ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת בית הכנסת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ו

קדושת בית הכנסת

"קול צופייך" גיליון 336



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

קדושת בית הכנסת
כל אדם צריך להזהר מאוד מאוד בכבוד בית הכנסת, כיון שיש בו קדושה ומעלה גדולה וחשובה.
ובעניין קדושת בית הכנסת, כותב הרמב"ם (פי"א מהל' תפילה הלכה ה והלאה):
"בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד ומכבדים אותן ומרביצין אותן, ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבתי כנסיות ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהם, ובערי אדום יושבין בה על הכסאות. בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק. היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחין לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה. מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חבירו, יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה ואח"כ יקרא חבירו כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד, ואם אינו יודע יאמר לתינוק מן התינוקות קרא לי הפסוק שאתה קורא בו, או ישהה מעט בבית הכנסת ואח"כ יצא, שהישיבה שם מעסקי המצות היא שנאמר אשרי יושבי ביתך וגו'. עכ"ל הרמב"ם עיי"ש.

וראה הרחבה בזה לקמן.

עצם הישיבה בבית הכנסת היא מצוה, ובדרך רמז אמרו על הפסוק (תהלים פד, ה) "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", מכאן שמי שרק יושב בבית הכנסת יגיע בסופו של דבר ל"עוד יהללוך", וירכוש לו אהבת התורה וילמד תורה.

קדושת בית הכנסת מדאורייתא
וכתב הרב בעל 'כף החיים' (סימן ק"נ ס"ק ו') שלדעת רוב הפוסקים, קדושת בית הכנסת, היא מדאורייתא, ולמדו זאת מהפסוק "ועשו לי מקדש" (שמות כח, ה), ובית הכנסת הוא בחינת מקדש מעט, ויש להזהר בכבודו מאוד מאוד.

בנין וסתירה בבית הכנסת
כל אבן ואבן בבית המקדש היא קדושה, והנותץ אבן מביהמ"ק עובר משום "בל תשחית" ומשום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וה"ה בבית הכנסת שהוא מקדש מעט. ועל כן, אין לקדוח חורים בקירות בית הכנסת לצורך פרטי, ונכלל בכלל האיסור של זלזול בית הכנסת. אבל אם קודח חורים לצורך בית הכנסת, כגון חשמלאי שצריך לסתת בקיר לצורך עבודתו, מותר.

ואומר הרב בעל הבא"ח (ויקרא אות יז): "ואסור לנתוץ מהכותל אפי' אבן אחת, ואפי' לתקוע בו מסמר כדי לתלות בו איזה דבר אסור, ואין רשות ביד הקהל לתת רשות על דבר זה אפילו בממון".

אם רוצים להרחיב את בית הכנסת ולשם כך שוברים קיר וכדו' - מותר. אבל אם רוצים להרוס חלק מבית הכנסת ולהופכו לעזרת נשים, אע"פ שזה דבר חשוב, יש בזה משום הורדת קדושה ואסור.

קיר המשותף לבית הכנסת ולאדם פרטי

ועוד כתב בעל הבא"ח (שם):
"אבל אם הכותל נבנה מתחילתו בשותפות בעל החדר עם גבאי בית הכנסת אז יש לו דין מחצה על מחצה, וישתמש בעל החדר בתוך החצי שלו, ובחצי של בית הכנסת לא ישתמש אפילו בתקיעת מסמר" (הכוונה עובי המחיצה).

ואני רגיל תמיד לספר, פעם רצו הגבאים בבית הכנסת שלנו לקבוע מדף בקיר של בית הכנסת ליד המקום שבו אני יושב כדי שאוכל להניח עליו את הכובע בימי הקיץ החמים. ואמרתי להם שאסור לעשות זאת וזה לאו מדאורייתא שנאמר "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד), כיון שעושה חור בקיר ביהכ"נ לשימוש פרטי. אבל אם הגבאים מחליטים להוסיף למשל נברשת ואז צריכים לקדוח או לחפור להעביר את חוטי החשמל - מותר.

