- ספריה
- חינוך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
השיח החינוכי בין הורים לילדיהם ובין מורה לתלמידיו, צריך להתנהל בכבוד הדדי. ילדים מצווים לכבד את הוריהם "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב; דברים ה, טז) וגם את מוריהם: " הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד " (אבות ו, ג), וכן: "בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו" (משנה כריתות ט, ז). 1 וגם ההורים והמורים צריכים לכבד את תלמידיהם. כפי שנאמר במשנה (אבות ד, יב):
רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים.
במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח - מסכתא דעמלק פרשה א) למדו זאת ממשה רבנו:
"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים" (שמות יז, ט), מכאן שהיה עושהו כמותו. ילמדו כל אדם דרך ארץ ממשה שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים, אלא: "בחר לנו אנשים". עשאו כמותו. מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו.
משה רבנו סמך על בחירתו ושיקול דעתו של יהושע בן נון תלמידו, הטיל עליו לבחור את הלוחמים מול עמלק, והחשיבו כמותו. 2
ובמדרש שכל טוב ([בובר] שמות יז, ט) הוסיפו דוגמה משאול:
אמר משה אל יהושע: "בחר לנו אנשים". לא אמר בחר לי, אלא "בחר לנו", השווה כבוד תלמידו לכבוד עצמו, והיינו דתנן "יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". וכך אמר שאול לנערו: "פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו" (שמואל א ט, ה), לפיכך זכה למלכות.
שאול לא אמר לנער שהוא חושש שאביו ידאג רק לו אלא לשניהם כאחד, "ודאג לנו" השווה את נערו לו.
מה המשמעות המעשית של כבוד זה? רבינו יונה (אבות ד, יב) ביאר:
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ככבוד חברך. רצה לומר כל אחד כפי כבודו, הידוע שראוי לעשות לחברו ולתלמיד. אבל אינו אומר שיכבד לתלמידו כמו לחברו, כי אינו בדין. אלא כמו שאינך רשאי לגרוע לחברך מכבודו הראוי, כך אין לך רשות לפחות מהכבוד הראוי לתלמידך.
הרמב"ם (הל' תלמוד תורה ה, יב-יג) פסק זאת ואף נימק את הדין:
יב. כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא.
יג. התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו, אמרו חכמים: "הרבה חכמה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם". וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה. 3
דברי הרמב"ם על חלקם של התלמידים בשיח עם הרב המלמד, מבוססים על האמור בגמ' תענית ז ע"א:
אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ? שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול - אף תלמידי חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.
ניתן לפרש שהרמב"ם בא לתאר את תפקידם ומקומם של התלמידים בשיח החינוכי והלימודי, אך ניתן לפרש שהרמב"ם מתכוון לנמק את החובה של הרב לכבד את תלמידיו, שהם מסייעים לו להתפתח ולהשתלם מבחינה מקצועית, להעמיק ולהעשיר את ידיעותיו. הצורך להכין היטב לקראת השיעור, הלימוד בשיעור עצמו, השאלות והקושיות שהתלמידים שואלים, מחייבים ומאלצים את הרב לדייק את לימודו, לסדר באופן המיטבי את הדברים, כדי שהם יתקבלו ויובנו כראוי.
אמנם בהלכות אחרות ניתן להבין משמעות שונה. כך כתב (הל' תלמוד תורה ד, ה):
לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים: "אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד" (משנה אבות ב, ה). במה דברים אמורים? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים: "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג ע"ב). לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה.
המקורות אינם סותרים. גם כשיש סיבה לכעוס על תלמידים שלא ממלאים את תפקידם ואינם לומדים כראוי, צריך המורה לעשות זאת באופן מכבד וראוי, שיהיה ניכר שהוא כועס עליהם מפני שהוא רוצה בטובתם ומעוניין לקדם אותם. המטרה היא "כדי לחדדם", כדי לעורר בהם את הרצון ללמוד ולהשקיע. התלמיד מצדו צריך לדעת שעליו לקבל את ההערה והגערה, ואדרבה, כך תתחדד אצלו השאיפה לדעת עוד, להעמיק ולדייק, וכדברי הגמרא בברכות סג ע"ב:
"ומיץ אף יוציא דם" (משלי ל, לג) - כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק - זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. "ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי שם), כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק - זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות.
במשנה (אבות ב, ה) נאמר "ולא הקפדן מלמד", וכך הסביר שם הרב ישראל ליפשיץ (תפארת ישראל – יכין):
מי שהוא קפדן וכעסן, אינו ראוי ומסוגל להיות מלמד לתלמידים או מורה לעדה, דמלבד שע"י הכעס יסתלק חכמת המלמד באותו שעה להסביר דבריו יפה (פסחים סו ע"ב) ויתבלבלו דעת משמיע ושומע, בלא זה איך ישגיח התלמיד על דברי שונאו, הוא הרב או המורה שהוא ככבשן אש היורה זיקים חצים ומות סביבו בזעף ובחימה? ואולם דברי חכמים בנחת נשמעים. ומה שאמרו חז"ל "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג ע"ב) היינו כשמתעצלים מלהשגיח יפה. וגם אז לא יעיר הרב כל חמתו, וכל שכן הדורש טוב לעמו, לא יהיה רק כזורק מרה, שכשיגיע אל השומע כבר נפסק הכעס מהמשמיע, שחובת הרב לרחם על הבלתי יודעים ועל התועים שבתלמידיו, בחיקו ישא עלות הנלאים, ובדברי חן ואהבה יקרבם תחת כנפי השכינה, למען יכירו כי אוהבם אמיתי הוא, המיעצם רק לטובתם. 4
בדרך החינוך המקובלת ממעטים המורים לזרוק מרה בתלמידים יום אף במצבים שבעבר נהגו כן.
