר ראשון דיש דין הפרשה ודין נתינה, דבר זה לא שמענו. גם לשון הרמב"ם מתנות עניים ז, א משמע שזה כשיש עני, וכן החינוך במצוה תעח, תעט... מן התורה ודאי לא חייב רק בקיימי עניים או בעניים תובעים או לתת לגבאים שיש להם עניים מקבלים, אבל בלא הא ליכא דין הפרשה מן התורה וצדקה, אם לא ממידת חסידות או מתקנת רז"ל.
אכן, מהרמב"ם בהל' מתנות עניים ח, א משמע שרק כשנדר לתת צדקה צריך להפריש מיד כשעניים מצויים, אך אם התנה בשעת הנדר שרק כשיבואו עניים יפריש, אין הוא צריך להפריש כעת. ומכאן שבצדקה רגילה ללא נדר, אין צורך להפריש מראש. 28
אך ההתנהלות הציבורית באשר לתפעולה של קופת הצדקה או התמחוי, איננה עוסקת בגדרי המצווה, ממתי ואיך מקיימים אותה, אלא במימוש תקנה שתועיל לעניים ולרווחתם. האם יש לגבות צדקה רק לצרכים מוגדרים, או שיש לגבות מראש כדי שיהיה בשעת הצורך? הרב מנחם המאירי (בית הבחירה, בבא בתרא ח ע"ב) כתב שגובים לקופה גם בשביל העתיד:
קופה נגבית במעות... וגובין אותה אע"פ שאין צורך שעה, וכשגובין אותה נותנין אותה לקופה של צדקה עד שיצטרכו לחלקה כולה או מקצתה.
גם הרב משה בן יוסף טיראני, המבי"ט (קרית ספר, הל' מתנות עניים ט, א), כתב דברים דומים:
העמדת גבאי צדקה וסדר חילוקה הכל תיקון חכמים ז"ל, דמן התורה צריך לתת לכל עני די מחסורו בזמן שצריך לו, והם תקנו שיהיה מוכן לשעת הצורך.
מכאן, שבקופת הצדקה צריך להיות מה שנדרש גם לשעת חירום, ולכל צרה שלא תבוא. קשה בוודאי להעריך ולדעת מראש כמה כסף או מזון יידרש בשעת מצוקה, ולכמה זמן. בקהילה קטנה הדבר בוודאי קשה להערכה, על אחת כמה וכמה בסדרי גודל של מדינה. אך בוודאי ניתן לגבש איזשהי מתכונת סבירה בהתאם להערכות מקצועיות ועל סמך ניסיונות העבר. בנוסף, בביטחון התזונתי המוצע, אין מדובר על גביית כסף או מצרכי מזון מתושבי המדינה, אלא ייעוד כסף במסגרת תקציב המדינה לשם כך. כיון שכך, במובן זה קל יותר לארגן ולהבטיח את קיומו של המזון לשעת צרה.

ד. התחדשות ושדרוג קופת הצדקה הלאומית - ציבורית
לא תמיד התקיימה מסגרת של גבייה לתמחוי ואף לא קופת צדקה ציבורית, בשל העניות המרובה, או מסיבות ארגוניות אחרות. כך מעיד הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנו, א):
בזמן חכמי התלמוד היתה בכל עיר ועיר קופה ותמחוי... ואף גם בזמן הקדמונים היתה קופה בכל הערים, כמו שכתב הרמב"ם... ועתה בעוונותינו אין לנו לא קופה ולא תמחוי, שמפני לחץ הפרנסה וריבוי העניים אינו באפשרי, רק כל יחיד מישראל נותן צדקה מכיסו.
כיום, בקהילות רבות יש קרנות צדקה וקופות גמ"ח למטרות שונות, וכאמור יש אף עמותות ציבוריות או פרטיות ("מגזר שלישי") המפעילות מנגנוני צדקה ובהם גם בתי תמחוי - אוכל חם בכל יום. לקיחת אחריות של המדינה למזונם של מי שאין לו, יכולה להיות בטוחה, טובה ויעילה לאותם נזקקים, אם כי היא לא תפטור כל אדם מלתת צדקה, והיא לא תמנע את פעילותן של העמותות האזרחיות. תיאום בין מה שהמדינה לוקחת על עצמה, לבין מה שהעמותות הפרטיות, וקהילות מאורגנות לוקחות על עצמם, יכול להביא ברכה רבה בסיוע יעיל וטוב לנזקקים.