ואמרו המפרשים, יש אנשים שמטבעם ידיהם ממשמשות בכל דבר, ולעיתים הן שוברים איזה קיסם קטן מהכסא בבית הכנסת, ויש בזה משום "לא תעשו כן לה' אלוקיכם".

יש אנשים שמגרדים סיד מעל הקיר ואוכלים זאת כדי להשלים את רמת הסידן שבגופם, ויש להזהר שלא יעשה כן בקיר של בית הכנסת.

בגמרא כתוב שהיו לוקחים מהקבר של רב עפר לסגולה. ושאלו את שמואל, אם נכון עושים, והרי עפר המת אסור בהנאה? (ועיין סנהדרין דף מ"ז ע"ב, ושו"ע יו"ד סי' שס"ד סעי' א').

השאלת כסאות מבית הכנסת
יש שמשאילים ספסלים או כסאות מבית הכנסת לצורך אירוע משפחתי, כגון ברית מילה, בר מצוה או שבת חתן וכו'. ואם הם משלמים כסף עבור זה - מותר. ואם מתפלל בקביעות בבית הכנסת ותורם עבורו - מותר לגבאים לתת לו את הכיסאות ללא תמורה. ויש לגבאים סמכות לעשות דברים במידת הסבירות, אבל לא מעל ומעבר.

דבר שהשתמש בו הדיוט אין לתורמו לביכ"נ
כתוב, דבר שהשתמש בו הדיוט, לא ישתמש בו לקדש.
ובעשיית הכיור כותבת התורה (שמות לח, ח) "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". ואומר רש"י:
"במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע; אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שה"ש ח, ה) תחת התפוח עוררתיך. וזהו שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה", עכ"ל.

ויש להקשות, כיצד השתמשו במראות של הנשים בשביל הכיור, והרי הלכה ערוכה היא שכל בגד שנשתמש בו הדיוט לא משתמשים בו לקודש, וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' קנג סכ"א):
"אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה".

ואומר המג"א:
"ועוד נראה לי, דוקא כמו שהן אסור להשתמש בהם, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן דבר חדש מותר, שהרי הכיור ממראות הצובאות".

כלומר, מכיון שהתיכו את אותם המראות, ושינו צורתן, על כן עשו מהם כיור.

כל דבר שמביא לבית הכנסת, יקפיד שיהא מהמשובח ביותר. ואם מביא למשל צימוקים לאזכרה, יקפיד שיהיו נקיים, וישטפם וינגבם (שלא יהא דבר שטיבולו במשקה).

בהלכה יש דיני קדימה בברכות, דהיינו: מזונות, עץ, אדמה, שהכל. ואם נמצא באזכרה וכדו' יברך על מה שהביאו לו, ומנהג חסידות שיניח לידו מכל מה שהגישו בפניו ויברך על פי דיני הקדימה בברכות.

צורת התיבה
לדעת חכמי הקבלה יש לעשות שבע מדרגות לפני התיבה, וכך בנויה התיבה בבית הכנסת האר"י הקדוש בצפת (בפועל יש שש מדרגות, ומקום הנחת ס"ת דרגה שביעית היא) וכן בבית הכנסת בית א-ל הישן. כשרצה הרה"ג המקובל הרב גץ זצ"ל לבנות בית כנסת, הוא לא ידע כיצד לבנות את התיבה באופן שיהיו לפניה שבע מדרגות כי לא היה מקום, והוא התייעץ עמי בעניין זה, ואמרתי לו שיעשה כמו בתיבה שבבית הכנסת שלנו שיש בה כעין שבע מדרגות קטנות, ובאופן זה יוצא ידי חובה לדעת המקובלים (ועיין לבא"ח ש"ר ויקרא אות יד).