הרב אלימלך בר שאול (ריח מים, עמ' 69-68), כתב על הדרך שבה צריכים ההורים לנהוג בילדיהם ובמיוחד בילדים בוגרים:
הורים, ובייחוד הורים מסורים ביותר, מצפים ליחס של כבוד מצד ילדיהם. ואמנם זוהי מצוות התורה: "כבד את אביך ואת אמך"; "איש אמו ואביו תיראו". גדולה וקדושה וחמורה היא מצווה זו, ואשרי מי שזוכה לקיימה כמאמרה, בשלמותה, בכל דקדוקיה וכוונותיה. אבל גם על ההורים ישנה חובת כיבוד כלפי ילדיהם שנתבגרו. זהו חלק ממצוות חינוך שההורים מצווים עליו. על ההורים לזכור שילדים שנתבגרו דורשים הכרה בבגרותם, ואינם רוצים שיוסיפו לראות בהם ילדים. ואם אין מכירים בבגרותם, או אפילו מתעלמים ממנה גרידא, הרי הם נוטים להוכיח את בגרותם על ידי התמרדות בדיבור או גם במעשה. וסופה מי ישורנה ומי ישערנה. על ההורים להכיר מיד בסימני בגרות גופנית ורוחנית של ילדיהם, להסתגל אליה ולהכיר בה, ולהוכיח הכרה זו להלכה ולמעשה. אז יוכלו מחדש להיות מחנכים טובים ונשמעים לילדיהם שנתבגרו. אשרי ההורים העומדים במאמץ זה בכל יכולתם, ואשרי הילדים הזוכים להורים כאלה. 5
הכבוד שמעניקים הורים לילדיהם או מורים לתלמידיהם, הם תנאי ותשתית לשיח מקדם ומחבר, שיאפשר חיבור וקשר טוב בין הצדדים, והמשך שיח חינוכי טוב.
ב. אב שהרג את בנו ורב שהרג את תלמידו בשגגה
הדוגמה בתורה לרצח בשגגה היא: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים יט, ה). הפסוק נדרש במשנה (מכות ח ע"א):
אבא שאול אומר: מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות. יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו.
רש"י הסביר שמטרת המכות היו להטותו לדרך אחרת, או ע"פ גרסת הב"ח, להטותו לדרך האמת. ע"י לימוד תורה ומוסר ניתן להטות בן או תלמיד לדרך האמת, לדרך הטובה, ולכן אם האב או הרב הכו את הבן או התלמיד והוא מת, וברור שלא התכוונו לתוצאה הקשה, יש לראות זאת כרצח בשגגה, ואף על פי כן הם פטורים מגלות.
הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סי' תקלד) הסביר את טעם הדין:
נראין לי הדברים פשוטים שזה מתכוין למצוה ומהשם משפטו יצא. ואין הכל הולך אלא אחר הכוונה. וכל המתכוין למצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו כאלו עשאה. ומשום כך פטרו האב המכה בנו והרב תלמידו שכל אלו מתעסקים במצוה.
תפקידו של אב ורב הוא לחנך, ואם קרתה תקלה שלא בכוונה, והילד נהרג בשגגה, הם פטורים מלגלות לעיר מקלט. הגמרא שם מבארת שהם פטורים אף אם הכו תלמיד שכבר למד ויודע: "אף על גב דגמיר - מצוה, דכתיב: 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך' (משלי כט, יז)". 6
במשנה הבאה, נאמר שיש מצב שבו אב שהרג בשוגג את בנו יגלה (מכות ח ע"ב):
האב גולה על ידי הבן.
על כך שאלה הגמרא:
והאמרת: יצא האב המכה את בנו? דגמיר. והאמרת: אף על גב דגמיר מצוה קעביד? בשוליא דנגרי. שוליא דנגרי, חיותא היא דלמדיה? דגמיר אומנותא אחריתי.
במקרה שהרג האב את בנו בשוגג בעבודתו ביער, האב גולה לעיר מקלט. במקרה כזה אין זה משנה אם אביו הרגו או אדם אחר. 7 המשנה מחדשת שאב אינו גולה כשהרג את בנו בשוגג כשלימד אותו תורה גם אם מדובר בבן שיודע, וכן אינו גולה כשלימד אותו אומנות, מקצוע חיוני לו לפרנסתו, שהרי זה מתפקידו. 8 אך אם לימד אותו אומנות אחרת שלא נצרכת לו לפרנסתו והרגו בשוגג, בכל זאת גולה. כך פירש זאת רבנו חננאל:
האב גולה על ידי הבן - כלומר אם הכה האב את בנו והרגו הרי זה גולה. ואוקמה שלא הכהו ללמדו תורה ולא מוסר אלא הכהו ללמדו אומנות, והוא דידע אומנות אחרת דכיון דאית ליה אומנות אחרת הא אית ליה חיותא, נמצא האב מכהו שלא ברשות לפיכך גולה, אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה.
המאירי שם סיכם את הנלמד משתי הסוגיות:
א. כל שהוא מייסרו בענין לימוד תורה ונתיבותיה, וכן כל מיני החכמה אפילו למד כל צרכו פטור.
ב. וכל שהוא מייסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה היא.
ג. הא באומנות אם למד כל צרכו, והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו, חייב.
