ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אחדות ישראל ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה עם ישראל אחדות ומחלוקות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ו כסלו, תשס"ו

אחדות ישראל

משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

מעלה עליונה של אחדות ישראל
אמרו חז"ל (משל):
"לפלטין שהיתה בנויה על גבי ספינות. כל זמן שהספינות מחוברות, פלטין שעל גביהן עומדת. כך כביכול כסאו (של הקב"ה) מבוסס למעלה בזמן שישראל עושין אגודה אחת" (מדרש במדבר רבה, טו).

ועוד אמרו:
"בזמן שישראל עושין חבורה אחת, אפילו עבודה זרה ביניהם, אין מדת הדין נוגעת בהם" (תנחומא, שופטים, יח).
"וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו אגודה אחת" (תנחומא, נצבים, א).

וכן אמרו:
"נעשו ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה" (ב"ר פרשה צח, ס"ק ב).

סיבה רוחנית שיש אחדות בישראל
מהר"ל מבאר "כי מן דבר שהוא אחד, לא יבא רק אחד" ("נצח ישראל", פרק ג). ולכן ה' שהוא יחיד, ברא את ישראל שהם עם אחד. וזה מפורש בתפילת עמידה של מנחה של שבת: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (עיין על זה בזוהר ח"ג דף צג ע"ב, שהם גוי אחד אך ורק בזמן שהם בארץ. מעין זה כתב מרן הראי"ה, "אורות הקודש" ח"ב עמ' תכג; וח"ד עמ' תקב, תקיט).

אנו עם אחד, מפני שיש לנו אל אחד. כך כתב הראי"ה: "גוי אחד אנחנו, אחד כיחידו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח" (אורות", ענ' נה).

שוב מדגיש זאת מהר"ל:
"קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג)כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה וכו' כי הש"י שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התייחסות אליו שהיא ג"כ אומה יחידה בעולם הזה כמו שהוא ית' יחיד, והם ישראל שעליהם נאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (שמו"ב ז, כג), שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אוה"ע (ש)אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש להם דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שתהיה (בפנים) (באופנים) הרבה. רק התורה כתיב בה 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו, טז) ועל ידי התורה גם כן ישראל גוי אחד. אומה כמו זאת היא שייכת אל הש"י שהוא ית' אחד" ("נצח ישראל", פרק י'). (זאת אומרת מפני ששומרים אנו אמונים לתורה שהיא אחת, ונמנעים מחילוקי מנהגים בעניניה, ע"י זה מתפרסם כי עובדים אנו לאל אחד).

ובאמת רעיון זה נמצא בדברי חז"ל. על הפסוק "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה'" (ויקרא ט, ו) אמרו כי משה הזהיר: "כשם שהוא יחיד בעולם, תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום" עכ"ל. הרי מכאן האיסור של "לא תתגודדו", של מנהגים חלוקים בין קבוצות שונות הנמצאות ביישוב אחד (כמבואר ברמ"א, או"ח סי' תצ"ג) והוא סעיף של ע"ז (כמשמעות הרמב"ם, הל' ע"ז פי"ב). וכבר הזכיר הרב שהפלגנות בעניננו הציבוריים היא סעיף של ע"ז ("אורות" סוף עמ' עג).

וכך כתב מרן הראי"ה: "האחדות שוכנת בנו ואור ה' אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלוהים חיים מציינים (הערת המעתיק: כלומר מייחדים ומאפיינים) אותנו מכל עם ולשון" ("אורות", עמ' כ-כא).

מאותם הדברים הללו שהזכרנו אפשר לנו כבר להבין מי הוא זה שאיננו נכלל אתנו באחדות זו. ונבאר זאת בפרק הבא.

מי איננו נכלל באחדות זו

מרן הראי"ה דן בשאלה מדוע יש בכל זאת כל כך הרבה פירודים בישראל. הוא עונה שזאת מפני שאנו משקפים את כל התנועות שיש בכל שאר אומות העולם. וז"ל:
"ריבוי הצביונים השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל יחד וכו' מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות פנימיים. וכו' וכו'. (ובכל זאת) התורה כולה שמכללת בעז עצמיות סגולותיה, ובשיווי ארחות חייה את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפירודים" עכ"ל.

זאת אומרת יש מסגרת כללית המאחדת את בני האומה, למרות כל הפילוגים. האמונה בקדושת התורה, האמונה כי יוצר כל מסר לנו מסגרת חינוכית ע"פ התורה, היא היא המאחדת את כולנו למרות כל חילוקי דיעות הנוגעים לפרטים שונים. ממילא מובן מדבריו שהכופרים בסגולת התורה, מי שכופר במסגרת הכללית הזאת, יצא מן הכלל".