הראי"ה קוק (עין איה, ברכות פרק ט אות כד) ביאר שכוח היחיד בצדקה מוגבל, לעומת עוצמת הרבים, שביכולתם לעזור ולמנוע נזקים וקלקלות אף טרם היווצרותם, והוא הצביע על הערך הגדול בחידוש מסגרות הצדקה הציבוריות:
בזמן שבית המקדש קיים, שהיינו במעמד לאומי חזק בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן עניני צדקותינו ג"כ באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך, כפי ערך כחות אומה גדולה כוללת, והיה מזבח מכפר על ישראל, המזבח, כלל עבודת ישראל שכולל הטבת המצב המוסרי בין במה שנוגע בין אדם למקום בין במה שנוגע בין אדם לחבירו, והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו. עכשיו שאין בית המקדש קיים, וכוחות הלאומיים נתפזרו לכל רוח בעונינו, "כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמנו לפי שאול", אנו צריכין להחזיק בכל עז במעוז הצדקה הפרטית הפשוטה. שולחנו של אדם מכפר עליו, כשפורס מלחמו לדל באופן ישר ופשוט, ויחש השולחן אל מזבח ילמדנו לדעת באשר השלחן הוא רק ממלא מקום המזבח. אבל כשיש מזבח הלא עלינו לערוג אל האגד הכללי. על כן יהיה להעיר שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו באופן היותר כללי, ומכל שכן בדרך אגד לאומי, שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאד, כי היחיד לא יוכל בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול. ע"כ הגדולה שבמדת הצדקה היא הנתינה לקופה הכללית, קופה של צדקה. וכל שכן בהיקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן ענינים רבים ולמנע עני ומחסר מרבים טרם תבאנה, שמתקרב הדבר יותר לערך מזבח מערך שלחן, שמצוה עלינו לעזור ולהשתתף.
האחריות הציבורית, ובהקשר לנושא בו אנו עוסקים, אחריות ציבורית ברמה של מדינה, יכולה לשמש פתרון יעיל וטוב למי שרעב ואין לו מה לאכול. הפתרון הטוב ביותר הוא שכל נזקק מקבל את המזון שחסר לו בדרך הנוחה והמתאימה לו ביותר, וכפי שהיה נהוג בקהילות ישראל בעבר - כסף או אוכל, וכדברי התוספתא (פאה [ליברמן ] ד, י):
היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת, מעה נותנין לו מעה, עיסה נותנין לו עיסה, פת נותנין לו פת, להאכילו בתוך פיו מאכילין אותו בתוך פיו, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח).
יש שיעדיף אוכל מוכן ומבושל מדי יום, ויש שיעדיף קצבת כסף או תלושי מזון. ייתכן שמבחינה מעשית, מאחר שמדובר על מנגנון גדול ומסובך המנוהל ע"י משרד ממשלתי, ולא ע"י הקהילה המקומית, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לתת לכל עני ונזקק לפי רצונו והתאמתו. ייתכן שחלוקת תלושי מזון לרכישה במרכולים, היא הדרך הממצעת בין האפשרויות השונות, אך זהו פתרון טכני, ולא אמירה הלכתית מחייבת. כאמור, הדרך הנכונה היא לתת עזרה לכל נזקק עזרה בהתאם לצרכיו ורצונותיו.
