בית המדרש

  • מדורים
  • רבי עקיבא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

undefined
17 דק' קריאה
עינהם צרה זה לזה
נמצאים אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר, בהם אנו מתאבלים על 12 אלף זוגות תלמידיו של ר"ע - שמתו כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. סוגיה זו עוסקת ביחס שבין תלמידי חכמים בתוך בית המדרש. יתכן שיש לכך השלכות גם ליכולת לבנות מערכת יחסים טובה גם עם מה שחוץ לכתלי בית המדרש.
מבקשים אנו לתור אחר אופיים של תלמידים אלו, לנסות להבין כפי יכולתנו את שורש הטעות, וללמוד כיצד עלנו מוטלת המלאכה להישמר מטעויות מעין אלו.
ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה. 1
הביטוי כאן בדברי חז"ל הוא שלא נהגו כבוד זה לזה. אולם במקומות אחרים 2 חז"ל מתבטאים בדרך אחרת. ביטוי שמבאר את המניע הנפשי להתנהגות זו.
ר' עקיבא אומר אם היו לך תלמידים בנערותך עשה לך תלמידים בזקנותך שאין אתה יודע איזה מהם מתקיים לך זה או זה ואם שניהם כאחד טובים י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטיפרס וכולם בפרק אחד מתו למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ור' שמעון ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בן יעקב ואית דאמרי ר' יהודה ור' נחמיה ורבי מאיר רבי יוסי ורשב"י ור' חנינא בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר א"ל בניי הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
ר"ע לא מתייאש אחר המגפה הנוראה והולך ללמד את רבותינו שבדרום. בלשון התלמוד נראה שכשבא ר"ע ללמד את רבותינו שבדרום הם לא היו תלמידים הם כבר היו מלאים בתורה. ר' עקיבא בא ונהיה רבם. אין ספק שלפחות חלקם היו "רבותינו" גם לפני שר"ע בא ללמדם – ר' מאיר למד תורה אצל ר' ישמעאל וכפי שכתוב בגמ' במנחות שהוא למד שמועות מר' ישמעאל ואח"כ הלך ללמוד סברה מר"ע. [הוא ורשב"ג היו הראשונים מבין י' הרוגי מלכות]. ר' יוסי למד תורה אצל אביו רבי חלפתא. רבי יהודה למד תורה אצל אביו רבי אילעאי. ר' שמעון היה הצעיר בתלמידי ר"ע והוא יתכן שלמד רק אצל ר' עקיבא. בדברי חז"ל רמוז שההצלחה של ר' עקיבא עם התלמידים השניים קשורה לכך שהם לא התחילו ללמוד תורה רק אצלו. בגיל צעיר הם למדו תורה אצל אחרים. האם ניתן לומר שר' עקיבא לא הצליח עם התלמידים הראשונים שלו משום שהיו צעירים?
עוד ניתן לדייק בדברי חז"ל במדרש . לאחר אזהרתו של ר"ע - שלא יהיו עיניהם צרות זה לזה לכאורה היה ראוי שייכתב שהם עמדו בכך ונהגו כבוד זה בזה. אולם חז"ל מציינים: "עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
א. תפלת בית המדרש
מובא בגמ' סיפור על האוירה בבית מדרש של ר' עקיבא 3 .
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה אמר לו רבי החייתני יצא רבי עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.
חבריו תלמידי חכמים לא נכנסו לבקר את חברםהחולה. אנו מניחים שזה לא שהם לא רצו לבקרו. הרצון להתגדל כתלמיד חכם באותה עת הביאה אותם להשאר ביית המדרש.
אנו רואים את המתח שבין הרצון להתקדם בלימוד לבין הנכונות להתמסר לטובת הזולת. אולם במקום אחר 4 מובא על אחד מתלמידי ר' עקיבא סיפור שבו אנו רואים שלא מדובר רק על אי שימת לב תוך כדי לימוד למה שקורה מסביבך בבית המדרש.
