ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
זה הזמן להצטרף להגרלת הפרסים הגדולה של אתר ישיבה
בית המדרש

פרק ח

החייב והפטור

א - הפירות החייבים בתרומות ומעשרות. ב - פרטי הדינים. ג - הפקר. ד - נטע רבעי, שביעית ומתנות עניים. ה - עונת המעשרות וחשבון השנים. ו - גמר מלאכה. ז - דין הפירות בשלבי קביעתם למעשר. ח - פירות הגדלים בחצר. ט - מקום החיוב בארץ ישראל. י - פירות נוכרי. יא - עוד מדיני נוכרי. יב - מקומות שאינם שדה. יג - דמאי ושאר ספקות.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן
לחץ להקדשת שיעור זה
א - הפירות החייבים בתרומות ומעשרות
לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן, שהם המאכלים החשובים לאדם, חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, שנאמר (דברים יח, ד): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (רש"י, תוס', ר"ש, רשב"א, ר"ן וריטב"א). מהדגן מכינים את המזון הבסיסי כלחם ומזונות, היין משמח ומזין, ושמן זית מזין מאוד ומעשיר את הטעמים. בימי חזקיה המלך הוסיפו ותקנו להפריש תרומות ומעשרות גם משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.
ויש אומרים שגם מיני קטניות ופירות עץ חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, שנאמר לגבי מעשר שני (ויקרא כז, ל): "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא..." וכן נאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (ירושלמי מעשרות א, א; רמב"ם, רש"ס). ואף שהתורה הזכירה במפורש שלושה מינים, כוונתה ללמדנו על ידם את הכלל. מהדגן למדנו שגם כל מיני קטניות חייבים, ומהענבים והזיתים למדנו שכל פירות האילן חייבים. וחכמים הוסיפו ותקנו להפריש תרומות ומעשרות גם מכל מיני ירק.
אבל מה שאינו גדל מהאדמה כחלב וכבשר פטור מתרומות ומעשרות. ואף שהבהמות ניזונות מעשב, הבשר והחלב אינם נחשבים גידולי שדה אלא גידולי גידולים. וכן פטריות פטורות מתרומות ומעשרות, הואיל ואינן גדלות מהקרקע. וכן מיני צומח שאין רגילים לאכול, אלא הם מאכל בהמה או שנועדו לתבל מאכלי אדם אבל אינם נאכלים בפני עצמם, פטורים מתרומות ומעשרות (כמבואר בהלכה הבאה). 1
מהתורה אדם צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות שהוא קוטף ואוסף לצורך מאכל ביתו, שנאמר (דברים יד, כב-כג): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ... וְאָכַלְתָּ". ומדברי חכמים חייבים להפריש תרומות ומעשרות גם מפירות שאדם קוטף כדי למכור. פירות שלא נגמרה מלאכתם, כגון ענבים לעשות מהם יין, זיתים לעשות מהם שמן, אם הקונה יעשה מהם יין ושמן לצורך ביתו - יתחייב בתרומות ומעשרות מהתורה, ואם כדי למוכרם - מדברי חכמים (ב"מ פח, ב; רמב"ם מעשר ב, א-ב).

ב - פרטי הדינים
כל מאכל אדם הגדל מהארץ חייב בתרומות ומעשרות, בין אם הוא נאכל כצורתו הטבעית, או מרוסק או שעושים ממנו מיץ. אבל החלקים בפרי שאינם נחשבים מאכל אדם - פטורים. לפיכך, קליפות וגרעינים שאינם ראויים לאכילה, פטורים מתרומות ומעשרות, והראויים לאכילה, כדוגמת קליפת תפוח וגרעיני אבטיח - חייבים. עלי גפן שנקטפו לצורך מאכל, כעטיפה לאורז ובשר, פטורים מתרומות ומעשרות, הואיל ובדרך כלל הם אינם נחשבים מאכל.
מיני תבלינים המשמשים לנתינת טעם או ריח או צבע בלבד, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה - פטורים מתרומות ומעשרות, הואיל ואינם נאכלים בפני עצמם. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט - חייבים, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם. המבשל מרק עם פטרוזיליה, שום ובצל, למרות שכוונתו שייתנו טעם בלבד ואח"כ הוא זורקם - המרק חייב בתרומות ומעשרות, הואיל וטעמו בא מירקות שרגילים לאוכלם גם כצורתם. 2
צמחים שנועדו למרפא או לריח או לנוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן עלי גת פטורים. המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות. הנוטל זרעים ומנביט אותם, אינו צריך לעשר את הנבט. ואף שיש מחמירים, העיקר כדעת המקילים. 3
מינים שנאכלים על ידי בהמה, גם אם יש אדם שרוצה לאוכלם וזרעם עבור אכילתו, כיוון שהם מאכל בהמה, פטורים מתרומות ומעשרות. אבל מינים שלעיתים נאכלים על ידי אדם ולעיתים על ידי בהמה, כדוגמת שעורה, אם זרעם ואספם עבור אדם - חייבים בתרומות ומעשרות, ואם זרעם ואספם עבור בהמה - פטורים (עי' רמב"ם תרומות ב, ב; מעדני ארץ תרומות ב, ז). 4

ג - הפקר
פירות הפקר, היינו פירות שכל אדם רשאי ליטלם, פטורים מתרומות ומעשרות, שכן נאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ", דווקא מפירות שאין לו בהם חלק ונחלה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אבל מפירות הפקר, כיוון שיש לו בהם חלק ונחלה, אין מפרישים תרומות ומעשרות (ירושלמי תרומות א, ג; מעשרות א, א). לפיכך, מטיילים שקטפו פירות שגדלים פרא במקום שאינו שייך לאיש, רשאים לאוכלם בשדה או בבית בלא להפריש מהם תרומות ומעשרות.
עצי פרי שנטועים לנוי בגינות ציבוריות ששייכות לעירייה או לעמותה ציבורית, כל זמן שהאחראים על הגינות מרשים לכל אדם לקטוף מהפירות ללא הגבלה, הפירות פטורים מתרומות ומעשרות. ואם הדבר אינו ברור, יודיעו לשלושה אנשים שהפירות הפקר, ובכך הפירות יהיו פטורים בלא ספק.