ד. וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת לימוד שום דבר גולה, כגון שהיה מבקע עצים ביער אלא שזו לא הוצרכה ללמדה. 9
ג. הכאת בנים, תלמידים
1. בן או תלמיד בוגר
מסוגיה זו עולה שאם אב ומורה הכו את הבן או התלמיד, בהיותו במסגרת חינוכית, וכתוצאה מהמכה נהרג, הרב והאב אינם גולים. האם הכאת הבן או התלמיד היא דרך לגיטמית וטובה לחנך? בגמ' במועד קטן יז ע"א מסופר:
אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). דתניא: "ולפני עור לא תתן מכשול" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. 10
מכאן שבן גדול בוודאי שאסור להכות. הריטב"א (מועד קטן שם) מסביר שאין הכוונה דווקא לבן גדול מבחינת הגיל:
ונראים הדברים דלאו בבנו הגדול הכתוב מדבר, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו. כי אפילו לא יהיה בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו. אלא ישתדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא בגדול שכיח, כי הוא נקט בגדול. 11
לדברי הריטב"א בן גדול איננו דווקא גדול בשנים. גם בן צעיר, שמכה מאביו או מרבו תגרום לתוצאה הפוכה אסור להכותו. הוא יתריס ויתנהג בצורה שלילית עוד יותר. האב או הרב צריכים לשקול שיקול דעת כן ואמיתי האם באמת יש במכה תועלת חינוכית, או שאדרבה היא תגרום לתוצאה הפוכה.
בעקבות דברי הריטב"א הללו, כתב הרב אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך הכאה:
הנה כי כן, לא גדול גדול ממש, אלא אפילו קטן, כל שאינו יודע בו שהוא מקבל מרות כגון בדורות הללו דחוצפא יסגא, ובן בועט באביו לא ע"י הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה... וכל כי הא צריך דעת באב ואם ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה, ונהי שלא כל העתים שוות ופעמים שלא יוכל אב ואם להתאפק מלצוות את בניהם שום דבר ומלכעוס עליהם ולחרפם ולקללם, כי יחרקו שן ונמס לבם בראותם הבנים שעושים דברים שאינם מהוגנים, על כל פנים את אשר בכחם לעשות יעשו ויבחרו ברע במיעוטו.
הרב יעקב עטלינגר (ערוך לנר, מכות ח ע"ב ד"ה והאמרת) הסביר את הגמ' במכות ח ע"ב שהאב גולה מאחר שהכה את בנו הגדול:
לכולי עלמא אחר (=שמלאו לבן, לתלמיד) כ"ד שנה, אין מצוה לחנך ולהכות, ומטעם זה פסק גם כן בשו"ע (יורה דעה סי' רמ, כ) דאחר זמן זה אסור להכות לבנו, דעובר א"לפני עור" [ויקרא יט, יד] כדאמרינן (מועד קטן יז ע"א) באמתא דבי רבי... דלמא מתניתין דהכא איירי שהרגו בשהכהו לחינוך אחר כ"ד שנה... גם לפי מה דמתרץ דגמיר אומנותא אחריתא צריך לפרש כך דזהו גופא קמ"ל דאז אין מצוה להכותו, ואם כן הכא נמי הוי מצי למימר דקמ"ל דבהגדיל אין עוד מצוה.
הכאה שגרמה להרג בשגגה, פוטרת את הרב או האב מגלות, רק אם היה בה תועלת חינוכית. אך אם מלכתחילה לא נכון היה כלל להכות את הבן או התלמיד בשל גילו ובשל יכולתו להבין את אשר מצופה ונדרש ממנו גם מבלי להכות אותו, הרב והאב המכים וההורגים יגלו לעיר מקלט.
2. בן או תלמיד צעיר
במדרש רבה (שמות רבה [וילנא] פרשה א, א) נאמר:
"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, יד). בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר "חושך שבטו שונא בנו"? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו.
אין הוראה מחייבת להכות את הבן. ההוראה היא שלא להימנע מזה כשיש בזה צורך. יש מקום לכך במצבים מסוימים. בגמרא בבא בתרא כא ע"א מתוארת טיבה של מכה חינוכית:
אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא.
רש"י (שם ד"ה לא תמחייה):
ברצועות של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק.
מדובר על מכה קלה בלבד, וללא כל מטרה לגרום לו נזק. עיקרון זה דומה לאמור בתוספתא (בבא קמא [ליברמן] ט, יא), ביחס לאב או רב שהכו את הבן או התלמיד, מכה שהיא מעבר למכה קלה: "האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, וכולן שהכו ושהזיקו, הרי אילו פטורין. חבלו יותר מן הראוי להן, הרי אילו חייבין".
בגמרא (גיטין לו ע"א) מסופר על מלמד תלמידים שהכה אותם בחוזקה:
ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים, דהוה פשע בינוקי, ואהדריה רבינא, דלא אישתכח דדייק כוותיה.
רש"י הסביר:
דאדריה - שלא ילמד עוד תינוקות. דהוה פשע בינוקי - חובטן יותר מדאי. 12
כך פסק הרמב"ם הל' תלמוד תורה ב, ב וכן בשו"ע יורה דעה סי' רמה, י:
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו, ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה.
מה המטרה בהכאה קלה שכזו? הגר"א (אבן שלמה פרק ו) כותב:
מי שמונע מלייסר ולהכות את בנו על דבר שראוי ליסרו ומחפה עליו, הרי זה שונא את בנו כי לסוף יצא לתרבות רעה. אבל מי שאוהב את בנו לא די שמייסר אותו על הראוי לו, אלא שדורש עליו פן עשה נדנוד קל ומייסר עליו… וכל מי שאהבתו גדולה יותר תוכחתו מרובה.
כשמכה את בנו לא יכה אותו מכת אויב דרך כעס על העבר, רק כונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יעוול את דרכיו עוד. ולכן אל יכה אותו הרבה בפעם אחת, רק מעט מעט לפי דרכו ולפי הנאות לו. וכשרואה שרבה חמתו עליו לא יכה אותו כלל בעת ההיא.
וצריך להוכיח את הבנים הרבה בדברים רכים בדברי מוסר המתישבים על הלב והעיקר בחינוך והרגל הדיבור והמידות.
