ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מוסיף והולך או פוחת והולך? ;">

בית מדרש חגים וזמנים חנוכה חנוכה בראי דורנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו התשס"ו

מוסיף והולך או פוחת והולך?


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

בטעם מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בנר חנוכה אם מוסיף והולך או פוחת והולך (שבת כא ע"ב) אמר עולא:
"פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין".

וצריך ביאור - מהו "כנגד ימים הנכנסים" ו"כנגד ימים היוצאים"?
גם צריך ביאור, שהרי הטעם של "מעלין בקודש ואין מורידין", הוא כלל הלכתי מחייב, ובמה נחלקו ביחס ליישומו בענייננו?

ימים יוצאים וימים נכנסים
"ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים".

הנה, טעמא דבית הלל נראה פשוט, "כנגד הימים היוצאים", שאחר שהדליקו ממנו יום אחד, כפי טבעו, נעשה נס והדליקו ממנו יום נוסף, ואחריו עוד יום ועוד יום, אם כן ככל ש"יצאו הימים" והשמן לא כלה, גדל גילוי הנס ורישומו על הרואים התעצם. על כן, כשתקנו לפרסמו בהדלקת נרות - כך תקנו, ביום הראשון נר אחד ומוסיף והולך לפרסומי ניסא, בהקבלה לגודל ההתפעלות בשעת התרחשותו.

ואולם, מאי טעמייהו דבית שמאי? ומהו "כנגד ימים הנכנסים"? ומי יידע כמה ימים של נס ייכנסו... פרט לריבונו של עולם, ה"מכין" את הנס? והנה ביום הראשון מוכן ועומד מלוא הנס לכל שמונת הימים הבאים, ואמנם עם הופעתו במציאות מוצה חלקו ולמחרת יש באוצר הנס בכדי להדליק עוד שבעה ימים, ולמחרת שישה וכו' וכנגד זה תקנו חכמים ביום הראשון לפרסם את גודל הנס המוכן לנו, ואחר-כך להיות פוחת והולך. (עיין בספר "לאור ההלכה", במאמר "לשיטות ב"ש וב"ה", בהערה 2).

וביתר ביאור: בהיעדר שמן טהור, יש צורך בכמה ימים עד שנוכל לייצרו, הרי בעמדנו לפני הימים אנו זקוקים להרבה מאוד נסים, ואילו ידענו שנקבלו, בלא ספק היינו מתמלאים ברגשי תודה מרובים ומשבחים ומפרסמים רוב הטובה. אמנם כבני-אדם אין אנו יודעים מה צופן העתיד, ולכן רק עם גילוי הנס בפועל בכל יום ויום מתווספת בנו התפעלות והכרת הטוב. ואף-על-פי שבכל יום שעובר אנו מתקרבים לאפשרות להכין בעצמנו את השמן הטהור, הצורך העתידי בשמן נס הולך ופוחת - וממילא, "אוצר הנס" בעצמו, כביכול, הולך ופוחת, אך אנו הולכים ומתפעמים ומתרוממים עם גילוי הופעת טובת ה' עלינו למעלה מסדרי הטבע.

ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל: "לשנה אחרת", אומרים בית שמאי, ראוי לתקן לפרסם ביום הראשון שמונה נרות כנגד גודל גופו של הנס, ובכל יום ויום פוחת והולך.

ובית הלל סוברים שגם לשנה אחרת ראוי לפרסם, כבשנה הראשונה, את הנס ההולך ומתרבה לעינינו, ומופיע במלוא ההתפעלות ביום השמיני, ועל כן מוסיף והולך.

"מעלין בקודש" לעומת "המקודש קודם"

וכעת נבאר בעז"ה מחלוקתם ביחס ל"מעלין בקדש".
הנה, הכלל הזה שמקורו ב"מחתות השרופים", גדרו ההלכתי הוא על חפץ ששימש לקודש שאין להורידו לשימוש פחות, אלא דווקא להעלותו לשימוש קדוש יותר. בעוד שכשמדובר על כמה מצוות עלינו להפעיל את הכלל של "המקודש - קודם". [עיין בקושיית ה"שאגת אריה" (סי' כ"ח ד"ה "ונחזור לענייננו") בסדר הטלית והתפילין, על השלחן-ערוך שנימק איחור התפילין לטלית, ב"מעלין בקדש" וה"שאגת אריה" הקשה כנ"ל. ובביאור הלכה סי' כ"ה כתב ע"פ דברי האליה רבה והגר"א וזה לשונו: "על האדם קאי, שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה וכו' ובזה מתורצת קושיית השאגת אריה", והדברים צריכים ביאור).