הרוצה להפקיר את פירותיו, צריך לומר בפני שלושה אנשים: "פירותי הפקר", ועל ידי כך הם נעשים הפקר, וכל אדם יכול לזכות בהם. וצריך שלפחות שניים מהשומעים יהיו כשרים לעדות, שאם יבוא השלישי לזכות בפירות, יעידו השניים שזכה בהם כדין (שו"ע חו"מ רעג, ז). הפקיר את הפירות לעניים ולא לעשירים, או אפילו הפקירם לכל חוץ מלאדם אחד, אינם הפקר וחובה להפריש מהם תרומות ומעשרות (משנה פאה ו, א).
ההפקר שפוטר את הפירות ממעשרות הוא מזמן שהגיעו ל'עונת המעשרות', כלומר נעשו ראויים לאכילה בשעת הדחק (להלן ו), ועד שנקטפו ו'נקבעו למעשרות' (להלן ז). הפקיר את פירותיו בעודם מחוברים לעצים ולא את שדהו, הפירות פטורים מתרומות ומעשרות (רמב"ם מעשר א, יב). אבל אם הפקיר את השדה ולא את הפירות - הפירות חייבים. כמו כן הזורע שדה הפקר, למרות שהשדה נותר הפקר, כיוון שהפירות שלו, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות (רמב"ם תרומות ב, יא).
הפקיר את פירותיו, אפילו לשעה אחת, כל אדם שזכה בהם פטור מתרומות ומעשרות, ואין בעל הפירות יכול לחזור בו מההפקר אחר שזכה בהם אדם אחר. אבל אם לא זכה בהם אדם אחר, תקנו חכמים שכל שלא עברו שלושה ימים אחר ההפקר, יכול בעל הפירות לחזור בו מן ההפקר ולבטלו, או לקנות את הפירות בהגבהה, והפירות יהיו חייבים בתרומות ומעשרות. ורק אם יעברו על הפירות שלושה ימים שיהיו מופקרים, ואח"כ יחזור ויזכה בהם, יהיה פטור מלהפריש מהם תרומות ומעשרות. טעם התקנה, לחסום את הרמאים שהיו מפקירים את פירותיהם לשעה קלה ומיד חוזרים וזוכים בהם, ובאמת לא התכוונו להפקירם אלא רק להיפטר מחיוב תרומות ומעשרות. 5
ד - נטע רבעי, שביעית ומתנות עניים
פירות נטע רבעי פטורים מתרומות ומעשרות. כידוע הפירות שגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ אסורים מדין ערלה, ופירות השנה הרביעית הם פירות 'נטע רבעי' והם קדושים ומצווה לאוכלם בטהרה בירושלים (לעיל ב, ט). וכיוון שהם מקודשים למצוותם, אין מניחים מהם לקט, שכחה ופאה לעניים, ואין מפרישים מהם תרומות ומעשרות (רמב"ם נטע רבעי ט, ד). פירות שהם ספק נטע רבעי ספק בני השנה החמישית, מפרישים מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה, אבל את ה'מעשר-ראשון' ללוי, ואת ה'מעשר-עני' לעני - אין חובה לתת, הואיל והם חיובי ממון, וכמו בכל חיוב ממון, בלא ראיה ברורה שאכן חייבים לשלם חוב זה - אין חובה לשלמו (רמב"ם מעשר יג, כ-כא).
הפירות הגדלים בשנה השביעית הם הפקר ופטורים מתרומות ומעשרות. 6
פירות לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות שצריך להשאיר לעניים - פטורים מתרומות ומעשרות. 7

ה - עונת המעשרות וחשבון השנים
מצוות הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק לאחר גמר מלאכת איסוף הפירות וקביעתם למעשרות (להלן הלכות ו-ז), אולם 'עונת המעשרות', שעל פיה קובעים את שנת המעשרות, נקבעת על פי הזמן שהפירות יוצאים משלב הבוסר ומגיעים לשלב שניתן לאוכלם בשעת הדחק. וזה הזמן שנקרא 'הביאו שליש' בתבואה וקטניות, היינו שהגיעו לשליש בישולן, ונעשו ראויות לאכילה בשעת הדחק. והוא זמן החנטה בפירות האילן. סימן ל'עונת המעשרות', שמאותו השלב, אם יזרעו את התבואה או את הקטניות או את הזרעים שבפרי - הם יצמחו. 8
'עונת המעשרות' קובעת את שנת המעשר לפירות האילן, לתבואה ולקטניות (חוץ מירקות). הפירות שהגיעו ל'עונת המעשרות' לפני ראש השנה שלהם - שייכים לשנה הקודמת, לאחר ראש השנה שלהם - לשנה הבאה. שתי הלכות יסודיות תלויות בכך.
הראשונה: צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות אותה השנה, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה", "מלמד שאין מעשרים אותו משנה לחברתה" (ספרי שם). ואם הפריש מפירות של שנה אחת על חברתה, מעשיו בטלים (משנה תרומות א, ה; רמב"ם תרומות ה, יא).
השנייה: בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מפרישים מעשר עני, והזמן הקובע את השנה לגבי הפירות הוא 'עונת המעשרות'.
ראש השנה לתבואה ולקטניות הוא א' בתשרי. כל שהגיעו ל'עונת המעשרות' לפני א' בתשרי, שייכים לשנה הקודמת, וכל שהגיעו ל'עונת המעשרות' לאחר א' בתשרי, שייכים לשנה הבאה.
ראש השנה לפירות האילן נדחה בארבעה וחצי חודשים לט"ו בשבט, משום שכל פרי שחנט לפני ט"ו בשבט, כדוגמת פירות הדר, בידוע שגדל מכוח הגשמים של השנה שעברה, ולכן דינו כדין השנה שעברה. ואם חנט לאחר ט"ו בשבט, כמו רוב הפירות, דינו כדין השנה החדשה, שכן צמח מכוח גשמי השנה הזו. אמנם בשביעית שנת האילן מתחילה בא' בתשרי, שכל שחנט מא' בתשרי עד ט"ו בשבט של שביעית - הפקר ופטור מתרומות ומעשרות, ומה שחנט מא' בתשרי עד ט"ו בשבט בשנה שלאחר השביעית דינו כדין שנה ראשונה (פאת השולחן כב, ס"ק יד; פנה"ל שביעית ג, 6).
