ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

פסח – הלכות בני מלכים

*מלך לא גוזר רק על העם ועושה, אלא גם על המקום ועושה. לכן אומרת הגמרא כי סדר התפילה הוא שאחרי ברכת "את צמח דוד" באה ברכת "שמע קולנו", כי מלכות דוד גורמת שהתפילות יישמעו. *אנו חוצים את המצה לפני ההגדה ולא לפני האכילה, כי חשוב לנו להראות לילדים שלנו את האוכל המועט והמצומצם שאכלנו במצרים, בדומה למה שהיה במחנות ההשמדה של הגרמנים.
לחץ להקדשת שיעור זה
מהי מנהיגות נכונה?
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ
עם ישראל צריך מנהיגים שיכולים לראות את הנולד, מנהיגים חכמים. "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קהלת ב יג-יד). שלמה שהיה מלך חכם זכה "וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן הָאֱלֹהִים בְּלִבּוֹ" (דברי הימים ב ט כג).
המנהיג ההפוך הוא המלך העיוור שאינו רואה למרחוק, ממש כמו ראייה בחושך. על זה אומרת הגמרא "כִּדְדָרַשׁ הַהוּא גְּלִילָאָה עֲלֵיהּ רַב חִסְדָּא: כַּד רָגֵיז רָעֲיָא עַל עָנָא, עָבֵיד לְנַגָּדָא סַמּוּתָא" (בבא קמא נב ע"א). דרש גלילי אחד לפני רב חסדא: כאשר כועס הרועה על הצאן, הוא שם עז עיוורת בראש העדר "ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה, כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל, ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין". שמפילים את העם למהמורות ומכשולים.
זנב שמוליך את הראש
כך מביא הבן איש חי (כי תבוא) על מנהיג שלא יכול לראות למרחוק ומביא נזק גדול לכל העם שהולך אחריו. כך הוא מביא על הפסוק שמדבר על מנהיגים ואומר: "וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א יג) – ראש שיש בו אשם. "למה הדבר דומה? לנחש שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מהלך תחלה, אני אלך תחלה. אמר לו: לך, והלך, ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה, מצא אש והשליכו לתוכו, מצא קוצים והשליכו לתוכן, מי גרם לו? על שהלך הראש אחר הזנב. כך כשהקטנים נשמעין לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה, ובשעה שהם הולכים אחר הקטנים נופלים על פניהם".
מלך גוזר והקב"ה מקיים
החידוש של המדרש הוא שכאשר "הקטנים נשמעין לגדולים, הם גוזרים לפני המקום והוא עושה". מלך לא גוזר רק על העם ועושה, אלא גם על המקום ועושה. לכן אומרת הגמרא כי סדר התפילה הוא שאחרי ברכת "את צמח דוד" באה ברכת "שמע קולנו", כי מלכות דוד גורמת שהתפילות יישמעו. "וכיון שבא דוד באתה תפלה שנאמר 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי'" (מגילה יח ע"א).

סומים לעומת עיני העדה
דוגמה לסמיות עיניים של מנהיגים הייתה לפני מלחמת יום כיפור. באותם ימים רווחה הדעה בממשלה ובמטכ"ל כי אחרי התבוסה במלחמת ששת הימים, אין סיכוי שהערבים יפתחו במלחמה. כולם, ביחד עם גופי המודיעין, היו מסונוורים מהניצחון ולא ראו דבר, ומי ששילם את המחיר הנורא של אלפי הרוגים היה עם ישראל.
אותה סמיות עיניים הייתה גם לחותמי הסכמי אוסלו, שהרשו לערפאת להיכנס לארץ ישראל עם עשרות אלפי מחבלים חמושים. הם האמינו שהמחבלים הרצחניים יילחמו למען עם ישראל במחבלים אחרים "בלי בג"ץ ובצלם". התוצאה הייתה אוטובוסים מתפוצצים. אבל רבין וחבריו סירבו לפקוח את העיניים, המשיכו להפריח סיסמאות על שלום שעושים עם אויבים וניחמו אותנו שההרוגים בפיגועים הללו הם קרבנות השלום.
