ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסירות נפש על יישוב א"י ועל ההתנחלויות ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ד' חשון, תשס"ו

מסירות נפש על יישוב א"י ועל ההתנחלויות

המשך דרכנו אחרי הגירוש מגוש קטיף



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

מבוא
על הקיר בחדר לימוד שבביתי מתנוסס שלט, שם העתקתי באותיות ענק גימטריא נחמדה ששמעתי פעם: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב. לפי הכתיב המדויק) בגימטריא 1813. "המתישבים היהודים ביהודה שומרון בנימין ובחבל עזה" (1813). שלט זה כבר נמצא שם למעלה מעשרים שנה. לאחרונה אחרי "ההתנתקות" הנפשעת, שאלו אותי אם לא כדאי לסלק השלט, או לכל הפחות למחוק את המלים "ובחבל עזה".

ועניתי כי אני איתן באמונתי שהקב"ה יחזיר לנו את שבותנו. כמו שכפר דרום נפל לידי מצרים בימי מלחמת השחרור, ואח"כ באמת חזר עם ישראל ליישב את המקום; כך עתידים אנו לכבוש בחזרה חלקי א"י אלו. כי התורה קבעה כי גבול א"י היא מנחל מצרים ועד נהר פרת. וה' נאמן בדיבורו שיגאל אותנו. ולכן השלט עוד מתנוסס בתפארת, "כן ירבה וכן יפרץ!".

המצוה על ישראל לכבוש את עזה כבר מוזכרת בספר דברים (א, ז, עיי"ש רש"י ד"ה ובנגב ובחוף הים, בשם חז"ל בספרי). שוב מוזכרת מצוה זו בספר דברים (ב, כג עיי"ש רש"י בשם חולין ס ע"ב). ולכן ידענו כי עזה תחזור לידינו. ולפי פירוש ר' סעדיה גאון "חצרים" שבמקרא זה הוא "רפיח", וגם זה שייך לארץ ישראל.

בדורנו, מגדולי המחנכים לציונות דתית היה הגאון ר' צבי יהודה קוק. ודרכו היה לשנן לנו בשיעוריו שוב ושוב אותם עקרונות יסוד. רגיל היה לומר בתחילת כמה וכמה שיעורים: הבה ו"נחזור על הראשונות" (ביטוי מהגמרא בכריתות ח ע"א). כלומר להתגונן נגד שכחה וחולשה עלינו לשנן שוב לעצמנו כמה פרקי יסוד. ובימינו שהממשלה המרושעת ביצעה מעשה נורא של עקירת יישובי א"י, ומסירת חבלי ארץ מולדת לידי אויבינו וצוררינו, ראוי לנו כולנו ללמוד שוב פרקי יסוד באמונתנו. לכן טוב נעשה אם נחזור למקורות ראשונים.

