ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
צריכים למכור חמץ? היכנסו עכשיו!
בית המדרש מדורים חמדת החינוך

שאלת השואה

הרב יוני לביאניסן תשע"ט
55
לחץ להקדשת שיעור זה
השואה האיומה היתה אירוע מטלטל וחריג גם בתוך ההיסטוריה רְווּית הדם של העם היהודי, ובחייה של מדינת ישראל הצעירה היא נחשבת לאתוס מכונן. כאנשים דתיים ומאמינים ההתמודדות איתה קשה במיוחד. הרוע המזעזע והבלתי נתפס שהתגלה בעולמו של הקב"ה, כמו גם השאלה המהדהדת כיצד מי שהוא טוב ורחום איפשר לדבר נורא כזה להתרחש, מטילות צל כבד על כל יהודי המשתדל לחיות באמונתו. ולמרות כל זה, ומבלי להתחמק מהתמודדות ישירה עם השאלה, אני רוצה להעז ולטעון ששאלת האלוקים בשואה היא השאלה המשנית.

היא מסיטה את העיסוק מן השאלה החשובה והרוולנטית יותר והיא 'שאלת האדם' – איפה היה 'האדם' בשואה?!
כיצד ייתכן שבלב ליבה של היבשת התרבותית ביותר בעולם התרחש הפשע הנורא בתולדות האנושות? היכן היו כל מדינות אירופה ה'נאורות' בעת שאזרחיהן היהודים נלקחו להשמדה בעוד אחרות סוגרות את שעריהן בפני הניצולים ושולחות אותם בחזרה ליפול ברשתו של השטן? היכן היו מדינות ארה"ב ובריטניה ששיגרו אלפי גיחות הפצצה לעבר מטרות גרמניות אך נמנעו מלהפציץ אפילו פעם אחת את מסילות הברזל שהובילו רכבות עמוסות ביהודים למחנות המוות? מה פשר השתיקה הרועמת של 'דת האהבה והחסד' ונציגה בוותיקן, שלא נקפו אצבע כדי להציל רבבות נשים וילדים שנלקחו אל סופם המר בתאי הגזים? האם הנטייה האנושית לבחוש ולהתחפר בעומקי שאלת הצדק האלוקי בשואה אינה מחפה על החשש מהתמודדות עם השאלה הנוקבת יותר – איפה היה האדם בשואה?!

מהשמים או מן הארץ
התופעה של גלגול העיניים והטחת חיצי הביקורת אל-על מתרחשת לא פעם גם במישור הפרטי. עם יותר מידי צרות ואסונות בחיים אדם מתמודד בדרך של 'העבר אל', ומפנה את ההאשמה ליושב במרומים – 'למה, אלוקים?! למה עשית לי את זה?!', בעוד שייתכן שאחד מגדולי מחזיקי מניות האשמה הוא האדם עצמו. תאונות דרכים אינן גזירה משמים. גם פשע מאורגן, אלימות ופגיעה של אדם בזולתו אינן מונחתות מפי עליון. טרור ומלחמות אינם שונים מהם. כולם נובעים מרוע ליבם, יצריהם והתפרצות תאוותיהם של בני האדם. רוב הסבל, הייסורים והמוות שמשתוללים בעולם, אינם תוצאה של רעידות אדמה הרסניות, גלי צונאמי סוחפים או התנגשות מטאוריטים מהחלל בכדור הארץ. הם תוצאה של אכזריותו של האדם שמנצל, בוזז, אונס, משפיל והורג את זולתו. ההפנמה של התובנה הזו היא קשה ומפחידה, אך גם טמונה בה בשורה עצומה. הכוח להשחית ולהרוס כמו גם הכוח לתקן ולבנות נמצאים בידינו, בני האדם. מה נבחר לעשות עם הכוח שלנו?