מדובר על מכות קלות, כדי להרתיע, או כדי שבעתיד ינהג אחרת, אבל לא מכות חזקות וכואבות. עיקר החינוך הוא לדבר עם הנער, לשתף וללבן איתו דברים, לבנות את אישיותו הרוחנית, מידותיו והתנהגותו, ולא להכותו. ניתן להכות מכה קלה במקרים חריגים, לא כדרך קבע, על מנת שהיא תיצור איזשהי טלטלה מחשבתית והתנהגותית אצל הבן והתלמיד ואז היא יעילה. למצבים נדירים כאלה יש ערך רק עם עשייה חינוכית, אך לא כדרך חינוכית מרכזית, ולא בשעה שהאב או הרב כועסים על הבן התלמיד.
הרב שמשון רפאל הירש (על יסודות החינוך, חלק ב עמ' סה) הצביע על תוצאה שלילית נוספת של הכאות:
אנו נהיה אחרונים להמליץ על עונשים גופניים... ובדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של הורים רק אם יחוש אותה בגופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל בהערותיו של המורה.
המכות משתקות ולא מאפשרות לתלמיד או לבן לחשוב ולהבין מדוע קיבל אותן.
ג. לא הקפדן מלמד
בעבר, ובכמה מקומות אף כיום, היה מקובל במסגרות החינוך בגיל הצעיר להכות תלמידים על התנהגות שלילית או עצלות בלימודים (תלמודי תורה, חדרים, "מארי" וכד'). גם בעולם הרחב מסגרות החינוך היו "קשוחות" יותר והיה מקובל ולגיטימי להכות. על פי התיאורים והסיפורים, המכות לא היו קלות אלא בהחלט כואבות ולעתים קרובות, תלוי כמובן במלמד, וברב, לא נשמרה כל כך ההדרכה שיש להכות את התלמיד או הבן שסרר, מכה קלה ולא כואבת ואכזרית. 13 כך למשל כתב הרב מנשה הקטן (שו"ת משנה הלכות, טז סי' סו):
מה שכתב הרמב"ם ובשו"ע דצריך להתנהג ברחמנות וברצועה קטנה ודאי כן הוא, וכבר אמר החכם "חנוך לנער ע"פ דרכו" והוא כל זמן שרוצה ושומע, אבל אם לא ירצה לשמוע אז משתנים הדינים... איברא דבגמ' מכות דף ח' הזורק אבן לרשות הרבים... אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו.
...הנה מבואר דאב הרודה את בנו ללמוד ולהדריכו בדרך ישרה כלשון לדרך האמת, אפי' מת תחת ידו הרי הוא פטור מגלות משום דעשה ברשות. ובאמת נראה דהכונה הוא דהני בגדר מצוה הוא ולא גרע ממצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו (כתובות פו ע"א), וזהו מה שכתבתי שמצות חינוך על האב ומצוה לרדות את בנו ולהכותו אפילו מכה רבה עד למות, כלומר אפי' אם יארע שימות הוא בכלל המצוה.
לדברינו אין הרמב"ם מבחין בין ילד שרוצה לשמוע לבין ילד שאינו רוצה. מה התועלת בלהכותו מכה רבה עד שימות? כמו כן, לא נזכר בסוגיה שמכים את הילד מכה רבה עד שימות, והאב או הרב אינם משמשים כבית דין על מנת להכות את בנם או תלמידם עד שתצא נפשו. זהו עיקרון שחל בתנאים מסוימים על בוגרים ולא על קטנים שלאו בני מצוה נינהו. 14
הכאת תלמיד ובן עלולה להסתיים בתביעה בבית דין, 15 והוצאת הילדים מרשות ההורים. בספרות הפוסקים בני זמננו ישנם מספר מאמרים ותשובות שעוסקים בפער שבין המקובל כיום שלא להכות כלל תלמידים וילדים, לבין הלגיטימיות שההלכה מעניקה להכות במקרים חריגים וקיצוניים הכאה קלה, לא כעונש ונקמה, ולא בשל כעסם של הרב והאב, אלא על מנת לעורר את הבן התלמיד שסרר, למחשבה והרהור מחודש על התנהגותו והליכותיו. 16
נתמקד בכמה תשובות שהשיב הרב משה פיינשטיין, בענייני חינוך ובאפשרות להכות תלמידים ובנים. חלקן עוסקות ממש באמור בסוגייתנו. בשתי התשובות הראשונות שיובאו לקמן, מורה הרב משה פיינשטיין מהי הדרך הנכונה בחינוך ילדים, ומהי הדרך הלא נכונה, בהקשר של הכאה פיזית (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן עו):
בדבר הצלחה בחינוך הבנים ליכא כלל בדבר, איך להתנהג, שתלוי לפי מדות הבן והבת שחנן אותם השי"ת. שיש שטוב לילך בתקיפות ויש שיותר טוב לילך ברכות ובנעימות. וברוב הפעמים בנעימות ורכות הוא יותר טוב, עיין ברש"י בפירוש החומש פרשת יתרו בנשים (שמות יט, ג: "כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה"), וכל שכן בילדים אף זכרים. כי אז מה שאומרים להילד הוא מקבל בשמחה, ומכיר שהאב והאם רוצים בטובתו אף בדעת קטנותו. וכשאומרים לו מה לעשות ומה שלא לעשות עושה ברצון, וכשגדל מעט עד שמבין דברי טעם מסבירין לו גם טעם לפי הבנתו. ועיקר החינוך צריכים לחנכו באמונה בהשם יתברך ובתורתו, ושכל דבר שנותנים לו הוא מתנה מהשי"ת, שאז יקנה אהבה להשי"ת ולאביו ואמו השלוחים משמים ליתן לו, ואז יעשה באהבה כל מה שיאמרו לו שכן הוא רצון השי"ת ולא יצטרכו לענשו רק לפעמים רחוקות, וכשיענשוהו יבין איך שהיה זה לצורכו ולטובתו.
התשובה נפתחת בכך שאין כללים אחידים איך לחנך, והדבר תלוי במידות ובהתנהגות של הבן והבת. לעתים צריך לנהוג בתקיפות אבל ברוב הפעמים מוטב לנהוג ברכות. יש להעניש רק לעתים רחוקות ובלבד שיובן מה פשר העונש, ושאכן העונש נובע מהרצון לחנכו ולהיטיב עמו.