הרב קוק והכותל המערבי

בתקופה לפני "ההתנתקות" האומללה, היו כמה מהרבנים וראשי ישיבות שטענו כי עלינו לוותר לערבים ולתת להם מנחלתינו, כי בכך נגיע עמם ל"הסכם שלום" ונציל חיי אדם ונמנע שפיכת דמים. סבורים היו כי ע"י זה יהיה סיכוי מסויים להציל אפילו חיי יהודי אחד בעתיד. אבל הבה ונלמד מהרב אברהם יצחק קוק. חושבני כי הוא היה מגדולי אוהבי ישראל בדורות אחרונים. תביעה נרגשת כזאת הופנתה אליו בענין הכותל המערבי, שהערבים טענו לבעלותו. המופתי בירושלים איים אז בפוגרומים אם היהודים לא יחתמו על מסמך המצהיר על ביטול כל תביעה יהודית לשליטה על ההר. גם אנשי הוועד הלאומי, מייצגי היישוב, לחצו על הרב שיחתום על מסמך כזה, בסמכותו כרב הראשי לישראל. נביא כאן דברי רצי"ה ועדותו, כפי שהובאו ב"לנתיבות ישראל" (מהד' ג', שנת תשמ"ט, עמ' סד-סו. במקור נדפסו הדברים ב"הצופה", ג' טבת תש"ו).
"בימים הללו (הערת המעתיק: בסיום תקופת השואה) המקודשים בנוראותיהם, זכור יזכרו גם אנשי הוועד הלאומי מאותו הערב, וגם דר. מאגנס מאותו לפני הצהריים, אז בימי אלול תר"צ, בקרית משה בירושלים בירתנו הקדושה, את תוקף עמדתו, הוראתו והדרכתו של אביהם של ישראל, מורה הדור והדורות זצ"ל, בענין הכותל. מה רבו, מה כבדו ומה נוראו נגישות הסחיטות והאיומים שעמדו אז על פרקיהם, בכל מרירות לחצם, מתוך אותם שני צדדים של הגויים (הערת המעתיק: כלומר המוסלמים והנוצרים הבריטים) המסבבים אותנו בכחש ובמוקשי רצח לשם הסכם וויתור על כותל בית חיינו, על קיר מגיננו של גוי ואלוהיו. ולא הוסכם! ולא הסכימה לכך האומה הישראלית, בתוקף העמידה הזאת.
והצור (הערת המעתיק: כלומר הראיה זצ"ל) לא נעתק ממקומו, וסלע הנצח (כלומר בית המקדש) לא הוזז מאתנו. נכבדי עם חרדו ורעדו, דנו וטענו, (כביכול) לשלומו של היישוב כולו בארץ, לשמירת חייהם של הרבה הרבה נפשות מישראל.
והכהן הגדול (הערת המעתיק: כלומר הרב קוק הכהן), הלוחם במסירת נפש גם להצלת נפש יחידית מישראל, בירר כמפקד עליון את דעתו המכרעת בהחלטיות האחראית (כלומר): לא ברפיון רוח וותרני ביחס למקום קדשנו נשיג בטחון שלומנו ומשמרת חיינו; לא מתוך כך יבושו ויסוגו שונאינו. אין בידינו לסגת ולזוז מעמדת בעלותנו האלוהית (של) (על) מקומנו זה. ואך בהחזקת בִצרונינו בו, וממנו יסוד המשך קיומנו ועוז עלייתנו. אך מתוך כח הנצח השמור וערוך, גנוז ומוכן לנו בו, בנחלת חיי עולם, קבועה לנו ההכרעה" עכ"ל רצי"ה לעניננו.

המסקנה אותה נלמד מדברי מרן הנ"ל היא שאין לתת שום משקל להצלת חיי אדם מול המצוה האלוהית הזו של מלחמת כיבוש על א"י. ואפילו יפלו ח"ו עשרות או מאות חללים מפני מלחמת כיבוש זה, אין לנו לסגת מן אחיזתנו המוחלטת ובעלותנו הבלעדית על ארצנו הקדושה.

וכך כתב מרן הראי"ה במקום אחר, במכתב תמיכה למען "קרן קיימת לישראל" שעסקה ברכישת קרקעות:
"ומאחר שמצות קניית הקרקעות מיד הגויים לידי ישראל הוא דבר פשוט שהיא חובה גמורה, וחז"ל עשו כמה תקנות שעל ידם תשוב הקרקע לידי ישראל, עיין גיטין ח ע"ב וכו' וכו' (ומביא שם עוד כמה ראיות מדברי חז"ל). הרי זו בכלל מצוות כיבוש א"י השקולה ככל המצוות שבתורה. והראיה, שהרי מעיקר הדין חייבה אותנו התורה לעסוק בזה אפילו ע"י מלחמה. ובדרך הטבע במלחמה יש תמיד סכנת נפשות. וכל המצוות שבתורה כתוב בהן 'וחי בהם' (ויקרא יח, ה) מה שאין כן בכיבוש הארץ" עכ"ל לענייננו. ("חזון הגאולה", ערוך בידי הרב מאיר בר אילן, ירושלים, תש"א, עמ' רכא-רכב).

וכל זה בניגוד לטוענים כי "קדושת הנפש עדיפה מקדושת הארץ". והטוענים כן צריכים לענות כיצד סיכן יהושע חיי ישראל במלחמתו על הארץ.

