ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- חנוכה בראי דורנו
- ספריה
- קומי אורי
- א
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
"פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין".
וצריך ביאור - מהו "כנגד ימים הנכנסים" ו"כנגד ימים היוצאים"?
גם צריך ביאור, שהרי הטעם של "מעלין בקודש ואין מורידין", הוא כלל הלכתי מחייב, ובמה נחלקו ביחס ליישומו בענייננו?
ימים יוצאים וימים נכנסים
"ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים".
הנה, טעמא דבית הלל נראה פשוט, "כנגד הימים היוצאים", שאחר שהדליקו ממנו יום אחד, כפי טבעו, נעשה נס והדליקו ממנו יום נוסף, ואחריו עוד יום ועוד יום, אם כן ככל ש"יצאו הימים" והשמן לא כלה, גדל גילוי הנס ורישומו על הרואים התעצם. על כן, כשתקנו לפרסמו בהדלקת נרות - כך תקנו, ביום הראשון נר אחד ומוסיף והולך לפרסומי ניסא, בהקבלה לגודל ההתפעלות בשעת התרחשותו.
ואולם, מאי טעמייהו דבית שמאי? ומהו "כנגד ימים הנכנסים"? ומי יידע כמה ימים של נס ייכנסו... פרט לריבונו של עולם, ה"מכין" את הנס? והנה ביום הראשון מוכן ועומד מלוא הנס לכל שמונת הימים הבאים, ואמנם עם הופעתו במציאות מוצה חלקו ולמחרת יש באוצר הנס בכדי להדליק עוד שבעה ימים, ולמחרת שישה וכו' וכנגד זה תקנו חכמים ביום הראשון לפרסם את גודל הנס המוכן לנו, ואחר-כך להיות פוחת והולך. (עיין בספר "לאור ההלכה", במאמר "לשיטות ב"ש וב"ה", בהערה 2).
וביתר ביאור: בהיעדר שמן טהור, יש צורך בכמה ימים עד שנוכל לייצרו, הרי בעמדנו לפני הימים אנו זקוקים להרבה מאוד נסים, ואילו ידענו שנקבלו, בלא ספק היינו מתמלאים ברגשי תודה מרובים ומשבחים ומפרסמים רוב הטובה. אמנם כבני-אדם אין אנו יודעים מה צופן העתיד, ולכן רק עם גילוי הנס בפועל בכל יום ויום מתווספת בנו התפעלות והכרת הטוב. ואף-על-פי שבכל יום שעובר אנו מתקרבים לאפשרות להכין בעצמנו את השמן הטהור, הצורך העתידי בשמן נס הולך ופוחת - וממילא, "אוצר הנס" בעצמו, כביכול, הולך ופוחת, אך אנו הולכים ומתפעמים ומתרוממים עם גילוי הופעת טובת ה' עלינו למעלה מסדרי הטבע.
ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל: "לשנה אחרת", אומרים בית שמאי, ראוי לתקן לפרסם ביום הראשון שמונה נרות כנגד גודל גופו של הנס, ובכל יום ויום פוחת והולך.
ובית הלל סוברים שגם לשנה אחרת ראוי לפרסם, כבשנה הראשונה, את הנס ההולך ומתרבה לעינינו, ומופיע במלוא ההתפעלות ביום השמיני, ועל כן מוסיף והולך.
"מעלין בקודש" לעומת "המקודש קודם"
וכעת נבאר בעז"ה מחלוקתם ביחס ל"מעלין בקדש".
הנה, הכלל הזה שמקורו ב"מחתות השרופים", גדרו ההלכתי הוא על חפץ ששימש לקודש שאין להורידו לשימוש פחות, אלא דווקא להעלותו לשימוש קדוש יותר. בעוד שכשמדובר על כמה מצוות עלינו להפעיל את הכלל של "המקודש - קודם". [עיין בקושיית ה"שאגת אריה" (סי' כ"ח ד"ה "ונחזור לענייננו") בסדר הטלית והתפילין, על השלחן-ערוך שנימק איחור התפילין לטלית, ב"מעלין בקדש" וה"שאגת אריה" הקשה כנ"ל. ובביאור הלכה סי' כ"ה כתב ע"פ דברי האליה רבה והגר"א וזה לשונו: "על האדם קאי, שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה וכו' ובזה מתורצת קושיית השאגת אריה", והדברים צריכים ביאור).
