ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר הפצת יהדות

שירת החירות

מי היאור וים סוף מייצגים את העולם הנוקשה של חוקי הטבע, ויציאת מצרים וקריעת ים סוף - את השחרור מחוקים אלו. באמצעות סיפורם של רבי פנחס בן יאיר ונהר גינאי מלמד אותנו המהר"ל את מעלתם של החוקים המבטאים את רצון השם, ומעלה את המאבק בין החוק ובין החופש לדרגה גבוהה יותר
מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
לחץ להקדשת שיעור זה
בסיפור יציאת מצרים המים משחקים תפקיד חשוב. כשמצרים רוצים להכחיד את ישראל הם משליכים אותם למי היאור, משה נקרא על שם העובדה שהוא ניצול מהמים, וגם אקורד הסיום של יציאת מצרים הוא בים סוף: המים נבקעים, בני ישראל הולכים ביבשה והמצרים טובעים בים. קריעת הים מרכזית עד כדי כך שחז"ל דרשו את השם "עברים" כעבר ים.
המים, מסביר מהר"ל, הם החומר הכי פחוּת. אין להם צורה משל עצמם, אלא רק זו שהם מקבלים באופן זמני מאחרים. לכן גם אין בעברית מילה למים ביחיד - כי אין מים כחפץ מסוים ומוגדר, רק כשם כללי. חוסר הצורה שלהם מנכיח את פחיתותם: צורת הדבר היא המשמעות שלו, היותו משהו מסוים ומוגדר. המים חסרי הצורה הם חומריות קמאית, חסרת משמעות כשלעצמה וחסרת מטרה.
אומנם חוסר מטרה הוא לא בהכרח קפיאה ודריכה במקום. המים הם חומר זורם וחי, כפי שמסביר בעל התניא: "תאוות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג". כוחם של המים הוא כמו נהר שזורם ומחיה את כל העולם. עדיין, בעולם המים אין מטרה או משמעות. מה שהיה הוא שיהיה.
זו הסיבה שמשה נמשה מהמים, ואף נקרא על שם מעשה ההצלה הזה. משה רבנו, שנותן תורה לישראל - הוא ההפך הגמור מהמים. אם המים הם הנברא הכי חומרי, משה הוא הנברא הכי רוחני. הוא זה שמביא לעם ישראל ולעולם תורה שמעניקה כיוון, תוכן ומטרה.
מנקודת המבט הזאת, יציאת מצרים היא גאולת עם ישראל מהחומר. הים נבקע בפני בני ישראל, כלומר החומר נסוג מפני הרוח. חוסר המשמעות נכנע למשמעות. הים החומרי נבקע, ובני ישראל הולכים בו ביבשה.