גמרא: יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו יהודה בר נחמיה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה אמר לו רבי עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן תמהני אם תאריך ימים אמר רבי יהודה ברבי אלעאי אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו יהודה בן נחמיה היכן הוא ואמרו לי נפטר והלך לו.
ע"פ סגנון קושיותיו המפולפלות נראה לומר, שרבי יהודה בן נחמיה היה מתלמידיו של ר"ע, כאן חז"ל עומדים על שורש הבעיה. אולי נאמר שר' יהודה בן נחמיה שמח לא על כך שר' טרפון לא יודע להשיב לשאלתו, אלא שמח שהצליח להגיד חידוש אמיתי. אולם גם לימוד זכות זה על תלמיד זה עדיין ניכר הרצון האישי של אותו תלמיד לבוא לידי ביטוי באופן אישי. –יש כאן פסול משום שלמוד תורה צריך להעשות מתוך אידאליזם ואי החשבה אישית, יש לשמוח בתורה כיוון שהיא תורת אמת, ללא כל קשר להצלחות הפרטיות שלי. אותו תלמיד נפטר באותה שנה ודווקא ר' טרפון הוא זה שזוכה לאריכות ימים.
על כך הזהיר ר' עקיבא בדבריו במסכת אבות דר' נתן 5 .
אמר רבי עקיבא כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה לנבלה מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך שנא' (שם ל) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה [(א"ל בן עזאי דרשהו מעניינו)] אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואוכל תמרים חרובים ולובש בגדים צואים ויושב ומשמר על פתח של חכמים כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו. (רבי יוסי אומר רד מטה למעלה ומעלה למטה) כל המגביה עצמו על דברי תורה סוף שמשפילין אותו וכל המשפיל עצמו על דברי תורה סוף שמגביהין אותו:
רבו של ר' עקיבא חיבר תפלה לפני כניסה לבית המדרש הבאה להתמודד עם הנטייה הנפשית שיכולה להתעורר תוך כדי לימוד הנטייה לביטוי אישי. 6
משנה רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי: גמרא תנו רבנן בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם
ב. כוח השימור וכוח החידוש
מדוע דווקא בין תלמידי ר' עקיבא אנו רואים את המידה של ההבלטה האישית של כל אחד הבלטה שאינה מאפשרת לכל אחד מהתלמידים לשמוח ולהנות בדברי חבירו. באבות דר"נ 7 אנו רואים את ההבדל בין דרך צמיחתו של ר' עקיבא לבין ר' אליעזר בן הורקנוס.
דבר אחר הוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי אליעזר ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא.
מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות א"ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. (אלף תיו ולמדה תורת כהנים ולמדה). היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר (אלף זו למה נכתבה בית זו למה נכתבה) דבר זה למה נאמר חזר ושאלן והעמידן בדברים. רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה לסתת שהיה מסתת בהרים פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות ובאו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה. אמר להם הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן ואמר לו אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה.
באבות דר"נ באים לתת פרשנות למשנה האומרת הוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה הצמא את דבריהם. הדוגמא למתאבק בעפר רגליהם הוא ר' אליעזר . זהו ביטוי לת"ח שמבטל עצמו לגמרי אל רבותיו ולא אומר דבר שלא שמע מפי רבו. הדמות שסימלה זאת היא דמותו של ר' אליעזר הגדול. הוא בחינת "בור סיד שאינו מאבד טיפה". כפי שנראה בהמשך ר' אליעזר בכוח התמדתו הגיע לרמת ידיעה של כל המסורות שהיו אצל חכמים. זה נבע מכך שהוא שנים ע"ג שנים פותח את ביהמ"ד והוא הנועל אותו. הוא יושב ומקשיב לכל מה שנאמר שם.
