"וְאֵלֶּה תּוֹלְדת אַהֲרן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר"
"ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו 'תולדות משה' – לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"- רשי
ישנו הבדל גדול בין צורת הלימוד של אדם הלומד עם בנו, לבין צורת הלימוד של אדם הלומד עם בן חבירו. שכאשר לומד האדם עם בנו אין הוא מקמץ בלימוד, אלא לומד איתו ברחבות, עד שיבין היטב את כל החומר הנלמד. אך כאשר רב מלמד את בן חבירו, ייתכן שיקצר בזמן הלימוד, למרות שלפעמים התלמיד עדיין לא הבין כל צרכו את הנלמד.
לכך מלמדת אותנו התורה, שרב צריך ללמד את בן חבירו תורה באותה מידה שאב מלמד את בנו. וכך אומרת הגמרא (עירובין ) "רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר (דברים ל"א, י"ט): 'ולמדה את בני ישראל'. ומניין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר (שם): 'שימה בפיהם'. ומניין שחייב להראות לו פנים? שנאמר (שמות כ"א, א'): 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'".

יום ירושלים
ביום( שישי) ראשון - יחול "יום שחרור ירושלים עיר הקודש". ביום זה היו ניסים גדולים ונפלאים, והצליחו לשחרר את הכותל המערבי, שממנו השכינה לא זזה מעולם, וכמו שדרשו חז"ל )שיר השירים רבה ב(: "הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם, ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקב"ה", עכ"ל. ובאמת, למרות שיש הרבה מפקפקים בקביעת ימים שונים, אבל ביום ירושלים כולם מודים שיש לקובעו כיום של הודאה להקב"ה על הניסים שעשה עמנו.

שער השמים בירושלים
בית-כנסת בירושלים – עדיף
טוב להשתדל להתפלל בירושלים, ובמיוחד בבית-כנסת שנמצא בתוך חומות העיר, שהוא מקודש יותר מכל בית-כנסת אחר. והכותל המערבי, או מקום שאפשר לראות ממנו את מקום בית המקדש, מקודשים יותר ממנו, כי ככל שבית-הכנסת קרוב יותר לבית המקדש, קדושתו גדולה יותר, כי שם שער השמים. כך כתב הרב יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" (יתרו א'): "ולכן בודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר כיון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם יכולים לראות מהחלונות שבה קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם" (ועיין ברמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ג, וכה"ח צד' ס"ק ה').
השתדלותו של בעל הבן איש חי על ישיבה בירושלים
שמענו ממגידי אמת, שהרב בעל הבן איש חי זצוק"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה בית מדרש ובית-כנסת שמשם יראו את קרקע הר הבית, ולבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית-הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית. ובעוונות, המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד על-ידי הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו לבניינו מחדש בחסדי ה' עלינו.
וזו הלכה מפורשת בגמרא וב"שולחן ערוך" (סימן צד ס"ע א): "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ – יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל – יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוון גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים – יחזיר פניו למקדש ויכוון גם כן לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת – מחזיר פניו לכפורת".
תכלית הכול – לכוון לבית קודשי הקודשים. והסביר שם המשנה ברורה, שפירוש המילה "יכוון" – "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים". וכן שכעומד אחרי הכפורת "יראה את עצמו כאלו הוא עומד לפני הכפורת".
והסביר ה"שולחן ערוך" (צה), שהכוונה היא שאדם יראה את עצמו בכל תפילת י"ח כאילו הוא עצמו נמצא בארץ ישראל ובירושלים ובבית המקדש ובבית קודש הקודשים. כל זאת אע"פ שאינו כהן גדול ביום כיפור. וכן כתב שם שאדם המתפלל "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוון למעלה לשמים". ובוודאי שהלכה זו קיימת גם כשאין היום בית המקדש.
לכן נקרא בית המקדש "תלפיות" – תל שכל הפיות פונים אליו. כל ישראל מכוונים את לבם לקודש הקדשים. אשר על כן טוב לכתוב על דף שיונח בתוך הסידור "ירושלים, בית המקדש ובית קודש הקודשים", כדי לזוכרם ולכוון בהם.