הרמב"ם כותב שיש סדר מיוחד בצורת הישיבה בבית הכנסת, ומעמידים בימה באמצע בית הכנסת (פרק י"א מהל' תפלה הל' ב - ג).
למנהג הספרדים, התיבה שנמצאת במרכז בית הכנסת משמשת לספר התורה, וכן לחזן. אבל אצל אחינו האשכנזים, התיבה משמשת לספר התורה, ואילו לחזן ישנו עמוד סמוך לארון הקדש שבו הוא עומד להתפלל, וטעמם הוא כי אין זה מכובד שהחזן ישתמש בתיבה שנועדה לספר התורה.

בימה גבוהה עשרה טפחים
כשהעולה לתורה יורד מהבימה, לא יפנה את גבו לספר התורה, וה"ה כשהרב עומד על הבימה ודורש שלא יפנה גבו לס"ת. אבל אם הבימה גבוהה עשרה טפחים, היא נחשבת כרשות בפני עצמה, ורשאי לרדת מהבימה כרגיל.

יש בתי כנסת שספרי התורה מונחים בארון הקדש, כשחלקם למעלה וחלקם למטה. פעם הוזמנתי לאחד מבתי הכנסת, ובעודי עומד ליד ארון הקדש ודורש, הרגשתי אי נוחות וכמו אש בוערת מתחת כפות רגלי, ולא הבנתי את פשר הענין. אני מביט על ארון הקדש ורואה שיש פרוכת כדבעי, וכששאלתי אם יש גם דלת, אמרו לי, שיש דלת וגם פרוכת פנימית. והנה אני רואה דלת למטה, וכששאלתי מה יש בפנים, אמרו לי שמונחים שם ספרי תורה. כלומר, חלק מספרי התורה היו מונחים בתוך ארון הקדש למטה, היינו בגובה הרצפה, וכשהיו צריכים לאחד מהם היו מחליפים ביניהם. אמרתי להם, הכיצד אתם עושים כן הרי אין זה כבוד לתורה, וכן מכשילים את הכהנים וכדו'.

ספר הפטרות בארון הקדש
יש הבדל בין הדורות הקודמים לדור שלנו. בזמנם לא היה ספר הפטרות, וארון הקדש נבנה על דעת להכניס בו רק ספרי תורה, ועל כן אין להכניס כיום את ספר ההפטרות לארון הקדש שבבתי הכנסת שנבנו לפני זמן רב. כיום, בונים את ארון הקדש מלכתחילה על דעת שיכניסו בו גם את ספר ההפטרות.

יש שנוהגים להניח בארון הקדש חומשים או מחזורים שלא קוראים בהם (כגון בראשית, שמות, במדבר, דברים, כשקוראים בספר ויקרא וכדומה), ולמעשה, אם בנו מלכתחילה את ארון הקודש על דעת כן - מותר, ואם לאו - אסור.

ליווי ס"ת מההיכל לתיבה ובחזרה
על פי מנהג האר"י ז"ל יש לנשק את ספר התורה וללוותו משעה שמוציאים אותו מההיכל ועד שמגיע לתיבה, וכן כשמחזירים את ספר התורה להיכל.

עטרות ס"ת בראש חתנים
אחינו האשכנזים מניחים כתר על ספר התורה. אנו נוהגים להניח רימונים, כי כשמוליכים את ספר התורה הם מצלצלים ורומזים לאדם שיעמוד לכבוד התורה.

היה מנהג אצל בני אשכנז שהיו מניחים על ראש החתן את הכתר של ספר התורה. ועל זה כותב מרן בשו"ע, וז"ל (סי' קנ"ד ס"י):
"הנוהגים להניח עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התורה, אין מוחין בידם; אבל המניחים אותם בראשי חתנים דעלמא, מוחין בידם",

שכיון שזה הקדש אין להשתמש בו לדבר אחר (ועיין שם בסעי' ט' ובסעי' י' בכה"ח ומש"ב שם).

מטפחות של ס"ת לסגולה
יש נשים שלא זכו לפרי בטן, ולסגולה הם לוקחות מטפחת של ספר התורה, וקושרות אותה עליהן לרפואה ולסגולה, ומותר לעשות כן, כי על דעת כן הם נתרמו, אבל הגבאי צריך לגבות מהן פי ארבע או חמש משווי המטפחת (עיין שו"ע סי' קנ"ד סעי' ט', ועיין לכה"ח שם ס"ק ע"ג מש"כ משם הרשב"א).

