ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלל והודאה בחנוכה ;">

בית מדרש חגים וזמנים חנוכה ישראל ויוון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

י"ח כסלו, תשס"ו

הלל והודאה בחנוכה

משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

ההתמודדות עם תרבות יון
"נר חנוכה, איש וביתו" (שבת כא ע"ב). יש לשים לב מדוע הדגישו חז"ל שמצוה זו תלויה דוקא בבית, ולא באדם המדליק. וכך מפורש ברמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ב) כי רק בעל הבית הוא עצמו המדליק נרות עבור כל נפשות ביתו, ולא שהם מדליקים איש איש עבור עצמו. ויותר מזה, קבעו כי "נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (שבת כב ע"א). כלומר זה דין שבבית. ואדם שאינו נמצא בביתו בשעה הראויה להדלקת הנר, קובע שליח שידליק עבורו בביתו ואיננו מדליק בכל מקום אחר שנמצא בשעה ההיא כמו במשרד או במסעדה. הרי כי ענין "בית" עקרוני למצוה זו. (ע"ע "טוב רואי" על שבת, עמ' 206 הביא כן בשם האדר"ת, ודייק כן ע"פ כת"י תלמוד אקספורד). למה?

עונה מרן הראי"ה:
"היוונים בקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי, כי אם לעקור את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם וכו'. הטהרה והצניעות, המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המדות והדעות הישראליות. (את) זה שנאו היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס (את) עליצות החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל. וכו'. בחיי המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, (האמן) (האימון ההדדי) וכל המדות המסתעפות מזה לטובה, ניכרים לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג ע"פ דרכי התורה והמצוה" ("עין איה", שבת פ"ב פסקא ז).

דברי מרן (על מרכזיות ענין הבית היהודי למצות חנוכה) מקבלים סיוע משני מדרשים (המובאים ב"אוצר המדרשים", מהד' אייזנשטיין). הראשון מספר:
"תנו רבנן, בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לו חלק ונחלה באלוהי ישראל. מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים מבתיהם. וכו' וכו'.ונהגו בדבר זה שלש שנים ושמונה חדשים" (שם, עמ' 192).

ובמדרש אחר אמרו:
"וכל כך למה (גזרו)? כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות (צניעות). כי כל הרוצה ליכנס, נכנס בין ביום ובין בלילה (כי) בטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולים לא לאכול ולא לשתות ולא לקיים מצוה עם נשותיהם, בשביל גנבים ולסטים ופריצי יונים, ולא היו רואים שינה בעיניהם לא יום ולא לילה" (שם, עמ' 189).

מדרשים אלו הוזכרו ב"אגרת השמד" שב"אגרות הרמב"ם" (מהד' הגר"י קאפח, עמ' קיב).

לכן כיון שהגזירה היתה על קדושת הבית היהודי, קבעו חז"ל מצוה זו דוקא סמוך לבית היהודי. כי היונים התנגדו לצניעות ולקדושה, ופארו את היופי של הגופניות. ידוע שהיונים השקיעו הרבה בבריאות הגוף. עסקו באתלטיקה, ספורט, אולימפיאדה. כן פיתחו תרבות הפסלות, בו הדגשה רבה על יופי הגוף. היהודים שנרתעו מהגופניות (ולכן יש פוסקים האוסרים עשיית פסל אפילו לנוי) עוררו אצל היונים זעם ושאט נפש. התמודדות רעיונית זו בין שתי הגישות ממשיכה עד ימינו אנו.

שמונה נרות, ונוסח הברכה "על נר חנוכה"

כתב הרב: "המאורות הפרטיים שצריכים להאיר באומה (הם) אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. רק טרם הוכרה התכלית העליונה של החיים, נראים לנו האורות הרבים והפרטיים כאילו הם דברים נפרדים" ("עין איה", שבת פ"ב פסקא כ"ד). רואים אנו כאן שהרב מנה וספר שמונה מיני אור, ושמא מספר זה בא בכוונה תחילה לסמל שמונה נרות חנוכה? כי אם רצה הרב לציין דוגמאות, מדוע לא הסתפק בב' או ג' דוגמאות? והנה הבקיאים במינוחים קבלתיים יודעים לייחס כל פרט מהנ"ל לפי שמונה ספירות מחכמה ולמטה ("צדק" הוא מלכות). אבל צריכים לתרץ מדוע חז"ל ניסחו את הברכה בלשון יחיד "להדליק נר חנוכה"? ולא יספיק לנו לענות כי עיקר המצוה הוא רק נר אחד ("נר איש וביתו", שבת כא ע"ב) כי גם בית שמאי וגם בית הלל מהדרים להדליק נרות לפי מספר הימים, ולא שינו בנוסח הברכה?