רבי אליעזר הוא המשמר הגדול. תכונתו במסכת אבות "בור סיד שאינו מאבד טיפה". רבי אליעזר הוא ממשיך את משה רבינו בכך שהוא מעביר את המסורות כפי ששמעם. לעומת רבי עקיבא שהוא שורש תורה שבעל פה רבי אליעזר הוא בחינת תורה שבכתב. כך אומר רבי אליעזר על עצמו. 8
נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים
כל כך גדול היה רבי אליעזר שהמדרש 9 שם בפי משה רבינו דברים מופלאים

כשעלה משה למרום מצא הקב"ה אומר אליעזר בני כך הוא אומר פרה בת שתיים וכו', אמר משה רבנו ע"ה וכי מזכירין דברי יחיד, אמר הקב"ה עתיד אחד שיעמוד ושמו אליעזר ויהיה תחלת עסקו בפרשת פרה אדומה ויאמר פרה בת שתיים, אמר משה רבנו ע"ה יהי רצון שיהיה זה מיוצאי חלצי
לא במקרה נקרא רבי אליעזר בשם "אליעזר". כוחו של רבי אליעזר הוא כאליעזר עבדו של אברהם אבינו שהיה דולה ומשקה מתורת אברהם ואין לו מעצמו כלום. כל כולו התבטלות וכאבק בעפר רגלי משה רבינו.
אולם ר' עקיבא מציין צורה אחרת של קשר בין רב לתלמיד. ר' עקיבא אינו מבטל את עצמו לרבותיו. הוא מעריץ אותם, הוא משתוקק ללמוד מדבריהם. אולם ר"ע על אף היותו שותה בצמא את כל דבריהם - הוא עדיין קיים ושותה מימיהם ועם זאת - מחדש משלו. במקור דלעיל יש תאור כיצד מתחילת לימודו ר' עקיבא אינו רק שומע מרבותיו אלא הוא שומע דן בינו לבין עצמו בדבריהם חוזר אליהם ומעמידם בדברים.
מנין לר' עקיבא כוח החידוש המופלג. יתכן שזה נעוץ בגיל המבוגר שבו הוא מתחיל ללמוד. ההבדל בין ילד למבוגר הוא שילד יש בו כוח קבלה מידת תמימות. לעומתו מבוגר בודק כל דבר בשכלו, מעביר ביקורת על הכול. זוהי אולי העוצמה שאנו רואים הרבה פעמים בחוזרים בתשובה. כך ניתן לחשוף דברים מאד עמוקים, שלאדם רגיל אין יכולת מגע. אצל ר' עקיבא שום דבר אינו מובן מאליו. הוא מתבונן בדברים הכי ראשוניים - מדוע א' נכתבת כך, וב' כך, כל דבר צריך באור.
את כוח החידוש הוא ישם בצורת הלימוד שלו. ר' עקיבא דורש תילי תילים של הלכות. הוא דורש מכל אות ומכל תג הלכות מחודשות. ר' עקיבא הוא דמות התנא שהוא עומד כמשלים למשה רבינו. 10 משה רבינו הוא ביטוי לתורה שבכתב הוא ביטוי לצד הקבוע והבלתי משתנה בתורה. לעומתו ר' עקיבא הוא ביטוי לכוח תורה שבעל פה כוח השינוי והחידוש.
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו
ר' עקיבא מפתח בתלמידיו את כוח החידוש.
רש"י עירובין דף יג/א
לא אמרה ר' עקיבא - להאי הלכה כאותו תלמיד, אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם, לפיכך שיבחו בפניהם:
היה ר"ע מעודד אותם לחדש ולפלפל, על אף שלא סבר שכך הלכה - בכדי לחדדם, כפי שהיה רגיל הוא בלימודו.
על היחס המיוחד של ר' עקיבא לתלמידי חכמים אנו יכולים ללמוד מהגמ' לקמן 11 .
כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
הפסוק "את ה' אלוהיך תירא" כתוב בספר דברים, שמעון העמסוני יושב אולי שנים, ודורש כל אתים שבתורה, גם זה מתאים לסגנונו של ר"ע, ואולי ניתן לומר שר' עקיבא עצמו נמנה על תלמידיו ושיטתו. לאחר שנים של מאמץ מגיע ר' שמעון ל"את" בספר דברים ואינו מוצא דרך לדורשו. אדם לא אמיתי היה מוצא איזהו שהיא דרשה וגם דורש זאת. אולם ר' שמעון כל מה שהוא מחפש זה את האמת. הוא מוכן לוותר על כל חידושיו ובלבד להיות נאמן לאמת. היכולת להכריע על אמיתת התורה אל מול הכבוד האישי היא אינה יכולת אנושית היא מידה מיוחדת על אנושית מידת תלמידי חכמים. תלמידיו אינם ברמה של ר' שמעון ואומרים לו מה יהיה עם כל החידושים שלו. ר' עקיבא רואה זאת ומכוח דמותו של ר' שמעון אומר ר' עקיבא שה"את" בא לרבות תלמידי חכמים שמצליחים להתנשא מעל הטבע האנושי הרגיל לאידאליות של עשיית דברים לשם שמים ללא הבלטה אישית. רק אחרי שהוא רואה את שמעון העמסוני - הוא אומר יש כאן אנשי קודש - וממילא החובה לירא מהם.
תכונה זאת כנראה ליוותה את ר"ע והפכה אותו לגדול הדור. ר' עקיבא מצליח מחד להיות חדשן ומנהיג גדול וכל זאת מתוך חתירה לאמת ללא שום שמץ של הבלטה אישית. תלמידי ר' עקיבא אינם מצליחים להגיע למדרגה עליונה זו. יתכן שזה נובע מהיותם צעירים. נפש האדם הצעיר נמשכת למיצוי עצמי ולהבלטה אישית. כך מובא בתלמוד 12 על רב ששת.
רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי איני והאמר רבי אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קעביד
ר' עקיבא מתחיל את לימודו בגיל מבוגר, עם פחות אמביציה של פיתוח עצמי, רצון זך הוא מורה הדרך היחיד בלימודו - אך כאמור שיטה זאת נוחלת מפלה קשה אצל הדור הצעיר, ומשם המסקנה ללכת אל רבותינו שבדרום. ר' עקיבא רואה שדרכו לא טובה לתחילת הלימוד. דרכו יכולה לגדל תלמידי חכמים שהם כבר בבחינת "רבותינו".
ג. לשבור מחיצות
את הפורענות העומדת לבוא על דורו ועל תלמידיו צופה ר' עקיבא מרגע שר' שמעון בן גמליאל הנשיא ור' ישמעאל מוצאים להריגה 13 .
כל אלמנה ויתום לא תענון, אין לי אלא אלמנה ויתום שאר כל אדם מנין תלמוד לומר לא תענון דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר כל אלמנה ויתום שדרכן ליענות בהן דבר הכתוב. אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט. דבר אחר אם ענה תענה מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה. וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל יוצאין ליהרג. אמר ליה רבן שמעון לרבי ישמעאל רבי יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר ליה רבי ישמעאל מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ושהיתו עד שהיית גומר כוסך או שהיית נועל סנדלך או עד שהיית עוטף טליתך. ואמרה תורה אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, ובדבר הזה אמר לו נחמתני. וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל אמר להם רבי עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות שאלו טובה עתידה לבוא עלינו בדורנו לא היו מקבלין אותה אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא עלינו בדורנו ונסתלקו אלו מבינינו, לקיים מה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' יבוא שלום ינוחו וגו' קרבו הנה בני עוננה:
הדו שיח שבין ר' ישמעאל לר' שמעון הינו דו שיח מזעזע. אנו רואים איזו תביעה גדולה יש על תלמידי חכמים להפיץ תורה. העיכוב המועט בהתייחסות לדרישה שהציבור דורש לידיעת תורה האם הוא סיבה להריגה?
אולי יש כאן עקבות לבעיה גדולה יותר שבאה לידי ביטוי בהתנהגות קטנה. האם תלמידי החכמים יצרו אליתה של תלמידי חכמים כשפשוטי העם והעם שבשדות לא מספיק מחוברים איתה? אם הייתה בעיה בקשר שבין תלמידי חכמים להמון העם אנו יכולים להבין את התביעה דווקא בנושא זה להיות זהיר ולהיות תמיד עם הפנים אל הציבור.