דעת הרב קוק על ההתנחלויות
מרן כתב: "שכל מה שיגדל גבול ישראל, הישוב מתגדל וחשיבותו ובטחונו עולה" ("אגרות", ח"א עמ' שכג)

הראי"ה היה מעורב בכמה התארגנויות של יהודים מחו"ל שבאו לרכוש מהגויים קרקעות בא"י. ועוד היה מעודד קניית קרקע בצד המזרחי של הירדן (כלומר במקום שהוא היום עבר הירדן) מרחק של מהלך חמש שעות! ("אגרות", ח"א עמ' רעא). לפי מאמר חז"ל שמהלך אדם בינוני ביום הוא עשר פרסאות (כ40- ק"מ), הרי מדובר כאן באדמה במרחק 17 ק"מ מערבה לירדן. וכתב:
"וראוי לנו להיות זריזים בדבר מאד בעז"ה, שלא יקדמונו אחרים זרים. כאשר אירע כן לכמה קניות טובות, לדאבון לבנו" (שם, וע"ע שם עמ' רפ).

וכן הראי"ה היה מהמזרזים לרכוש קרקע ברפיח, על גבול מצרים ("אגרות", ח"א עמ' רצז, שכג). והוסיף וזירז:
"ראוי לנו לא לפסח (לא לדלג) על שום הזדמנות של קניה. ויותר טוב לדבר הרבה פעמים על דבר איזה רכישה ישראלית בא"י, כדי שאיזה פעם יעלה חפצנו בידינו; משנצפה רק על ענינים וודאיים, ובתוך כך יבואו זרים ויתאחזו בארצנו הקדושה, כאשר אירע הדבר כמה פעמים, ביחוד בתקופה האחרונה. וצור ישראל, אשר עיניו על ארץ חמדתו ועם נחלתו, יאזרנו חיל להרחיב את גבול ישראל על אדמתו." ("אגרות", ח"ב עמ' סא).
"אך העיקר הוא השאיפה אל המטרה הקדושה, התנחלות אחינו היקרים, פזורי הגולה, בארץ חמדתנו" ("אגרות", ח"א עמ' רעח).
"והרישול מסיוע הבנין והקנין של ארצנו הקדושה הוא ראשית חטאת, לגרום משטמה ודחיה פנימית של הדור השואף לתקומת ישועה" ("אגרות", ח"ד עמ' קסב).

מסירות נפש בעת כפייה לביטול מצוה
ידוע שעל כל המצוות שבתורה, פרט לשפיכות דמים ע"ז וגלוי עריות, יש לאדם לעבור עבירה ולא לסכן את חייו. אבל בשעת שמד יש לאדם למסור נפש על כל מצוה שבתורה, ואפילו על מצוה דרבנן, וי"א אפילו על מנהגי ישראל (עיין רמב"ם, הל' יסודי התורה תחילת פרק ה', ושו"ע יו"ד סי' קנ"ז). בענין "ההתנתקות" שממשלת ישראל גזרה על חבלי ארץ מולדת, יש לדון בה אם נחשבת "שעת שמד". כי יש הסבורים כי כיון שכיוונה הממשלה לתועלת עצמם (להמשיך לקבל סיוע כספי מארה"ב) נחשבה החלטתם לשם "הנאת עצמם", ואיננה "שעת שמד".

הראי"ה לימד:
"כשיש כח כופה ומכריח, בין שיהיה מישראל או מאומות העולם, אז אין שום הבדל בין קלות לחמורות, וכל המצוות כולן יש להן, בנוגע לזה, דין של חמורות. וההיסתוריה שלנו מלאה מעובדות כאלה וכו' ויש שהגיעו הדברים גם למסירת נפש". ("אגרות", ח"א עמ' רפד)