וכשתורמים מטפחות או שאר דברים לבית הכנסת, יש להזהר שלא יהיו עליהם תמונות לא נאות,
ובמיוחד יש לבדוק את המטפחות המיובאות מאטליה כי ברובם יש צלבים.

יש להזהר שלא יהיה על התיק של ספר התורה צורות של פרצופים. בבית הכנסת שלנו ישנו ספר תורה שיש לו תיק עשוי מכסף שהובא מחו"ל, אך היו עליו צורות של פרצופים, ואנחנו כיסינו אותם בחתיכות כסף, וכל זה כדי שלא יבא לנשק צורה זו.

כמו כן, על כל ספרי הבא"ח המצויים בבית הכנסת שלנו, הדבקנו מדבקה על תמונת הבא"ח, כדי שלא ינשקו את התמונה.

תמונות של צדיקים בביתו - לתמונה של צדיקים ישנה חשיבות, ועל כן אם תולה תמונה של צדיקים בביתו, יניחנה עשרה טפחים מעל מיטתו, כיון שיש בהם קדושה.

קדושת בית הכנסת
וכתוב בשו"ע (סי' קנ"א סעי' א'):
"בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והיתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי"א דבבית המדרש אפי' שלא מדוחק שרי".

אכילה ושתיה - כיום, ברוב המקומות, בית הכנסת הוא גם בית המדרש, כיון שקובעים בו שיעורי תורה, ולמרות שמעלתו וקדושתו של בית המדרש גדולה משל בית הכנסת, אף על פי כן, התירו לאכול ולשתות בו, כגון באזכרות או בשעת הלימוד (ועיין בא"ח ויקרא אות ג').

חשבונות - כתוב בשו"ע (שם):
"ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים".

כלומר חישוב הוצאות והכנסות של בית הכנסת - מותר, אבל סתם חשבונות - אסור (ועיין בא"ח ויקרא אות ד').

לימודי חול בבית הכנסת
פעם שאלו את בעל הבא"ח, אם מותר לאחר התפילה בבית הכנסת, לפתוח כיתת לימוד של ילדים? וענה, אם לומדים תורה - מותר, אבל שיעורי חול כגון חשבון וכדו' - אסור ללמד בבית הכנסת, אלא מחוצה לו.

צורת הכניסה לבית הכנסת
כיסוי לראשו - מי שרגיל לחבוש מגבעת לראשו גם בהיותו בביתו, יקפיד בזה גם כשנמצא בבית הכנסת. ואם לובש רק כיפה ללא מגבעת, אזי גם כשהולך לבית הכנסת יכנס עם כיפה. וגודל כיפה - לפחות טפח על טפח. ולמהדרין, שתכסה את רוב הראש.

ניקוי נעליו קודם שנכנס לביכ"נ - כתוב בשו"ע (שם סעי' ח'):
"טיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל; וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך".

לעיתים בימי החורף, הנעליים מתלכלכות בבוץ, וכמו שמנקה נעליו לפני שנכנס לביתו, כך יעשה לפני שנכנס לבית הכנסת. ואם יש ברזל מיוחד לניקוי הבוץ מהנעל, יזהר בשבת אם נועל נעלי עור שלא ישתמש בברזל זה, משום גזרת ממחק.

ברוך מרחם על הארץ
מעשה בעני שהגיע לביתו של עשיר אחד כדי לקבל צדקה. ביתו של העשיר היה נקי להפליא, אך הבוץ שדבק בנעלי העני, לכלך את רצפת הבית. כשראה זאת העשיר, חרה אפו והחל צועק על העני. יצא העני מהבית והמתין עד שינקו את הלכלוך שעשה. לאחר כמה דקות שוב התדפק על דלת ביתו של העשיר. וכשפתח העשיר את הדלת, פנה אליו העני ואמר לו: כתוב "ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות" - אתה מרחם על הארץ, וכעת תרחם גם על הבריות.