הגמ' בכתובות 14 אומרת שרחל בחרה להתחתן עם ר' עקיבא בגלל מידותיו הטובות, שהיה מעולה וצנוע,על כך מעירים שם בתוס'
דהוה צניע ומעלי - והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה. רבינו תם:
גם ר' עקיבא חשב בהיותו עם הארץ שתלמידי חכמים מתגאין על עמי הארץ. לאחר שפגש ר' עקיבא את תלמידי החכמים בפגישה בלתי אמצעית ודאי שהוא גילה שאין בתלמידי החכמים גאווה. אולם יתכן שהיה תביעה על תלמידי החכמים גם על מה שהם היו נראים כלפי חוץ. אותה אדם שבא לשאול את ר' ישמעאל שאלה ולא נענה מיד אינו יודע שזה משום שר' ישמעאל עסוק. הוא מקשר זאת לכך שתלמידי החכמים לא כל כך מכבדים את עמי הארצות.
בכדי לשבור סטיגמות צריך להיות איש בעל תעוזה ישירות ואמיתיות. מי נתן לר' עקיבא את הכוח והעוז להתחיל ללמוד תורה. מנין לקח ר' עקיבא את העוז לבוא כרועה צאן בגיל ארבעים שלא למד תורה וללמוד ראשית עם ילדו בת"ת ואח"כ ללכת אל גדולי הדור ללמוד תורה. רחל אישתו היא סללה בפניו את הדרך. היא הראתה לו שניתן לעבור ממשפחה מיוחסת ועשירה לחיות חיים פשוטים עם רועה צאן. זאת רחל עשתה כנגד אביה שמנדה אותה על כך.
בגמ' בסנהדרין 15 אנו רואים את ר' אליעזר בן הורקנוס שצופה את הגזירות שיגזרו על גדולי ישראל באותו הדור.
והתניא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו. ואותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו. גער בו ויצא בנזיפה. אמר להן לחביריו: כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. אמר להן: דעתו ודעת אמו נטרפה, היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות? כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם: למה באתם? - אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן. נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות, בנטיעת קשואין (=כשפים, רש"י) ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף.... יצאה נשמתו בטהרה. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר! למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן. אלמא, מרבי אליעזר גמרה! - גמרה מרבי אליעזר ולא סברה, הדר גמרה מרבי יהושע ואסברה ניהליה.
מה היתה טענתו של ר' אליעזר כנגד שאר התנאים. נראה שר' אליעזר לא כועס על עצם הנידוי שנידה אותו רבן גמליאל. הבין ר' אליעזר שכדי שלא ירבו מחלוקות בעם ישראל כדי שהתורה לא תהפך למספר תורות יש מקום לתקיפות ולהחלטיות של ר' רבן גמליאל. רבן גמליאל עשה זו לכבוד שמים. אולם ר' אליעזר מקפיד על כך שתלמידי החכמים מרגע הנידוי ניתקו מגע ממנו ולא באו ללמוד אצלו תורה. התוצאה של נתק זה הוא אי העברת הרבה מסורות של תורה שהיו מצויות אצל ר' אליעזר.
מדוע לא באו התנאים ללמוד אצל ר' אליעזר ודאי שלא משום שלא היה להם פנאי אלא משום שלא נעים לבוא וללמוד תורה מר' אליעזר כשהם יושבים בריחוק ד' אמות. אולם ר' אליעזר טוען שבשביל ללמוד תורה צריך להתגבר גם על מניעה זו. אם מה שממלא את האדם זה היעוד של מסירת תורה לעם ישראל הוא יעשה כל דבר להשיג מטרה זו, הוא יעשה גם דברים לא נעימים. בניגוד לשאר התנאים ר' עקיבא שלמד מרחל כיצד "שוברים מחיצות" באמת בא ללמוד תורה מר' אליעזר גם לאחר שנידו את ר' אליעזר. ועל כך שואל ר' עקיבא אם כן האם גם אני צפוי להיהרג בדרך שאינה טבעית? על כך אומר לו ר' אליעזר : "שלך קשה משלהם" זאת או משום שגם ר' עקיבא לא בא מספיק אל ר' אליעזר וממנו היה צפייה שיתגבר יותר מאשר שאר התנאים.