התפיסה ההלכתית, לפיה יש לתת לעני לפי רצונו, נוגדת את תפיסתם של חוקרים ופעילים העוסקים בקביעת מדיניות חברתית. חששותיהם של המתנגדים למתן אוכל מוכן ומבושל לנזקקים, בשל ההרגל שיכול להשתרש, ולפיו תפחת אחריות המשפחה באספקת צרכי המזון, ותיווצר תלות בשרותי הרווחה, ועל כן הם מעדיפים או אף ממליצים על מתן קצבה כספית. לדבריהם, כך נוהגות כיום מדינות מתוקנות. 29
לטענות אלו יש להשיב, שאותם חששות, תלות והפחתת אחריות, נכונים גם בחלוקת קצבאות כספיות. יתר על כן, במדינת ישראל, קיים מנגנון גדול שנותן קצבה לאנשים נזקקים באמצעות המוסד לביטוח לאומי (קצבת זקנה, קצבת נכות, ועוד), ובכל זאת יש אנשים רעבים, שחסר להם מזון. גם את הטיעון שבמדינות מתוקנות נותנים קצבאות כספיות ולא מזון, יש לדחות. גם אם אכן זהו המצב במדינות רבות בעולם, מי קבע שאלו מדינות מתוקנות או שזו מדיניות תקינה? האם חכמי ישראל שקבעו שבמידת הצורך יש להקים תמחוי שיש בו אוכל מבושל וטרי בכל יום, או שבמסגרת קופת הצדקה נתנו אף אוכל שהחזיק מעמד מספר ימים, גרמו עוול לאנשים שנזקקו והעדיפו אוכל מבושל ומוכן? האם מי שקיבל מצות לחג פסח, או כיום סל מצרכים גדול, עושה עוול לנזקקים? האם במדינות המתוקנות הללו, הנזקקים והעניים אכן מטופלים ומסודרים כראוי, האם יש מענה לכל צרכיהם כולל אף תשומת לב שנדרשת לפעמים, שמישהו אחר הכין להם אוכל חם? כאמור הרצון הוא לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", ולא ע"פ תפיסתם של קובעי המדיניות.
באופן כללי יותר, התשובה לכל החששות הללו היא שיש לראות את סוגיית הביטחון התזונתי במבט רחב וכולל יותר. יש לסייע ולפתור בעיה חמורה וקשה אך נקודתית - רעב ומחסור במזון, בו בזמן שעם כל משפחה יש להתמודד עם השאלה כיצד מחלצים אותה ממעגל העוני, כדי שלא תזדקק למזון, ולא סיוע אחר, וכדי שתעמוד על רגליה, וכדברי הראי"ה קוק (עין איה - ברכות ב, פאה, עמ' 401):
הצדקה צריכה שתהיה מכוונת לתכלית עזרת הדל בהווה, וביותר – להיות צופייה על הטבת מצבו בעתיד, למען יהיה לו פתח תקוה שיוכל למצוא חיית ידו מיגיע כפו בלא תשועת אדם.
כל ההקצבות והתמיכות הללו, באמצעות כסף או באמצעות מזון, נועדו לפתור בעיה שמתרחשת ומתחוללת כעת, ואין לתת לאדם שימות ברעב או אף שיסבול מרעב, אך ההתמודדות האמיתית היא ברצון ההדדי של החברה יחד ובשיתוף פעולה עם הנזקק, לעשות את המרב להיחלץ ממצבו. נדרשת הסברה, טיפול אישי ומשפחתי כדי להיחלץ מהמצב, ולהצטרף למעגל העבודה והפרנסה, על מנת שאדם יעמוד ברשות עצמו, ולא יהיה תלוי באחרים ולא יסתמך עליהם - "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב). 30 אמנם, במצבים קשים של נזקקים שלא מסוגלים לצאת לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם (קשישים, נכות קשה, וכד') נדרשת עזרה קבועה, אותה יש לתת במידת האפשר לפי רצונותיהם וצרכיהם.
טענת המתנגדים לחלוקת מזון, כי היא נובעת מגישה פטרנליסטית, שהיא שלילית בעיניהם, מאחר שהיא משדרת שאין הנזקקים מסוגלים לעזור לעצמם, איננה רלוונטית. יש נזקקים שאינם מסוגלים לעזור לעצמם, ואם כך מדוע לא נעזור להם, להכין אוכל מבושל ואף להאכיל אותם במקרה הצורך - "להאכילו בתוך פיו, מאכילין אותו בתוך פיו" (תוספתא פאה ד, י)? כמו כן ישנם שמסוגלים לקנות ולבשל בעצמם ובכל זאת נוח להם לאכול אוכל מבושל שאחרים הכינו. כאמור, מתן מזון הוא פתרון זמני, מתוך מגמה להפעיל תכנית שיקום רחבה יותר על מנת לחלץ את האדם ומשפחתו ממעגל העוני, וכדי שיוכל לרכוש לעצמו מזון וצרכים אחרים בכוחות עצמו, ומיגיע כפו. אין ספק שהדרך הנכונה והטובה ביותר היא מציאת עבודה מתאימה, אך עד אשר תימצא העובדה המתאימה, יש לפתור את בעיית המזון.