כניסה עם נשק לבית הכנסת
כתוב בשו"ע (סי' קנ"א סעי' ו'): "ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך". כי בית הכנסת מיוחד לתפלה המאריכה ימיו של אדם, והסכין מקצר ימי אדם.
כיום לצערנו הרב, יש הרבה אנשים שנושאים נשק מטעמי ביטחון. ולא יכנס לבית הכנסת כשהנשק מגולה, אלא יכסה אותו. אבל אם הוא צריך לשמור שם מטעמי ביטחון, מותר.

יריקה בבית הכנסת
כתוב (קהלת יב, יד) "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם". שואלת הגמרא (חגיגה ה' ע"א) מאי על כל נעלם? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס, ושמואל אמר: זה היורק בפני חברו ונמאס. ואיסור זה שלא לירוק או להמאיס את חברו שייך גם מחוץ לבית הכנסת, ובבית הכנסת נוסף על זה איסור של זלזול בבית הכנסת, וצריך האדם ליתן דעתו היטב לדבר זה.

וכתוב בשו"ע (שם סעי' ז'):
"יכול לרוק בו, ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירק לתוכו לא יהא נראה".

פעם היה מנהג לירוק כשאומרים 'והאלילים כרות יכרתון' ב'עלינו לשבח' (אבל ב"ה כיום ביטלו מנהג זה), והיה אדם אחד עובר עם קופסת טבק ובה חול ומכסה את הרוק בחול. משראו את מעשיו, החלו לירוק יותר ואז הוא היה צריך כמות גדולה יותר של חול, עד שהיה צריך לקחת דלי של חול.

כיבוד אחרים בבית הכנסת
וכתב בעל הבא"ח (ויקרא אות יא):
"ואין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת דאין ראוי להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת המקום, מיהו נישוק ידי ת"ח מותר כי זה עושה לכבוד התורה ואהבתה, וכן אותם הנוהגים שהעולה לס"ת בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים שחייב בכבודם מן התורה גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השי"ת שצוה בכבודם".

במקומות שנוהגים לחבק ולנשק את העולה לתורה, מותר לעשות כן בבית הכנסת. אבל במקום שלא נהגו כן, כמו בבית כנסת שלנו, אסור.
אבל אם רוצה לגלות חיבה לילד קטן, או לתת לו ממתק וכדו' כדי להרגילו שיבא להתפלל - מותר.

כשיעקב אבינו ירד למצרים כדי לראות את בנו יוסף, כתוב (בראשית מו, כט) "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד". ואומרים חז"ל שיעקב אבינו לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו אלא היה קורא את שמע.

נשאלת השאלה, מדוע יוסף לא קרא ק"ש? אלא אמר יוסף אני באתי במצרים ושם זמן קריאת שמע מאוחר יותר, אבל באר"י הזמן יותר מוקדם. ועוד נראה לבאר, אמר יעקב אבינו בכל יום אני אומר "ואהבת את ה' אלוקיך", ועלי לבחון את עצמי אם אני אוהב את ה' או את יוסף, ועל כן כשנפגשו לאחר עשרים ושתיים שנה, אמר יעקב אבינו אני אקרא ק"ש ואם אפסיק באמצע כדי לנשק את יוסף ולחבקו, הרי שאני אוהב את יוסף יותר מהקב"ה. ועוד נראה לבאר, אמר יעקב אבינו, שרה אמנו פרחה נשמתה כששמעה שיצחק לא נעקד, ואני חושש שמא כשאני אפגש עם יוסף תפרח נשמתי (כי אולי תופעה זו עברה בתורשה), ועל כן קרא ק"ש, שאם ימות תצא נשמתו בק"ש.

ניקיון בית הכנסת
מסופר על אביו של רש"י, שלא היה מרשה לנקות את ארון הקדש בבית הכנסת במטלית או במטאטא, אלא הוא היה בעצמו בזקן שלו מנקה את ארון הקדש.