ואולי מיעוט המו"מ בין ר"ע לר"א נבע מכך שלא היה מספיק דבק בין תלמידי החכמים, כל אחד הקים בית מדרש לעצמו. ר' עקיבא היה צריך לחלק זמנו בין בית המדרש ביבנה לבית המדרש בלוד. זה ביטא את אי היכולת להתגבר על ההבדלים שהיו בין תלמידי החכמים שבאותו דור.
ניתן לראות חוט אחד שמחבר בין כל החסרונות שהתגלו באותו דור. יש קושי בתורה מחברת, בתורה המפילה מחיצות. המשבר שהיה במרכז התורה בירושלים, העוצמה של תורה אחת בצורה של אנשי כנסת גדולה שכבר איננו עוד ניכר בכך שהתורה מחד התפשטה אולם מאידך היא נהפכה להיות כתורה שאין בה מספיק אחידות וחיבור. כל תלמיד חכם מקים את בית מדרשו. אחר רבי אליעזר ללוד וכ'. המשבר מתגלה בכל מיני מערכות.
בר' ישמעאל ורשב"ג הקושי הוא בין תלמידי חכמים לפשוטי העם.
בין רבי אליעזר לבין שאר תלמידי החכמים הקושי הוא בין בתי המדרש השונים.
ובבית מדרשו של רבי עקיבא הקושי האו בתוך הבית מדרש עצמו.
התיקון לכל זאת היא בניית תורה שבעל פה על ידי רבותינו שבדרום. שעמדו ביחד "ומילאו את כל ארץ ישראל תורה".
ד. "הגד לעמי פשעם" - אלו תלמידי חכמים
תנא דבי אליהו זוטא פרק כב
ומהו והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ אמר להם הקב"ה לא בראתי אתכם אלא בשביל שתלמדו עם בני תורה ואורחות חיים תודיעו אתם להם למה יש לכם עמוקות רעות בלבבכם ואם ראית דור שהתלמידי חכמים שבו יש להם מריבה זו עם זה הרי אלו יש להם עמוקות (רעות) בלבבם ואם לכם ללמוד תורה ואינן מקיימים את התורה אין דינם אלא לגיהנם לכך נאמר והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ. מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שהיה יושב בראש כ"ד אלפים תלמידים פעם אחת יצא לשוק של זונות ....
בתנא דבי אליהו אנו רואים את הקשר שבין מערכת היחסים בתוך בית המדרש לבין היכולת לקשור קשר עם ההמון שלא לומד בבית המדרש. כשיש מריבות בבית מדרש אומר המדרש גם יש מיעוט הפצת תורה לכל שדרות העם. זאת משום שהשורש של שני הדברים האלו הינו אותו יסוד. תלמיד חכם שלומד תורה באידאליזם צרוף לשם ידיעת והפצת האמת הוא ודאי ימנע מלריב עם חבירו. הריב בין תלמידי החכמים נובע מההבלטה האישית שכל תלמיד חכם חש. מידת הענווה היא התשתית לחברויות אמת.
אולם גם היכולת להתמסר להפצת תורה תלוי באותו כוח נפשי שבו האדם מתנשא למדרגה שאין הוא לומד בכדי לגדל את כוחותיו הוא ובכדי לגלות את מידותיו, כל כולו הוא עסוק רק בלימוד לשמה.
המדרש מטיל את האחריות על מצב הדור בעיקר על תלמידי החכמים. הם במעשיהם נחשבים כמזידים. ואילו המון העם תמיד נחשבים כשוגגים.
בהמשך דברי התנא דבי אליהו מובא שם מעשה מזעזע על אחד מתלמידי רבי עקיבא שרצה לחטוא עם אישה וכיצד דווקא האישה היא זו שהחזירה בתשובה את אותו תלמיד.
דברים אלו של תנא דבי אליהו שוב חוזר הקשר שמצאנו בתחילת הדברים אצל תלמיד ר' עקיבא. לא נהגו כבוד זה בזה. התיקון הוא לא בכך שנוהגים כבוד אלא התיקון הוא בכך שעמדו ומילאו את כל ארץ ישראל תורה. יתכן השליחות שתלמידי ר' עקיבא היו עסוקים בה לא נתנה להם כלל אפשרות ליפול לקטנות.