זכירת ירושלים ביום שמחה
המפתח לבניין
כל אדם, ודווקא חתן בשיא אושרו, מחויב לזכור את ירושלים ולהצטער על חורבנה, וזהו המפתח לראות בבניינה במהרה בימינו. לזכור את ירושלים זו לא איזו הנהגה של חסידות, אלא פסוק מפורש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מי שלא זוכר את ירושלים נענש חלילה. ולא זכירה בלב בלבד, אלא בפיו צריך אדם לזכור את ירושלים, שנאמר: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
מלבד הזכירה הזאת יש זכירה מיוחדת ביום שמחתו של אדם, שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". והגמרא אומרת שהכוונה על חתונה שהיא ראש השמחה ובה צריך כל חתן לשים "אפר מקלה" בראשו במקום תפילין (שולחן ערוך).
עוד אמרו חכמים, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". ללמדך כי הזיכרון הזה הוא כל כך חיוני עד שהוא זה המביא את בניינה. ואם לא יתאבל עליה, חלילה לא יראה בבניינה. כמו שנאמר "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה".
הזיכרון הזה יכול להיות בדרכים שונות, ובאמת חכמינו לימדו אותנו כמה דרכים. הרמ"א מוסיף על המנהג הזה, מנהג של שבירת הכוס. "ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה, או לשים מפה שחורה, או שאר דברי אבלות בראש החתן" ("כל בו"). בגמרא (ברכות לא) מובא שבחתונה של מר בריה דרב הונא "חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו". ושם בביאור רש"י תמצא שבשמחתם היתירה היו נראים כפורקי עול, ולכן רצה להחזיר אותם לזכירת החורבן ושבר כוס ששווייה ארבע-מאות זוז. ללמדך עד כמה חשובה הזכירה הזאת, שהיה מוכן לשבור כוס כל כך יקרה ולא חשש ל"בל תשחית". כי אי זכירת ירושלים היא הרבה יותר משחיתה מכוס יקרה של ארבע-מאות זוז. הבן איש חי הביא שאלה, האם לשבור כוס שלמה או שבורה, ואמר לשבור כוס שלמה, ששבירת כוס שבורה מלמדת שאין חשיבות אמיתית לירושלים בעיניו. כך הוא ירגיש שאין שמחתו שלמה, והוא משתתף בצער החורבן. וכן מה שנוהגים האשכנזים, ששוברים צלחת בעת עריכת התנאים, זה גם משום אותו העניין שהוא זכר לחורבן.
שבירה מתוך שברון לב
כשחתן שובר את הכוס, צריך לשבור אותה מתוך שברון לב אמיתי על חסרונו של בית המקדש, ולצערנו היום עושים מזה עניין של צחוק והפגנת גבורה של החתן גרידא. פעם לא היה החתן שובר את הכוס כלל, אלא היה אחד מהקהל שובר את הכוס. אחר כך הנהיגו שהחתן ישבור את הכוס על-ידי שזורק אותו על הקיר ומתנפץ. היום כבר נותנים לו את הכוס שישבור אותה ברגלו, וכולם צועקים "מזל טוב, מזל טוב". וצריך ללמד שזה בגלל החורבן ולדבר על כך לפני שבירת הכוס.
זו הסיבה שתיקנו לומר את שני הפסוקים של "אם אשכחך", ולא רק פסוק אחד, שהרי כך כתבה הגמרא וכך הביאו הרמב"ם וה"שולחן ערוך", ועלינו ללכת בדרכם. ויהי רצון שנראה עין בעין את כל דברי הנביאים המדברים על בניינה השלם של ירושלים ובית המקדש בתוכה.

הלויים - לגיונו של מלך
פרשת השבוע פותחת במניין בני ישראל, והקב"ה מצוה את משה רבנו ע"ה שלא למנות את הלויים עם שאר השבטים, כי יש להם מעלה מיוחדת בפני עצמה. וכך כתוב בפרשה )במדבר א, מו-מט( "וַיִּ הְ יּו כָּ ל הַ פְ קֻ דִּ ים שֵׁ ש מֵׁ אֹות אֶ לֶ ף ּושְ לֹשֶ ת אֲ לָּ פִּ ים וַחֲ מֵׁ ש מֵׁ אֹות וַחֲ מִּ שִּ ים. וְהַ לְ וִּיִּ ם לְ מַ טֵׁ ה אֲ בֹתָּ ם לֹא הָּ תְ פָּ קְ דּו בְ תֹוכָּ ם. וַיְדַ בֵׁ ר ה' אֶ ל מֹשֶ ה לֵׁ אמֹר. ַאךְ אֶ ת מַ טֵׁ ה לֵׁ וִּי לֹא תִּ פְ קֹד וְ אֶ ת רֹאשָּ ם לֹא תִּ שָּ א בְ תֹוךְ בְ נֵׁי יִּ שְ רָּ אֵׁ ל". ומבאר רש"י, שמעלתם המיוחדת של שבט לוי, היתה בגלל שלא חטאו בעגל, ולכן זכו לתואר המיוחד - "לגיון של מלך", וז"ל: "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל", עכ"ל.

ירושת הארץ ללויים ולבני התורה
ישנם החושבים שכינויים של הלויים "לגיון של מלך" הוא עניין מוסרי גרידא, אבל לא כן הוא, כי מצינו שהרמב"ם ייחס למעלה זו הלכות למעשה, בספרו הגדול "היד החזקה", וז"ל )פי"ג מהל' שמיטה ויובל הל' יא-יב(: "יראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות, ובביזתן ככל ישראל. ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך", עכ"ל. עד כאן הרמב"ם מנה את חלקם המיוחד של הלויים. וממשיך הרמב"ם במעלתם המיוחדת של לומדי התורה ששוות ערך למעלתם של הלויים, וז"ל )שם, יג(: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", עכ"ל.