בירקות הדין שונה, ראש השנה לירקות בא' בתשרי כמו בתבואה ובקטניות, אולם עונת המעשרות שלהם היא בזמן לקיטתם ולא 'משהביאו שליש'. וזאת משום שהם גדלים על ידי השקיה, וממילא ניתן לגדלם בכל עונות השנה, ולכן לא גידולם קובע אלא לקיטתם. בנוסף לכך, הם לא מבשילים בבת אחת, כך שיתכן שאם השנה תיקבע לפי השלב שבו הפירות ראויים לאכילה בשעת הדחק, בתוך שדה אחת חלק מהירקות יהיו שייכים לשנה הקודמת וחלק לשנה הבאה, בלא שניתן יהיה להבחין ביניהם. לפיכך קבעו חכמים ששנת המעשר שלהם תיקבע לפי זמן לקיטתם, שהוא זמן ברור. וכן הדין גם באורז, בדוחן ובשומשמין (ר"ה יד, א).
גם אתרוג כמו ירקות גדל על כל מים, שכאשר משקים אותו הוא ממשיך לגדול מעבר לעונתו הטבעית, ולכן שנת המעשר שלו נקבעת לפי זמן לקיטתו. אלא שהואיל והוא עץ, ראש השנה שלו בט"ו בשבט. אבל דין שאר פירות הדר כדין שאר העצים שהשנה שלהם נקבעת לפי החנטה, הואיל ויש להם עונה קבועה שבה הם גדלים ונקטפים. 9

ו - גמר מלאכה
אף שהפירות נקטפו לאחר שהגיעו ל'עונת המעשרות', כל זמן שלא 'נגמרה מלאכתם', אין להפריש מהם תרומות ומעשרות, מפני שעדיין לא הגיעו לשלב המובחר שלהם. בנוסף לכך, רק לאחר 'גמר מלאכה' ניתן לחשב כראוי את מה שצריך להפריש למעשרות. 10
גמר מלאכה הוא סיום מלאכת איסוף הפירות מהשדה והכנתם לקראת הבאתם הביתה או מכירתם. פירות שרגילים לנקות בשדה, גמר מלאכתם לאחר ניקויים וסיום איסופם. כאשר מתכוונים לעשות מהענבים יין ומהזיתים שמן, גמר מלאכתם בסיום הכנת היין והשמן; כאשר מתכוונים לאכול את הענבים חיים - גמר מלאכתם בסיום איסופם, ואם כצימוקים - כשיהיו צימוקים; וכאשר מתכוונים לאכול את הזיתים כבושים - גמר מלאכתם בסוף כבישתם. 'גמר מלאכה' בחיטים הוא ה'מירוח', היינו לאחר שידושו את השיבולים כדי להפריד מהן את גרגירי התבואה, וייזרו אותם ברוח כדי להסיר מהם את המוץ, ויבררו מהם את שאר הפסולת, ויניחו את גרגירי החיטים כראוי במקומם.
אף שאסור להפריש תרומות ומעשרות מפירות שלא הגיעו לגמר מלאכתם, בדיעבד אם הפריש, יצא ידי חובה. פעמים שיש ספק מתי הוא 'גמר מלאכה', כגון פירות שרגילים לאסוף בשדה לארגזים, ואח"כ בבית האריזה הם עוברים ניקוי ומיון ואריזה לקראת שיווק. לכתחילה יש לצאת מהספק ולהמתין עד סיום האריזה, אבל אם יש צורך להקדים ולהפריש תרומות ומעשרות לפני כן, כי אח"כ אולי ישכחו להפריש מהם, או שאח"כ הם יהיו ארוזים באופן שיהיה קשה להפריש מהם, או שאולי הפועלים ייקחו מהם לביתם בלא להפריש תרומות ומעשרות, נכון להפריש מהם תרומות ומעשרות לאחר סיום השלב הראשון של האיסוף. 11
ז - דין הפירות בשלבי קביעתם למעשר
מהתורה, רק לאחר שתגמר מלאכתם של הפירות ויקָבעו למעשרות על ידי הכנסתם לבית, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות. שנאמר (דברים כו, יג): "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", הרי שהמצווה מהתורה חלה רק על הפירות שהגיעו לבית (ב"מ פח, א). כלומר, למרות שמותר לכתחילה להפריש תרומות ומעשרות מפירות שנגמרה מלאכתם, האיסור מהתורה לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות מתחיל רק מעת הכנסתם לבית.
הוסיפו חכמים סייג לתורה וקבעו שתי הלכות:
הראשונה, כבר מעת שהפירות נקטפו, למרות שעוד לא נקבעו למעשרות, אסור לאכול מהם אכילת קבע, ואסור לזרוע אותם באדמה. ורק לאכול מהם ארעי, או להאכילם לבהמות דרך קבע, מותר לפני שהפירות נקבעו למעשרות (רמב"ם מעשר ג, א-ב; כ; ו, ג).
השנייה, שהפירות יקבעו למעשר גם לפני הכנסתם לבית. שאם בעל השדה מתכוון למכור אותם, מיד לאחר 'גמר מלאכתם' יקבעו למעשרות, ויהיה אסור לאכול מהם אפילו בדרך ארעי כל זמן שלא יפרישו מהם תרומות ומעשרות. ואף שבפועל הפירות עוד לא הגיעו למקומות שבהם ימכרו, כיוון שכבר נגמרה מלאכתם ואם יבוא קונה ימכרו לו - נקבעו למעשרות. ואם גם כשיבוא קונה לא ימכרו לו, מותר לאכול מהם ארעי עד שיגיעו למקום שבו מתכוונים למוכרם ויקבעו למעשרות (משנה מעשרות ב, ג, ר"ש, רע"ב, רש"ס; ירושלמי מעשרות א, ד).
ואם בעל הפירות מתכוון להביאם לביתו לצורך אכילתם, תקנו חכמים שאף לפני שיכניסם לביתו, יקבעו למעשרות באחד מששה דברים נוספים, ויהיה אסור לאכול מהם אפילו ארעי בלא שיפריש מהם תחילה תרומות ומעשרות. אלו הם ששת הדברים: א) הכנסתם לחצר שמורה. ב) מקח - מכירתם. ג) בישול.
ד) מליחה או כבישה. ה) הפרשת תרומה גדולה מהם. ו) שבת - בכניסת השבת הפירות שמיועדים לאכילה בשבת נקבעים למעשר (רמב"ם מעשר ג, ג; ד, א-ב).