עונה מרן הראי"ה שהברכה באה כאשר מכירים כי כל נטיה ונטיה מהאורות הנ"ל נעזרת ע"י חברתה, והאור הרוחני ניזון משיתוף פעולה של כל הכחות יחדיו. וכך לשונו:
"ולפעמים הפירודים (של שמונה אורות חיוביים הנ"ל) מביאים ג"כ סכסוכי דעות. יש שנוטה לאחד המאורות ביותר, ונדמה לו שמי שנוטה אל חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו, ושהוא מכיר ביותר ביקרתו. וכו'. אבל הפירודים ג"כ לא יהיו קיימים לעד, שהרי כל זמן שיש פירודי דיעות, אין הקדושה מתבססת בעולם. ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד! על כן לא 'נרות' של חנוכה נאמר בברכה וכו' כי אם 'נר' של חנוכה" עכ"ל ("עין איה", שבת פ"ב פסקא כד).

בדרך הנ"ל חינך הרב כיצד צריכים כל בני תורה לנהוג סובלנות איש איש לבעלי דיעה שכנגדו. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד ע"א). וכתב על כך מרן:
"יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות. אם כן כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה וע"י המחקר מתרבים צדדים ושיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והיפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא וכו' שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל דבר לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבה, הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמתית לכל צדדיה, יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכו' דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' ויראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. 'ת"ח מרבים שלום בעולם' מה שהם מרחיבים מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים וכו' כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם לימודי ה' וכו' וכו'. 'אל תקרי בניך אלא בונייך' (ברכות סד ע"א) הבנין יבוא מחלקים שונים, והאמת של אור העולם ייבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים" ("עין איה", ברכות פ"ט פסקא שסא. עיי"ש שהאריך).

ומו"ר הרב שמואל דביר השווה את התופעה לתזמורת ויש בה משתתפים רבים, כאן כלי נשיפה, ושם כלי הקשה, ושם כלי מיתרים. ואם יחסר אחד מהם, יפגום הדבר בנעימות המנגינה.

ולכן כלי החנוכיה מלמד על אחדות כל שמונה הנרות, כל תכונה ותכונה בפני עצמה. ומתוך כך תתבסס הקדושה בעולם. ולכן באה לשון "נר".

אם ללמוד מתרבות אומות העולם
ההתמודדות נגד תרבות יון העמידה לנו בעיה, אין דוגמתה בגליות שקדמו לה. תרבות יון נראית באופן חיצוני משובחת והגונה. מהר"ל סיווג את ארבע המלכיות לנסיון הנפש המתאוה, הגוף ומתירנות, התמודדות השכל וכו' ("נר מצוה", עמ' יא). יון מול "שכל". כלשון הזוהר (ח"ב דף רלז ע"א) "דקריבין לאורחא דאורייתא". היו ביניהם פילוסופים. היו ביניהם רופאים. חלק מחכמיהם אף כתבו ספרי תיקון המדות. היה קשה לעמוד נגד הפיתוי. על תרבות זו כתב רבי יהודה הלוי בשיריו, שיש לה פרחים ולא פירות. בהצלתנו ממנה עלינו "להודות ולהלל לשמך הגדול" (סוף נוסח תפלת "על הנסים"). ומבאר מרן מה ההבדל בין שתי הלשונות?
"ההלל הוא על צד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע"י פגישת המכשול העצום, החוזק הגדול של אמיתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שהדעות הרעות מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן (לשון 'שאת') וידמו שהן מבלעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלוהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם. וגם מה שאותם הקנינים, שהם טובים לשמש את אור האמתי של התורה, נלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותם 'דקריבין לארחא דמהימנותא', נצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת להסיר מהם כל סיגיהם ובדיליהם. זאת היא טובה עליונה, שמאת ה' היתה זאת להכין הכל להיטיב באחרית. ו'ההודאה' היא על ההצלה הזמנית, מהחרב שהיה עלול לבוא אז על ישראל מידי רשע של היונים, לולא ה' שהיה לנו" ("עולת ראי"ה", ח"א עמ' תלו-תלז).