יש לציין עוד, שגם אם מבטיחים מראש את קיומם של מחסני מזון לאספקת מזון למי שנזקק בעת צרה, וגם אם מעבירים את המזון לידיהם, עדיין אין בטחון מוחלט שאכן אותו נזקק יאכל וישתה את מה שניתן לו. ייתכן שהוא אכן יאכל וישתה את מה שניתן לו, אך יש שחוששים שגם אדם רעב שנוטל צדקה או מהתמחוי, ישתמש במה שניתן לו לצרכים אחרים, ואולי אף שליליים. ייתכן שיעדיף למכור או להחליף את מה שניתן לו במוצרי צריכה אחרים, לפי רצונו ושיקול דעתו (בגדים יפים ויקרים, מוצרי חשמל לא חיוניים בהכרח), או אף בצרכים שליליים (סיגריות וסמים). ייתכן גם שיתפתח "שוק שחור" וספסרות במאכלים, אם עניים שיש להם מספיק מוצרי מזון, יקבלו מזון בחינם. מכאן ש"הביטחון התזונתי" הוא בעצם ביטחונה של החברה - המדינה שהיא עשתה מצידה כל מה שהיא יכולה על מנת שיהיה לה את היכולת לספק מוצרי מזון ברמה הבסיסית והקיומית בעת מצוקה. אכן, גם האזרחים מודעים לכך שמזונם מובטח בעת צרה, ויש להקים מערך הסברה שיבהיר שזו מטרת המזון המובטח, ואולי גם מנגנון שישמור שהמזון אכן יגיע למי שבאמת נזקק לו, אך נראה שאי אפשר יהיה לאכוף לחלוטין את השימוש הראוי והמיועד באותם מוצרי מזון. ה"ביטחון התזונתי" איננו יכול להבטיח שאכן הנזקק ישתמש במזון כפי שמצופה ממנו.

סיכום
אין להכתיב לעני מה ליטול כדי להבטיח את תזונתו: כסף לרכישת מזון, או מזון מוכן ומבושל (למעט ארבע כוסות וקמחא דפסחא - מצות לליל הסדר, מאחר שמטרתם מוגדרת). בקופה ובתמחוי שבקהילות ישראל, ניתן מזון וגם כסף. המטרה היא להעניק לכל נזקק את מה שהוא צריך לפי צרכיו ורצונותיו. מסתבר שישנם המעדיפים אוכל מוכן, ויאכלו כל מה שיינתן להם, ויהיו כאלה שיעדיפו לרכוש לעצמם מזון, ולבשל ולהכין לפי טעמם. הדרך האידיאלית היא לתת לכל עני לפי רצונו, ויכולתו.
1. כשהמדינה היא זו שמנהלת את התמיכה באנשים רעבים, יש להמליץ על תלושי מזון, כפתרון ממוצע בין האפשרויות להקציב כסף לדבר, או לתת אוכל מוכן. זה יותר נוח והרבה פחות מסורבל. זו המלצה הנובעת מסיבות טכניות ולא קביעה הלכתית, מאחר שהדרך הראויה היא לאפשר לכל נזקק לבחור את מה שטוב ונוח לו.
2. קשה מאוד לוודא שאכן הנזקק ינצל את שניתן לו לאותם צרכים, ועל כן במקביל יש לקיים פעולות הסברה על מטרת המזון (בריאות, מזון בסיסי, אבות מזון), כדי שלא ישתמשו בו שימוש אחר, ושלא יסחרו או יספסרו בו.
3. "ביטחון תזונתי" צריך להיות פעולה אחת ממכלול פעולות, המסייעות לנזקק לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, וכדי שיתרגל שלא להזדקק לעזרת המדינה או החברה.