המסתפק אם אכילתו היא דרך קבע או ארעי, או אם הפירות נקבעו למעשרות, יפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה ויצא מהספק. 12
ח - פירות הגדלים בחצר
פירות שגדלים בחצר שמורה, שאין אדם זר רשאי להיכנס אליה, מותר לאכול מהם דרך ארעי רק לפני 'גמר מלאכתם', היינו לפני איסופם. כגון, ענב אחד או תאנה אחת, שנאכלים בבת אחת. אבל אם יקטוף שני גרגירי ענבים או שתי תאנים, או פרי גדול שאין אוכלים אותו בבת אחת, כתפוח או כתאנה גדולה, כבר בקטיפתם הם נאספים ונגמרת מלאכתם והם מתחייבים בתרומות ומעשרות, כי כך היא דרך איסופם בחצר. וכיוון שהם בתוך חצר משתמרת שקובעת למעשרות, אפילו באכילת ארעי הם אסורים קודם שיפריש מהם תרומות ומעשרות (רמב"ם מעשר ד, טו; יז; רדב"ז שם יח).
עלה לעץ וקטף שם פירות רבים באופן שנגמרה מלאכתם, כל זמן שהוא על העץ ולא ירד לקרקע חצר המשתמרת - הפירות עוד לא נקבעו למעשרות, וכיוון שאכילתו על העץ היא אכילת ארעי, מותר לו לאכול מהם בלא להפריש תרומות ומעשרות (רמב"ם שם).
ט - מקום החיוב בארץ ישראל
מצוות תרומות ומעשרות היא מהמצוות התלויות בארץ, שכל הגדל בשטחי ארץ ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי וסוריה, בכלל המצווה. אלא שכאשר רוב עם ישראל יושב בארץ - חיוב המצווה מהתורה, וכאשר רוב העם אינו בארץ, כמו במצבנו כיום - חובת המצווה מדברי חכמים. ויש סוברים שבמקומות שהתיישבו בהם עולי בבל בימי בית המקדש השני, גם כשרוב העם אינו בארץ החיוב מהתורה (להלן יב, יא-יב; בפנה"ל שביעית ויובל יא, ד, מבואר מי נכלל בחשבון העם היהודי לדין רוב).
כל השטחים שתחת שלטון מדינת ישראל חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, וניתן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים במקום אחד על פירות שגדלים במקום אחר. אולם נכון שלא להפריש מפירות שגדלים בשטחי ארץ ישראל שתחת שלטון זר כירדן, סוריה, לבנון ומצרים - על פירות הגדלים במדינת ישראל וכן להיפך, מפני שיש סוברים שבשטחים שתחת שלטון ישראל יסוד המצווה מהתורה, ובשטחים שמחוץ לגבול המדינה יסוד המצווה מדברי חכמים. כאשר רוב ישראל יישבו בארץ, חיוב המצווה יהיה מהתורה בכל השטחים שתחת שלטון ישראל (סוגיה זו מבוארת בהרחבה להלן יב, יז).
פירות ארץ ישראל שיוּצאו לחוץ לארץ, אם נגמרה מלאכתם בארץ - חייבים בתרומות ומעשרות, ואם נגמרה מלאכתם בחוץ לארץ - פטורים. ואם בעת קטיפתם חשב להוציאם לחוץ לארץ, גם אם גמר מלאכתם בארץ, יש אומרים שפטורים מתרומות ומעשרות (מהרש"ם), ויש מחמירים (חזו"א, אג"מ). וכיוון שהדין מדברי חכמים, הרוצים להקל רשאים. 13
פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, אם נגמרה מלאכתם בחוץ לארץ - פטורים, ואם נגמרה מלאכתם בארץ, חייבים בתרומות ומעשרות מדברי חכמים (רמב"ם תרומות א, כב). כתבו כמה אחרונים שכל זה בתנאי שהפירות גדלו בשדה של יהודי, אבל פירות שגדלו בחוץ לארץ בשדה של גוי, גם אם גמר מלאכתם בארץ - פטורים מתרומות ומעשרות (אחיעזר, רשז"א). ואף שיש מחמירים (חזו"א), כיוון שהדין מדברי חכמים, וכן נראה, הלכה כדעת המקילים. 14

י - פירות נוכרי
גוי שיש לו קרקע בארץ ישראל, וגידל בה פירות וקטפם ואספם - פטורים מתרומות ומעשרות (בכורות יא, ב; רמב"ם תרומות א, יא). ואם מכר את הפירות לישראל לפני 'גמר מלאכתם', וישראל גמר את מלאכת איסופם, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. שהלכה היא שאין קניין הגוי מפקיע את הקרקע שלו מהמצוות, ולכן למרות שהפירות גדלו בקרקע של גוי, כיוון שהיו ברשות ישראל בגמר מלאכתם, שהוא השלב שבו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות - חייבים בתרומות ומעשרות. אמנם לגבי מתן מעשר ראשון ומעשר עני, נותנים רק לפי אחוז הפרי שגדל ברשות הישראל, כמבואר בהערה. 15
פירות שדה של יהודי שפועלים נוכרים קטפו וגמרו את מלאכת איסופם, חובת תרומות ומעשרות מדברי חכמים. פירות שדה של גוי שפועלים יהודים קטפו וגמרו את מלאכת איסופם, לדעת רוב הפוסקים חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אבל כיוון שיש מקילים, יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה. 16
יא - עוד מדיני נוכרי
ישראל שמכר את פירותיו קודם גמר מלאכה לנוכרי, למרות שמהתורה הפירות פטורים מתרומות ומעשרות, תקנו חכמים שיהיו חייבים בתרומות ומעשרות. משום 'בעלי כיסים', היינו אנשים עשירים, שכדי להשתמט ממתן תרומות ומעשרות היו מוכרים את פירותיהם לפני גמר מלאכה לנוכרי. וכדי למונעם מכך תקנו שגם אם הנוכרי יגמור את מלאכת איסופם, יהיו הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. ורק אם הישראל ימכור את פירותיו לנוכרי בעודם על העצים לפני שיגיעו ל'עונת המעשרות', היינו לפני שיהיו ראויים לאכילה בשעת הדחק, ויישארו ברשותו עד אחר 'גמר מלאכה', יהיו הפירות פטורים מתרומות ומעשרות (מנחות סז, א, רש"י ור"ש; רמב"ם תרומות א, יג, רדב"ז).
ישראל ונוכרי ששותפים בשדה, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. כדי לצאת מהספק טוב שיחלקו מראש את השדה, והצד של הנוכרי יהיה פטור מתרומות ומעשרות והצד של הישראל יהיה חייב. בדיעבד, אם לא עשו כן, יחלקו את הפירות ביניהם, והישראל יפריש מחלקו (שו"ע שלא, יא, ועי' בהרחבות).
