ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נשמה של תוהו ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ו

נשמה של תוהו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
איטה בת משה יהודה ואפרים בן יואל צור הי"ד

חסידים מספרים כי אל רבי יששכר מוולבורז בא מת שר' יששכר הכיר אותו לפנים כאיש נכבד, אלא שנסתלק מכבר לבית עולמו. כשבא אותו המת לר' יששכר ביקש ממנו עזרה, שכן אשתו מתה לפני זמן מה והריהו זקוק לכסף כדי לשאת אישה אחרת. שאל אותו הצדיק: "וכי אינך יודע שאינך עוד בחיים, אלא אתה משוטט בעולם התוהו?" כשהלה לא רצה להאמין, הרים הרבי את כנפי מעילו של המת והראה לו שהוא לבוש בתכריכים. כשהסתלק אותו המת, שאל בנו של ר' יששכר את אביו: אם כך, שמא שרוי גם אני בעולם התוהו? השיב לו אביו: אם יודעים שיש עולם תוהו, אין שרויים בתוכו.

לסיפור שלנו שני מישורים: הראשון הוא המישור הפשוט. לפנינו אדם שמת משכבר, אולם הוא חושב שעדיין הוא חי, והוא מחפש עזרה כספית כדי שיוכל לשאת אישה. הרצון בנישואין הוא בעצם הביטוי החזק ביותר של הרצון להיות קשור. קשר הנישואין עם אישה, בשר ודם, עשוי להעניק משמעות לחיבור של המת אל עולם החיים. המת מנסה בעצם לעגן את עצמו לעולם מציאותי שהוא כבר איננו שיך אליו כלל.

הצדיק מנסה לשים את המת במקום. הוא מסביר לו כי בעצם אין הוא כבר בחיים. תחושת החיים שיש לו היא מזויפת. כראיה לאמיתות דבריו הוא חושף בפניו את התכריכים שהמת לבוש בהם. המת רואה, וככל הנראה מבין ומסתלק.

אבל כאן מתחיל הרובד השני של הסיפור: הרבי מסביר למת כי הוא בעצם מת, אלא שהוא משוטט בעולם התוהו. ברובד השני של הסיפור הופך עולם התוהו להיות הנושא המטריד את הרבי ואת בנו.
המת בטוח שהוא חי, אבל בעצם הוא משוטט בעולם התוהו. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו". הפרשנים מסבירים את שני המושגים הללו כך: המצב של העולם בטרם הבריאה היה מצב של תוהו, של ריק. אין בו שום דבר, אין בו שום נקודת התייחסות, אין בו שום תוכן חיובי. כל מהותו של עולם התוהו הוא הריק. לאחר מצב בסיסי זה הגיע תורו של העולם הנבנה. אל תוך הריק של עולם התוהו הוכנס המילוי של המציאות כולה, ומכאן גם שמה: בוהו, לאמור בו הוא. בו, בתוכו, נמצא כל היש. ממושג העוסק בבריאת העולם, הפך מושג זה למושג העוסק במצבו הנפשי של אדם. יש אנשים השרויים בעולם התוהו. אין להם נקודת אחיזה במציאות. אין להם שאיפה לשום כיוון. הריקנות הפנימית אופפת אותם.

המת הבא אל ר' יששכר אינו בהכרח מת ממש; הוא דמות מעולם התוהו, שעולמה הפנימי התרוקן משכבר. הוא איבד את העוגנים שלו למציאות. הדמות הזו מבקשת עזרה של אחיזה במציאות, של נישואין לאישה. אבל האמת היא שהנישואין לא יעשו כלום אם האדם עצמו מבפנים ריק, חייו אינם בעלי משמעות, אין לו שאיפות והוא מנותק.

ר' יששכר מסביר למת הזה שהבעיה האמיתית שלו היא הריקנות הפנימית. הוא עד כדי כך ריק וחסר כל נקודת יחס שהוא אינו מרגיש בכך. נדמה לו שהוא עדיין חי, אין לו כלי ביקורת ביחס לעצמו. יש צורך להראות לו את התכריכים כדי להוכיח לו שאיננו מחובר למציאות.

כשרואה בנו של ר' יששכר את המת ואת מצבו, הוא מתחיל לחשוש שמא גם הוא נמצא באותה נקודה, אלא שהוא אינו חש בכך, כמו המת. תשובתו של אביו היא שמחזירה לו את הביטחון במצבו: מי שיודע שיש תוהו, אינו מגיע לשם. כל בניינו של עולם מושתת על הניגוד שבין תוהו לבין בוהו. הריק וההעדר רק מדגישים את משמעות היש והבניין.

אדם היודע שיש תוהו, המבין את משמעותו של התוהו, יודע שהתוהו עלול להיות בנפשו, אבל דווקא מכוח החשש מפניו הוא מתמסר לעשייה של בניין ושל משמעות. היכולת לחוש את החידלון ואי המעש, היא שמעניקה לאדם את היכולת גם לחוש את הסיפוק שבבניין וביצירה. מי שיודע שיש עולם תוהו - אינו שרוי בתוכו.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il