למדנו מדבריו כי הרווחנו בכפליים מהמפגש עם המכשול העצום. ראשית, שהאמונה שלנו נתחזקה ע"י לחץ הנסיון. (נכלל בזה לא לסמוך על המוחש בלבד, כמו שציין הרמב"ן בפירושו על ויקרא, טז סוף פסוק ח, "היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי (אריסטו) היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו"). לפעמים ע"י מתח נפשי ולחץ של המתנגד לו, עוד מתחזק האדם. הדבר דומה לחיסון גוף האדם ע"י הכנסת חומר שלילי ומורעל בגופו, ומפני זה האדם מתגבר יותר.

ותועלת שניה יש בזה, שלקחנו מתרבות יון פרטים שהם טובים ומועילים לקדם את פני הקודש שלנו. לרעיון זה הוסיף הרב ציצים ופרחים, בביאורו על "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים". אחרי שנותן נימוק כי בכל דור ודור יש לנו בעיה של מלחמה נגד "התנשאות התגברות הרוח היוני" מוסיף הרב:
"אף גם זאת השקיפו (חז"ל) כי לא רק הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל לשמוח על מציאותו. כי אם כך היא מדתו של מקום (השי"ת) ב"ה בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר יותר את כח הטוב והאמת. על כן הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להכנע כולה מפני הדר כבוד ה' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כחותיה להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ה' אלוהי ישראל בעולם, יפיותו של יפת תיקבע באהלי שם, להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה ויראת ה' טהורה" ("עין איה", שבת, פ"ב פסקא י"ג).

חזר מרן לבאר זאת, עת שהרצה דברים בחנוכת הבנין של בית מדרש למורים "מזרחי" (בשנת תרצ"ג) אמר כדלהלן (הדברים נרשמו ע"י אחד מהשומעים):
"הגמרא (בבא קמא פב ע"ב) אומרת שעל החכמה היונית נגזרה גזירה 'ארור אשר ילמד את בנו חכמה יונית'. אולם נאמר שם שעל חכמה יונית לבד נגזרה הגזירה אבל לא על לשון יונית. 'לשון יוני לחוד, חכמה יונית לחוד' (ב"ק פג ע"ב). דברי חז"ל עמוקים ואין להבינם כפשוטם. הכוונה 'בלשון יונית' אינה אך ורק לפירושן של מלים יוניות, אלא בזה גם נכנס בתכונות של מדע. ההבדל בין 'לשון' ל'חכמה' הוא הבדל בין סגנון לתוכן. בשעה שחז"ל אומרים 'לשון יונית לחוד', הכוונה לסגנון. את התוכן, את החכמה, אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד ולרבים עד שאין אנו צריכים להשתמש בנידון זה בדברים שאולים. במה שנוגע לסגנונות, ליפוי הדברים, רואים אנו שגם אחרי כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין היונים, מצאו חכמים סמך בפסוק: 'יפת אלוהים ליפת וישכן באהלי שם' (בראשית ט, כז) יפיותו של יפת יהא באהלי שם' (מגילה ט ע"ב). מתוך כך מותר לתרגם את התורה ליונית".

וממשיך הראי"ה:
"מה אנחנו למדים מזה? אנחנו למדים איך עלינו לנהוג בשעה שאנו נזקקים לשאול את השאלות של הקודש והחול. לפי הנהוג בעולם חושב האדם בתחילת מחשבתו, שהקודש והחול הם בבחינת 'ויתרוצצו', שהם דברים הצוררים זה את זה. אולם האמת היא שאין כל ניגוד בין הקודש והחול. אם אנו חלילה עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים להחיות את נשמתינו היחידה, נשמת האומה, מתוכן חול, הרי זה דבר שהיו לא תהיה. 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות יט, ו) תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש. אולם בשעה שאנחנו באים לסגנן את החיים, לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים שכשם שאין אנחנו נעלבים שבשעה שניגש שלמה לבנות את בית המקדש, הוא שלח לחירם מלך צור בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים, 'כי אתה ידעת כי אין בנו איש ידע לכרת עצים כצידונים' (מל"א ה, כ), כך לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כחות חוץ בהכנת הצורה החיצונית לחיים. צידונים כרתו עצים, וגם גרים שהיו בארץ היו מסתתים את האבנים. אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקודש. היוונות בתור חכמה היא הכחשת הקודש, חילול הקודש. 'המחלל את הקדשים', הדגישו הקדמונים, 'אין לו חלק לעולם הבא' (אבות, ג).