וב"הר-צבי" או"ח סי' כ' ביאר וז"ל:"דיש שני סוגי מצוות, יש מצווה שהיא לא נעשית על גוף האדם, והמצווה היא רק פעולה מעשית, וכשמזדמן לו לעשות שתי פעולות בזו אחר זו, בזה נאמר כלל המשנה ש'כל המקודש מחברו - קודם את חברו', משא"כ מצווה שנעשית בגופו, שהגוף מלובש בה... שהוא צריך להתקדש בשתי מצוות אלו ולהיות מעוטף בשתיהן, האדם צריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות בקידוש גופו וכו'".
ועל-פי דברים אלו נראה להסביר דברי בית שמאי ובית הלל על-פי שיטתם דלעיל: שאם באים מצד גוף הנס, אזי אין חל הכלל של מעלין בקדש, אלא אדרבא, יש לנו להקדים את הביטוי היותר מוגדל לנס בתחילה, מעין מקודש קודם. (אף-על-פי שברור שאין זה מגדרי הדין, ולכן באמת אין בית שמאי משתמשים בכלל זה אלא נוקטים "פוחת והולך" כדוגמת פרי החג, ועל כל פנים אינם משועבדים לכלל של "מעלין בקדש").
ואילו לבית הלל, שיסוד "פרסומי ניסא" שלהם הוא מצד רישומו על האדם - האדם צריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות ע"פ הכלל של "מעלין בקדש". ודוק.
בשולי הדברים, כידוע הלכה כבית הלל, ואולם במדרגת לעתיד-לבוא כתבו חכמי הסוד שתהיה הלכה כבית שמאי.
המבט על "הימים היוצאים", זה האנושי, המתרשם רק מן הדברים שכבר נתגלו, העומד בפתח הדברים ואינו רואה מספיק, אינו בטוח כל הצורך במילוי הייעוד העתידי, זה שעומד רק אחרי התהוות הדברים ומפרסם את הנס - הוא מתאים למדרגת "עולם הזה" הרגילה.
אולם באמת, במבט אידאי חייבת להשתלט הוודאות העתידית, מתוך אמונה שלמה שהייעוד - הוודאי האלוקי - מתקדם ללא הרף ומוליך את המציאות. בחינת "הימים הנכנסים" היא בחינת הוודאות בייעוד. הסייעתא דשמיא - הנס שמופיע עם הטבע, כמו המהלכים הטבעיים בהשגחה אלוקית - הלא הם למען ייעוד, ונמצא שהאחיזה בנקודה השלמה והמתוקנת, הלא היא העוגן שאליו נמשכים כל המעשים.
"הוודאי שמו כן תהילתו" - בטחון הגאולה והתשובה, בדורות גאולים, בדורות של "דבר ה' זה הקץ", חייב הוא להחליף את הצורך האנושי "לראות בעיניים ולמשש בידיים" כל גילוי. כידוע דווקא למען גילוי עתידי קיים לפעמים צורך ל"הסתר", וכך הגואל נגלה ונכסה ועל כל פנים מתקדם ללא הרף.
"שירה חדשה שבחו גאולים... ה' ימלוך לעולם ועד"
לעתיד לבוא, "לשנה אחרת", נסתכל על העבר, עם כל תלאותיו ומשבריו, ונראה את "אוצר הנס" שהיה מוכן לגאולתנו, וכנגד "הימים הנכנסים" נכיר את גודל ימי "עקבתא דמשיחא", ואשרי מי שמכוון עין של מטה כלפי עין של מעלה ואומר בכל יום "ה' מלך".
בוודאות מילוי ייעודינו נתמלא, ואל "הימים הנכנסים" ניכנס במלוא הביטחון, בהישען על אבינו שבשמים ולפעול עם א-ל להופעת שם ה' הגדול על עמו ונחלתו.
-----------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
למה ללמוד גמרא?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
קשה עליי פרידתכם
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד אמונה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
אוצרות בלב הים
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