אותו עיוורון היה למנהיגים שחשבו כי ההתנתקות תציל חיים, נקבל תמיכה בינלאומית והערבים לא יעזו לירות טיל אחד. אבל החמאס עלה, ומאז ירו עלינו 21,646 טילים, גארדים ופצצות מרגמה. נחפרו מנהרות שדרכן נחטף גלעד שליט, ובתמורה לשחרורו יצאו מן הכלא מחבלים עם דם על הידיים. מאז נאלצנו לצאת פעמיים למלחמות עם העזתיים שלא הוכרעו, והוקמה ועדת גולדסטון שהוציאה עלינו שם רע בכל העולם. הכל סמיות עיניים של מנהיגים.
לעומת המנהיגים הסומים היו לעם ישראל מנהיגים בבחינת "עיני העדה", שראו את העתיד בעין פקוחה למרחוק וצדקו. ביניהם רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, הבית יוסף והאר"י, החיד"א ואור החיים הקדוש. כמותם היו המנהיגים שעלו לארץ ישראל כשהייתה שממה והאמינו כי הם משקיעים בארץ שתהיה "זבת חלב ודבש" וצדקו.
מצורע – מלך ומנהיג שטעו
משה, אהרון ומרים – מנהיגים גדולים ומצורעים
צרעת היא מחלה של מנהיגים שטועים. כך אנו מוצאים בתורה רק שני אנשים שהתורה מזכירה את היותם נגועים בצרעת: משה, הרועה הנאמן של ישראל, לוקה לרגע בצרעת בשעה שהוא מסרב לגאול את ישראל ממצרים, ומרים אחותו לוקה לרגע בצרעת כאשר היא נכשלת ומדברת לשון הרע על משה. הגמרא אומרת כי "אַף אַהֲרֹן נִצְטַרֵעַ", כששמע ממרים לשון הרע ולא מחה. דִּכְתִיב: "וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצוֹרַעַת". תָּנָא, שֶׁפָּנָה מִצָּרַעְתּוֹ (שבת צו ע"ב). הא למדנו ששלושת המצורעים לרגע הם משה, אהרון ומרים. שלושת המנהיגים הגדולים.
פרעה – טעה והצטרע
הגמרא מספרת על מנהיג נוכרי שהצטרע ושמו פרעה, אבל הוא לא ניסה להבין את הטעות שבגללה הוא לוקה בצרעת. מי שכן מבין את הטעות ומתרפא מצרעתו זו בתיה בתו שמבינה את משמעות הצרעת שלקתה בה, מצילה את משה ומתרפאת מצרעתה. כמותו הייתה צרעת גם בנעמן שר צבא ארם שחטא בחטא היוהרה ומצטרע, יורד מגאוותו טובל בירדן ומתרפא.
גיחזי ובניו – ניצל והצטרע
גיחזי הצטרע עם שלושת בניו אחרי שניצל את מעמדו בבית אלישע הנביא וניסה להשיג הנאות כלכליות מנעמן כאילו בשביל אחרים. "הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים" (מלכים ב ה כב), הוא מנצל את הנשים שפנו לאלישע הנביא "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ". אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שֶׁאֲחָזָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ (ברכות י ע"ב).
כמעט משיח – וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ
גם עוזיה היה מלך שטעה והצטרע. מלך עוצמתי "הוּא בָּנָה אֶת אֵילוֹת וַיְשִׁיבֶהָ לִיהוּדָה"; ירא שמים – "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"; מצליח – "וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹקִים"; מנצח – "וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹקִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים"; מבצר את ירושלים – "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם"; משקיע השקעות נבונות בכלכלה ובחקלאות - "וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים, וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה"; בונה צבא גדול – "וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה"; 307,500 חיילים. צבא מצויד היטב – "וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים"; צבא מתוחכם ומדויק – "וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק".
במקום לרומם את ישראל הוא לקח את מלכותו למקום שלילי: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בה' אֱלֹקָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" והתוצאה כמו אצל כל מנהיג שחוטא – צרעת. "וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב כו).