נוכרי פטור מלהפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלו בשדהו בארץ ישראל, וגם אינו יכול להפריש תרומות ומעשרות עבור ישראל. אבל אם ירצה, יוכל להתנדב ולהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו (משנה תרומות ג, ט, ירושלמי ג, ה). יש אומרים שזו תקנה מדברי חכמים (רמב"ם תרומות ד, טו; שו"ע שלא, מד). ויש אומרים שכך הדין מהתורה, שכשם שנוכרי יכול להקדיש קרבן כך הוא יכול להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגידל בארץ ישראל (רש"י תוס', עי' בהר צבי או"ח ב, ב).
יב - מקומות שאינם שדה
מהתורה רק הגדל בקרקע חייב בתרומות ומעשרות, וגם הגדל בעציץ נקוב נחשב כגדל בקרקע. אבל הגדל בעציץ שאינו נקוב או על גבי מצעים שמנתקים אותו מהקרקע - פטור. וחכמים חייבו אותו בתרומות ומעשרות בברכה (יומא פג, ב).
הגדל בתוך בית, אף שרצפתו אדמה, פטור מתרומות ומעשרות (ראב"ד). ולדעת הרמב"ם (מעשר א, י), אף שמהתורה הוא אכן פטור, מדברי חכמים חייב, לפיכך יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.
חובה להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים בחממות. 17

יג - דמאי ושאר ספקות
בלשון חכמים 'טבל' הם פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ופירוש 'טבל' - 'טוב-לא', כלומר, פירות אלו עדיין לא טובים לאכילה. 'דמאי' הם פירות שיש ספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. 'דמאי' היא מילה ארמית שתרגומה: 'זה מה'? כלומר, יש שאלה בפירות אלה, האם מעושרים הם?
בזמן חכמים, רוב עמי הארץ היו מפרישים תרומות ומעשרות, אבל כיוון שמקצתם לא הפרישום כראוי, תקנו חכמים שפירות עמי הארץ יהיו במעמד של 'דמאי' - תרומה גדולה לא יפרישו מהם, מפני שהפרשתה היתה רווחת אצל עמי הארץ. אבל מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני או עני יפרישו. אמנם בפועל, אף שהפרישו פירות מעשר ראשון ומעשר עני על ידי קביעת מקום, לא חייבו חכמים לתת אותם ללוי ולעני. מפני שהם חיובי ממון, שחל עליהם הכלל: "המוציא מחבירו עליו הראיה", ובלא שהלוי או העני יוכיח שאכן לא הפרישו מפירות אלו מעשרות, לא יצטרכו ליתנם. אבל מתוך המעשר הראשון צריכים להפריש 'תרומת מעשר' וליתנה לכהן, הואיל ויש בה קדושה ואסור לישראל לאוכלה. וכן לגבי מעשר שני, הואיל ויש בו קדושה, צריכים להפרישו ולאוכלו בירושלים בטהרה. ואין מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות ופדיון מעשר שני מפירות דמאי, כפי הכלל המפורסם: "ספק ברכות להקל" (עי' רמב"ם מעשר ט, א-ד). ואם פודים מעשר שני של דמאי, אין צריך להוסיף חומש (רמב"ם מעשר שני ה, ד).
כיום, כאשר מתעורר ספק על פירות אם הם מעושרים, הספק הוא גם על תרומה גדולה, הואיל וגם אותה עמי הארץ אינם מפרישים. לפיכך יש להפריש את כל התרומות והמעשרות בלא ברכה, אלא שכאמור, את חיובי הממון - מעשר ראשון ומעשר עני - אין צריך לתת ללוי ולעני, ואילו את התרומות המקודשות, צריך מספק להניח עטופות בפח, ואת המעשר שני צריך לפדות על פרוטה.
בכל עת שיש לאדם ספק אם הפירות שלפניו שייכים לשנת 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני', יפריש מספק את שני המעשרות, ויאמר: "אם חייבים בעני - יהיו מעשר עני, ואם בשני - יהיו שני". את ה'מעשר-שני' יפדה על פרוטה, ואת ה'מעשר-עני' ייתן לעני. והרוצה להקל רשאי להפריש 'מעשר שני' בלבד. 18




^ 1.. לגבי תרומה נאמר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב; דברים יח, ג-ד). לעומת זאת במעשר שני נאמר (ויקרא כז, ל): "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא...". ובדברים (יד, כב-כג): נאמר בתחילה "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה..." ולאחר מכן נאמר: "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". לרוב הפוסקים חובת תרו"מ מהתורה רק בדגן תירוש ויצהר, ומה שסתמה התורה לגבי מעשר שני, הכוונה לפי מה שלמדנו לגבי תרומה, וכך משמע מהבבלי (בכורות נד, א). וכך דעת רש"י, תוס', ר"ש, רי"ד, ריא"ז, רא"ש, רשב"א, ר"ן, ריטב"א, רא"ה, מאירי ועוד. ויש סוברים שרק יין ושמן חייבים מהתורה ולא ענבים וזיתים (תר"י, ריב"א ועוד). ויש אומרים שכל שבעת המינים חייבים מהתורה (רי"ץ גיאת). מבואר בנדרים (נה, א), שבימי חזקיה תקנו להפריש תרו"מ משאר הפירות והירקות (רא"ש שם; ר"ש מעשרות א, א).
ומנגד, בירושלמי מעשרות א, א, מבואר שכל פירות האילן והקטניות חייבים מהתורה, כפי שנאמר לגבי מעשר שני, והדגן, התירוש והיצהר הנזכרים בפסוקים אינם אלא פרטים שמלמדים על הכלל, ורק ירקות יצאו מהכלל וחייבים מדברי חכמים בלבד. וכ"כ רמב"ם (תרומות ב, א; ו). אפשר לומר שעיקר השוני בין ירקות לקטניות, שהם פחות מזינים. ועיקר השוני בין ירקות לפירות אילן, שהם פחות משמחים. ויש אומרים שמהתורה, בתרומות ומעשר ראשון חייבים רק דגן, תירוש ויצהר, ובמעשר שני חייבים כל המינים כולל ירקות (יראים וסמ"ג).
^ 2.. כ"כ תוס' יומא פא, ב, 'שהפלפלים', ורא"ש, בהסבר הראשון; וכ"כ תוס' ישנים, רשב"א ור"ן. לגבי עלי תה, יש מחמירים להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה (הרב אליהו, התורה והארץ ח"ד עמ' 10). אולם, כיוון שרוב רובם של הפוסקים מקילים, ויסוד הדין דרבנן, הלכה כדברי המקילים. עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט. אם שתל אותם עבור אכילה חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד - פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.