^ 1.מפעל זה אף מעוגן בחוק: חוק ארוחה יומית לתלמיד, התשס"ה-2005. כמו כן, בהוראת תקנון עבודה סוציאלית - טיפול בזקן בבית ובקהילה, סעיף 6.6 נקבע כי זקנים שאינם מסוגלים להתקין ארוחותיהם בעצמם יקבלו ארוחות מבושלות לביתם או במועדון או במרכז היום. הארוחות יתקבלו בהתאם למבחני הכנסה ולא יכללו את מקבלי גמלת סיעוד או קצבת שירותים מיוחדים.
4.
^ 2.פרופ' אברהם דורון, "חלוקת מזון וקופת תמחוי: תחליף למדיניות רווחה בישראל של שנות האלפיים?", עיונים בתקומת ישראל, 16 (תשס"ו), עמ' 292-275.
1. "האם נחוצה תכנית של אספקת מזון לנזקקים"?, נייר עמדה - קבוצת המחקר במדיניות חברתית, ביה"ס לעבודה סוציאלית ורווחה האוניברסיטה העברית ירושלים, תשרי תשס"ח, 4 עמודים.
2. ^ 3.במאמר זה נעזרתי בנייר עמדה "בטחון תזונתי" שכתבו הרב מרדכי גודמן, בשיתוף עמיתי בית המדרש לצדק חברתי, בית מורשה, ירושלים. עורכים: אורי קראוסהר, ידידיה לאו (כסלו תשס"ח).
3. ^ 4.למשל: "בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה" (מגילה כז ע"א); "ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו" (בבא בתרא ח ע"ב), ועוד. גם ברמב"ם בהל' מתנות עניים ז, יג, יד; ח, יא; ט, ז; ט, יב, ועוד, ישנן הלכות רבות הקשורות לנתינת צדקה במסגרת העיר.
4. ^ 5.ראה מאמרי: "חינוך וצדקה – היחיד, הקהילה והמדינה", שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 377-361, במיוחד בפרק: מדינת רווחה או קהילת חסד.
5. ^ 6.מעמדן של העמותות הפרטיות מבחינה הלכתית, דרכי פעילותן, תפקידן ועוד, זוקק התייחסות עיונית נפרדת. זו תופעה שלא היתה מוכרת כ"כ בעבר, מאחר שענייני הצדקה והחסד התחלקו בין החובות האישיות של כל אדם, לבין יוזמותיה וארגונה של הקהילה. גם יוזמות בתוך הקהילה כמו: "חברת גמילות חסדים", או "חברת ביקור חולים" ועוד, היו בתיאום עם ראשי הקהל בדרך כלל. כיום מדובר על יוזמות של אנשים פרטיים, גופים עסקיים ועוד, ונוצרות כפילויות, מימוש אינטרסים אחרים ועוד. כל אלו מצריכים מאמר בפני עצמו.
6. ^ 7.ראה: הרב יעקב ישעיהו בלוי, צדקה ומשפט, ירושלים תש"ס, עמ' ס.
7. ^ 8.על החובה לדאוג לבית, ביגוד, ומזון, ראה: בבא בתרא ט ע"א; רמב"ם הל' מתנות עניים ז, ג-ד; שו"ע יו"ד סימן רנז, א.
8. ^ 9.אמנם במצבים חריגים הגובלים אף הם בסכנה ובפיקוח נפש, אין בודקים אחר המבקש גם אם הוא דורש ביגוד. כך פסק הרב יעקב חאגיז, שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן כה: "שאלה הא דפ"ק דבבא בתרא (ט ע"א) בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, עני הבא לפנינו בקרח בלילה, ועד שיבדקו אחריו יצטער, מהו? תשובה: יכסנו משלו מיד ואם בדק ולא מצא יניח בגדו אצלו, מה שאין כן במזונות שאין לו לבדוק אפילו אחר נתינה".
9. ^ 10.לפי התוס' בבבא בתרא ט ע"א ד"ה אין, אין מחלקים תמחוי בלילה כי לא רואים למי נותנים, אלא דווקא ביום. על כך שמחלקים ביום כתבו גם התוס' בשבת קיח ע"א ד"ה מחלקינן.
