ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד יום ירושלים

שיחת מוצ"ש פרשת אמור תשע"ט

הדבקים בה' - חיים

במעלות קדושים וטהורים ◆ המוות – 'חזיון שווא' ◆ מקדשי שמך.
לחץ להקדשת שיעור זה
במעלות קדושים וטהורים
בפרשתנו אנו למדים על האיסור לכוהנים להיטמא למתים. יש באיסור זה רעיון עמוק מאוד. עברנו לא מזמן את יום הזיכרון, וכמה תלמידים דברו איתי על עניינו של יום הזיכרון. אמרתי להם שמספר פעמים השתתפתי בטקסי יום הזיכרון שהיו בישוב, בדרך כלל היתה איזו הצגה וכדומה, ועיקר התוכן של הטקס היה לתת ביטוי לקושי, להעדר, לאסון הטרגי של הרוגי המלחמות. הרבה פעמים מפרטים מאוד את השעה הזו שבה באים ומודיעים למשפחה את הידיעה הקשה על מות הבן או האב, וכיוצא בזה. לא אהבתי את זה, ואפילו דיברתי על כך וכתבתי על זה ליישוב. לא זו דרכנו, אנחנו מסתכלים על הרוגי המלכות בגאווה. הרי אנחנו יודעים שכל מה שקורה בעולם זה לטובה, ואנחנו תלמידיו של רבי עקיבא, שאמר על הפסוק 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' (דברים ו, ה): כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא פסוק זה לידי – ואקיימנו! (ברכות סא:)
ההסתכלות על המוות צריכה להיות הסתכלות נכונה ולא מעוותת. ההסתכלות של אנשים שאינם מאמינים אומרת, שאם מישהו מת במלחמה הוא נקרא 'חלל', כלומר נוצר כאן חלל ריק שאי אפשר למלא אותו, חלל שחור, ויש אפילו אנשים שאומרים שחייבים להיות בעצבות גדולה, לא לצאת ממצב הרוח הזה אלא להיות בו. וגם מי שלא חושב בצורה כל כך קיצונית, עדיין לרובם יום הזיכרון הוא יום קשה. זה לא צריך להיות ככה. יום הזיכרון צריך להיות יום גדול, יום מרומם, יום שלא כל אחד זוכה לרוממות שבו.
ישיבת מיר ברחה ליפן במהלך מלחמת העולם השניה, והם לא ידעו את גודל האסון שמתרחש באירופה. כאשר הגיעה אליהם השמועה על השואה הנוראה, איך ממש רוב ככל יהודי אירופה נרצחו, המשפחות שלהם עצמם, מצב הרוח היה קשה מאוד. שני תלמידים ניגשו לשאול את המשגיח של הישיבה איך עליהם להתייחס למצב שכזה. הם דפקו על דלתו של המשגיח, ודרכו היתה שכאשר מישהו דופק בדלתו הוא היה רץ מיד אל הדלת, שלא יחכו לו לחינם. אך הפעם - הם דופקים ודופקים, והמשגיח לא עונה. הם עמדו על יד הדלת, הקשיבו, והם שמעו אותו מתפלל ואומר: 'ריבונו של עולם! למה אני לא זכיתי להיות בין הקדושים? מה עשיתי?' הם כבר קיבלו תשובה. להיות קדוש זו מדרגה גבוהה מאוד שלא כל אחד זוכה לה.
לפעמים אנחנו מתפלאים - אלו זכו ואלו לא זכו, במה טובים אלה מאלה? אך אנחנו לא יודעים את החשבונות של הקב"ה, איך הם משתלשלים, השיקולים האלוקיים גבהו מאתנו, אבל אנחנו יודעים שזו זכות, הם לא מתו סתם ולכן יום הזיכרון צריך להיות יום של גאווה. גאווה של המשפחה שיש לה בן שמסר את נפשו, איך הם זכו להקריב קרבן לה' שמכפר על עם ישראל ועל ארץ ישראל. הם קידשו שם שמיים. ולא רק המשפחה, אלא כל אחד ואחד שהיה קרוב אליו הוא חלק מההקרבה הזו, כי הקרבן הוא כל הצער והחוסר שנחסר אתו.