על מה היה מדובר באגרתו הנ"ל? הראי"ה התיר עבודת קרקע בשביעית ע"י "היתר המכירה". היו מהחקלאים בחוות הברון רוטשילד (ליד חדרה) אשר בקשו להחמיר ולא לעבוד בקרקע. אבל פקידי הברון בקשו לכוף אותם, בטענה שהם עצלנים. הראי"ה מחה על כך, וטען שאם יכופו, יעמדו החקלאים מנגד במסירות נפש. חזר הראי"ה על עמדתו זאת באגרת הבאה וכתב:
"אבל אם יכופו לעבור, אז נקח את הענין כמין שעת הגזירה ח"ו. ואפילו אם אחרי כל הקולות (ו' ראשונה מנוקדת שורוק) יהיה הענין לא גרע מ'ערקתא דמסאנא' (סנהדרין עד:), שנודיע בגלוי שצריך לעמוד על זה במסירת נפש" ("אגרות", ח"א עמ' רפ"ה).

לכאורה איסורו של הרב תמוה. הרי פקידי הברון היו מעוניינים להשיג רווחים מההשקעה בחקלאות א"י. ולמה אין לדון כאן כדין "הנאת עצמם"? ושאלה זו אנו נשאל שוב על הרב קוק, כאשר התנגד לגיוס תלמידי ישיבה לצבא אנגליה במלחמת העולם הראשונה, כתב "ובשעה שתבטל הממשלה את ישיבותינו, הרי היא כאילו גוזרת עלינו גזירת שמד. מסירת נפשו של רבי עקיבא (ברכות סא ע"ב) היתה בעיקרה על הגזירה שלא יעסקו ישראל בתורה ("אגרות", ח"ג עמ' פט). ויש לתמוה, ודאי ממשלת אנגליה לא התכוונה לבטל ישראל מלימוד תורה, אלא כיוונה רק לשם "הנאת עצמם", שיהיו להם יותר חיילים במלחמתם. וכיצד כתב הרב איסור גורף כזה?

מספר תשובות בדבר:
א. דברי חז"ל על ההיתר לעבור עבירה כאשר הכופה מכווין לשם הנאתו בלבד, זהו אם נעשה בצינעא. אבל כאשר זה בפרהסיא, אין שום היתר בזה. כך פסק הסמ"ק (מצוה ג', "ואם בפרהסיא"). כך פסק הרדב"ז (שו"ת חלק רביעי, סי' אלף קסג). וכן פסק הגאון ר' חיים עוזר בשו"ת אחיעזר, ח"ג סוף סי' נ'.

והנה מצאנו זאת כמעט מפורש בדברי הראי"ה. בהערותיו על "יד החזקה" לרמב"ם (פורסמו לראשונה ע"י הרב יעקב פילבר, בספר "לאורו" עמ' קעט, וההדרנו הדברים ב"אוצרות הראי"ה", ח"ג עמ' 23) כתב הראי"ה "שאפילו כאשר המלך הוא מכוין רק להנאת עצמו ואינו מכוין להעברת הדת, מכל מקום כיון שהוא בדרך גזירה, ייהרג ואל יעבור" עכ"ל. כלומר כאשר זה נעשה בפומבי.

ב. ההיתר של "להנאתם" הוא רק כשמדובר בגוי הכופה. אבל ישראל הבא לכוף יהודי אחר לעבור עבירה, "שלא חילקו בין הנאת עצמן לכוונת העבירה אלא בגוי הבא לאנס את ישראל, אבל בישראל בחבירו וכו' הכל כוונת העבירה" (המאירי, על סנהדרין עד ע"ב, דף 280 בנדפס).

ג. לא שייך להתיר לעבור עבירה מפני כוונת "הנאת עצמם" אלא כאשר ההנאה היא דבר צדדי להעבירה עצמה. אבל כאשר התורה אסרה ישירות את ההנאה הזאת, אין כאן מקום להתיר. וכך לשון רצי"ה לאלו ששאלו שאלה זו של "הנאת עצמם":
"הנני בזה להודיע ולהעיר לכם כי כל אלה הם דברים בטלים ומבוטלים, ואינם משנים במשהוא את בירור חיובנו זה. כי 'הנאת עצמם' זאת היא (רצונם) שהם יהיו שליטים פה בארץ הזאת, ולא אנחנו. ועל כן (תוספת המעתיק: על דבר זה גופא) הננו מצווים כ(לשון) הרמב"ן 'לכל הדורות' בדבר ה' אלוקינו מלך העולם, שלא הם יהיו שולטים פה בירושלים, ביהודה ושומרון, הגולן ויריחו, אלא שאנחנו נהיה השולטים פה בארצנו של כל מקהלות רבבות עמנו בית ישראל" עכ"ל ("מכתב רבינו", הצופה, ב' אדר, תשל"ד).