משיח שלא בא – מצורע
מכאן נבין את הגמרא בסנהדרין (צח ע"ב) שאומרת כי שמו של משיח הוא "חִוְּורָא דְּבֵי רַבִּי", והסביר שם רש"י כי משמעות השם היא המצורע של בית רבי. והסביר המהר"ל (חדושי אגדות סנהדרין, רלה): "כי כל מעלה עליונה קודם שהיא יוצאת לפעל נקראת צרעת". ובספר הליקוטים להאר"י ז"ל (תזריע - יג. ובשער המצוות שם) הביא משם הזוהר שהצרעת נקראת "מכתש סגירו". מכתש סגור. ופירושו בזוהר שהוא "סגירו דנהירו עילאה דלא אתגלי", אור עליון שסגור ולא מתגלה. ותפקיד הכהן לגלותו אותו.
הלכות ליל הסדר – להרגיש בני מלכים
יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו
הלכה ראשונה שנועדה להקנות לנו את ההכרה שאנו בני מלכים היא זאת שמובאת בשולחן ערוך: "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות. הגה: ואפילו עני שאין לו כרים, ישב על הספסל" (תעב ס"ע ב). והסביר כה"ח בשם הב"ח: "הטעם לפי שאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים" (תעב ס"ק ט). לכן הוא צריך לשבת כמו בן חורין ליד השולחן הנאה.
הנוי החיצוני הזה הוא אחד מסימני המלוכה, כמו יוסף הצדיק שנאמר בו כשהומלך "וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בראשית מא מב). כן נאמר במרדכי שהומלך "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (אסתר ח טו). כן ביקש ה' ממשה שבני ישראל ילבשו בגדי מלוכה בעת יציאתם ממצרים. "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב לה). וכך אנחנו נוהגים בליל הסדר כדי להרגיש בני מלכים.
מוזגין לו כוס ראשון – דרך בני מלכים
עוד כתב השולחן ערוך (תעג א) "מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו". והסביר הרמ"א שהמטרה היא להרגיל את היושבים בסעודה שהם בני מלכים "ובעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות". וכתב הרב הררי שליט"א בשם מרן הרב אליהו זצוק"ל כי ראוי לעשות כן לכל היושבים בסעודה, שכולם חייבים להרגיש בני חורין ובני מלכים (מקראי קודש סדר פרק ד יג).
והכוסות צריכין שטיפה והדחה
כדי ליצור את הכבוד הראוי צריך לשטוף את הכוסות בין כוס לכוס. "והכוסות צריכין שטיפה והדחה דכוס של ברכה הן" (כה"ח תעג ס"ק א). ולדעת חיי אדם "אם הם נקיים אין צריך שטיפה והדחה בין כוס לכוס אלא סגי בשטיפת כוס הראשון". אמנם לדעת הזוהר הקדוש "כוס של ברכת המזון צריך הדחה ושטיפה אפילו אם הוא נקי". לדעתו של כה"ח כך צריך לעשות בכל כוס וכוס שאינן נקיות אחרי ששתו בהן פעם ראשונה. ויכול אדם לשים לידו בקבוק מים לשטיפה זו.
יין משובח
כדי שנרגיש בני מלכים צריך לחזר אחרי יין משובח. "מצוה לחזור אחר יין אדום, אם אין הלבן משובח ממנו" (תעב יא). במקום אחר (רד ה) כתב השו"ע כי ביין חלש אי אפשר להוסיף אפילו רבע מים כי טעם היין לא יורגש כיין אלא כטעם בלבד. לכן לא כדאי לברך על מיץ ענבים שחציו מים, אין בו טעם של יין אלא של מיץ ממותק חלקית "קיוהא בעלמא הוא, ואינו מברך אלא שהכל". רק ביינות חזקים אפשר לשים עד חצי מים, ודבר זה מורגש היטב בטעם. בישיבות, בבתי מלון ובאולמות מביאים בדרך כלל לקידוש מיץ ענבים שמהול בחצי מים (במקרה הטוב) ואי אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן. המתארחים במקומות כאלה טוב יעשו אם יבקשו יין אמיתי או שיביאו איתם יין אמיתי.