וכך חוזר הרב אברהם קוק ומדגיש במפורש (בהמשך הפסקא הנ"ל):
"מכל שינויי הדיעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחניים וחומריים, מופיע על ידה (ע"י התורה) הטוב הכללי שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה, מלבד הרשעים המוחלטים העוקרים בית ישראל ופרקים עולה (עול שלה) ביד רמה. כדאמרה ברוריה למינא, רני עקרה שלא ילדה וכו'" ("אורות", עמ' קסט פסקא ו').

זאת אומרת ש"הרשעים המוחלטים" אינם בכלל אחדות האומה.

מרן הראי"ה חזר לחילוק זה שוב כאשר בספר "עין איה" ביאר מעשה ברוריה הנ"ל שהזכיר, וכדלהלן:
"הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, הוא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכת בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, אכרים. ואפילו מפלגות של דיעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות (ביאור המעתיק: פוליטיקה) או בעבודת ה', מביאה כל אחת תועלת וטובה. כי כל מפלגה משכללת מקצוע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כי אם בשיטות ומפלגות כאלה שאינם נוגעים בחיי העם העיקרי להורסו. אבל הכיתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצוות, שהם בית חייהם של ישראל, הם אינם נולדים מטבע רוח הכללי של העם כמו שאר כיתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותם של ישראל וקדושתם ע"י מרידה בתורה בכלל וכו', הם אינם פורחים מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות. ואין בכח כנסת ישראל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי ישראל ויטמעו בין העמים כי לא לה' המה, וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב קאתו או מסטרא דערב רב' וכו' על כן אי אפשר להם להתקיים בישראל" ("עין איה" ח"א עמ' 48-49, על ברכות י' פסקא קכד).

הרי מדבריו שאין לנו אחדות עם הפוקרים וכופרים בקדושת התורה, וכל שכן במי שכופר במציאות הקב"ה. וחזר כאן הרב על מה שהדגיש במאמרו "אפיקים בנגב" כי "פורקי עול של תורה ביד רמה, בוזי קודש וכופרים בקדושת התורה והמצוות וערכם הקיים, (האומה מתייחסת אליהם) בשלילה גמורה ביחס (ל)האחוה הלאומית" ("אוצרות הראי"ה", מהד' חדשה, ח"ב עמ' 121). ושוב:
"שומרי התורה והמצוה, הם אינם מכירים ולא יוכלו להכיר שום אחוה לאומית עם אותם שניערו חצנם (מליצה ע"פ נחמיה ה, יג) מנשמתה של האומה ומקור חייה" (שם, עמ' 122).

הנימוק לניתוק זה מן האחדות עם הכופרים הללו, מובן ע"י דברי רבי סעדיה גאון "לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה (אלא) (כי אם) בתורותיה" ("אמונות ודעות", מאמר ג, פסקא ז). וכן כתב מהר"ל: "כי בדת הם ישראל, ולא זולת זה" ("באר הגולה", עמ' קמח). ונ"ל כי המקור לכך בדברי חז"ל ("מדרש הגדול", על שמות, דף צז, "ולקחתי אתכם לי לעם"). ממילא מובן כי המכחיש אמיתות תורה זו, אינו שייך לאומתנו. כלומר אין לנו "אחדות" עמו.

והנה בדורו של הרב קוק (שנת תרע"ג) היתה הגימנסיה (מוסד בית ספר תיכון חילוני) ביפו מרכז גדול לחינוך החילוני. נתבקש הרב לאסור מלחמה נגד המוסד הזה. הרב סירב מחמת טעם טאקטי, וכך דבריו: "מפני דרכי שלום. היישוב שלנו בארצנו הקדושה הולך ומתרחב ב"ה, ואנו חייבים לראות שכל אחד יחזק את חברו בכל עניני החיים, לעמוד יחד נגד האויבים הרבים מבני הנכר המתנכלים לנו, ואסור לנו לפי מעמדנו (האקטואלי) כעת לעורר מדנים ומלחמת אחים אפילו בשביל מטרה היותר קדושה" ("אגרות", ח"ב עמ' קס). ומשמע כי מחמת פקוח נפש של היישוב, יש לנו לגנוז מושג של "מלחמה".