בתשובה אחרת השיב הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר, ד, סימן סח), לזוג הורים שהתקשו בגידול הילדים, והיו מכים אותם בשל כך:
הנה מאחר שע"י הילדים שיחיו לאורך ימים יש לאשתך וגם למעלת כבודו צער גדול מגידולם עד שאתם מכים אותם, אף שמובן לכל שאין שום תועלת בהכאתם, ואדרבה זה עוד מוסיף על טרחת גידולם. שאם כן, הוא רק מעשה שטות דמחלת הנערוון (=מחלת עצבים), שבשביל זה אין יכולין להבליג על צערן ועושין דברי שטות אף של אכזריות על ילדיהם הקטנים בלא שום חשבון, ואף הידיעה שהוא איסור לאו על כל הכאה, דהרי אין זה לחינוך, וגם ברור שבהכאה בלא חשבון אלא מצד התמרמרות, יש לחוש גם לסכנה שלא יחושו אף להכות במקום שהוא סכנה גדולה.
אין שום תועלת במכות באורח קבע, הן מכבידות על גידול הילדים, והן עלולות לסכן אותם. ילד לא צריך לסבול מעצביהם הרופפים של הוריו. זה לא מקדם אותו ולא מחנך אותו כלל.
בתשובה אחרת, הורה הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה, ב, סימן קג), באלו תנאים מותר לרב או למורה להכות:
הנה בדבר מלמד שרוצה לענוש תלמיד אחד שהותרה לו כדאיתא במכות דף ח ע"א. ודאי הוא על כל פנים על דבר ברור שעשה התלמיד מה שצריך לעונשו ולא על חשד בעלמא. ואף שיש לו אומדנא לפי דעתו שנער זה עשה הדבר, לא שייך לשום אדם בעולם שיוכל לסמוך על גודל דעתו ולענוש אף עונש כל דהו בלא ידיעה ברורה דעדים, דאף דבר השוה רק פרוטה בעינן עדים, וכל שכן עונש הגוף דשוה יותר מממון. ולא עדיף המלמד במה שהתירו לו לענוש מבית דין, שעל חשד בעלמא אינו כלום לענוש. 17 ומה שאיתא במכות דף ח ע"א דאף בגמיר יכול לענוש, הוא דוקא אם אפשר לפי כשרונותיו ללמוד יותר בטוב ומתעצל לעיין היטב יכול לענשו, אף שבעצם הוא גמיר ואינו מבטל בזמן, דגם זה שמחסר בעיונו הוא עצלות וראוי לענשו, וזה ודאי הוא רק כפי דעת המלמד שזה נחשב כדבר ידוע לפניו מצד שהוא מומחה ויכול לדון בזה, כי הרי אי אפשר שיביא לפני בית דין לדון בזה... רב ומלמד עם התלמידים שהוא דבר המצוי בכל עת בינו לתלמידיו הוכרחו לסמוך על דעתו ונאמנותו לבד. אבל עכ"פ הידיעה לו צריך שתהיה ברורה ולא בחשדים בעלמא. ואם יש לו איזה ספק וחשד על אחד מהתלמידים באיזו דבר שלא כשורה צריך לדבר בדברי מוסר ודברים המקרבים לתורה ומרחקים מהדבר שחושד, וכשיודע בברור ויראה שיש צורך לענשו רשאי לענשו בישוב הדעת, ולא בכעס ורוגזה.
הרב והמורה הרי הם כדיין, וכמו שבית דין לא מכים רק על סמך חשד, כך המורה לא יכה אלא אם ברור לו שהתלמיד עשה מעשה רע ולא על סמך חשד בעלמא. וכשמכים זהו רק כשהנער יכול ללמוד טוב יותר ומתעצל, ביישוב הדעת ולא בכעס.
בתשובה נוספת חידד הרב משה פיינשטין את סמכות הרב והמורה להכות, ואת ההבדל בין סמכותו זו לבין סמכות האב להכות (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן ל):
והנה לעניות דעתי, פשוט שבמקל ובכל דבר שאפשר שיחלה התינוק כשמכין בו מכה גדולה בכוח, אסור להמלמד להכות התלמידים בו אפילו רק הכאה קלה, ואף לא להפחידם בעלמא שיכה אותם בזה. שלכן אסור להמלמד להחזיק מקל ביד, אלא צריך שיהיה מוכן אצלו רק הרצועה קטנה שהתירו להאב ומלמד להכות את התלמידים כשיפשעו ולא ילמדו כראוי (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה ב). ונכון הוא מה שהביא כתר"ה שהגאון ר' ראובן גראזאווסקי ז"ל כתב בשם הגרש"ז שהמכה במקל עובר בלאו דחובל בחברו, שהכוונה נראה שהוא אף שיכה בהמקל מכה קלה, דהא מאחר שאסור לו להכותו להתינוק במקל הוא כמו שמכה סתם לישראל שעובר בהלאו אף במכה קלה שלא הזיקו כלל. וגם מש"כ החיי אדם שהביא כתר"ה שיכנו רק בשבט וברצועה, וגם פשוט שמכות אכזריות אסור להכות אף בשבט וברצועה.
ולעניין זה שווין אב ומלמד. אך יש חילוק, דהמלמד אינו רשאי להכותו אלא בעניין הלימוד ומפריעי הלימוד, והאב רשאי להכותו גם על ענייני המידות וכדומה, וגם לפעמים על דבר קטן, כדאיתא במכות (ח ע"ב, ועי' באגרות משה, יורה דעה ח"א סימן קמ) אע"פ שגמיר איכא מצוה, וכמובן שהוא דווקא כשיש לו קצת טענה עליו אף שאין כדאי בשביל זה להכות, שהאב מותר והמלמד יהיה אסור בזה.