העם הבלתי מובן
ובכל זאת לא נתחמק גם משאלת האלוקים בשואה. צעד חיוני ראשון הוא לחדד ולהבהיר מה בעצם השאלה, מה בדיוק הנקודה שמטרידה אותנו. הרי אם לא היה מדובר בשישה מיליון אלא בשלושה, השאלה עדיין היתה קיימת במלוא חריפותה. כך גם אם זה היה מיליון אחד של גברים, נשים ותינוקות שהומתו על לא עוול בכפם. ומה לגבי חצי מיליון? ומאה אלף? וחמש מאות? ומה לגבי תינוק אחד קטן השוכב במחלקה האונקולוגית כשהוא מחובר לצינוריות וכל גופו דקור וכואב? האם שם לא היתה מזדקרת השאלה הנוקבת? אם כן, בעצם מה שמטריד אותנו היא שאיננו מבינים כיצד הקב"ה מנהל את עולמו. מדוע הוא עושה דברים שנראים לנו לא הגיוניים ולא צודקים. אך האמת היא שלא רק את הדברים הרעים אנחנו לא מבינים. גם את הדברים הטובים. המחשה קטנה: שני האירועים הבאים התרחשו אי-אז בהיסטוריה. הראשון הוא השמדה אכזרית של מיליוני בניו של עם בעודו עומד נדהם וחסר אונים. השני הוא שאותו עם שהיה מפוזר בכל קצווי תבל מצליח לחזור למולדתו העתיקה ולכונן בה מדינה מדהימה וחזקה ולנצח מיליוני אויבים העדיפים עליו במספר ובנשק. לוּ היינו שואלים היסטוריון אובייקטיבי ונטול פניות: כמה זמן חלף בין שני האירועים? הוא ידבר על כמה מאות שנים לכל הפחות! ומה אם נאמר לו שמדובר בעם היהודי ועברו בסך הכול שלוש שנים מהשואה האיומה ועד הקמת המדינה?! זה פשוט בלתי נתפס, מנוגד לכל חוקי ההיסטוריה ומעיד על דבר אחד: אין לנו שום הבנה בדרך בה מתנהל העם הזה. ברע כמו גם בטוב. אלוקים מוביל אותו לצלוח את ההיסטוריה בדרך חתחתים שמעבר להבנה האנושית. אנחנו דומים לאדם המציץ חטופות דרך חור המנעול ומנסה לתפוס את הסיטואציה המורכבת המתרחשת בחדר. זה ילדותי. מגוחך. בלתי אפשרי. תפקידנו אינו לשאול למה יש רע בעולם אלא להילחם בו. לא לגרום יותר ממנו בעצמנו, ובוודאי שלא לחלל את זכרם של קדושי השואה על ידי חיפוש צידוקים לאלוקים בכך שנאשים את אותם טהורים בחטא כזה או אחר שבגללו התגלגל עליהם האסון הזה.

האם תלמידי ישראל מחמיצים את השואה?!
עשרות אלפי בני נוער מישראל, תלמידי בתי ספר וחניכי תנועות הנוער, יוצאים מידי שנה למסע מיוחד לפולין. המטרה הרשמית היא "חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת", לצד "לימוד לקחים אוניברסליים". צעירים רבים שחוזרים משם אכן מספרים על חוויה מרגשת ומטלטלת שהותירה בהם רושם עמוק. את המשלחת מוביל מדריך מוסמך לצד מורים ומחנכים מכל בתי הספר, שכולם עברו השתלמות והכוונה לכך ב'יד ושם'.

עד כאן הכול נשמע מצוין. וכי יש דבר חשוב יותר מאשר להעצים אצל בני הנוער, אלו שעוד שנה ילבשו את מדי צה"ל, את החיבור למורשתם ולזהות שלהם כיהודים? הרי מסע כזה הוא הזדמנות פז לחזק ולהעצים אותם כחיילים וכאזרחים נאמנים המחוברים לעמם ולעצמם.

הבעיה היא שהאופן בו זה נעשה כיום מעורר תהיות כבידות משקל. מחנכים שחזרו מן ההשתלמות האחרונה שהסתיימה רק לפני שבוע מספרים על קו הסברה המוטה באופן חריף לצד אחד ונותן למסע ציביון מסוים וחד-מימדי: מאוד מאוד אוניברסאלי ומעט מאוד יהודי. במילים אחרות: לו הארמנים או הרואנדים היו מקימים "יד ושם" משלהם כדי להנציח את השמדת העם שלהם - בדיוק ככה זה היה נראה. העובדה שאנחנו יהודים תופסת מקום זניח בסיפור והמשמעות שלה שולית למדי.