וכן פירט יותר במכתב אחר (שנת תרע"ב):
"אע"פ שמלחמה כבדה אנו חייבים להלחם עם הלאומיים היבשים, בעלי 'יהודים בלי יהדות' אשר התרכזו ביחוד ע"י הגימסיה שלנו פה, מכל מקום אנו חייבים מעבר מזה להשמר מאד שלא לנתק את פתיל האחדות והאחוה בין העובדים והמתיישבים בארץ ישראל. כי למודים אנו למדי לדעת מה מלחמת אחים יכולה לעשות לנו, בפרט בראשית דרכנו בישוב הארץ, ובעודנו כל כך מעטים וחלושי כח ומוקפים משונאים מחוץ מכל העברים" עכ"ל ("אגרות" ח"ב עמ' סג).

אין כאן סתירה אל דבריו שהבאנו מן "אפיקים בנגב" שאין לנו אחדות עם כופרים, כי אפשר שלא דן אותם שהיו בדורו ככופרים בקדושת התורה. עובדא היא שלימדו שם והתענינו גם ב"מקרא"!

אבל למרות הסתייגותו מדרכי מלחמה, הרב הזהיר שאין להתחבר אל מורי החינוך החילוני. כאשר נשאל ע"י מורים דתיים ממוסד "תחכמוני" אם להצטרף ל"מרכז המורים", ענה הרב:
"על דבר התחברות מורי מוסדנו עם "מרכז המורים" לפי מצבו כעת, אין גם להעלות על הדעת. הרי כל מגמתנו (היא) להלחם בעה"י מלחמה חיובית נגד האליליות המודרנית שבשיטת ההוראה החדשה, שמרכז זה נושא את דגלה. דעתי היא שאנו חיבים לקבל את הטוב גם מהם, אבל חלילה לנו להתחבר אליהם" ("אגרות", ח"ב עמ' רפב-רפג).

שיטתו של הרב שיש להתייחס למנהלי הגימנסיה ולמורי המוסד בסגנון של נימוס וכבוד, שיטה זו איפשרה שהיה יכול לפנות אליהם למנוע קלקולים דתיים. כאשר נודע לו שהם מתכננים עבור תלמידיהם טיול לירושלים, כתב להם:
"רגשי שלום אחים תוקפים אותי להציע לפני כבוד ההנהלה שבטיול שייערך לתלמידי הגימסיא לירושלים, יאחזו איזה אמצעים שעל ידם לא יחולל כבוד הדת וכל קודש, למשל חילול שבת ביחוד בפרהסיא, ואיסור הכניסה למקום המקדש. אני חושב שיש די מקום בלב, למרות כל התהומות המבדילים בין מהלכי הנפש אצלנו, לקבל הצעתי זאת" ("אגרות", ח"ב עמ' קנז).

הרב קוק נגד שקיעה במפלגתיות וכיתתיות
כתב הרב קוק (כנראה ממה שהרגיש בנפשו):
"גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה וכו' וכו'. כשהם רואים בעולם, ביחוד החי, קינטוריות, איבות, רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם. וכו' הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד. וכו' כשהם באים אל עמם וכו' והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות מפלגות, אינם יכולים להתאחד התאחדות גמורה בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה" (קבצים, קובץ א, פסקא קא).

סלדה נפשו העדינה של הרב קוק מכל המפלגתיות. הוא הציע לעסקני "המזרחי" בזמנו (שנת תרע"ג) לעסוק:
"בעבודת השלום, שלום כללי באומה לכל פלגותיה. וכו' אנו צריכים לשום אל לב, מה יהיה האחרית מכל הפירודים כולם ההולכים ומתרבים, המפלגות, הפדרציות, והפרקציות, האגודות 'והמנינים', הזרמים, וה'במות'?" ("אגרות", ח"ב עמ' רי).

והרב קוק תמה:
"גם בשעה שאנו עומדים על ההכרה של איבת עולם אשר לנגדנו מכל ההמנים (הערת המעתיק: ריבוי ממלת "המן" בשושן הבירה) שבכל הדורות וכו' גם אז יאפילו עלינו הידיעות המטעות, גם אז אנחנו חושבים בחובנו על דבר נצחונות פעוטים של כתה כלפי כתה, של מפלגה כלפי מפלגה. גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על דבר קניינים פרטיים, מפעלים של זעיר שם זעיר שם" עכ"ל ("מאמרי הראי"ה", עמ' 154).
"ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל. וכו' וכו'. הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה כנגד זה לזאבים ולנחשים. ואיך זה תאמר 'לך כנוס את כל היהודים'? (שם, עמ' 155). "מי הוביל אותנו עד תהום החושך של שנאת אחים לאחים?" (שם, דף 159, עוד עיין עמ' 162-163, ועמ' 174-175).