זה ביחס ליום הזיכרון. התורה מלמדת אותנו שעל כל פטירה של אדם צריך להסתכל באופן הנכון. לא נעשה כאן חלל ריק, משום שיש חיים אחרי החיים, והם לא פחות גדולים ומציאותיים מהחיים שלנו. להפך, החיים שבעולם הזה הם הזמניים, ויש אחר כך המשכיות. פעם הזמינו אותי לחתונה, וביקשו מאחד הקרובים שלי שיסיע אותי לשם. החתונה התקיימה במקום רחוק, ובדרך דיברתי עם אותו קרוב, והוא מספר לי שנפטר לו בן, ומאז הוא לא משתתף בשמחות וחתונות כיוון שהוא נושא בקרבו את החיסרון הזה. אמרתי לו: 'אתה לא עושה נכון, זו לא דרכם של ישראל ולא דרכה של תורה. וגם הבן שלך לא שמח במה שאתה עושה. הוא לא רוצה לגרום לך צער כל כך גדול', אבל הוא לא קיבל את דברי. זו גישה חולנית, לא בריאה. אנחנו צריכים לדעת שהכול מאת ה', ו'כל מאי דעביד רחמנא לטוב עביד' (ברכות ס:). זה לא רק אמת וצודק אלא זה גם טוב. צריך להמשיך את החיים כי החיים נמשכים הלאה.

'חזיון שווא'
אני רוצה להביא לכם מדברי הרב באורות הקודש (חלק ב, עמוד שפ, 'חזיון המוות'), פרק אחד מתוך כמה פרקים שעוסקים בעניין הזה, והדברים עמוקים:
המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו.
הטומאה היא דבר שלילי, והעובדה שהמוות יוצר טומאה מלמדת אותנו שהמוות הוא חזיון שווא, לא דבר אמיתי.
מה שבני האדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם.
לא רק שהמוות הוא לא חיסרון, אלא להפך, אנשים קוראים בטעות 'מוות' למה שהוא בעצם תגבורת החיים.
ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותם בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזו בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מוות.
הנשמה של האדם היא עליונה, רוחנית. היא גבוהה ועצומה, והיא נמשכת אל תוך האדם בכל חייו. לא כל הנשמה מחוברת עם הגוף אלא רק הנפש. 'נפש החיים' ממשיל זאת לנעל, שמלבישה את האדם אבל מכסה רק את קצה הרגל. הכניסה של הנשמה העצומה הזו אל תוך המסגרת המצומצמת של הגוף מגבילה אותה מאוד, מצמצמת אותה, לא מאפשרת לה את המרחבים הרוחניים הבלתי-מוגבלים שלה, היא מוכרחה להופיע על ידי הכלים המצומצמים והמגושמים של הגוף. כמובן, יש לה תפקיד שבשבילו נועדה הכניסה הזו למסגרת החיים של העולם הזה, וכאשר היא משלימה את התפקיד הזה, היא משתחררת אל מרחביה הגדולים, ואז היא עולה לעולם היותר עליון.
לכן, אומר הרב, אם אנחנו מסתכלים ביחס כזה אנחנו מבינים שהמוות הוא לא דבר שצריכים לפחד ממנו. הוא חזיון שווא כי רק החלק הגשמי נפגע, והחלק הזה הוא לא עיקר האדם אלא הנשמה היא העיקר.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להימלט ממנה כל זמן שהממשל הכוזב כל כך מושל בעולם, כי אם בהבהרת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעיה הזו אל הנפש: 'עַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא' (ויקרא כא, יא), 'לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו' (שם א).
על ידי האיסור של הכוהנים להיטמא למתים, הם מגלים לנו את ההסתכלות הנכונה. אני לא אומר שכאשר קורה איזה חיסרון חס ושלום במשפחה או בין קרובים וידידים, אז הכהן לא מרגיש חיסרון. זה כואב לו, כמובן, אבל הוא צריך לדעת, שהמציאות העמוקה והפנימית היא שבעצם הם עוברים לשלב הבא, שהוא שלב יותר גבוה. משל למה הדבר דומה, לאדם שהחליט לעלות לארץ ישראל. הוא עוזב את כל המשפחה שלו, ועולה לארץ ישראל, וכיוון שהם אוהבים אותו, הוא חסר להם. במיוחד בדורות הקודמים שכמעט לא היו מכתבים או טלפונים, מי שעלה לארץ ישראל נותק לגמרי הקשר איתו. כמובן שזה קשה מאוד למשפחה שלו שאוהבת אותו ומתגעגעת, אבל הם יודעים שהוא עלה לארץ ישראל! יש צער מצד אחד, ויש שמחה מצד שני שהרי הוא עלה מדרגה וזכה לחיות בארץ ישראל, ולא קרה כאן אסון.