ולהלן אחרי המשך דבריו, מוסיף הרב רעיון נוסף:
"אנו מדליקים בחנוכה שמונה נרות. כאן הנס הדתי. ויש גם הזכר הלאומי, הוא הכיבוש, שע"י החשמונאים התגברנו על הצרים שרצו לשעבדנו, לשעבד את ארצנו, לשעבד את גופנו רוחנו ונשמתנו ביחד. במלחמה והכיבוש, הם מהנסים שהקב"ה רצה בהם. הברייתא היא שמספרת לנו את נס פך השמן. ובתפילות אנחנו מזכירים את הנצחון והחירות, דברים ממשיים וכו' וכו'. לכאורה היה די אילו החשמונאים היו מתקנים שבעה ימים לחג החנוכה, והדלקת שבע נרות, זה היה מתאים למנורת המקדש? מדוע אם כן מדליקים אנו שמונה נרות? לדעתי ניחא. יש (כאן) הלכה אחת הבנויה בעיקרה על הרעיון שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה, שבעולם החיים ישנם שני סוגים, הקודש והחול.

וממשיך הרב:
"החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה כי אם דוקא באופן ששני היסודות הללו יתמלאו ויעמדו בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה. כשם שהאדם עושה את עבודתו בשתי ידיים, ככה גם החיים הם בשתי ידיים. בגמרא (כתובות ה ע"א) כתוב 'גדולים מעשה צדיקים (פירש רש"י: מקדש) ממעשה שמים וארץ. דאילו במעשה שמים וארץ כתיב 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'. ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתוב 'מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך'" עכ"ל. כוננו ידיך, שתי ידיים. מזה עלינו לדעת שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו מחוייבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול, ולא נכשל בפח של החכמה היוונית, שמצדה אין קודש כלל בעולם. כל מה שהמוח היווני יכל להכיל בקרבו מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. (וכדברי רמב"ן, מובאים לעיל). אבל לא כן כנסת ישראל, 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' (תהלים קטו, טז). אבל אנחנו יודעים לעשות רתוקות (שלשלת) איך לחבר את השמים ואת הארץ. ודוקא ע"י חוש ההבדלה, הקודש הוא קודש בתכלית השלימות. ואנחנו שואבים כל מה שדרוש לנו מכל המהות שלו ומכל התוכן שלו ומכל אוצר החיים שלו. ואת העולם נתן בלבנו. ואנחנו מבדילים, שלעולם לא יבואו זהרורים של חול ויטשטשו את העשירות של הקודש" עכ"ל שם לעניננו ("מאמרי הראי"ה" עמ' 476-478).

זאת אומרת, התקרבותנו לתרבות אומות העולם אמנם מביאה תועלת וברכה. הרי אפשר ללמוד מהם כמה סגנונות וכמה ארחות חיצוניות בעולם העשיה. אבל צריכים זהירות לבל נחליף חלילה את התוכן היהודי, הרצוף אהבת ה', בעד החושניות הנכרית. מרן הראי"ה חזר לרעיון זה בדיונו על הביטוי בגמרא (שבת כא ע"ב) "שכשנכנסו יונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל", הבא להזהיר על הסכנה של כניסת תוכן חול אל הקודש. הרב מזכיר חינוך של חז"ל (סנהדרין לט ע"ב) שהדברים שהם חיוביים ראוי ללמוד מהגוים, כנאמר בפסוק "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" (יחזקאל ה, ז) ואמרו חז"ל "כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם". וכך לשון הרב:
"אמנם העשיה כמתקונים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים וכו'. (ומפרש כיצד ננהוג?) אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון יישובו של עולם בעמים, ויקחם ויביאם לגבולו (של ישראל), יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים. כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו וכו'. כי אם רוח ישראל צריך שיהיה איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה ויישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכל זמן שרוחו (של ישראל) בקרבו איתן, ונאמן לשם ה' אלוהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו; כי אם הוא בא לקחת מהם, או הם יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיותו של יפת באהלי שם (מגילה ט ע"ב). אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס לתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראליים ע"פ המדה היונית, כיון ש'נכנסו להיכל, טמאו כל השמנים', לא פסלו (אך ו)רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כי אם הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות, המעשים והתורות, ליתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם" ("עין איה", שבת, פ"ב פסקא י"א).