(יש לשים לב כי על מנת להטעות את הציבור הם כותבים על מיץ הענבים המהול במים "100% טבעי", שזה אינו שקר שהרי גם מים זה טבעי. ואין זה אלה רק חצי יין במקרה בטוב. עוד כותבים עליו "כשר לברכת בורא פרי הגפן אפילו לשיטת בית יוסף" אף שאין הדבר כך).
ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות
ההלכה אומרת שאדם חייב להרגיש בן חורין ושמח אפילו אין לו כסף. "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות". גם את הילדים צריך להרגיל בכך (שם ס"ע יג-טו). והגמרא מספרת על רבי יהודה שהיה צריך לקשור ראשו הכואב מפסח עד עצרת בגלל ששתה ארבע כוסות יין. ולכאורה יש לשאול: למה שימכור עני את רכושו ולמה שישתה אדם אם ראשו כואב? הרי זה לא משמח אותו. התשובה היא שאנחנו חייבים לאלף את עצמנו להיות שמחים, להיות בני חורין ולחוש כבני מלכים. אפילו אם זה קשה. כי גם לצאת ממצרים היה קשה.
הסיבה דרך חירות
אחת הדרכים להרגיש כבני המלכים היא ההסיבה. כך מסביר הרמב"ם את החובה להסב כחלק מהחובה לזכור שהניסים נעשו לנו. "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו" לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות" (חמץ ומצה ז ו-ז). ללמדך שהחירות היא לא רק זכר לניסי גאולה שהיו בעבר, אלא שמחה וחירות ומלכות בגלל מה שקורה בדורנו.
על כן חשוב לאמן את הילדים וללמד אותם איך מסבים בדרך חירות ולא בצורה מאולצת. בדרך טבעית ונינוחה כמו בני מלכים, ולא כמי שמשחק אופן חיים של בני מלכים. וראוי שעורך הסדר ישתדל לתת לאנשים תחושה וחשיבות של מלכות, וגם ידגים לכל אחד מהנוכחים איך שותים יין בהסיבה דרך חירות.
וישתה כולו או רובו
חלק מהשמחה היא לשתות את היין, וכתב בשולחן ערוך (תעב ט) "וישתה כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות, שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות". לפי הדעה הראשונה צריך אדם לשתות רוב רביעית. ולפי הדעה השנייה צריך לשתות רוב כוס אפילו היא כוס גדולה. והלכה היא כמו הדעה הראשונה, שמספיק רוב רביעית ולא חייב רוב כוס. אבל כדי שלא להיכנס לספקות ישים לפניו כוס יפה אבל לא ענקית שלא יצטרך לשתות את רובה לדעה השנייה בשו"ע.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים
לפני הטבלת הכרפס נוטלים ידיים, וכיוון שהנטילה איננה לצורך אכילת המצה, היא נעשית בכלי בלי ברכה. כדי שאדם יתחייב בנטילה בלי ברכה על ההטבלה של הכרפס, צריך שיהיו בקערה שמטבילים בה גם מים ולא רק מיץ לימון, כיוון שמיץ לימון לא מחייב נטילה. לכן מטבילים במים מלוחים או במיץ לימון עם מעט מים.
בדרך כלל אנו נוטלים פעם אחת בכל ארוחה. בלילה הזה אנו נוטלים פעמיים, כיוון שאוכלים את הכרפס שהוא חלק הסלטים לפני הנטילה על הלחם. ורק בפסח זה מחולק כך שאוכלים את הסלט והכרפס במנותק מהארוחה, כל זה בגלל שאנו רוצים להסביר לכל השומעים על אכילת מצה בפסח לפני שאנו אוכלים אותה. וההסבר הוא ההגדה. לכן יש הפרש בין הקידוש והכרפס שבתחילת הארוחה לבין אכילת המצה. ולכן יש שתי נטילות.