מותר למורה להכות מכה קלה אם התלמידים מתרשלים בלימוד, אך אם מכה מכה חזקה, עובר איסור תורה - חובל בחברו. לאב מותר להכות גם על התנהגות לא ראויה ולתיקון המידות, אך למורה רק במה שקשור ללימודים. 18
בכמה מקרים הורים שהכו את ילדיהם אף גרמו למותם. הרבנים הראשיים לישראל, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, יצאו בקריאה פומבית נגד תופעה (נתפרסמה בי"ג בכסלו תשנ"ב):
לאחרונה התרבו מקרים של אלימות כלפי ילדים שמיעוטם אף הסתיים במות הילד המוכה. עושי מעשים אלו פועלים כאילו לפי עקרונות היהדות ומתוך הבנה מעוותת של דברי רבותינו ז"ל: "חוסך שבטו שונא בנו" (ע"פ משלי כב, ו). יש מי שטועים לחשוב כי זוהי דרך היהדות. יש להדגיש כי אין זו דרכה של תורה, ומעשים ופשעים אלו הנם נגד עקרונות היהדות הפועלת ומחנכת מתוך אהבה, חיבה, קירבה, סבלנות וסובלנות כלפי ילדים, ומתירה רק: "שמאל דוחה וימין מקרבת", מתוך מגמה חינוכית.
"לא הקפדן מלמד" (אבות ב, ו). נעשה כולנו כל שביכולתנו לפעול במאור פנים, בלימוד ובהסברה ונמנע מצבים מיותרים של אלימות פיזית או אחרת. כל מי שבידו מידע כלשהו על ילד מוכה, חייב על פי דין להעבירו מידית לרשויות המוסמכות כדי למנוע חלילה פגיעה בגוף ובנפש ושפיכות דמים, רחמנא ליצלן. 19
כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נעם
בפתגם לחודש תמוז כתב הראי"ה קוק:
בין המצרים נגאל עם, ע"י מורים החמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים.
בחודש תמוז קוראים את פרשת חוקת. משה רבנו פונה לעם: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י) - הממרים את פי ה'. הפנייה החריפה הזו של משה רבנו לעם, הביאה אותו לידי חטא, במקום לדבר אל הסלע כפי שנצטווה, הוא היכה בו. בגלל זה נענש והוא לא זכה להמשיך להנהיג את העם בארץ ישראל.
הראי"ה קוק, השתמש במשמעות אחרת של המילה "מורים". אלו הם המנהיגים, מורי הדרך של העם, הנדרשים להגיב אחרת בעת משבר וצרה. בכעס או במכות לא מקדמים עם, וגם לא אדם פרטי, גם אם התנהגותו נוראה ושלילית. בגיל צעיר או בשלב מוקדם, כשאין בשלות להבין ולהתמודד שכלית ורגשית עם תהליכים, יש לעתים צורך לכפות ואולי אף להכות, וגם אז באופן חריג ולא כדרך נורמטיבית כפי שמלמדנו המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת חקת רמז תשסג):
"ודברתם אל הסלע", והכיתם לא נאמר. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל, בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור. אבל עכשיו: "ודברתם אל הסלע". שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע.
חטא מי מריבה הטביע חותמו על עולם החינוך, על יחסי מורים ותלמידים, הורים וילדים. כך כתב הראי"ה קוק (אורות הקודש ד עמ' תק):
שורש כל זה הוא חטא מי מריבה וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאו הכאה בסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה, נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום אהבה בסופה (קידושין ל ע"ב), אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד.
תכונת הכעס וההקפדה בעולם החינוך, מקורה בחטא מי מריבה. אבל היא לא הדרך הנכונה. להלכה נפסק שאין להכות את התלמידים בימי בין המצרים (שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנא, יח), ואפשר להבין מכאן, שרצוי לנהוג כך כל השנה, ולאורך כל שלבי החינוך. הנהגה חינוכית קבועה המושתת על המקל והפחד, מעצבת אנשים חלשים וקטנים חסרי חוט שדרה אישי, וחסרי מעוף וכוחות יצירה. לעומת זאת, שיח ודיבור, מתן אמון, העצמת הצדדים החיוביים, היא זו שתביא בטווח הארוך להוצאת מים מהסלע, שפע של כוחות חיוביים וטובים: "שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע".
ההכאה אפיינה את השלב הראשוני - היציאה ממצרים, ומאפיינת את לימוד התורה בגלות, תורת בבל: " 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם, ולאחד קראתי חובלים' (זכריה יא, ז). נעם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. וחובלים - אילו תלמידי חכמים שבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד ע"א). תיקון מידת הכעס וההקפדה שבחינוך הוא בשינוי הדרך. כשהעם קרב לארץ ישראל נדרש ממשה לדבר, וזו דרך החינוך בארץ ישראל בכלל, וכפי שכתב בהמשך הראי"ה קוק (אורות הקדש שם):
שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברוחבה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, על ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבוא מרחוק מאפסי ארץ לשם ה' צבאות אלוקי ישראל המלך שהשלום שלו.
הנהגה ארץ ישראלית - הוראה וחינוך בדרכי נעם ולא במקל חובלים, היא זו שתביא לגאולת העם, ולעולם כולו.
כאמור, מותר להכות מכה קלה, אך החינוך בשיחה ובדיבור ישיר עדיף. בגמרא בברכות ז ע"א נאמר:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב, ט). וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: "תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י).
מה המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש? מה ההבדל בין יותר מכמה מלקויות ליותר ממאה מלקויות? הסביר הראי"ה קוק (עין איה, ברכות, א, עמ' 31):
ר' יוחנן אמר יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות - כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נעם . והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלה שנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.
ריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות, שנאמר: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה' (משלי יז, י). נראה שהוסיף על דברי ר' יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקויות. דיש שני ענינים בחינוך המוסרי. יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמידות טובות. ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו. והנה ר' יוחנן אמר יותר מכמה מלקויות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהיה ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאילו נכהו, ועל ידי זה נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים.
וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות, הכונה אפילו בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי באדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העיר דרכם. רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראוים להכיר ערך המרדות שבלב.
חינוך בשכל ובהכרה, עדיף מחינוך מאיים, כשאב או מחנך מנסים לחנך בכוח ובניצול מעמדם. גם במעשה החינוכי היום יומי, ואף גם במצבים חריגים, הדיבור וההבנה השכלית טובים ויעילים יותר. לכל אדם יש הבנה בסיסית כיצד ראוי להתנהג ודברים מתאימים ונכונים יעלו אותו ויקרבו אותו לדרך הנכונה.
סיכום
ממכלול המקורות העוסקים באפשרות להכות בן או תלמיד, עולה שאין לאב או למורה להכות אלא הכאה קלה ולא חזקה, ורק במקרים חריגים, ואם בכל זאת מת הבן או התלמיד מחמת המכה החינוכית, האב או המורה אינם גולים לעיר מקלט. אמנם קשה להבין איך מכה קלה גרמה להריגה, אך אם בכל זאת קרה מקרה כזה, הם אינם גולים, כי לא הייתה להם כוונת זדון אלא לשם חינוך. מאחר שאסור לאב ולמורה להכות מכה כואבת ואכזרית, אם הכו כך וגרמו למוות, יהיו חייבים גלות.
דרך החינוך הברוכה והנכונה היא בדרכי נעם ובכבוד, העצמה ושיח משותף.
דרך החינוך הברוכה והנכונה היא בדרכי נעם ובכבוד, העצמה ושיח משותף. היא הדרך להצמיח נער בוגר בעל אישיות וחוסן עצמי. ע"פ מקורות ההלכה, האפשרות הניתנת לאב או למורה להכות אלא הכאה קלה ולא חזקה, והיא רק במקרים חריגים ביותר. החינוך מתוך רצון והבנה, בשמחה ובמאור פנים, היא הדרך להצמחה ובנין של אישיות בעלת כוחות ועוצמות חיוביים.
^ 1.בשולחן ערוך יורה דעה סי' רמב, א, כתב: "חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו".
^ 2.לפני שמשה רבנו עלה להר לקבל את הלוחות הוא אמר לזקנים: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם" (שמות כד, יד). הרמב"ן שם פירש באותו כיוון: "ואמר 'לנו', דרך כבוד לתלמיד, כאשר אמר 'בחר לנו אנשים' (שמות יז, ט), וזה פירוש נכון". וכן מופיע בתוספתא ברכות (ליברמן) ד, יח: "שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנאמר: 'פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו'. שקל עבדו בו".
^ 3.כך פסקו גם הטור והשולחן ערוך יורה דעה סי' רמב, לג.
^ 4.הרב יאיר בכרך, שו"ת חוות יאיר סימן קנב נשאל: "אחר דדברי חכמים בנחת נשמעין ונאמר במשנה 'יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך', איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס?". בתשובה שם הוא הסביר הסברים נקודתיים לכל דוגמה ומבט כולל על העניין. הרחבה רבה בעניין זה ראה: הרב פרופ' נריה גוטל, "זרוק מרה בתלמידים - מדיניות חינוכית מחייבת", תחומין, כו (תשס"ו), עמ' 261-252. הוא דן שם בקשרי רב ותלמיד במקורות וכן בתשובת החוות יאיר, וכן בהנהגתו של הרי"ד סולובייצ'יק ומשפחתו.
^ 5.להלן מספר התייחסויות של רבנים בני דורנו בפרטי הלכות הקשורות לכבודו של תלמיד. הרב יעקב ישעיהו בלויא, פתחי חושן חלק ד פרק טו סעיף ד כתב שיש להיזהר מלבחון תלמיד אחד בחינת פתע (=שלא למטרת לימוד) שמא יכשל בתשובתו ויצטער; הרב יצחק זילברשטיין, "פסקים והוראות", מוריה, רסה-רסו (כסלו תש"ס) עמ' סג כתב שילד שמתרשל בלימוד אסור בשום אופן לבייש כגון להורידו לכיתה נמוכה, וברוב פעמים זה מזיק. העיקר לחנכו בדרך כבוד. אמנם ראה: "תלמיד שמותר לביישו", חשוקי חמד - כתובות עמ' תס, שם אישר הרב זילברשטיין את הנהגתו של מורה שהנהיג בכיתתו לבייש תלמיד שמאחר לתפילה.
^ 6.הרב ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, מכות פ"ב מ"ב אות יח הבחין בין האמור אצל אב - הכאה, ואצל רב - רדייה. רדייה היא לשון ממשלה. ועם זאת שהרב מכה את התלמיד שיהיה כפוף לו, אין לומר שלטובתו הוא עושה. אב המכה את בנו, אפילו לא בשעה שהוא לומד איתו אלא כדי שישמע מה שרבו ומוריו מלמדים אותו, אינו גולה. ראה עוד: הרב יהודה הרצל הנקין, "החרמת חפצים מתלמידים", תחומין, ח (תשמ"ז), עמ' 202-186, ובעיקר פרק ט.
^ 7. תוס' ד"ה והא אמרת, רמב"ן, מאירי, ועוד.
^ 8.רש"י כאן הפנה לגמ' בקידושין ל ע"ב האומרת שחובה על האב ללמד את בנו אומנות.
