ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים סיפורים נוספים

אבא של כל אחד

הגרמנים זירזו אותם בירידה מהרכבת. רחל ואמה ירדו וניצבו מול המפקד, כנראה מנגלה. הוא שאל אותה: "בת כמה את?". רחל ראתה שבצד שמאל שותים מים והלכה לשם בלי לענות. כאשר חזרה, אמה קראה לה. אולם יהודי אחד אחז בה ולא הניח לה ללכת, כי ידע שאמה נמצאת בין אלו שעומדים להירצח
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
בחבל טוקאי הפסטורלי שבצפון מזרח הונגריה התגוררו ר' חיים רוזנברג, תלמיד חכם ומלמד גמרא, וגיטל אשתו יראת השמיים.
לאחר 16 שנים שלא נפקדו, נסע ר' חיים לפולין להתברך מפי צדיקים. רבי אהרון מבעלז בירכו, וכשרצה ר' חיים לתת פדיון אמר האדמו"ר: "רק לאחר שייוולד הילד".
ואז נולדה חיה רחל.
כעבור שנים יצא האב מביתם ללכת לקראת רבי אהרון, שעבר בהונגריה בדרכו לארץ ישראל, וכשחזר אמר לבתו: "עכשיו שילמתי עלייך..."
ב-19.3.1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. כאשר נכנסו לטוקאי, קרא חייל בליווי תופים לאנשים לצאת מבתיהם, חוץ מהיהודים. רחל שאלה את אביה: "מה עושים?" והוא ענה: "מתפללים".
המשפחה נסעה כמו יתר היהודים עם עגלון גוי לעבר קרסטור. האב ביקש מהעגלון לעצור לנוכח העצים המלבלבים ובירך ברכת האילנות. דבר זה הותיר רושם עז על בתו בת ה-15, והיא אמרה להוריה שהכול יהיה בסדר.
הם הגיעו לקרסטור, ומשם שלחו אותם ברכבת לגטו מרכזי בשאטוראליאויהיי. לאחר כחודש הועלו על רכבת בהמות למחנה בירקנאו. האם אמרה שאם יפרידו ביניהם היא לא תעמוד בזה.
כאשר הגיעו הפרידו בין האב ובין האם והבת. "אבא, לוקחים אותך!" צעקה רחל כשהתרחק. האב הסתובב ואמר: "דבר אחד אל תשכחי: השם יתברך הוא האבא של כל אחד".
הגרמנים זירזו אותם בירידה מהרכבת. רחל ואמה ירדו וניצבו מול המפקד, כנראה מנגלה. הוא שאל אותה: "בת כמה את?". רחל ראתה שבצד שמאל שותים מים והלכה לשם בלי לענות. כאשר חזרה, אמה קראה לה. אולם יהודי אחד אחז בה ולא הניח לה ללכת, כי ידע שאמה נמצאת בין אלו שעומדים להירצח. רחל אמרה: "אני רק רוצה לומר שלום לאמא", אבל האיש לא הניח לה.
הגרמנים נתנו לנשים להתרחץ, גילחו את שערותיהן, העבירו אותן לבלוק ונתנו להן קמצוץ לחם בטעם סבון. על זרועה קעקעו את המספר A6766.
אחראית הבלוק אמרה: "תדעו שאף אחד לא חי, חוץ מכן". הן חשבו שהיא משוגעת, אבל לאחר שהגיעו טרנספורטים והשמיים השחירו מעשן, הבינו שהיא צודקת.
רחל השתייכה לעשרים בנות שצעדו מדי בוקר שלושה קילומטרים לאושוויץ בליווי שוטרים וכלבים כדי לעבוד בשדות ובגינות של הקצינים הגרמנים, ובערב חזרו לבירקנאו. בסתיו העבירו אותן לעבוד במתפרה באושוויץ, וקבוצת נשים אחרת עבדה בבית חרושת לייצור חומרי נפץ. לקראת סוף המלחמה היו בנות שהגניבו חומר נפץ לבחורים בבירקנאו, והללו הצליחו לפוצץ את הקרמטוריום. ארבע בנות נתפסו ונתלו לעיני כולן.
בתחילת 1945 לקחו אותן לצעדת המוות. היא פגשה שם את בת דודתה אסתר ונצמדה אליה. מי שלא היה מסוגל לצעוד נורה. במשך שבועיים וחצי צעדו בחורף הקשה, כשהם הולכים ומתמעטים. לבסוף הגיעו לרבנסברוק בגרמניה. כאשר שאלה רחל "איפה אפשר להתרחץ?" חטפה מכות. מרוב קור לא הצליחה לעמוד על רגליה ובקושי מצצה שלג מעורב בטינופת. אחר כך לקחו אותם ברכבת פתוחה לנוישטטגלבה. היא שקלה 25 קילוגרמים. מסביבה כל הזמן מתו אנשים.
בתחילת מאי 1945 נשמעו יריות, ונודע שהרוסים הגיעו. לאחר שהרוסים שחררו אותם, רחל רצתה לחזור הביתה כדי לבדוק אם אביה בחיים, והצטרפה לקבוצה שחזרה בדרך חתחתים להונגריה. כשהגיעה חיפשה את הרשימות של אלה שחזרו. אביה לא הופיע בהן.
משם הלכה לטוקאי. הגוי שהתגורר שם לא נתן לה להיכנס לביתה. היא הצליחה למצוא בבית נטוש ספרי קודש של אביה ואת כתב ידו מהתקופה שלמד בישיבה באונסדורף. זה כל מה שנשאר מביתה ומהוריה.
רחל הלכה לסמינר בית יעקב, וכאשר הרוסים השתלטו על הונגריה הצטרפה לקבוצה של שישים איש מאגודת ישראל שעלו ארצה בעלייה האחרונה שהורשתה לצאת. הם נסעו ברכבת לצרפת, עלו על אוניית 'הגלילה', ולאחר הפלגה מפרכת הגיעו לישראל בסוף 1948.
את משה יצחק הכירה רחל בהונגריה, ובישראל הוצע לה להתחתן איתו. הוא היה אינטליגנטי, מבית יהודי טוב, כפי שרצו הוריה. ממשפחתו בת תשעת הילדים שרדו שלושה. הם התחתנו בתל אביב בסוף 1950. בתחילה התיישבו בתפרח, ואחר כך עברו לבאר שבע ועסקו בחינוך. לאחר מכן נסעו לשליחות בדרום אפריקה, ולאחריה חזרו ארצה והתגוררו ברובע היהודי בירושלים.
משה יצחק חלה ונפטר בשנת 1990. לבני הזוג שלוש בנות, טובה, שרה ומרים, מהן זכו לארבעה עשר נכדים. נכדתה הבכורה, מיכל פרנקלין הי"ד, בתה של שרה, נרצחה בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים ביום שסיימה את לימודי התואר הראשון. אבלותה של רחל על נכדתה היפה הרקיעה שחקים. הירצחה הזכיר לה כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.
רחל מספרת את סיפורה לכל המעוניין והוציאה לאור שלושה ספרים: 'שארית חיים' של אביה הי"ד, 'הנצרות ושואת יהודי הונגריה' שכתב בעלה ז"ל, ו'בצל החיים' פרי עטה. היא חוזרת ואומרת: "לא האמנתי לרגע שאצליח להינצל, בוודאי לא שאגיע לארץ הקודש ואגדל משפחה. אני נס, בזכות אבותיי, וכולכם גם כן נס".
משפטו האחרון של אביה, ר' חיים הי"ד, מעטר את סלון ביתה עד עצם היום הזה.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com

מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא סיפורים נוספים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il