ומקור לדבריו הם דברי אביו מרן הראי"ה ("משפט כהן", סי' קמח, עמ' שנד-שנה) המבוססים על דברי הר"ן על הרי"ף (פסחים פ"ב ד"ה וקשה קצת). שם הר"ן מבאר מה ההבדל בין מעשה אסתר שהלכה אל אחשורוש (בהיתר כדי להציל את עמה) אלא חששה שתיגרם עי"כ מעשה ניאוף, למעשהו של אותו הנואף שהיה חולה בפקוח נפש (סנהדרין עה ע"א) שהלך לשם עצם הניאוף ואסרו זאת חכמים, עיי"ש שלא מועילה לו טענת "הנאתייהו" כי זהו עצם האיסור. כך כאן, הויכוח על בעלות אוה"ע על א"י נסוב על עצם איסור שאסרה תורה, ואינו דבר צדדי ולכן לא שייך לטעון "הנאתייהו". והארכתי בזה במאמרי ב"נשמה של שבת" (ספר זכרון להקדוש ר' אליהו שלמה רענן, הוצ' שלמי אריאל, עמ' 455-456).

ועוד הוספתי הסבר אחר ב"אוצרות הראי"ה" (מהד' קמא, ח"ג עמ' 1345) כך:
"אם הערבים היו חומדים את ארצנו בגלל אוצרות הטבע שבה, או שהמקום בו הם גרים צר מלהכיל את אוכלוסיית הערבים בשאר מקומות, היה אפשר לדון האם מלחמתם היא לשם הנאת עצמן. אבל יודעים אנו שאין אלו הסיבות (ובמיוחד אויבינו שבמצרים, ערב הסעודית, עירק, סוריה וירדן). אלא יש כאן התעקשות, מהסיבה שרצונם שהאיסלם ישלוט על כל המרחב, ושלא תתקיים בעלות ישראל על ארץ ישראל כמו שנאמר בתורה. (על דעתם של הערבים, עיין באנצקלופדיה העברית, כרך עשרים עמ' 273, 357). ממילא אין לפנינו שיקול של 'הנאת עצמן' אלא יש כאן עימות רעיוני בינינו לבין הערבים. ובתנאים אלו ייהרג ואל יעבור" עכ"ל.

ולכן לענין המשך דירתם של אחינו המתנחלים במקומותיהם ביהודה ושומרון אפילו במצב של סכנה, חוזרים אנו לפרסם דברים נפלאים של רצי"ה זצ"ל. כאשר הרב נשאל בזמנו על מה שהמתנחלים הקובעים דירתם במקומות מסוכנים ואינם מתחשבים בספק פקוח נפש, אם הם עושים כדין? ענה:
"פקוח נפש קיים בכל מלחמה, וכן במלחמת מצוה זו. אנו נכנסים בה על דעת כן שנהיה במצב של פקוח נפש. הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הט"ו) מגדיר בדברים ברורים שמלחמה היא מציאות בה הורגים ונהרגים. זאת המצוה היחידה בתורה שהיא על מנת כן (עיין "מנחת חינוך", מצוה תכ"ה; וכן "מרומי שדה" לנצי"ב על עירובין מה ע"א). בכל המצוות האחרות הדוחות פקוח נפש ונאמר בהן 'יהרג ולא יעבור' אין שום ענין לעמוד לכתחילה מול התותח כדי להיהרג, ואם אפשר להמלט יש להמלט. אבל במצוה זו של כיבוש ארץ ישראל ושלטון ארץ ישראל היא על דעת מסירת נפש" עכ"ל רצי"ה.