^ 9.דוגמה נוספת לרצח בשגגה, נמצאת בתוספתא מכות ב, ו ובהרחבה בתלמוד ירושלמי מכות ב, ד: "ישב לו על גבי מיטה ביום, ואין דרך התינוק לינתן על גבי מיטה ביום, גולה (=כי לא היה צריך להעלות על דעתו שהתינוק שם). בלילה, ודרך התינוק הנתון ע"ג מיטה בלילה, אינו גולה (=זהו קרוב למזיד כי היה לו לחשוב על כך). ישב לו על גבי עריסה ביום, ודרך התינוק לינתן על גבי עריסה ביום אינו גולה בלילה, ואין דרך התינוק לינתן על גבי עריסה בלילה, גולה". דברי הירושלמי הללו, הובאו בדיוני הפוסקים במקרים טרגיים, כגון שהאם לקחה בלילה את בנה על מנת להניק אותו, והיא נרדמה ומחצה את התינוק למוות. ראה: שו"ת חתם סופר חושן משפט סי' קפד; רבי יואל סירקיש, (הב"ח), "על דבר אשה שהמיתה תינוק בשוגג", (מכתב יד), פנים מאירות, ח (תשמ"ב) עמ' ג – ד; אפרים אלימלך אורבך, "על גרימת מוות בשגגה ומוות בעריסה", אסופות, א (תשמ"ז), עמ' שיט–שלב.
^ 10.ראה במקבילה בירושלמי מועד קטן ג, א: "חמת חד סופר...".
^ 11.ראה גם, הרב יחיאל יעקב וינברג, שו"ת שרידי אש, ב סי' מט עמוד תצ: "מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כת"ר את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באמרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות".
^ 12.כך פירש רש"י גם במכות טז ע"ב. בבכורות מו ע"א כתב רש"י: "פשע בינוקי - מלקה אותן ומתים". הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר כב, סי' נט, ב הסביר שהוא הכה אותם יותר מדי חזק וזה גרם אחר כך למיתתם או שהמכות היו חזקות מאוד כאילו הוא הורג אותם. רבינא החזירו לתפקידו לאחר שעשה תשובה והבטיח שלא ינהג כך יותר. הכאה מוגזמת וחזקה היא עילה לפיטורי מורה. ראה: ירושלמי מועד קטן ג, א שרב אחא נידה מלמד כזה; שו"ת רב נטרונאי גאון, סי' רנו; רמב"ן בבא מציעא קט ע"א, ועוד. הרב יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב ג סי' קמ פסק שמלמד שחבל בתלמיד פטור מנזק, צער, שבת ובושת, אך חייב בריפוי כדי שלא יהיה רגיל לעשות כן. אך הרב משה קובעלנץ, שו"ת קרית חנה סימן כב חלק עליו ואמר שמלמד פטור כשהכה ברצועה סתם, אך לא כשמכה אותו מכה חזקה. תשובות אלו הובאו בפתחי תשובה, יורה דעה סי' רמה ס"ק ד. בערוך השולחן חושן משפט סי' תכד, יז כתב שהכול תלוי בשיקול בית הדין. ראה עוד: אברהם שיינפלד, נזיקין, עמ' 130.
^ 13.על הנוהג שהיה מקובל במספר קהילות בעם ישראל באשר להכאת תלמידים, ראה: שמואל גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, עמ' 513-511.
^ 14.ראה בדבריו, גם בשו"ת משנה הלכות חלק טז, סי' נח, שם הוא אכן מגבה הורים המכים אף מכה רבה את בניהם. אך אין זו כוונת הרמב"ם והשו"ע.
^ 15.על חוק מדינת ישראל האוסר לנהוג באלימות מול תלמידים ועל פסקי דין בעניין, ראה: שמואל גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, עמ' 492-481, 547-546.
^ 16.ראה: הרב ראובן אוחנה, "הכאת תלמידים לאור ההלכה ובמבט חינוכי", אור תורה, שיד (תשנ"ד), עמ' תסט – תעג; הרב אברהם שרמן, "אלימות הורים ומורים", תחומין, טז (תשנ"ו), עמ' 168-160; הרב יצחק לוי, "הכאת ילדים [תגובה], תחומין, יז (תשנ"ז), עמ' 159-157; הרב אליהו שלזינגר, שו"ת שואלין ודורשין, ד סי' סז (תשובה ליצחק קדמן - יו"ר המועצה לשלום הילד); אברהם שיינפלד, נזיקין, עמ' 131-129; הרב נריה גוטל, "הכאת תלמידים", שנה בשנה (תשס"ב), עמ' 190-169; הרב דוד אריאב, לרעך כמוך, חלק ד, עמ' 204-190; הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, צנעת אדם, עמ' 316-315.
^ 17. בית דין יכולים להכות קטנים כשעברו עברות, כשברור להם שהוא הזיק או גנב, וכשיש צורך בזה כך כותב הרמב"ם הל' גניבה א, י: "ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין".
^ 18.הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק א סימן עו, נשאל: "האם מותר להכות לצורך חינוך?". ותשובתו: "נראה לי שהכל תלוי באופי החינוכי של האדם, המקום ותנאי הסביבה וכד', ולא תמיד החינוך במכות אף שמותר בהלכה, משיג את המטרה. ולכן נמנעו מלציין עד איזה גיל מותר להורים להכות את בנם, וטוב יעשו הורים שנתקלים בקושי חינוך להתיעץ עם רב".
^ 19. "קריאת הרבנות הראשית נגד הכאת ילדים", שו"ת הרב הראשי, חלק א, עמ' 117 [הרבנות הראשית לישראל – 70 שנה, חלק ב עמ' 578].
הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 529-512
הקמת מסגרות חינוך לתלמידים עם צרכים מיוחדים
פרק כז
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
גבולות ההוצאות הכספיות של הורים על שכר לימוד ילדיהם
פרק ל
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
חובת האב ללמד את בנו תורה ומקצוע
פרק כה
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
מסגרות חינוך ציבוריות ואליטיסטיות
פרק כו
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
אנחנו בצד של החזקים!
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?
הלכות שטיפת כלים בשבת
כל ההתחלות קשות
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הלכות נתינה בפורים
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
החשיבות של לימוד אמונה