עצמאות ישראל
הרמב"ם בזמנו כבר ייחד את הדיבור על המימד הלאומי של חג חנוכה. כך לשונו:
"בבית שני כשמלכי יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם וכו' וכו' וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (הל' חנוכה, פ"ג ה"א).

והנה כל הפרטים שציין הרמב"ם שייכים לעצם ההצלה בחנוכה, בין בצד הרוחני ובים בצד הגשמי. אבל למה הוסיף בסוף דבריו את ענין "מלכות" ופירט מה שלכאורה אינו שייך לענין חנוכה, "וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה"?

אפשר ודברי מרן הראי"ה מכוונים לכך, בהתייחסו לענין "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כא ע"ב). לכאורה דברי חז"ל כאן הם ללא צורך. ברור כי כאשר יש סכנה, פטור האדם מלקיים מצוה, וכל שכן מצוה מדרבנן. אלא באו להודיע כי לכתחילה כך היתה תקנת חז"ל כי בשעת סכנה, גם באופן משונה כזה מקיים האדם מצות נר חנוכה. וכך לשון הרב (בשנת תרצ"ה):
"שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היוני המתהדר ביפיפותו החיצונה, שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה, השחרור שזכינו לו ע"י התעוררות הקדושה של תחית הרוח הלאומי ע"י גבורי קנאת הקודש החשמונאים הכהנים הקדושים, הניח את חותמו על מהלך הדורות לכל הזמנים. ההתנגשות של רוח יון עם רוח ישראל, זהו (פרוצס) (תהליך) שאינו פוסק עד אשר יפוח היום הגדול אשר בו יהיה 'ונצדק קודש'. וכו'. יהמו יחמרו המים העכורים של יַמֵי החולין הסוערים הרוצים לבלע כל קודש, ישטפו בעזוז רעשם ממלכות ועממים. אבל חוסן ישראל לעד לא ימעד. בתוכיותה של נשמת האדם ישנה הכרה שבלא אור הקודש, בלא ניצוצי הקדושה המחיים את כל, אין עמדה לא לרוח האדם ולא לחברתו, ללאומיו, ולמלכיותיו. וכו'.

וממשיך:
"בעתים נורמליות הננו מרגישים בקרבנו אומץ של הכרזה פומבית, ידעו כל באי עולם המתהלכים בארצות החיים כי אור עולם לנו (ולכן מצוה להניח נר חנוכה מבחוץ). וכו'. אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל וגזעו המקודש, (ויש) בוז ומשטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים (הערת המעתיק: עיין תהלים קלז, ג) ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה (האור) שמבחוץ לא תוכל להגיה (להאיר) את המחשכים העבים שהם שולטים שם. אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו ונקיון כפיו וכו' וכו'. והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את ארח חייו והארת נשמתו. וכו'. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת וכו' וכו', באחרית הימים לא ממקום אחר תבוא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 150-151 עיי"ש שהאריך).

זאת אומרת, מוכנים אנו ללמד לכל האומות ארחות הצדק והיושר. ובאמת מפני זה אמרו בית שמאי "פוחת והולך", כי גם הצביונים הנכריים ילכו ויתמעטו אצלם ככל שיכירו עד כמה נלוזים הם מן האמת האלוהית. ותפקיד גדול הוא לישראל להיות "אור לעמים" ולחנכם בינה ודעת. (עיין "עין איה", שבת, פ"ב פסקא ז, עמ' 61-62). אבל אי אפשר ללמד כאשר אותם התלמידים אינם רוצים ללמוד! "בשעת הסכנה" כאשר אנו מוקפים שנאה ובוז, בין מצד בני עשו ובין מצד בני ישמעאל, עלינו להסתגר בתוך לאומיותנו הפרטית ושם לבסס יפה את תרבותינו. ושמא זהו הנרמז בדברי הרמב"ם: "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה". יש בחיים מדת "כמות" ומדת "איכות". לפעמים לא ניתן להשפיע על שבעים אומות, באופן "כמות". אבל ניתן לחדד לעצמנו את אותם הלקחים ועניני מוסר הטהור שב"איכות". וזהו דוקא "על שולחנו", כלומר בקדושת הבית היהודי, וכמו שהובא בתחילת מאמר זה.