והרי כך לשון הראי"ה בענין המלחמות "שנכנסים בה לסכנות להרוג וליהרג ע"פ טבע העולם, דזהו מצוותו בכך" ("משפט כהן", עמ' שכז שורה 12). (הועתק מן "שיחת רבינו", עניני התיישבות, 4. בהוצ' ישיבת עטרת כהנים, בעריכת ר"ש אבינר). וכבר הבאנו בתחילת המאמר דברי הראי"ה ("חזון הגאולה", ,עמ' רכב) כי כיבוש א"י היא ע"י מלחמה. ולכן חלים עליה ההגדרה של מסירת נפש ואין להירתע מכל לחץ ואיום.

דברי הגאון רצי"ה בנידון
חז"ל לימדו אותנו כי א"י נקנית בייסורין (ברכות ה ע"א). האריך בזה רצי"ה:
"ישנם הרבה דברים שמופיעים ומתפתחים דרך סיבוכים. רק לשיכור נראה כל העולם כמישור (יומא עה ע"א). וכן לגבי הארץ הזאת, הולך ומתקיים בה 'לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך'. אבל לא בבת אחת, אלא דרך השתלשלות והתפתחות". ("שיחת רבינו", אחרי מות וקדושים, סדרה א, 7, הוצ' ישיבת עטרת כהנים, בעריכת ר"ש אבינר).

ועוד הוסיף רצי"ה כאשר נשאל בזמנו מדוע אנו רואים נסיגות בענין מהלך גאולתנו, ענה:
"זהו מעבר זמני ורגעי. כמו בכל דבר ודבר יש מדריגות, ויש גם מדריגות בקודש, ואפילו לפעמים 'בסתר המדריגה' (שה"ש ב, יד). אבל אין זה אלא עיכוב זמני. אין להיות ילדותי אלא לראות את המהפיכות העולמיות ולהכיר, מתוך הגודל, את התוכנית האלוהית של 'בשוב ה' שיבת ציון' (תהלים קכו, א), העוברת גם דרך כל מיני סיבוכים. ככל שהדבר יותר גדול, יותר הוא מסובך, בדומה לנסיעה באוירון. מהלך גאולתנו הוא עובדה היסטורית במדה ענקית. מה שמופיע בניגוד למהלך הזה אינו אלא עיכוב זמני של 'רגע באפו' (תהלים ל, ו). כל ההפרעות אינן אלא דברים קטנוניים שאין להם שום ערך קיים במהלך ההסטורי הענק הזה. נכון שלפעמים יש מצבים קשים ומאד לא נעימים, אבל אנו נתגבר. אין שום מקום להתחשב במעשי גוים או יהודים שטחיים בניגוד לתוכנית האלוהית הזאת החובקת שנים ודורות. הם בטלים ומבוטלים כנגד התורה וכנגד ההנהגה האלוהית". ("שיחת רבינו", פרקי משיח, 34. בהוצ' ישיבת עטרת כהנים, בעריכת ר"ש אבינר).

מה הן גבולות הארץ?
עלינו לדעת כי אין גבולות הארץ נקבעים לפי החלטות ממשלת ישראל, אלא הם נקבעו לפי הנכתב בתורה. ושם (בראשית טו, יח) מפורט שהם מנהר מצרים ועד נהר פרת. לפני קרוב לארבעים שנה הרב חיים שטיינר חיבר חוברת בשם "ותטענו בגבולנו" (הוצ' ישיבה לצעירים, ירושלים). שם קיבץ מדברי קדמונינו הקובעים כי גבול הדרומי של ארץ ישראל הוא נהר נילוס. הרי הם:
א . תרגום יונתן לבראשית טו, יח. ובבמדבר לד, ה'.
ב. תרגום ירושלים בבמדבר (שם)
ג. הרמב"ם, הל' מלכים פ"ה סוף ה"ז, הקובע העיר אלכסנדריה כגבול מצרים. ממילא שמזרחה לה הוא א"י. ומביא שם הוכחות נוספות מדברי הרמב"ם להל' קידוש החודש (פי"א הי"ז)
ד. התוספות, ערכין דף ט"ו ע"א ד"ה כשם
ה. פי' רד"ק על יהושע (יג, ג)
ו. פי' הגר"א על יהושע (טו, ד)
ז. ויש להוסיף עוד רמ"ק (אור יקר, כרך טו, עמ' כא). ואפילו לראשונים אחרים הסבורים כי הגבול הוא ואדי אל עריש, ודאי כי יישובי גוש קטיף הם פנים הארץ!