כרפס נקי מחרקים
בתור כרפס יש אוכלים פטרוזיליה ויש אוכלים תפוחי אדמה או ירקות אחרים, ובאמת הראוי ביותר הוא סלרי. אבל אם אין סלרי אפשר לאכול ירק אחר. ואם בסלרי יש חשש מחרקים אפשר לאכול רק את הקלח שאפשר לבדוק אותו בקלות יותר מהעלים.
אם אדם מתארח אצל חבר שלא מקפיד לקנות ירקות עלים נקיים מחרקים, כדאי להביא למארח כמה חבילות של סלרי וחסה ממקומות כשרים, כדי שלא תיגרם אי נעימות ביניהם.
חציית המצות והדגמתן – להזכיר את מחנות ההשמדה בגולה
אנו חוצים את המצה לפני ההגדה ולא לפני האכילה, כי חשוב לנו להראות את המצה בכל ההגדה ולהראות לילדים שלנו את האוכל המועט והמצומצם שאכלנו במצרים, בדומה למה שהיה במחנות ההשמדה של הגרמנים. מנה מצומצמת כל כך שבגללה כל הזמן היינו רעבים. חשוב שידעו כי בגלות הזאת בקושי היינו חיים. כך היה גם ברוסיה ובאוקראינה, כך חי רוב העם בעוני כאלפיים שנה. עשירים כמו רוטשילד היו רק מעט, ובדרך כלל נתנו בהם הגויים את עיניהם ושדדו את רכושם. לכן תיקנו חכמים במקומות רבים, בעקבות תקנות רבינו גרשון מאור הגולה, שיהודים לא יתהדרו ולא ילבשו בגדים נאים שלא לעורר את קנאתם של הגויים.
במקומות שלא נזהרו בכך בא עלינו גירוש כמו בספרד ובפורטוגל ובמדינות רבות, גירוש שהיה שוד ענק של בתים ורהיטים ושדות ופרדסים. כך היה ברוסיה ובאירופה, והשיא הנורא היה בשואה שכל רכוש היהודים באירופה נשדד בידי הרשעים.
ההדגמה של חצי המצה שאכלנו היא חשובה מאוד, כיוון שאחרי יציאת מצרים היו אנשים שרצו לחזור אליה ותיארו אותה בצבעים ורודים. ממש כמו הפרסומות שמעודדות אנשים לקחת אזרחות של ספרד או פורטוגל ומשכיחות את השוד הנורא שהם עשו לנו. יש אנשים שמספרים לנו כמה טוב בגרמניה, או כמה יראת שמים הייתה בישיבות של פולין. הם משכיחים את כל הרוע שמיליונים של יהודים נרצחו במשך שנות ההיסטוריה, ומדגישים רק את חסרונות ארץ ישראל כמו המרגלים. לכן צריך האב להראות לבן שלו כל משך ההגדה את חצי הפרוסה היבשה ולהסביר לו שזה מה שהיה עם היהודים במצרים וזה מה שהיה בכל 1900 שנות הגלות, פרט לאנשים בודדים שהעשירו.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא
כשמגיעים להלל מכסים את המצות, כי שם אנו רוצים להדגיש את השמחה. התחלנו בגנות ורוצים לסיים בשבח. לכן מרימים את הכוס, כיוון שהלל אומרים בחיות ובשמחה ולא ברפיון. "לא המתים יהללו יה". וכדי שיהיה בשמחה אומרים את ההלל על כוס יין "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". לכן מרימים את כוס היין, וכשמרימים את היין מכסים את המצות שמזכירות את מנת האוכל המועטת.
מגיד – עיקר ההגדה
"מגיד" הוא עיקר המצווה של ליל הסדר. שהאב יספר לבניו את סיפור יציאת מצרים באופן שהם יבינו ובלשון שהם מבינים. בחו"ל היו מספרים לילדים את ההגדה בשפה שהם הבינו, ובארץ מספרים לילדים בעברית, אבל במשלים שהם יבינו היטב. וצריך הרבה מחשבה לשם כך, במיוחד אם הילדים עייפים ורוצים לישון. על כן צריך להספיק להסביר להם לפני שהם ישנים, ואם הם עייפים נותנים להם לאכול מצה ומרור לפני זמנם כדי שיראו ויאכלו לפני שהם הולכים לישון.
