ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש מדורים הלכה פסוקה

השבת אביזרים שניתנו לגן ילדים

7
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה בקצרה
הנתבעת פתחה גן בביתה. התובעת, חמותה של הנתבעת, הביאה לגן ציוד רב במהלך השנים. לאחר כשלוש וחצי שנות פעילות, עזבה הנתבעת את הגן. התובעת דרשה מהנתבעת להשיב את כל הציוד שהביאה לגן כדי שאלה ישמשו את בתה של התובעת לפתיחת גן חדש, אך הנתבעת סירבה. לאחר זמן רב שלחה הנתבעת חלק מהציוד השנוי במחלוקת למקום שבו הבת ביקשה לפתוח את הגן. במהלך השנים שלחה הנתבעת אל התובעת לבקשתה פקס שבו אישרה שהיא קיבלה את הציוד בהשאלה.
התובעת טענה שהיא השאילה לנתבעת את הציוד רק למשך הזמן שבו הנתבעת תהיה גננת בגן, והאיחור בהחזרת הציוד גרם נזקים לבתה שלא יכלה לפתוח גן כפי שתכננה. כמו כן, הציוד שהוחזר לא היה במצב תקין. לפיכך, התובעת דורשת השבת שוויו של הציוד בסך 30,000 ₪.
הנתבעת טוענת שבשעה שהציוד ניתן לה לא נאמר לה שהוא ניתן על תנאי. אילו היו נאמרים דברים אלו, לא היתה מסכימה לקבל את הציוד, כיוון שכבר היה לה ציוד, אומנם ישן אך איכותי ומספיק לצרכיה, אותו הוציאה מהגן עם קבלת הציוד החדש. את הפקס בו היא מודיעה שהציוד הוא של התובעת, היא כתבה תחת לחץ גדול של התובעת. הנתבעת ביקשה להדגיש שהגן אינו גוף רווחי, ובמהלך התקופה השקיעה בו מכספה הפרטי אלפי שקלים.

פסק הדין
הציוד לא ניתן במתנה ולכן יש להשיבו. לנתבעת אין אחריות של שואל, ולכן עליה להשיב את הציוד כפי שהוא או שוויו הנוכחי. בנוסף, עליה לשלם פיצוי על העיכוב בהשבת הציוד לאחר שהתובעת דרשה אותו.

נימוקים בקצרה:
1. הכרעה במחלוקת העובדתית
בין הצדדים מחלוקת עובדתית מתי אמרה התובעת לנתבעת שזכות התובעת לקחת בחזרה את החפצים מהגן. התובעת טענה שאמרה זאת לפני מסירת החפצים, ואילו הנתבעת טענה שהתובעת אמרה זאת זמן רב לאחר מסירת החפצים.
בית הדין קבע כי לא הוכח שהתובעת אמרה זאת באופן מפורש לפני שהחפצים הגיעו לנתבעת.
2. דברים שבלב אינם דברים
בית הדין בחן מה הדין במקרה שהתובעת נתנה את הציוד בתנאי אך לא אמרה זאת במפורש.
בעניין מכר נפסק בגמרא בקידושין (מט ע"ב) ש"דברים שבלב - שאינם דברים". דהיינו, אין תוקף לתנאי שאדם חשב בלבו ולא אמר אותו במפורש. אמנם מחלק מהראשונים עולה שהסיבה שדברים שבלב אינם דברים היא שמא בזמן המכירה האדם חזר בו מכוונתו והוא לא רוצה, אך אם יודעים שהוא רוצה להטיל תנאי גם אם לא אמר כן במפורש התנאי נחשב לתנאי. מחלוקת זו עולה גם מאחרונים, חלקת מחוקק (אבן העזר מב, ד) והחכם צבי (קטו).
אלא שבמקרה הנדון כאן, לא מדובר על מכר אלא על מתנה, ובעניין מתנה יש מהראשונים שכתבו שדברים שבלב הם בעלי תוקף ובלבד שיש ראיה שאכן זו היתה הכוונה.
בטעם הדבר נחלקו אחרונים, הסמ"ע (רז, י) הסביר שכיוון שמדובר על מתנה בחינם, היא מתבטלת באומדן כלשהו. לעומת זאת, לפי הקונטרסי שיעורים הדבר בנוי על אומדנא שאדם לא נותן דברים סתם. לפי דבריו, במקרה הנדון, שהנתבעת היא כלתה של התובעת, יש סבירות שמדובר במתנה. מצד שני, התובעת לא אמרה אף פעם שהיא נותנת את הציוד במתנה, ולכן ניתן לפרש את כוונתה להשאלה.
למרות כל זאת מעיקר הדין אין להוציא ממון מהנתבעת, משום שלא הוכח שהציוד ניתן בתנאי.
3. מעמדו של הפקס
הנתבעת שלחה לתובעת פקס ובו היא מודה שהציוד ניתן רק בהשאלה. הנתבעת טוענת שכתבה את המכתב מתוך לחץ. אולם, הטענה אינה מתקבלת משום שכתב השו"ע (חו"מ פא, יז) שאדם שהודה בכתב ידו שחייב לאדם אחר, אינו נאמן לומר שההודאה ניתנה בחוסר רצינות.
על כן הפקס מחייב את הנתבעת, ומהמועד בו הוא נשלח, הציוד חזר לבעלותה של התובעת.
4. האם מדובר בהשאלה או מתנה לזמן
את טענת התובעת שיש לה זכות לקבל בחזרה את החפצים שנתנה לגן, יש אפשרות לפרש בשני אופנים: א. שמדובר בהשאלה, ב. שמדובר במתנה לזמן.
אם מדובר במתנה לזמן, הרי שאין חובת שמירה על הנתבעת. גם אם מדובר בהשאלה, הרי שהנתבעת פטורה במקרה של בלאי עקב שימוש סביר מדין "מתה מחמת מלאכה" (שו"ע חו"מ שמ, א).
ההבדל בין שתי האפשרויות הוא: א. במקרה של נזק שנגרם לציוד שלא עקב שימוש – אם מדובר בהשאלה, הנתבעת חייבת ואם מדובר במתנה לזמן, היא פטורה. ב. אם יש חיוב שבועה על הנתבעת – אם מדובר על השאלה הנתבעת חייבת להישבע שהציוד ניזוק עקב שימוש סביר, ובימינו בית הדין נוהג לחייב באופן חלקי, לעומת זאת, אם מדובר על מתנה לזמן אין חיוב שבועה על הנתבעת.
כיון שיש מחלוקת בין הצדדים, יש להטיל על הנתבעת את החיוב המינימאלי, ולכן דין ההתקשרות כמתנה לזמן ולא כהשאלה.
5. הבלאי שנוצר בשנתיים שעברו
במקרה זה, היה איחור של חצי שנה מהזמן שבו לכל הדעות היה על הנתבעת להחזיר את הציוד, ולכן בתקופה זו דינה כמי שמחזיק בחפצי חברו שלא ברשות. בעניין זה נחלקו אחרונים, יש שכתבו שדינו כגזלן (תשב"ץ ב, כא), ויש שחלקו על כך (קצות החושן רצד, א). מכל מקום היה אסור לנתבעת להשתמש בציוד בתקופה זו (נתיבות המשפט שמא, א). לכן עליה לשלם על הפחת בתקופה זו (שו"ע שסג, ה), או דמי שכירות.

דיינים:הרב מנחם יעקובוביץ', הרב דניאל מן, הרב סיני לוי
עוד בנושא הלכה פסוקה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il