המקובל הגדול ר"מ קורדוברו מלמד כי השכינה לא תשכון בינינו בשלימות אלא א"כ בני ישראל שוכנים בכל חלקי א"י, "ויהיו ממלאים את כולה" (אור יקר, חלק ד, עמ' קנ"ב). והדברים הועתקו ע"י "חסד לאברהם" (ר"א אזולאי, מעין ג, נהר ז).

הלך בעקבותיהם המחנך הגדול הגאון רצי"ה, באומרו:
"אין מקום להעלות על הדעת שום ויתור אפילו על מילימטר אחד מרובע של נחלת ה'. לא תתכן שום פגיעה בגבולות נחלתנו, חס ושלום. יש להאבק על כך עד הסוף בלא שום ויתור ובמסירות נפש" ("שיחת רבינו", בשלח, סדרה ב 10, הוצ' ישיבת עטרת כהנים, בעריכת ר"ש אבינר).

והרי פסוק מפורש הוא: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את "כל" ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בראשית יז, ז). ועוד כתוב: "וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם" (שמות לב, יג).מלת "וכל" ממש. והארץ מתרחבת לפי התנחלות היושבים בה ("מגיד תעלומה" של מחבר "בני יששכר", על ברכות מח ע"ב, בדפי הספר דף רפב).

לא רק בפסוקי תורה, אלא גם מבחינת ההלכה, הגבולות נתפרטו ע"י הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ד') וז"ל:
"ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אומרו להם וכו' 'והתנחלתם את הארץ' (במדבר לג, נד). ופרט להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר 'ובואו הר האמורי וכו' וכו' שלא יניחו ממנה מקום (שומם או בידי האומות) וכו' וכו'. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות וכו' מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו" עכ"ל.

ולפי הגבולות שהציב ופירט (והוא ע"פ חז"ל בספרי), גוש קטיף בכלל מצוות הכיבוש. ולכן עלינו לתכנן לכבוש אותו שוב.(ויש להעיר כאן שאין לקשור יחד בין קדושת הארץ לעניני הפרשת תרומות ומעשרות לבין מצוות כיבושה ומצוות ההתיישבות בה. וכבר האריך בזה "מור וקציעה" לגר"י עמדין, סי' ש"ו, דף לג בנדפס מחדש, וכן שו"ת חתם סופר, יו"ד סי' רל"ד ועוד).

וחשוב לציין כי נגד דברי רמב"ן הנ"ל לא קם אף גדול, לא ראשון ולא אחרון, לחלוק על מה שכתב. כן העיד בגדולתו ובקיאותו הרב חיד"א (שו"ת יוסף אומץ, סי' יט, ד"ה שמענה. "ואין פוט"ר אותו").

מכל הדברים היפים והאמתיים הללו ידענו כי שוב ישוב ישראל לרשת את גוש קטיף, וכן כל האזור כולו של הארץ המובטחת, עד לגבול נהר נילוס. אבל אותם הכופרים בקדושת התורה, וממילא הם כופרים בדברי פסקא ראשונה של רש"י בספר בראשית, שהארץ היא של הקב"ה והוא שמסר אותה לנו, הללו יראו ויבושו. אותם כופרים המצטרפים לטענת אומות העולם המטיחים בנו אשמה "לסטים אתם", הללו יבואו על עונשם.