שכל טוב לכל עושיהם
התורה נותנת חיים ללומדיה, וחריפות מח וחדות מחשבה שעולה על לומדי כל החוכמות שבעולם. פעם היה סוחר גדול שעינו היתה צרה בבני התורה שמקבלים תרומות רבות מעשירים שבכל קצוות הארץ, ואינם תורמים מעצמם "כלום" )!( לפרנסת בני ביתם, ויזם אסיפה של כמה עשירים ודיבר בפניהם דברי שטנה נגד לומדי התורה, וכי עליהם לצאת ולעבוד בעצמם! שמעו העשירים את דבריו והחליטו לכנס את ראשי הישיבות ולפרוס בפניהם את טענות אותו עשיר, ולשמוע מה בפיהם. עמד אחד מראשי הישיבות והזהיר אותם שכיון שבני התורה מפותחים בשכלם מאוד מאוד, עדיף שימשיכו להשקיע את חייהם בלימוד התורה, כי אם יצאו ל"שוק המסחר" הם מסוגלים להשתלט עליו בנקל ולהושיב בצד את כל עשירי הארץ והעולם. כך היא מעלתם המיוחדת של בני התורה שממיתים עצמם באהלה של תורה. ופעם התבטא נחמן ביאליק שהוא אינו פוחד מאף אחד בעולם, חוץ מבחורי הישיבות, שיש להם שכל חריף מאוד, והוא לא יכול להתמודד אתם!! כך היא ההערכה האמיתית של בני התורה, וכך ידעו והסכימו כל החכמים שבכל דור ודור.

אחדות העם על ידי התורה
מעלת התורה גדולה ועצומה לאין ערוך, כאשר כל בני ישראל בכלל, והלומדים אותה בפרט, מאוחדים ומלוכדים, אין לשום בריה בעולם הכח להזיק לעם ישראל. שמא תאמר, שדרישה זו של אחדות קשה היא ולא ניתנת ליישום, שכן יש פלגים שונים בעם וכדומה - אין זו טענה, כי אין דבר המסוגל לאחד את עם ישראל חוץ מהתורה, ולמרות השינויים בצורת לימוד התורה או בגירסתה, הרי שכל לומדי התורה על כל גווניהם שבכל אתר ואתר בכל העולם, בסופו של דבר, לומדים את אותה התורה האחת והיחידה שקיבלנו בהר סיני. ועל כן, יתחזק כל אדם במאוד בלימוד התורה, שבו יש את הסגולה הטובה ביותר להנצל מכל רע. וזהו שמשבחת התורה 'ויחן שם ישראל נגד ההר' בלשון יחיד, כי כל עם ישראל היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד, ובזכות זה זכו לקבלת התורה ולהנצל מכל המזיקים. ודרשו על מה שכתוב "נגד ההר", ללמדנו שעם ישראל בהיותם מאוחדים מסוגלים לעמוד נגד כל "ההרים", הם אומות העולם העומדים עלינו לכלותנו בכל דור ודור, ואיחוד זה מצילנו מידם.

אנשי חיל יראי אלוקים
סיפר הרב על מוצב צה"ל בסיני, העומד בראשי ההרים, שלא הייתה לו אספקת מים סדירה, והיו מביאים לשם מים עם "נושאי אדם" (חמורים). התקשרו חיילים דתיים מאותו המוצב אל הרב, דרך המרכזייה הצבאית, ושאלו איך עליהם לנהוג עם נטילות ידיים, בהתאם לכמות המים שיש להם. החיילת מהמרכזייה, כששמעה את נושא השיחה, התערבה בשיחה ואמרה: מה זה שבטלפון צבאי מדברים על כאלה דברים? החיילים אמרו לה שמדובר בשיחה מבצעית ו"נטילת ידיים" הוא שם של קוד צבאי. לפתע, באמצע השיחה, החלה הפגזה מצרית על האזור, הרב שמע בטלפון את הקצין נותן הוראות, כל אחד לעמדה שלו וכדומה. הרב חשב שסגר את הטלפון והחל להתפלל עליהם: רבש"ע, ראה את בניך, נמצאים במלחמה עם מעט מים, ושואלים איך לעשות נטילת ידיים! בתוך ההפגזה מה שמעניין אותם זה מצוותיך, אנא שמרם והצילם מכל צער ונזק, תכניע את אויביהם לפניהם. הרב המשיך בתפילתו, ופתאום הוא שומע את אותה מזכירה בטלפון אומרת בקול רם: אמן, אמן. אשריכם מלמדי זכות על בני.