יְקוו לי המים
משום כך מפתיע לגלות שאת הפירוש על יציאת מצרים מסיים מהר"ל במדרש שמדבר במובלע דווקא על מעלתם של המים. רבי פנחס בן יאיר יוצא לפדות שבויים, ודרכו נחסמת על ידי נהר גינאי. הוא מצווה על הנהר להיחצות, כלומר הוא רוצה שתקרה מעין קריעת ים סוף בזעיר אנפין. נהר גינאי מסרב להיקרע, בטיעון המפתיע הבא: "אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה".
נהר גינאי הוא המקבילה של ים סוף, של המים החומריים. החומר חסר הצורה והפחות מקבל כאן הזדמנות להציג את הצד שלו. אני, אומר החומר, ממלא את רצון השם. האדם אולי יצליח לפעמים למלא את רצון השם - אבל אולי גם לא. נהר גינאי איננו שפל ונמוך. הוא לא בעד חוסר משמעות לשם ההוללות שבו. טענתו עקרונית: בעוד שהאדם לא מבטא לחלוטין את רצון השם, החומר כן מצליח.
הרי אחרי כל הטענות נגד החומרנות ומה שהיא מעוללת לאדם, הקב"ה הוא זה שברא את החומר. חוקי החומר מהווים ביטוי מלא ומתמיד של רצון השם. לו הניסים היו מבטאים את רצון השם הקבוע, היו הם החוקים. קביעתו של החוק מורה שכך הקב"ה רוצה שעולמו יתנהג בדרך כלל. השמש זורחת בכל יום, האבנים נשארות על פני האדמה ולא מרחפות באוויר, מי הנהר זורמים. כל אלו הם ביטוי לרצון האלוקי הקבוע. נהר גינאי מציג את קו הסנגוריה על הטבע. הוא ממלא תמיד את רצון השם. ואילו האדם? או שכן או שלא. יכולת הבחירה עלולה להסיט את האדם מעשיית רצון השם. לכן נהר גינאי מסרב להיחצות בפני רבי פנחס בן יאיר.
טענה דומה לזו של נהר גינאי מופיעה בילקוט שמעוני. הוא דורש את הפסוק "יקוו המים" כ"יְקַוו המים". כשהקב"ה אומר "ייקוו המים" הוא מגרש את המים מהיבשה, כצעד מקדים ליצירת חיים. אבל הוא משאיר להם פתח של תקווה. המדרש ממשיך ומספר משל: המלך שיכן בארמון שלו דיירים אילמים שהיו כל יום משבחים אותו ומודים לו. הוא שמח ואמר: אם האילמים מתנהגים כך, כשאשכן בארמון דיירים שיכולים לדבר, הכבוד יהיה גדול יותר! אבל כשהדיירים המדברים הוזמנו לארמון, הם התחילו לתבוע את הארמון לעצמם. פסק המלך: אם כך, יחזור הארמון לידי הדיירים האילמים. כך גם המים: מתחילה היה העולם מלא מים, והם שיבחו את הקב"ה. כשהגיעו בני האדם, הם החלו למרוד בקב"ה. לכן יש למים תקווה לחזור למעמדם. כשבני האדם חוטאים - בדור המבול, בפלגה ובים סוף - הקב"ה מצווה על המים לשטוף אותם.
הדילמה שמוצגת במדרש היא הטענה שהציב נהר גינאי בפני רבי פנחס בן יאיר: הדיירים האילמים - המים, החומר חסר הדעת והבחירה - הם אלו שמשבחים את הקב"ה. בני האדם, שהם הדיירים שיודעים לדבר - דווקא מורדים ומתריסים כלפי הקב"ה.
בפרספקטיבה זו, המצרים מייצגים את המים, את החוק הטבעי. האימפריה המצרית של "סוס ורוכבו" דוגלת בסדר וחוק. מנקודת מבטם, החירות שעם ישראל שואף אליה לא רק מאיימת על חוסנם הכלכלי, אלא גם בעלת משמעות אנטי מוסרית. מצרים היא בית עבדים משום שאדם חופשי עלול לחטוא, שכשמלמדים את העבד לדבר הוא עלול למרוד במלך. לכן עדיף שכולנו נהיה חסרי בחירה, חסרי חירות. שנעבוד לפי כללים קבועים. "את ה' לא ידעתי" אומר פרעה. הוא מכיר בקב"ה כאלוקים, כלומר מחוקק החוקים הטבעיים הקבועים. הוא לא מכיר בקב"ה כשם הוי"ה, כבעל רצון שנותן גם לאדם בחירה וממילא חירות.
לכן המצרים משליכים את בני עם ישראל ליאור. אין מקום לבחירה ולחופש - אלו עלולים לגרום לחטאים ולעיוות רצון השם. עדיף שהמים יכסו את האנושות. החוקים השוטפים ינצחו ויבלעו בתוכם את יכולת הבחירה האנושית.

קריעת החוק
בהבנה זו, משמעותה של קריעת ים סוף גדלה אפילו יותר. אם קודם הבנו אותה כנצחון על תאוות וחומרנות, כעת מתברר שהיא גם קריעת החוקיות האידיאלית, זו שטוענת להיות ביטוי מלא ושלם של רצון הקב"ה. מתברר שהחופש עליון לא רק על היצר, אלא גם על חוקי הטבע שהם חוקים אלוקיים. החירות גם היא אלוקית, ומקורה עליון יותר מהחוקים.
רבי פנחס בן יאיר בוקע את נהר גינאי משום שהוא בדרך לפדיון שבויים. חומר לא יכול להיות שבוי, מקסימום מחובר או נעול. שבוי יכול להיות רק אדם בעל בחירה שנשללה ממנו חירותו. רבי פנחס בן יאיר פודה את השבויים, כלומר מלמד אותנו שחירות היא ביטוי של רצון הקב"ה. ביטוי נעלה אף יותר מחוקי העולם, מדויקים ככל שיהיו. לכן כשעם ישראל מגיע לים סוף הוא נבקע ומתגלה שבתחתיתו יש יבשה. מתברר שגם בבסיסו של החוק נמצאת חירות אלוקית.
ומנגד, דווקא המצרים טובעים בים סוף. בהפוך על הפוך, מתברר שהדבקות בחוקים לא מונעת מהאדם לחטוא וללכת נגד הרצון האלוקי. מי שדוגל בשלילת החירות ובציות עיוור לדטרמיניזם - ייבלע בסוף על ידי המים. האדם נברא להיות בוחר. אם הוא בוחר שלא לבחור אלא לציית לחוקי הטבע העיוורים - הוא משחק במגרש שבו המים עדיפים. בתחרות מי מציית לחוק ללא סטייה, תמיד ינצח הטבע את האדם. יתרונו של האדם הוא בבחירתו.
לכן פסח נחתם בשירת הים. זוהי השירה של עם ישראל אודות ההתגברות על החוק. אודות יתרונה של החירות על פני ציות לחוקי הטבע - ויהיו גבוהים ואידיאליים ככל שיהיו. מובן שעל האדם לשבח את הקב"ה ולא למרוד בו, אולם השבח הגדול ביותר לקב"ה בא מפיו של אדם שבוחר בטוב, ולא רק מוכרח אליו. לא כוחות הטבע האילמים שרים את שירת הים, אלא רק דיירי הארמון שיודעים לדבר ולשיר.

יצחק קרומביין הוא תלמיד בית המדרש ראש פינה
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא הפצת יהדות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il