על התנחלויות (ועל היאחזות) בלתי חוקיות
בהעתקת דברים המוזכרת לעיל ("שיחת רבינו", בשלח, סדרה ב' 10) התייחס רצי"ה ג"כ לטענת השלטונות שאותם המקימים בתים וישובים במרחבי יש"ע, בלי אישור מוקדם של הרשויות, עושים זאת בניגוד לחוק. הכריז רצי"ה:
"מי שמעכב יהודים להתנחל בא"י הוא העושה מעשה בלתי חוקי. מי בכלל נתן לו יפוי כח לעכב התנחלויות בארץ ישראל? האדמות האלו שייכות לנו מימי אברהם יצחק ויעקב, והן גם נחלת מליוני אחינו בכל העולם. בגמרא יש כלל: 'קרקע אינה נגזלת' (סוכה לא ע"א. פירש"י שם: "ולעולם בחזקת בעלים היא עומדת"). וכל בעלי המוחות העקומים שמעכבים התנחלויות, ישאר שמם לחרפה ולדראון עולם" עכ"ל שם לעניננו.

בעצם כך אמר אביו מרן הראי"ה לענין עלייה ארצה בלתי חוקית, בעת שלטון המנדט הבריטי בארצנו, לפני קום המדינה. סיפור הבא נמסר ע"י הרב יהודה גרשוני (ונדפס ב"אור המזרח", שנת תשכ"א, עמ' 44):
"פעם בא הרב קוק לפני הנציב העליון (בעת ממשלת המנדט) לשדלו לשחרר עולים שעלו ארצה בדרך בלתי חוקית. באותם הימים הגבילה הממשלה הבריטית את העלייה של יהודים לארץ, ואלה פרצו ועלו על אף הגזירות. כששמע הנציב את דברי הרב, שדיבר בזכות העולים 'הבלתי חוקיים', תמה ואמר: 'הרי אלו עבריינים, שעשו שלא כדין!'. ענה הרב: 'לא, אדוני הנציב. שלא כדין עושים אותם היהודים היושבים בגולה. ואילו העולים מן הגולה, כדין וכהלכה הם עושים!" (עכ"ל)

זאת אומרת, לא כל מה שהרשות המחוקקת מחליטה יקבל גושפנקא של "חוק". ישנה קונסטיטוציה (חוקה) עליונה, צו עליון של התורה, בסיס כל חיינו, והיא פוסלת על הסף חוקים נוכריים אנטי יהודיים (גם אם נחקקו ב"כנסת"). וזה בדומה לאילו ה"כנסת" היתה מעבירה יום שבת ליום שלישי בימי החול, או היתה מבטלת חוק השבות. הרי זו "הוראה בלתי חוקית בעליל".

סיכום דברים
אמרו חז"ל: "אמר לו הקב"ה למשה, הן הארץ חביבה עלי שנאמר 'ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד' (דברים יא, יב) וישראל חביבין עלי, שנאמר 'כי מאהבת ה' אתכם' (דברים ז, ח). אמר הקב"ה אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי, לארץ שהיא חביבה עלי" (מדרש במדבר רבה, כג, ז).

אומר ה' לישראל: "ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולתכם" (דהי"ב טו, ו).

ואומר ה' לציון:
"ביום ההוא ייאמר לירושלים אל תיראי, ציון אל ירפו ידיך. ה' אלוהיך בקרבך גיבור יושיע, ישיש עליך בשמחה, יחריש באהבתו, יגיל עליך ברינה וכו'. הנני עושה (כלומר: מעניש) את כל מעניך (לשון עינוי) בעת ההיא והושעתי את הצולעה, והנדחה אקבץ, ושמתים לתהלה ולשם וכו'. בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, בשובי את שבותכם לעיניכם (!) אמר ה'" (צפניה ג, טז-כ).

ועל המפריעים לגאולתנו זאת, אני קורא דברי הגמרא:
"אוי לה לאומה שתימצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה?" (סנהדרין קו ע"א).

ומפרש שם רש"י:
"מי מטיל כסותו לעכבן שלא יזדקקו זה לזה? דמסוכן הוא. כלומר מי הוא יכול לעכב את ישראל, והקב"ה מכניסם" (לארצם) עכ"ל.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il