התחושה הבריאה היא שאמנם לי חסר, אבל המציאות כאן היא מציאות של התרוממות. זהו התפקיד של הכוהנים, המשמעות העמוקה של האיסור הזה להיטמא למתים, הוא להיות מעל ההסתכלות המגושמת שמציירת לנו כאילו האדם הוא הגוף. האדם הוא הנשמה. הגוף הוא תלבושת, כלי, וכעת הנשמה מחליפה לבוש. היא לא משתנה, היא לא נעלמת או אובדת ואיננה. אמנם אנחנו כבר לא נפגשים עם אותה הנשמה שהופיעה לנו בגוף, אבל הנשמה עצמה מתעלה וממשיכה. ההסתכלות צריכה להיות הסתכלות בריאה.
נקודה נוספת שהתורה מלמדת אותנו היא ש'ה' נָתַן וַה' לָקָח' (איוב א, כא). החיים שלנו ושל מי שסביבנו הם לא באמת שלנו, אלא זו מתנה שקיבלנו לזמן מוגבל, ואחר כך היא חוזרת לבעליה. כמובן שאלו דברים גבוהים, ואנחנו עם ישראל צריכים להיות גבוהים, להסתכל נכון על החיים, וככל שהאדם יותר קדוש, יותר תורני, ויותר דבק בריבונו של עולם – כך הוא יותר מתאים את עצמו למבט האלוקי, ומסתכל יותר נכון על המציאות.
רש"י במסכת כתובות (ו:) אומר, שאין מצווה להצטער על מת. הצער הוא לא דבר שצריך ליצור. שאדם לא יחשוב שאם הוא לא מספיק מצטער הוא לא בסדר, או שהוא אדיש וכדומה. יש מנהגי אבלות, ואין מצווה להצטער. ההשלכה ההלכתית של זה היא שיש כלל: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. אם האדם טרוד בגלל עיסוק במצווה אחת הוא פטור ממצווה אחרת. אדם אבל שטרוד בצערו, כיוון שהוא לא מצווה להצטער, הוא לא פטור מהמצוות. אונן פטור מפני שהוא עסוק במצוות הקבורה, ואחרי שהוא גמר לטפל - הוא לא פטור גם אם הצער שלו מאוד מאוד גדול. הגמרא אומרת שזה לא שונה מסוחר שטבעה ספינתו בים וכל רכושו ירד לטמיון, שגם אם הוא מרגיש שהוא לא יכול לקיים מצוות כי הוא טרוד - זו אינה 'טרדה דמצווה' והוא חייב בכל המצוות. זאת אומרת שהצער על החיסרון הוא לא מצווה, הוא צער אישי.
אני רוצה לחזור אל יום הזיכרון. לא נכון להסתכל על הקדושים שנהרגו כאילו יש כאן רק שכול וחיסרון. באמת בתקופה הראשונה של קום המדינה ההסתכלות היתה אחרת. המשפחות של אלו שנהרגו ראו בזה קרבן יקר, וזו גם הייתה האווירה הכללית בארץ. אבל היום אפשר לשמוע איך כאשר מגיע יום הזיכרון העיתונאים מנסים להוציא מכל אחד את הכאב ואת הצער שלו. איך היתה התחושה שלו כשהוא שמע את הבשורה הקשה ואיך התחושה שלו היום, וכדומה. לעשות יום מלנכולי, של צער וכאב, זה לא דבר בריא כעם. אנחנו צריכים להסתכל על החיים בצורה נכונה וגם על המוות באופן נכון, ובמיוחד במות קדושים. זה מה שהפרשה שלנו מלמדת אותנו, פרשת הכהונה, כמו שהרב אומר לנו.

מקדשי שמך
אחרי פרשת מצוות הכהונה נמצאת המצווה על קידוש השם: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה'' (כב, לב-לג) הפירוש הפשוט של קידוש השם הוא שאדם צריך אפילו למסור את נפשו, אם זה נדרש, כדי לעשות את רצון ה'. כפי שאמרתי, ר' עקיבא לימד אותנו לא לראות זאת כדבר שבדיעבד אלא כמצב של לכתחילה. יש מצווה לקדש את השם, וזו המצווה הגדולה ביותר שיכולה להיות, כשם שחילול השם זו העבירה הכי גדולה שיכולה להיות.