בתנא דבי אליהו מביא כדוגמא בולטת לסיבוך של תלמידי החכמים את הסיפור על תלמידו של ר' עקיבא. המדרש מראה את הנפילה הנוראית שכמעט נפל גדול תלמידיו. מה לתלמיד זה ולאותה זונה. יתכן שבית המדרש של תלמידי ר' עקיבא שעסוק בצורה קיצונית רק בפיתוח התורה ללא שום רגישות והשקעת כוחות בדברים אחרים גורם לכך שהתורה של תלמידי ר' עקיבא היתה תורה שמנותקת מהחיים. היא תורה שמצליחה לרומם את הדעת והחכמה שיש באדם אולם שאר הכוחות לא מצליחים להבנות בצורה טבעית וחטובה. כאן המקום לחטאים ולסטיות.
במקומות אחרים אנו מוצאים את מנהגם של תלמידי ר' עקיבא לבוא וללמוד תורה שנים רבות מתוך ניתוק מחיי משפחה וקשר עם נשותיהם. זאת הם למדו מר' עקיבא רבם.
אולם אצל ר' עקיבא ההתמסרות לתורה לא באה מתוך התנתקות מחיי המשפחה. כל תורתו היא מכוחה של רחל. אצל ר' עקיבא כל כוחות החיים נבנו והתעלו תוך כדי לימוד תורה. יתכן שאצל תלמידיו חלק מכוחות החיים נשארו מחוץ לבית המדרש. עד כדי כך שבהזדמנות חד פעמית הם התחילו לשוטט בשוק של זונות.
הסיכום של דברי המדרש מעמיד את המוטיבציה ללמוד תורה כמוטיבציה להתחבר לא רק לעצמך אלא להתחבר אל כל ההמון אל כל כוחות החיים. "אני בראתי אותכם (אומר ה') בכדי שתלמדו תורה" – והאניטזה לכך היא "למה יש לכם עמוקות רעות בלבבכם?" בדברים אלו גם כלול כל מה שבארנו לעיל על הלימוד אידאליסטי לשם שמים או לימוד לשם הבלטה עצמית !
אם הלימוד איננו מזוכך אתה יכול לעמוד בראש עשרים וארבע אלף תלמידים (ברמה השכלית) וכשאתה יוצא מבית המדרש לא רק שאינך משפיע תורה, אתה מושפע ונמשך אחר פרוצות.
אמר ר"ע "בניי הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם"
כנראה שאלו דברים שהולכים ביחד - מי שעניו צרות בלימוד חברו כנראה שאין לו מגמה למלא את כל הארץ תורה, כל רצונו הוא להגיד סברה טובה - ואם חברו מחדש חידוש, הוא איננו שמח בתורה שמתגלת כ"א עצוב שהוא לא זה שחידש. כשעין אחד צרה בשל חברו ממילא כל העולם שומם! ואם עסוקים במילוי הארץ בתורה זהו הסימן המובהק שתלמידיו השניים של ר' עקיבא תיקנו את חטאם של הראשונים ועיניהם לא היו צרות זה לזה.

…".עִמדו ומָלאו כל ארץ ישראל תורה!"
[אליעזר, עקיבא, רחל]




^ 1.תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב

^ 2.מדרש רבה בראשית פרשה סא פסקה ג

^ 3.תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לט/ב
^ 4.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סח:
^ 5.אבות דרבי נתן פרק אחד עשר
^ 6.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח/ב

^ 7.אבות דרבי נתן פרק שישי

^ 8.סנהדרין סח/א
^ 9.במדבר רבה יט, ד
^ 10.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט/ב
^ 11.תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כב/ב
^ 12.תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח/ב
^ 13.ילקוט שמעוני שמות - פרק כב - רמז שמט

^ 14.כתובות סב/ב
^ 15.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סח עמוד א
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il