מספרים על גאון יהדות אמריקה, הרה"ג משה פיינשטיין זצוק"ל, כי לפני שהגיע לאמריקה גר ברוסיה הקומוניסטית, ושם השתדלו הרוסים להשכיח מהיהודים את יהדותם וסגרו את בתי הכנסת ובתי הספר וכל מוסדות החינוך היהודיים. ברשעתם הם הבינו כי עיקר החינוך של ילד יהודי הוא בליל הסדר, ועל כן הכריחו את כל הילדים היהודים להישאר בבתי הספר עד שעה מאוד מאוחרת. בליל פסח חזרו הבנים של הרב פיינשטיין מאוחר לביתם ולא היו מסוגלים לשמוע דבר על יציאת מצרים. אמר להם הרב רק את המילים "פסח מצה ומרור" והשכיבם לישון. מיד אחרי הפסח ברח הרב עם משפחתו מרוסיה לארצות הברית בדרכים לא דרכים כדי שיוכל לספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים כראוי. בגלל רצונו של הרב לקיים מצוות מגיד כהלכתה, זכו מיליוני היהודים בארה"ב למורה הוראה ענק שבענקים.
למה לא מברכים על המגיד?
שאל הרשב"א למה לא מברכים על המגיד, שהיא מצוות עשה מן התורה. יש אומרים שהטעם הוא לפי שאינה אלא סיפור דברים. ויש אומרים כי במה שאומר בתחילה בקידוש "זכר ליציאת מצרים" יצא (ה"ר דוד אבודרהם בסדר הגדה בשם הרי"ף, וכן כתב הפרי חדש. כה"ח תעג קל). הרשב"א בעצמו ענה כי סיפור יציאת מצרים הוא מצווה שאין לה קצבה, שאפילו בדיבור בעלמא על יציאת מצרים יוצאין ידי חובה, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.
בכלל דבריו צריך להזכיר כי למעשה השאלה הזאת היא לא רק על פסח, אלא על כל יום ויום וכל שבת ושבת. בכל יום אנחנו צריכים להזכיר מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, וכל חיינו, מברית בין הבתרים עד גאולת משיח צדקנו, הם על פי התוכנית שאלוקים כרת בברית עם אברהם אבינו.
ויהי רצון שיתקיים בנו לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, אמן ואמן.

סיפורים
מרצ לאהבת ישראל

סיפר הרב זצ"ל: פעם הייתי בסעודת מצווה של הבבא סאלי זיע"א בנתיבות, ובין המשתתפים היה חבר מועצת העיר מטעם מרצ. היו שם כמה אנשים שחשבו שזה לא ראוי שמישהו כזה ישב בסעודת מצווה עם הבבא סאלי, וכיוון שישבתי לידו בראש השולחן הם פנו אלי וביקשו שאגיד לבבא סאלי להורות לאיש הזה לעזוב את המקום.
עשיתי עצמי כאילו אני לא מבין את בקשתם, והם התייאשו ממני ופנו לבבא סאלי עצמו. אבל גם הוא עשה עצמו כאילו הוא לא מבין מה הם רוצים ממנו.
ה"צדיקים" הללו התייאשו וישבו במקומם, תוך שהם מקפידים על חילול ה' שנעשה במקום לפי דעתם.
בין לבין לקח הבבא סאלי לידיו בקבוק עראק ושאל: מי ישקה אותנו בשמחה זו? הנוכחים הביטו כה וכה, סקרנים לראות מי יזכה בזכות זו. כעבור כמה דקות שאל הבבא סאלי: האם יש פה אחד בשם אלבז? חיפשו ומצאו שאין בסעודה זו אדם בשם אלבז, אלא אותו אחד שביקשו לגרשו. אבל הוא התבייש לגשת. אחרי שהבבא סאלי חזר על בקשתו שוב ושוב, דחפו אותו אנשים שילך לבבא סאלי. הוא ניגש בבושת פנים אל הרב ואמר: לי קוראים אלבז.