10. ^ 11.הטור, הלכות ארץ ישראל, סי' טו כתב: "תמחוי נוהג בעיר שיש בה י' ישראלים". ושם בסי' יח: "שעיקר מצוה זו בארץ, דכתיב: 'פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך' (דברים טו, יא). הטעם הוא מאחר שצריך בי"ד שימנה גבאים, ועיקר בי"ד בארץ. הר"ח קנייבסקי, דרך אמונה, הל' מתנות עניים, פרק ט, ציון ההלכה אות ג, תמה על דברי הטור הללו. אך נראה שכוונת הטור לומר שעיקר קיום מצוות צדקה בכל מה שקשור למבנה של קהילות הוא בעיקרו בארץ – "בארצך".
11. ^ 12.מקור העניין הוא במשנה בפאה ח, ז; בבא בתרא ח ע"ב-ט ע"א. כרמב"ם פסק גם השולחן ערוך יורה דעה סימן רנו, א.
12. ^ 13.גם בהמשך הפרק ברמב"ם ניתן ללמוד שלתמחוי ניתן לתת גם כסף. הרמב"ם בהל' מתנות עניים ט, יט כתב: "עני שנתן פרוטה לתמחוי, או פרוטה לקופה מקבלים ממנו". מקור הלכה זו בתוספתא פאה, ד, י. אלא ששם הגרסה: "עני שנתן פרוסה לתמחוי ופרוטה לקופה". אמנם יש הגורסים בתוספתא שם כרמב"ם: "פרוטה לתמחוי". ראה ר"ש ליברמן תוכ"פ, פאה עמ' 184. ראה גם: הר"ח קנייבסקי, דרך אמונה, על הרמב"ם שם.
13. ^ 14.ראה: ירושלמי דמאי ג, א; רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ח, כ. ראה עוד בענין זה: הראי"ה קוק, שבת הארץ, עמ' 702-700.
14. ^ 15.הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מלובביץ', היכל מנחם - שערי צדקה, עמ' רטז-רכא, תמה מדוע אין מצווה לסייע בסיפוק צרכי החגים האחרים, גם בסוכות למשל ישנן הוצאות גדולות? מסקנתו שיש לתת באופן מיוחד לחגים אחרים בגדרי צדקה. לדברינו זו אכן תקנה ייחודית בשל מצוות האכילה שבלילה זה. ראה עוד: שער הציון, שו"ע או"ח סי' תכט, ס"ק י.
15. ^ 16.זאת על אף שלקרבן הפסח יש להתמנות מראש. הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, עמ' 111-109, דן בהזמנה לאכול קרבן פסח על אף שאותם עניים לא התמנו מראש, ובשאלה מדוע אנו אומרים זאת גם כיום לאחר החורבן. ראה עוד: הגדת תורת חיים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ח, עמ' יז, הסברים בעניין.
16. ^ 17.מענין לציין שדוקא חיטים, המין המשובח יותר, ולא ממיני הדגן האחרים הכשרים אף הם לאפות מהם מצה: "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל" (פסחים לה ע"א).
^ 18.כך פירשו: הרשב"ם, תוס' ד"ה לא, ספר המכתם, ר"י מלוניל, ריטב"א, מרדכי בפסחים צט ע"ב; ר"ן, סביב הרי"ף פסחים יט ע"א; ראבי"ה, פסחים סי' תקכה; כלבו סי' נ. הריטב"א פירש בשם הרב יחיאל מפריז שהכוונה היא, שאף אם לעני מזון שתי סעודות, ימכור ויקח מהם ארבע כוסות. המאירי בפסחים צט ע"ב, כתב את שני הפירושים. הטור אורח חיים סימן תעב, פישר בין הדעות: "ואפילו אין לו אלא מזון ב' סעודות ימכרם ליקח יין לד' כוסות אף על פי שצריך לקבל אחר כך מן הצדקה".

17.
18. ^ 19.עוד בעניין זה, ראה מאמרי בספרי: "ההסבה בליל הסדר", זמני יהודה וישראל, עמ' 305-301.
19. ^ 20.כך כתבו ראשונים נוספים שם: ר"ן, הראב"ד מובא בשטמ"ק שם, רמב"ן, ריטב"א ועוד. וכן כתב רש"י בעבודה זרה יז ע"ב ד"ה מעות וד"ה נתחלפו.