וב"הר-צבי" או"ח סי' כ' ביאר וז"ל:"דיש שני סוגי מצוות, יש מצווה שהיא לא נעשית על גוף האדם, והמצווה היא רק פעולה מעשית, וכשמזדמן לו לעשות שתי פעולות בזו אחר זו, בזה נאמר כלל המשנה ש'כל המקודש מחברו - קודם את חברו', משא"כ מצווה שנעשית בגופו, שהגוף מלובש בה... שהוא צריך להתקדש בשתי מצוות אלו ולהיות מעוטף בשתיהן, האדם צריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות בקידוש גופו וכו'".

ועל-פי דברים אלו נראה להסביר דברי בית שמאי ובית הלל על-פי שיטתם דלעיל: שאם באים מצד גוף הנס, אזי אין חל הכלל של מעלין בקדש, אלא אדרבא, יש לנו להקדים את הביטוי היותר מוגדל לנס בתחילה, מעין מקודש קודם. (אף-על-פי שברור שאין זה מגדרי הדין, ולכן באמת אין בית שמאי משתמשים בכלל זה אלא נוקטים "פוחת והולך" כדוגמת פרי החג, ועל כל פנים אינם משועבדים לכלל של "מעלין בקדש").

ואילו לבית הלל, שיסוד "פרסומי ניסא" שלהם הוא מצד רישומו על האדם - האדם צריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות ע"פ הכלל של "מעלין בקדש". ודוק.
בשולי הדברים, כידוע הלכה כבית הלל, ואולם במדרגת לעתיד-לבוא כתבו חכמי הסוד שתהיה הלכה כבית שמאי.
המבט על "הימים היוצאים", זה האנושי, המתרשם רק מן הדברים שכבר נתגלו, העומד בפתח הדברים ואינו רואה מספיק, אינו בטוח כל הצורך במילוי הייעוד העתידי, זה שעומד רק אחרי התהוות הדברים ומפרסם את הנס - הוא מתאים למדרגת "עולם הזה" הרגילה.

אולם באמת, במבט אידאי חייבת להשתלט הוודאות העתידית, מתוך אמונה שלמה שהייעוד - הוודאי האלוקי - מתקדם ללא הרף ומוליך את המציאות. בחינת "הימים הנכנסים" היא בחינת הוודאות בייעוד. הסייעתא דשמיא - הנס שמופיע עם הטבע, כמו המהלכים הטבעיים בהשגחה אלוקית - הלא הם למען ייעוד, ונמצא שהאחיזה בנקודה השלמה והמתוקנת, הלא היא העוגן שאליו נמשכים כל המעשים.

"הוודאי שמו כן תהילתו" - בטחון הגאולה והתשובה, בדורות גאולים, בדורות של "דבר ה' זה הקץ", חייב הוא להחליף את הצורך האנושי "לראות בעיניים ולמשש בידיים" כל גילוי. כידוע דווקא למען גילוי עתידי קיים לפעמים צורך ל"הסתר", וכך הגואל נגלה ונכסה ועל כל פנים מתקדם ללא הרף.

"שירה חדשה שבחו גאולים... ה' ימלוך לעולם ועד"
לעתיד לבוא, "לשנה אחרת", נסתכל על העבר, עם כל תלאותיו ומשבריו, ונראה את "אוצר הנס" שהיה מוכן לגאולתנו, וכנגד "הימים הנכנסים" נכיר את גודל ימי "עקבתא דמשיחא", ואשרי מי שמכוון עין של מטה כלפי עין של מעלה ואומר בכל יום "ה' מלך".

בוודאות מילוי ייעודינו נתמלא, ואל "הימים הנכנסים" ניכנס במלוא הביטחון, בהישען על אבינו שבשמים ולפעול עם א-ל להופעת שם ה' הגדול על עמו ונחלתו.

-----------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il