קידוש השם זה למסור את כל החיים, זה 'בְכָל נַפְשְׁךָ' (דברים ו, ה), לעבוד את ה' בכל-כולי. ולכן אפשר לקדש את השם גם בחיים. הרמב"ם מביא דוגמא (הלכות יסודי התורה פרק ה): 'יוסף קידש שם שמיים בסתר'. כלומר, כל אחד מאתנו שמתאפק ולא עובר עבירה - מקדש שם שמיים. ולפי גודל הקושי, כך גודל קידוש השם שבדבר. לכאורה הוא רק נמנע מעשיית עבירה, הוא אפילו לא עשה מצווה, לא תיקן את העולם. אבל הוא התאמץ על זה, והיה לו מאוד קשה. הוא התגבר לעשות רצון ה', וזה מקדש את השם. על כך שיוסף קידש שם שמיים בסתר הוסיפו לו אות אחת משם ה', 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ' (תהלים פא, ו). כי קידוש השם זה המאמץ שאדם מתאמץ לעשות את רצון ה'. בכל מצווה שהאדם עושה יש קידוש השם מסויים, אבל כשהאדם מתאמץ בכל כוחותיו, זה קידוש השם עוד יותר גדול. כמו קידוש השם שהיה אצל יוסף.
יש סוג נוסף של קידוש השם. הרמב"ם ממשיך ואומר שם, שתלמידי החכמים צריכים לתקן את ההתנהגות שלהם כפי מדרגתם. ואם הם עושים דברים שנראים לא תקינים, אפילו אם זה לא ממש עבירות - זה כבר גדר של חילול השם. תלמיד חכם שהוא כעסן, שמידותיו אינן מתוקנות - זה גדר של חילול השם. וכך אומרת הגמרא במסכת יומא. וכמובן כך גם להפך, אם הוא מתנהג בצורה נכונה, בנחת עם הבריות, והבריות רואים את מעלותיו ואת ההתנהגות היפה שלו - הוא ממקדשי שם שמיים. נכון, הוא לא מסר את הנפש, 'רק' עבד על מידותיו, והוא נזהר ומשתדל שיראו כולם איך מי שלומד תורה התנהגותו יותר מושלמת - זה קידוש השם.
וזהו התפקיד של בני התורה. לא רק להיות לתלמידי חכמים גדולים. כולנו שואפים לגדול בתורה ולהיות מרביצי תורה, וזה לא מספיק. התפקיד שלנו לא דורש רק את ידיעת התורה, הוא דורש מאיתנו לעבוד ולהיות דוגמה למידות טובות. נכון שכל אדם צריך לחשוב על זה, 'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם' (אבות ב, א), ותלמידי החכמים צריכים להיות בראש בעניין הזה.
המשנה שהזכרתי אומרת: 'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. כלומר, יש שני קריטריונים שהאדם צריך להיעזר בהם בדרכו. מצד אחד, להתנהג יפה לא בשביל אחרים שיכבדו אותו, לעשות מה שנראה טוב ונכון בעיניו. 'כל שהיא תפארת לעושיה'. ומצד שני, לפעמים אדם חושב שדרך מסויימת היא דרך ישרה, אבל אחרים אומרים לו 'תשמע, התבלבלת...' לכן צריך שגם אחרים יאשרו שזו דרך נכונה וטובה. לקבל פידבק מאחרים על הדרך שלך. כל אדם צריך לשאוף לזה, לחשוב על עצמו, 'האם ההתנהגות שלי היא התנהגות כזו שטובה בעיני המסתכלים עליה, האם אני בסדר, האם נוח לאנשים להיות יחד איתי, האם אני מאהיב את התורה על ידי המעשים שלי?' - וזה קידוש השם.
זו המצווה הכי גדולה שיכולה להיות. יכולים להיות אנשים שמקיימים מצוות ולא מתנהגים כמו שצריך, והעיקר חסר מן הספר. צריך עבודה מיוחדת, לחשוב איך לתקן את המידות בשביל כבוד שמיים. וכל התנהגות נכונה היא גם משתלמת. אם אדם מתנהג יפה - אוהבים אותו. כל מידה טובה שאדם רוכש עושה לו טוב, מגיע לו אחרי שהוא עבד על מידותיו שיהיה לו טוב. כמובן המטרה היא לא שיהיה לו טוב אלא המידה הטובה עצמה היא המטרה.
אנחנו צריכים לשאוף תמיד שיהיה שם שמיים מתאהב על ידינו, בעזרת ה' יתברך.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא אמור
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il