וכאשר לצערו הנורא חזה הרב פראות והתפרעות אנשי השמאל נגד אסיפת הרבזיוניסטים (עיין ב"מאמרי ראי"ה", עמ' 554, ד"ה לשבר בת עמי; ומפורט יותר בסוף "חזון הגאולה", עמ' שמב. המאמר עצמו שם בעמ' רלב-רלג) זעקה נפשו:
"אותו חילול השם למרום פסגתו הגיע, באותה הפעולה הנתעבה של המלחמה הבזויה, מלחמת אחים, הבלתי שכלית, הבלתי נימוסית, הפראית והאכזרית, אשר נתקלנו בה כעת. וכו' את שם קדשי אל תחללו עוד! הרפו מאף, התלמדו להביט איש על אחיו, מפלגה על מפלגה, בעינים של אחים חומלים, הנתונים יחד בצרה גדולה, והמוכנים להתאחד למטרה קדושה אחת: עזרת הכלל כולו" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 365).

כל קבוצה בישראל ביצרה עמדה שהיא מסוימת ומיוחדת לה. הברכה תבא כאשר יתאגדו כולם תחת גג רעיוני אחד.
"הקיבוץ והחיבור משלים את החסר, אבל דוקא בתנאי שהשלום הפנימי יופיע שם, שאז הקיבוץ עושה את ההשלמה. וכו' וכו' כל הסיעות והדיעות המפוזרות, הכובשות מקומות ומערכות מיוחדות, פגמיהן הנם פגמים לפי הערך של חוסר האיגוד והקיבוץ. כל מה שהדיעות המשוטטות באומה בכל צדדיה, כולן יחד יתכנסו, יתאספו ויתבררו, יתאחדו זו לזו, אז הרע והכיעור שיש בחלקים מהם נאפס, והאור והחיים הפנימיים וצורת הקודש הולכת ומאירה" ("קבצים", קובץ ה פסקא עד).

כך הראי"ה מלמד כי בהיסטוריה של עמנו בעבר, לכל קבוצה היתה נקודה חיובית כלשהי מה תרמה לעמנו. וזאת למרות שלחלק מהם היו גם דברים שליליים. אבל גם אותם הדברים השליליים גרמו לתוצאות ברוכות שלאחר כך. (בפסקא הבאה, הוספנו סימני אותיות למען יתר בהירות). וז"ל:
"נתנו לנו דחיפות שונות: א . התורה הנגלית ב. והנסתרת, ג . הפילוסופיא ד. ההשכלה המאוחרת, ה. האגדה ו. הפלפול ז. חיבת ציון ח. תחיית האומה (הערת המעתיק: כלומר הציונות) ט. והספרות, י. תנועת הפועלים י"א. החסידות י"ב. הנטיה הקוסמופוליטית של המתקנים באשכנז (גרמניה), י"ג. התעוררות (תנועת) המוסר, י"ד. חיזוק התורה (תוספת המעתיק: הישיבות בליטא), ט"ו. הנטיה הסגפנית ("הפרושים") ט"ז והקנאית (בעלי מריבה נגד חשודים על קלקול הדת), י"ז. הביקורת י"ח. והאמנות, י"ט. דלדולי כח המתבטאים ע"י יאושים (הערת המעתיק: שמא כוונתו לסופר ברנר וכיו"ב) כ. והסתות שונות. כל חזיון יחידי איננו עולם מלא, ויש מהם בגדר מחלה ורע מוחלט. אבל בהיותם מתאחדים ומתארגנים יחד, כל אלה החזיונות ומקורותיהם ומסיבותיהם, כל נטיה קובעת לה את מקומה לפי ערכה. אז מתייצבים כולם במערכה, והאוכל והפסולת כל אחד קובע את תפקידו, עד שאפילו הזדונים ודמיוני ההבל, גם הם משמשים תפקיד בתור איזה כח גורם. וכשאין לו תקנה כי אם כליון, הרי כליונו מביא חיים יותר הרבה מאילו לא היה בעולם" ("קבצים", קובץ ד, פסקא נח).

רעיון גדול זה קבל הרב מן עומק הגותו בענין אחדות כל ההויה (עיין "אורות הקודש", ח"ב עמ' שצא, תיא, תנז).