לגבי סוכר שנעשה מקנים, על ידי סחיטת נוזליהם ובישולם, יש אומרים שפטור מתרו"מ, כי הקנים אינם פרי (שו"ת רדב"ז א, תקסג; נהר מצרים ועוד). וגם הנעשה מסלק סוכר פטור, כי סלק זה אינו ראוי לאכילה (הר צבי זרעים א, עט; חזו"ע תרו"מ עמ' קיא). מנגד, יש אומרים שסוכר מקנים חייב בתרו"מ (כפתור ופרח כו), ויש אומרים שאף אם סוכר קנים פטור, סוכר מסלק חייב (מנח"ש ג, קנ, ג; משפטי ארץ א, ט). למעשה, כיוון שהרבה פוסקים הקילו וכך נהגו, והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמיקלים.
קליפות תפוזים : יש אומרים שחייבות בתרו"מ, מפני שמכינים מהקליפה כולה ממתקים ורבים אוכלים את הקליפה הלבנה כפי שהיא, ואף מותר לכתחילה בזמן הזה להפריש תרו"מ מהקליפות על עיקר הפרי (ציץ אליעזר א, א; ג, כא). ובמשפטי ארץ (ח, 42) נוטה להתיר זאת בשעת הדחק. מנגד, לחזון איש (מעשרות א, ל), הקליפות פטורות מתרו"מ הואיל ורק מיעוטן נועד לאכילה. ויש אומרים שאף שהרוצה לאכול קליפות חייב להפריש תרו"מ, אין מפרישים מהן על עיקר הפרי (עי' המעשר והתרומה ג, ס"ק לח). וכן נראה למעשה. והמפריש סתם תרו"מ מתפוזים פטר גם את הקליפות.
^ 3.. יש מחמירים לחייב תרו"מ מנבטים, ואף שכבר הפריש על הגרעינים עצמם, הואיל וכוונתו להצמיח את הירק שעולה מהם (הרב אליהו התורה והארץ ח"ג עמ' 215). במשפטי ארץ (א, יד), החמיר להפריש תרו"מ בלא ברכה ממה שגדל במים, והקל בנבטים שגדלו בלחות, כי הם דומים לפטריות. אולם למעשה מכמה צדדים יש להקל אפילו אם גדלו במים. ראשית, משני צדדים הדיון בדברי חכמים: א) גידולם בכלי סגור שדינו כעציץ שאינו נקוב. ב) דינם כירק. ומשלושה צדדים נחלקו אם יש בהם חיוב:
א) יש סוברים שהגדל במים פטור משביעית ותרו"מ (להלן הערה 17). ב) נחלקו אם הגדל בבית חייב בתרו"מ מדרבנן: לרמב"ם (מעשר א, י) חייב, ולראב"ד פטור. ג) יש להסתפק אולי הגבעול טפל לזרע, שכל החומר שלו יוצא מהזרע, שעליו כבר הפרישו תרו"מ. וכן דעת הרב אריאל (באהלה של תורה ד, מז). ואילו היה קל להחמיר בזה, יתכן שהיה מקום לומר שראוי להדר כדי לצאת ידי כל הפוסקים, אבל כיוון שיש בזה טורח רב, וגם ספקות, שאם יפריש על הכל היום, עד מחר יוסיפו לצמוח, ויתעורר ספק אם צריך להפריש על מה שגדל עוד וכיצד. לכן נכון להורות כעיקר הדין, שספק בדברי חכמים להקל.
^ 4.. לעניין כרשינים, שהם מאכל בהמה ובעת רעב מאכל אדם, גזרו חכמים לחייבם בתרו"מ (ירושלמי חלה ד, ד), גם כאשר זרעום עבור בהמה (מהר"י קורקוס ורדב"ז).
^ 5.. זמן ההפקר : הפקיר לפני שהגיעו ל'עונת המעשרות' וחזר אדם אחר או הוא לקנותם לפני שהגיעו ל'עונת המעשרות', כיוון שלא היו הפקר משהגיעו ל'עונת המעשרות' - התחייבו בתרו"מ. וכן אם הפקירם אחר ש'נקבעו למעשרות', חובת המעשרות נותרה עליהם. אף שההפקר מועיל לפטור מתרומות ומעשרות משהגיעו ל'עונת המעשרות' ועד ש'נקבעו למעשר', אסרו חכמים להפקיר את הפירות כדי לפוטרם מתרומות ומעשרות משעה ש'נגמרה מלאכתם', למרות שעוד לא 'נקבעו למעשרות'. אבל אם עבר והפקירם, כיוון שעדיין לא הוקבעו למעשרות, נפטרו מתרו"מ (רמב"ם מעשר ג, כ; ש"ך יו"ד שלא, קטז).
נדרים מג, ב - מד, ב, וכדעת רמב"ם (נדרים ב, יז), כפי שפירשו בכסף משנה, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ רעג, ט). ויש אומרים, שדווקא כשחזר בו מן ההפקר בתוך שלושה ימים חייב בתרו"מ, אבל אם זכה בפירות בדרך קניין כדרך שאנשים אחרים יכולים לזכות בהם, פטור. ועדיין התקנה מועילה כנגד הרמאים, שהואיל ובעל הפירות צריך לזכות בפירות על ידי קטיפת כולם או הגבהתם, הוא חושש שעד שיספיק לקנות את כל הפירות יבואו אחרים לקטוף מהם, ולכן רק אם יבטל את ההפקר מעיקרו תוך שלושה ימים, יחזרו הפירות לרשותו וגם הפירות יחזרו לחיובם בתרו"מ כבתחילה (רשב"א ורא"ש נדרים מג, ב; לחם משנה בדעת רמב"ם; נתיבות המשפט רעג, ב). ויש אומרים שהתקנה היתה שכל מי שיזכה בפירות הללו בשלושת הימים הראשונים, בין בעל השדה ובין אנשים אחרים, יהיה חייב להפריש מהם תרו"מ, ורק הזוכה בהם אחר שלושה ימים יהיה פטור מתרו"מ (ר"ן ותוס' נדרים מג, ב).
אם קטף פירות מרובים מאוד מההפקר עד שעשה מהם גורן, כיוון שהוא נראה כבעלים, משום מראית עין חייבו אותו חכמים להפריש תרו"מ (ברכות מ, ב; רמב"ם תרומות ב, ט).