20. ^ 21.לפי חלק מהראשונים זו גם מטרת משלוח מנות - מזון לסעודת פורים. כך כתבו: הרז"ה במאור הקטן, והראב"ד (מגילה א, ב ברי"ף); תרומת הדשן סי' קיא.
21. ^ 22.ראה עוד בעניין זה: הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, או"ח סי' ז, א; מו"ר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, מנחת אברהם, חלק א עמ' קיט-קכ.
22. ^ 23.אמנם האור שמח על הרמב"ם שם, כתב שאין יוצאים ידי חובת מתנות לעניים בנתינת בגדים 'שדוקא מידי דמיכל, כדתניא לוקחים עגלים ומעות של פורים, ומעות חזו למיקני בהו כל מילי'. הרמב"ם לא הזכיר שאין לו לעני לקנות בכסף זה רצועה למנעלו, וכן לא כתב שייעוד המעות הוא דווקא לשם קניית אוכל.
23. ^ 24.בהרחבה בעניין זה, ראה מאמרי בספרי: "ייעודן של מתנות לאביונים", זמני יהודה וישראל, עמ' 471-463.
24. ^ 25.כך פירשו גם: ר"ח, היד רמ"ה, סנהדרין שם.
25. ^ 26.כך פסק גם בטור ובשו"ע יו"ד סי' רנו, ב.
26. ^ 27.מלבד צדקה, ניתן לעני גם מעשר עני: "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו, יב). מעשר עני הוא אוכל, אף מבושל (משנה פאה ח, ג-ו). הטור, יורה דעה סי' שלא, כותב: "מצות עשה של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו". אך המבי"ט בקרית ספר, הל' מתנות עניים ו, כתב שמעשר עני לא ניתן אלא לאכילה, שנאמר: "ואכלו בשעריך ושבעו". לפיו, העני יכול להחליף את מה שניתן לו, אך ורק באוכל אחר, לפי טעמו ורצונו, אבל אין הוא להשתמש בו לצרכים אחרים שלו. בתוספתא בפאה (ליברמן) ד, טז, נאמר: "מעשר עני (בחלק מהנוסחאות כתוב: מעשר שני) אין גובין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולין, ואין פודין בו שבויין". באור זרוע הל' צדקה סי' יא ציין לדברי הראבי"ה שפירש שאין העני יכול להשתמש בכסף שניתן לו כמעשר עני לדברים המנויים במשנה. כך מובא בשמו גם במרדכי בבבא בתרא אות תצז ואות תרנט. אך רבינו שמחה חלק על הראבי"ה, ולפיו לעני מותר לעשות עם הצדקה כרצונו, אא"כ נותן הצדקה ייעד את הצדקה למטרה ספציפית, וההלכה שבתוספתא מתייחסת לנותן הצדקה, לא לעני, שלאחר שייעד את הכסף לצדקה, אסור לו לפרוע חובו ולפדות שבוים. מחלוקת זו מובאת בבית יוסף, יו"ד סוף סי' רנג. ראה גם בגר"א, יו"ד סי' רנג ס"ק יח, ובשו"ת חכם צבי (הנוספות) סי' ט הסוברים שהתוספתא מתייחסת לנותן. ראה גם: הרב שמואל וואזנר, שו"ת שבט הלוי, ה סי' קמ; הרב יצחק וייס, שו"ת מנחת יצחק, ח סי' עב. ראה עוד: תוכ"פ, פאה, עמ' 199-198.
^ 28.ראה גם: שו"ע יו"ד סי' רנז, ג, ובש"ך ס"ק ה.
27.
28. ^ 29.ראה לעיל הע' 3.
29. ^ 30.בענין זה ראה מאמרי: "שלא יצטרך לבריות – מתמיכה למעגל העבודה", שבות יהודה וישראל, עמ' 451-437.
30.
31.
32.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 260-241
הרב יהודה זולדן
מפקח מרכזי להוראת תלמוד ותושבע"פ בחינוך הדתי; מרצה במדרשה לנשים באוניברסיטת בר אילן ובמכללות נוספות.
עוד בנושא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il