אחרי ראותנו שהאחדות היא בסיס כל הברכות, והיא הכרח וחיוני לישראל, הא כיצד נסביר כל המריבות והפילוגים שיש כעת בישראל? הרב כותב:
"סמוך לעקבא דמשיחא, מתרבה סגולת האחדות באומה וכו'. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה" ("אורות", עמ' עז).

מלים הללו מפליאות אותנו ונראות כחלום וציפיה אופטימית ואוטופית. הא כיצד יכחיש את הנראה כ"מציאות"? אמנם הרב הרגיש בסתירה פנימית זו וענה על כך במקום אחר:
"אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו 'ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד' (אסתר ג, ח) אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד? 'עם אחד' מצד אחד, 'ומפורד' מצד שני? אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא ההוא, ובמהותו העצמי הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד" עכ"ל ("מאמרי הראי"ה", עמ' 155).

ועדיין דברי הרב צריכים ביאור. אמנם הוא מצהיר כי שם לב לסתירה, ולא מעלים עין ממנה. אבל כיצד זה מתיישב? ונלע"ד כי מצאנו פתרון בדברי מהר"ל ("נצח ישראל", פרק כ"ה). הוא מסביר כי כדי שתתקיים הגלות, גזר הקב"ה שיהיו בני ישראל מפולגים איש נגד דעת חברו.
"שאם לא היו מחולקים, לא היה מקוים בהם הפיזור והפירוד. כי אם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. וגזירת הש"י שיהיו מחולקים" עכ"ל.

כלומר חילוקי דיעות הללו הם גזורים מפי עליון ית"ש ואין זאת תכונת ישראל בעצם. (אמר המעתיק: מקור יש לזה בנדרים כב ע"א "ונתן ה' לך שם לב רגז" (דברים כח, סה), שם הוא חו"ל).

וכך הרב עצמו מרמז בדבריו:
"מחלת הגלות שבפועל שנתכה עלינו במלוא זעפה וכו' היא מלפפת אותנו ועושה אותנו לעם מפוזר ומפורד".

ואח"כ הרב מנחם אותנו:
"הננו קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו. וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה וכו'. 'לך כנוס את כל היהודים' (אסתר ד, טז). וכו'. (והרב משווה בין מחלות הציבור למחלות היחיד, כדלהלן). המחלות הנפשיות ותוצאותיהן הגופניות, אינן מקננות אלא בצד הזיבורית של האדם, הצד הפומבי והמפורסם שלו. אבל הצד הגנוז שלו, הצד הבלתי ידוע שלו, הוא תמיד מלא אומץ, מלא חיים וכח. ומאוצר בריאותו הגנוזה יש (סיפוק) (אפשרות) להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו, המטעה אותו לחשוב על עצמו שהוא חולה ורצוץ, בשעה שבאמת הוא בעל נפש אמיצה בריאה ומלאה חיים ועוז" עכ"ל ("מאמרי הראי"ה", עמ' 155-156).

זה נכון בחיי היחיד, וגם נכון בחיי הציבור.
(ישראל) "האחדות שלהם היא עצמיית" ("מדבר שור", דרוש ראשון, דף יג).

הצד הרעיוני והצד המעשי
הצד המחשבתי מלמד כי כל צאצאי האבות, ובני הגרים הנלווים אליהם, כולנו אחים זה לזה. כולנו צריכים לנהוג זה עם זה בחמלה ולדון זה את זה לכף זכות. במה דברים אמורים? כאשר הם נאמנים לתורת ה', ולמרות שאינם נזהרים לשמור מצוותיה אבל מאמינים בקדושתה. אבל כאשר גם זה חסר, אסור לנו לנהוג בכופרים באחוה הנ"ל. בין מפני שאנו צריכים לחנך התועים לחזור בהם, ובין מצד שניזהר לא להיות מושפעים מרפיונם. וכבר הרמב"ם דן בזה בפירוש המשניות (סנהדרין, פרק אחרון, בסוף י"ג יסודות. במהד' הגר"י קאפח, נזיקין, עמ' קמ"ה). וכנראה זה מה שאמר דוד "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך" (תהלים קיט, סג). ועיין דברי הראי"ה באגרותיו (ח"ב עמ' קפז) כיצד מכירים מי מאחינו החוטאים אבל עדיין לא איבד "את הסגולה" של ישראליותו. והעמיד לזה שלשה תנאים: א . אוהב את עמו ב. אוהב את ארצנו ג. בעל מדות טובות יהודיות.

ו"השאר פירושא הוא. זיל גמור".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il