ועל כן, כשרוצים לנקות את רצפת בית הכנסת, לא יקח סמרטוט מלוכלך אלא נקי וטוב.
יש מקומות שנהגו בכל ראש חדש למכור את ההתנדבות לנקות את בית הכנסת, כי גם לניקוי ביהכ"נ ישנה מעלה חשובה.

ועוד מספרים על אביו של רש"י, יום אחד הוא קנה מרגלית יקרה עד מאד, והנה כששמע הכומר על המרגלית וראה את יופיה, אמר לאביו של רש"י 'אבן זו ראויה להיות בכנסיה על ראש האלוה שלנו'. כשראה אביו של רש"י שהכומר מכריח אותו לתת לו את המרגלית, עלה רעיון בראשו. הוא אמר לכומר, עלי לשאול אדם הבקי בטיב אבנים טובות שיעריך את מחירהּ, אך כיון שאני חושש שיגנבוה ממני, על כן נבצע את ההערכה על ספינה בלב ים. כשהגיעו ללב ים, הוציא אביו של רש"י את המרגלית והשמאי העריך את מחירה. אמר לו אביו של רש"י הרי מחירה הרבה יותר גבוה, והחלו להתווכח בניהם, ובלהט הוויכוח נפלה המרגלית לתוך הים. התחיל אביו של רש"י להצטער על מר גורלו. אך כמובן שהוא עשה זאת בכוונה, כדי שלא תיפול לידי הכומר. אמרו לו בשמים כיון שכוונתך היתה רצויה, ניתן לך בן שיאיר את עיני ישראל.

כפרות בבית הכנסת - כתוב בבא"ח (ויקרא אות יא):
"אסור לשחוט בבית הכנסת גם לצורך כפרות, וכן בעזרת נשים שמתפללין שם נמי אסור אבל בעזרה שלפני בית הכנסת שאין מתפללין שרי אם הוא לצורך כפרות, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה".

בית כנסת שחרב
כתוב בשו"ע (שם סעי' י'):
"אפילו לאחר שחרבו, עדיין הן בקדושתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ; ואם עלו בהם עשבים, תולשים אותם ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם".

על הכותל המערבי ישנם עשבים הגדלים בין האבנים, ולעיתים באות יונים וגורמות ללכלוך רב. ובזמנו הרה"ג גץ זצ"ל שאל כמה רבנים האם מותר להוריד את העשבים הללו, כי היה חשש שאם יתלשו אותם יצא חלק מהעפר שהוא למעשה קדש. וכל רב ענה לו תשובה אחרת. וכשהוא שאל אותי, אמרתי לו שיקנה חומר מסוים וירסס על העשבים, והם יתייבשו ויפלו לארץ לבד, וכן עשה.

שינה בקומה שנמצאת מעל ארון הקדש
כתוב בשו"ע (בסי' קנ"א סעי' י"ב):
"יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי ב"ה תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם; ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם. הגה: וכל זה דוקא בבית הכנסת קבוע, שנבנה מתחלה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבהכ"נ, מותר לשכב עליו".

וכתב הט"ז (שם ס"ק ד'):
"אני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם בני ביתי בבית מדרשי שהיה למעלה מבית הכנסת, ונענשתי הרבה במיתת בני ותליתי בזה".