היבט נוסף:
מחשבתו של מרן הראי"ה היתה צופיה למרחקים, בייעוד ישראל להשפיע לטובה על כל אומות העולם, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט). קשר נפשי זה לכל האנושות מוזכר ע"י הרב ב"אורות הקודש" (ח"ג עמ' שמט) וז"ל: "צדיקים הללו אינם יכולים להיות 'לאומיים' על פי התוכן החיצוני של המלה". רואים אנו לעצמנו תפקיד חשוב לחנך לכל אומות העולם. והאריך בזה הרב בביאור שיטת בית שמאי ("עין איה", שבת פ"ב פסקא ז, עמ' 61-62). והמלבי"ם ("תורה אור" לפ' חוקת, עמ' 1308) מביא בשם המקובלים כי לעתיד תהיה הלכה כבית שמאי. ולענין השפעה ברוכה זו על אומות העולם, הלכה תהיה כבית שמאי בודאי.

אבל לעת עתה צריכים אנו להבדל ולעמוד על טהרת מחנינו. מרן הראי"ה אמר ("שמועות הראי"ה", פ' וישב, עמ' פד): "הכהנים נכנסו תיכף אחר הנצחון של המלחמה לעבודת הקודש, להאיר נרו של ישראל. ונר המנורה, "נר מערבי עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב ע"ב). (כלומר פרסמו בזאת הבדלותנו מהאומות וייחודנו). אולם מה חפצו היונים מישראל? שאמרו (לנו) כדרשת חז"ל (ויק"ר י"ג) 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל'. (הערת המעתיק: חלקו היונים דוקא על הביטוי השגור אצלנו "אלוהי ישראל", והתנגדותם לא היתה כה חריפה אילו אמרנו בכלליות "אלוהי עולם", לפי השקפת עולמם הקוסמופוליטית של היונים. כדברי הרב שם: "היונים שידעו חכמות, חפצו ההתבוללות ישראל בעמים").

וממשיך שם הרב רעיון נוסף:
"אמרו 'כתבו לכם על קרן השור'. ולמה שור? כי ליוסף נאמר 'בכור שור הדר לו' (דברים לג, יז) ויעקב אמר עליו 'וברצונם עקרו שור' (בראשית מט, ו. עיי"ש רש"י). היונים חפצו שישראל יחזיקו בשיטת יוסף, להיות בין העמים ולהתבולל ביניהם. ואמרו כי אמנם יש קרן שור, יש שופר של תחית ישראל. אולם חפצו שתחיה זו תבוא לכל העמים ביחד. אבל לא הבינו את שיטת יוסף במה שאמרו 'כתבו לכם כי אין לכם חלק באלוהי ישראל'.

שיוסף התכוין בשיטתו שישראל יהיו מורי דרך לכל העמים שיש אלוהי ישראל! ולכן במלחמתם של היונים 'פרצו חומות מגדלי', כלשון הפייטן (של "מעוז צור"), חפצו לפרוץ את החומה המיוחדת שישנה לישראל, שקדשים נאכלים במקדש רק (בחומה) (פנים לחומה).

ומסיים הרב דבריו לעניננו:
"הנצחון בא ע"י שבט לוי, שנלחם נגד ההתבוללות (כמעשה פנחס נגד זמרי). והכהנים נבדלים בתוך בני ישראל לקדושה, דכתיב 'וקדשת אותם וכהנו לי' (שמות כח, מא). וכו' וכו'. לעתיד יאמרו הגוים 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו' (ישעיה ב, ג). ואמרו חז"ל (פסחים פח ע"א) על פסוק זה "לא כאברהם שכתוב בו 'הר'. ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה'. אלא כיעקב שקראו 'בית' עכ"ל. (מבאר הרב)

הר ושדה הם בבחינת התפשטות, הפקר. אבל יעקב קראו 'בית', 'אין זה כי אם בית אלוהים' (בראשית כח, יז). ולכן בשעה שהעמים ירצו להתחבר אל הקדושה, יבינו כי קדושת ישראל צריכה להיות נפרדת ומוקפת כבית. ואמרו 'לכו ונעלה אל בית ה'' (ישעיה ב, ג). נתחבר אל ישראל, נתחבר אל הקדושה הנפרדת. וכו' ומה שהיום קדושת כהנים בישראל, תהיה אח"כ קדושת ישראל בין העמים" עכ"ל ("שמועות הראי"ה", פ' וישב, עמ' פד-פה. וע"ע "אורות", עמ' קסט, סוף פסקא ה', "ומנגח כתורא", שור דסט"א).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il