^ 6.. אם בעל השדה עבר על מצוות התורה ואסר על האנשים להיכנס לשדהו וקטף את פירות השביעית לעצמו, יש אומרים שעליו להפריש מהם תרו"מ (עפ"י ב"י). ויש אומרים שפטור (מבי"ט). וכן נחלקו לגבי פירות שגדלו בשדה של גוי בשנה השביעית והגוי מכרם ליהודי שאספם מהשדה. למבי"ט דין שביעית על הפירות והם קדושים ופטורים מתרו"מ. ולרבי יוסף קארו, אין דין שביעית על פירות גוים, וכיוון שישראל אספם וחיוב תרו"מ חל בעת האיסוף, חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. למעשה יפריש מהם תרו"מ בלא ברכה, וכיוון שמעשר ראשון ומעשר עני הם ממון ויש ספק בחיובם, אין צריך ליתנם. לרבי יוסף קארו יפריש מהם מעשר עני, ויש שחששו להפריש גם מעשר שני, וכ"כ הרב קוק שראוי לכתחילה (משפט כהן פב; דעת כהן רלט; פנה"ל שביעית ג, ב; ה, יא).
הזמן הקובע לשנת המעשרות בכל השנים לאילנות הוא ט"ו בשבט, אולם בשביעית הזמן הקובע הוא א' בתשרי, שכל שחנט בתוך השנה השביעית, מא' בתשרי עד כ"ט באלול, יש עליו דין שביעית ופטור מתרומות ומעשרות (פנה"ל שביעית ג, 6).
^ 7.. נאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ", אבל מתנות עניים שאם הלוי עני יש לו בהן חלק - פטורות מתרו"מ (ירושלמי תרומות א, ג; רמב"ם תרומות ב, ט). בפועל, לא משתלם כיום לעניים לבוא לשדות וללקוט את מתנותיהם, ולכן הן שייכות לבעל השדה וממילא חייבות בתרו"מ. אלא אם כן ידוע לבעל השדה שיש עניים שמעוניינים ללקוט את המתנות שבשדהו, ואז הן פטורות מתרו"מ (ריטב"א גיטין מז, א; לעיל ו, ט).
^ 8.. דרשו חכמים: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ - דבר שהוא נזרע ומצמיח" (דברים יד, כב; ירושלמי מעשרות א, ב). חכמים נתנו סימנים בפירות שונים, אימתי היא 'עונת המעשרות' שלהם (משנה מעשרות א, א-ד; רמב"ם מעשר ב, ג-ה). אולם הכלל היסודי לכל הפירות הוא, שכל שראוי לאכילה בשעת הדחק הגיע ל'עונת המעשרות', כמבואר בפנה"ל שביעית ג, 6. פירות שנקטפו לפני שהגיעו ל'עונת מעשרות', אפילו אם יצליח אדם להכשירם לאכילתו, לעולם לא יתחייבו בתרומות ומעשרות.
^ 9.. דינים אלה התבארו ברמב"ם מעשר שני א, ב-י. ההבדל בין קטניות שהולכים בהם אחר 'עונת מעשרות', לירקות שהולכים בהם אחר לקיטה, שבקטניות הזרע הוא המאכל, ואילו בירקות המאכל הוא העלים כמו חסה וכרוב, או פרי שבתוכו יש זרע אבל עיקרו אינו זרע כמו קישואים ועגבניות. לדעת תוס' (ר"ה יג, ב, 'אחר') הולכים אחר זמן גמר גידול הפרי. ולרמב"ם (מעשר שני א, ד), הולכים בירקות אחר הלקיטה בפועל, ולא לפי הזמן שסיימו לגדול. וכן הלכה (שו"ע יו"ד שלא, קכו).
יש יוצאים מהכלל והם: אורז, דוחן ושומשמין , שאף שנכללים בתבואה וקטניות, הואיל והזמן שיגיעו לשליש אינו אחיד, קבעו ללכת בהם אחר הלקיטה (ר"ה יד, א; רמב"ם מעשר שני א, ח). ברמב"ם שם מבוארים עוד פרטי דינים בזה.
פירות הדר דינם כשאר עצים, וכ"כ מרן הרב קוק ('שבת הארץ' קונ"א יח) ומנחת שלמה (למשניות שביעית ד, ט). ועיין פנה"ל שביעית ג, 6-7.
^ 10.. נאמר (במדבר יח, כז): "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן", דגן מהגורן הוא גרגירי החיטים לאחר שהפרידום מהשיבולים והמוץ (ירושלמי תרומות סוף פרק א). וכן נאמר: "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יב, יז; יד, כג; יח, ד). תירוש הוא יין, יצהר הוא שמן, הרי שמפרישים תרומות ומעשרות לאחר גמר הכנת הפירות. (עי' בירושלמי תרומות א, ב, בדברי ר' חנניה ור' מנא, שמהם שני הטעמים שכתבתי).
^ 11.. כתבו הר"ש והרא"ש (תרומות א, י), שמשמע מהתורה שלכתחילה אין להפריש לפני גמר מלאכה, ואע"פ כן בדיעבד מה שעשה עשוי, מפני שכך למדו חכמים מהפסוק, שהמקדים לעשר מהשיבולים - המעשר שהפריש חייב בתרומת מעשר ולא בתרומה (ירושלמי חלה א, ג; בבלי פסחים לה, ב), הרי שמהתורה בדיעבד אפשר להפריש תרו"מ לפני גמר מלאכה. ויש אומרים שהדין שלכתחילה צריך להפריש מהגמור הוא מדרבנן (לבוש יו"ד שלא, נד; ש"ך פ). ←
לכתחילה נכון להפריש בסיום כל האיסוף, באופן הקרוב ביותר להבאתם הביתה או לשיווק. אולם כאשר יש צורך להקדים ולהפריש תרו"מ לפני כן, אפשר להפריש לאחר סיום השלב הראשון של האיסוף, וארבעה צדדים לכך: א) אם יש בכך הצלה מאיסור אכילת טבל, אפשר שכמו שהתירו להפריש שלא מן המוקף, כך גם מותר לפני גמר מלאכה (מנחת שלמה א, נז, ב). ב) אולי הוא כבר 'גמר מלאכתם', שבשלב זה הם כבר מוכנים להבאתם לביתו או למכירתם לירקנים. ג) יש אומרים שבפירות שגמר מלאכתם הוא רק אריזה או ניקוי קל, מותר להפריש תרו"מ לפני גמר מלאכה (אור שמח תרומות ה, ד). מפני שאין מזה הפסד לכהנים וללוויים. ד) למו"ר הרב ישראלי, יסוד האיסור להפריש לפני גמר מלאכה, מפני שמצב הפירות לפני גמר מלאכה נחשב כ'רע' לעומת מצבם לאחר גמר מלאכה, ואין להפריש מהרע על היפה, ומכיוון שכיום הכל רע עבור הכהנים, מותר לכתחילה להפריש קודם גמר מלאכה (התורה והארץ ח"ב עמ' 299, וכן משמע מערוה"ש זרעים סו, ז). ואף לגבי מעשר ראשון ומעשר עני, הרי רגילים לתת את דמיהם ואפשר לתת דמי פירות ארוזים. לגבי הרוצה לאוכלם, פשיטא שיהיה מותר להפריש תרו"מ לפני גמר מלאכה, שלא ייתכן שיאסרו חכמים לאוכלם בדרך קבע וגם יאסרו להפריש מהם תרו"מ (מנחת שלמה א, נו, א).