הבבא סאלי כופף את ראשו של אלבז ביני לבינו ואמר לו: אתה יודע ששם המשפחה שלנו היה אלבז לפני שהיה אבוחצירא. אתה משלנו.
אותו אדם היה נרגש מאוד מדבריו של הרב, ובידיים רועדות השקה את כל הנוכחים, כולל אותם "צדיקים" שהתפלאו על התנהגותו של הבבא סאלי.
באותה שבת התפלאו כולם לראות את אותו אלבז הולך לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית. כולם ראו איך מקרבים באהבה.


תיקון לבן-גוריון
סיפר ר' מרדכי אפנג'אר, לשעבר מנהל החברא קדישא בנתיבות: בחול המועד סוכות תשל"ד, באותה שנה שבה נפטר דוד בן-גוריון, קרא לי הבבא סאלי זיע"א וביקש שאסיע אותו לשדה בוקר. הרב ביקש שנעצור לאכול ארוחת בוקר בירוחם, וכשהגענו למקום חיפשנו סוכה כשרה שהרב יוכל לאכול בה. הרב סיים את ארוחת בוקר וביקש להמשיך לשדה בוקר, אבל לפני שיצא מהמקום ביקש רשות מבני הבית לחזור ולאכול בסוכתם גם בצהריים.
יצאנו בדרכנו לשדה בוקר, ואני הייתי מעט מתוח. ידעתי שרכב ה"שברולט" הישן של הרב אוכל הרבה דלק, מכל הדלק התחיל להתרוקן ורציתי שנעצור בדרך כדי לתדלק. אבל הרב, ששמע את בקשתי, הורה לי להמשיך בנסיעה. הגענו לשדה בוקר, הרב ירד מהמכונית, התפלל במקום, וכשחזר אמר לנו: בן-גוריון עשה הרבה טובות למען עם ישראל. הוא הקים את המדינה, העלה יהודים מכל העולם, הקים צבא ויש לו זכויות רבות. אבל ראיתי שבעולם האמת הוא זקוק לתיקון מסוים.
הסיפור המקורי מאריך בעובדה שהבבא סאלי ועוזרו נסעו בלי דלק, עד שהגיעו לנתיבות. אבל הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שנהג לספר את הסיפור הזה, היה נוהג לומר שהמופת בסיפור הוא לא עניין הדלק, אלא עניין היחס של הבבא סאלי זיע"א למדינה ולמי שהקים אותה, עד שקם וטרח ונסע לקברו של דוד בן-גוריון על מנת לתקן משהו קטן שדרוש תיקון.


תשובה כהלכה

בוחרים בטוב.איפה זכות הבחירה של יהודי אם כשהוא בוחר דרך אחרת הוא מקבל עונש? ואם אנחנו הולכים בדרך הנכונה, למה ה' לא מראה את זה?
זכות הבחירה היא לא הזכות להחליט מה תהיה התוצאה. אם אדם מסכן את עצמו – הוא לא יוכל אחר כך להתלונן מדוע נפגע. בדומה לכך, אדם לא יכול לגנוב ולצפות כי תפילתו תתקבל ברצון. אנחנו אכן הולכים בדרך הנכונה, והדבר ניכר. ראה איך ה' מקיים בנו את כל דברו הטוב.

אתה בחרתנו.יהודי נשאר תמיד יהודי, לא משנה מה יעשה, אז מה בעצם הקטע של עם ישראל, להיות אור לגויים? האם אין לי בחירה בתור אדם כי נולדתי בן לעם ישראל?
יהודי נשאר יהודי ועדיין הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ. רק התשלום יהיה הרבה יותר קשה. תפקידנו להביא ברכה לעולם. גם גשמית, אבל בעיקר רוחנית – אמונה, אמת, חדשנות, צדק ומשפט וכדומה. בוודאי יש לך בחירה בתור אדם, בין יהודי ובין גוי.







עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il