האם "והיא שעמדה" עוד רלוונטי?
המרצה המרכזי שעמד לפני מאות המחנכים הגדיר את המטרה כך: "שואה היתה לא רק ליהודים. היו עוד שואות לפניה לעמים אחרים, והיו עוד הרבה אחריה. המסע הזה צריך להעצים בתוכנו את ההומניזם, הרגישות לזר ולשונה (כשעל המסך מוקרנת תמונה של מסתננים מדרום תל-אביב ושל שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה) ומלחמה בגזענות ובשנאה. אתה נוסע לפולין קודם כל כבן-אדם ורק אחר-כך כיהודי...". לשאלה שניקרה במוחם של חלק מן המשתתפים 'האם הגרמנים רצחו את סבתא שלי בטרבלינקה סתם כי היא הייתה 'בן-אדם' או מפני שהיא היתה 'יהודיה'?!', לא נשמעה תשובה ברורה. יתירה מזאת, שוב ושוב הודגש שיש להקפיד להימנע מלטפח אצל התלמידים את התחושה שיש שינאה מושרשת בעולם כנגדנו. "זו פרנויה שבנויה על מגלומניה", כלשונו המלומדת של אחד המרצים, או כמו שסיפר חברו שכאשר הוא יושב בליל הסדר עם ילדיו והם מגיעים למילות ההגדה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" הוא עוצר ומבהיר להם שהמשפט הזה כבר אינו רלוונטי עוד. "היום אנחנו חיים בעידן חדש. אין סיבה לטפח אצל ילדים פחדי שווא וחרדות...".

החיים או המוות
רוב הזמן עוסקת ההשתלמות של המחנכים מלווי המסע במותם של יהודי אירופה. באמצעי ההשמדה השונים ובשיטת חיסול הראיות, בדמותם של הפושעים הנאציים ובתנאים החיים האיומים שהיו במחנות הריכוז. מעט מאוד עוסקים בחיים היהודיים שלפני השואה, באוצרות הרוח והתרבות המדהימים שהצטברו באלף שנות יהדות אירופה, ובגילויי הרוח והאמונה המופלאים של יהודים במהלך השואה עצמה. וכאן שואל הבן: נכון, ייתכן שעבור תלמידים רבים, יותר אטרקטיבי זה לעסוק בתאי הגזים ובצעדות המוות מאשר בחיים היהודיים המפוארים שנכחדו בהם, אבל האם זה לא בדיוק כמו לקחת ספר של 800 עמודים ולפתוח אותו בדיוק בעמוד האחרון רק כדי לקרוא את הסוף?!

חשוב להעיר שלמרות התעסקות מורחבת בנושאים טכניים, שחלקם שוליים למדי, סוגיות יסוד לא זכו כלל להתייחסות. במשך דקות ארוכות הוצגה משנה מסודרת ומדיניות ברורה מפי בעלי ניסיון בסוגיה כמו "הפסקות שירותים" - מה לעשות כשתלמידים צריכים לעשות את צרכיהם באמצע נסיעה באוטובוס. אך סוגיה כמו "האמונה בעקבות השואה", שאלת יסוד עבור אלפי תלמידים דתיים וחילונים, זכתה להתעלמות מופגנת במשך ארבעה ימים (!), למעט איזכור בודד ושטחי אחד.

ישנם מכוני מחקר והנצחה שכן נותנים למסע משמעות יהודית יותר ואף מוסיפים לו פן אמוני ("שם עולם" וכדו'), אך המונופול הממלכתי על הובלת הנושא מצוי בידי "יד ושם" והוא זה שנותן את הטון ומעצב את המסע של עשרות אלפי תלמידים, מורים וחיילים מידי שנה. כשהם יחזרו משם יש חשש כבד שהם ישאו איתם מטען שיהיה בו הרבה ידע על השמדת היהודים ועל סכנת הגזענות אך מעט מאוד חיבור לזהות היהודית והלאומית שלהם.
רק לפני מספר שבועות רעשה הארץ מההתבטאות האומללה של סגן הרמטכ"ל שהמסר שהיה לו לומר לאומה ביום השואה הוא שתפשפש במעשיה ותעשה חשבון נפש מפני "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ויש להם עדות להם כאן בקרבנו כיום".

איפה הוא למד את זה? כיצד התעצבה אצלו השקפה כה עקומה על הלקח של השואה?

מאות המחנכים שהשתתפו בהשתלמות בשבוע שעבר קיבלו את התשובה הברורה: הוא ספג את זה ביד-ושם.
עוד בנושא חמדת החינוך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il