ומעשה היה בשכונת גאולה, בבחור ישיבה שהיה גר בקומה עליונה, והנה קנו את הדירה שתחתיו והפכוה לבית כנסת. פנה אותו בחור לקונים ואמר להם שלא יעשו שם ביכ"נ שהרי דירתו למעלה. אך הם אמרו לו שכיום בכל הארץ יש דירות מעל בתי כנסת. הלך אותו בחור והגיש תביעה בבי"ד של העדה החרדית, אך גם הם אמרו לו שכך המנהג ואין כל בעיה בזה. וכשהוא בא אלי וסיפר לי את שאירע, אמרתי לו שילך לבי"ד ויטען בפניהם שיש לו ילדים קטנים ולפעמים הם עושים צרכיהם על הרצפה מעל מקום ההיכל. ואמרתי לו שיצדיקו את טענתו, ושידרוש מהם סכום כסף נכבד עבור השטח שמעל ההיכל, וכן הוא עשה. כששמע הגאון הראב"ד ר' פנחס אפשטיין זצ"ל את דבריו שאל אותו, מי לימד אותך לטעון כך? ענה אותו בחור בתמימות, חכם אליהו לימד אותי. אמר הדיין, ידעתי שלימדו אותך. בית הדין זימן אותי, ואני אמרתי לקונים מדוע אתם עושים צרות. ולבסוף הציעו לו מחיר כפול עבור דירתו, והוא הסכים למכרה.

בניית ההיכל
ישנם כמה בתי כנסיות שההיכל בנוי באופן שהוא בולט מחוץ לבית הכנסת, ואין זה מדרך כבוד.
אבל אם בונים את ההיכל שחלקו בתוך בית הכנסת ומיעוטו מחוצה לו, מותר.

בית כנסת ובית מדרש - חייבים במזוזה
כתוב ברמב"ם (פ"ו מהלכות תפילין הלכה ו'):
"הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה, פטורין לפי שהן קדש. בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו, חייב במזוזה. וכן בית הכנסת של כרכין אם היה בו בית דירה, חייב".

וכן כתוב בשו"ע שבתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המזוזה.
אך יש לדעת שכל זה בזמנם שבית הכנסת היה ריק והיו בו רק אצטבאות שעליהם ישבו, והיה חדר אחר שבו היתה התיבה וס"ת, אבל כיום שבכל בית כנסת ובית מדרש יש ספריה וכסאות - על כן יש להם דין אוצר וחייבים לקבוע בפתחם מזוזה ובברכה.

הנכנס לבית חדש
כשנכנס לבית חדש, טוב שיקח עימו רב שיורה לו באיזה גובה יקבע את המזוזה, וכן היכן יקבע בברכה, והיכן בלי ברכה. והנ"מ היא, אם קבע את המזוזה שלא במקומה והורידה - האם יברך שוב או לא (עיין לבא"ח ש"ש כי תבא אותיות ו' - ח', ועיין לשו"ע או"ח סי' ק"מ סעי' ג').

העולה לתורה צריך לראות את הפסוק שבו מתחילים לקרא לפני שיברך. ואם העולה בירך, וכשפתחו את הספר ראה בעל הקורא שטעה בציון הפסוק שממנו מתחילה הקריאה, ויש לגלול מעט את הספר - אין העולה צריך לחזור ולברך, כי כשבירך דעתו על כל מה שכתוב בס"ת (עיין לעיל).

ומה טוב שהגבאים תמיד ידאגו שספר התורה יהיה מוכן, ולא יגללו בעת התפילה מפני טורח ציבור. ואם יש צורך לגלול כמו למשל השנה כשיחול שבת חנוכה ור"ח ביחד ואין להם ג' ספרים, אזי בעת שגוללים ידרוש הרב או שישירו שירי חנוכה.

ס"ת שבלה
ספר תורה שנפסל באופן שא"א לתקנו, או שבלה, מניחו בכד חרס סגור וקוברו ליד צדיק.
כיום לצערנו הרב, יש שמוציאים את הס"ת מגניזתו, ומוכרים אותו. ויש שמוציאים חלקי יריעות ממנו לסגולה, וצריך להזהר בזה מאד, כי ביריעות של ס"ת ישנה קדושה.

האדם משכן לשכינה
האדם עצמו הוא משכן לשכינה, כדברי האלשיך הקדוש על הפסוק (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אדם ואדם. ועל כן ישמור על קדושת עצמו, הן במאכל והן בדיבור, ולא יאכל דבר שיש בו ספק כשלהוא.

ויהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו, בביאת הגואל ובבנין אריאל, ונראה כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, וישראל במעמדם, בב"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il