פרטי דיני 'גמר מלאכה' מבוארים במשניות מעשרות א, ה-ח; רמב"ם מעשר ג, ח-טז; משפטי ארץ ז, א-יג, קדושת הארץ ז, כא-נ. ורוב הבעיות נפתרות במה שכתבתי למעלה.
^ 12.. קשה להגדיר מהי אכילת ארעי שמותר לאכול לפני שהפירות נקבעו למעשר. בפשטות הכוונה לאכילה חטופה שלא במסגרת ארוחה. כיוצא בזה מבואר בירושלמי (מעשרות ד, א), שכל הנאכל במסגרת של הסבה ושתיית יין נחשב כנאכל דרך קבע. כיוצא בזה כתב ראב"ד (שכירות יב, י), שאם אכל פת, כל הפירות שנאכלים באותה מסגרת נחשבים כנאכלים דרך קבע. והירושלמי שם נשאר בספק מה דין פירות שהתכוונו לאוכלם דרך הסבה עם יין ולבסוף נמלך לאוכלם ללא הסיבה.
מהרמב"ם (מעשר ג, יט), על פי המשנה, עולה כלל נוסף, שאם עוסקים בהכנת הפירות לאכילה, אפילו שלא במסגרת סעודה, נקבעים למעשר. שאמרו במשנה (מעשרות ד, ה): "המקלף שעורים - מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קילף ונתן לתוך ידו - חייב. המולל מלילות של חיטים, מנפה מיד ליד ואוכל, ואם ניפה ונתן לתוך חיקו - חייב". ולרש"י ומאירי (ביצה יג, ב), האוסף אפילו שתי חיטים בידו נחשב כאוכלן דרך קבע. וכך נראה שפירש הרמב"ם. אולם אפשר לבאר שהמשנה עסקה במי שקילף או מלל בתוך ביתו או חצרו המשתמרת, באופן שכל פרי שנגמר מלאכתו מיד נקבע למעשר, ואסור לאכול ממנו אפילו אכילת ארעי (כמבואר בהלכה הבאה). אבל מחוץ לחצר המשתמרת, אכילת החיטים והשעורים באופן זה נחשבת דרך ארעי. ויש שכתבו שכך היא דעת הרמב"ם (שערי צדק ו' בינת אדם א; כרם ציון יג, עמ' קעט). בנוסף לכך, לדעת תוס', רשב"א וריטב"א (ביצה יג, ב), המולל וקולף נחשב כגומר מלאכת הפירות אבל אין זה נחשב כאכילת קבע. וכן פשט הסוגיה שרק האוכל דרך קבע, כדוגמת אכילה שחייבת בסוכה, חייב להפריש תרו"מ. והואיל ומדובר בדין דרבנן, שכן הפירות עדיין לא נכנסו לביתו, ובנוסף לכך לרוה"פ דין תרו"מ בזמן הזה דרבנן, יש לסמוך על דעת המקילים, שכל אימת שהאכילה אינה קבועה ואינה במסגרת קבועה - פטורה מתרו"מ. והרוצה להדר, בכל עת שיש ספק שמא אכילתו קבע לאחת השיטות, יפריש תרו"מ בברכה. הלוקח מעט פירות מהמטע או מבית האריזה לפני גמר האריזה, כדי לאוכלם ארעי במכוניתו - אינו חייב להפריש מהם תרו"מ, כי המכונית אינה כבית.
הכנסה לבית בשינוי: הכניס אדם לביתו דרך החלון פירות שנגמרה מלאכתם, לא נקבעו למעשר, ועדיין מותר לאכול מהם דרך ארעי. ואמר רבי יהודה ברבי אילעאי, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו עושים תורתם קבע ומלאכתם ארעי, והיו מכניסים את פירותיהם דרך הדלת כדי להתחייב במעשר, וזכו להצלחה בתורתם ובמלאכתם. ודורות האחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי, והיו מכניסים את פירותיהם דרך החלונות כדי לאכול מהם ארעי בלא להתחייב בתרומות ומעשרות, וגם תורתם וגם מלאכתם לא התקיימו בידם (ברכות לה, ב).
הכניס אדם לביתו פירות שלא נגמרה מלאכתם, כגון שיבולים של תבואה, או אפילו גרגירי תבואה עם המוץ שלהם, רשאי לאכול מהם דרך ארעי עד גמר מלאכתם. לאחר שיפרידם מהמוץ - תגמר מלאכתם ויקבעו למעשר (רמב"ם מעשר ג, ו). כיוצא בזה דעת רמב"ן, ריטב"א ור"ן (ב"מ פח, ב), שכל דבר שעושים ממנו גורן, אינו צריך 'ראיית פני הבית' כדי להתחייב במעשרות, ולכן לאחר גמר מלאכתו, אפילו כשהוא נעשה בבית, מתחייב בתרו"מ. ולרש"י ותוס' (ע"ז מא, ב), גם לאחר שתגמר מלאכתם מותר לאכול מהם אכילת ארעי, שהואיל ולא הכניסם לבית אחר גמר מלאכתם, אינם נקבעים למעשר. ורק כשירצה לאוכלם קבע יהיה חייב להפריש מהם תרו"מ. ולדעת רבנו אפרים ורשב"א, כיוון שהכניסם לביתו לפני גמר מלאכתם, נפטרו לעולם מתרו"מ, וגם לאחר שתגמר מלאכתם, יהיה מותר לאכול מהם אכילת קבע.
^ 13.. כתב רמב"ם תרומות א, כב, שפירות א"י שיוצאו לחו"ל פטורים מתרו"מ, ולראב"ד חייבים מדרבנן אף אם גמר מלאכתם יעשה בחו"ל. כתבו האחרונים שהלכה כרמב"ם אלא שנחלקו בדעתו. לב"ח ומנחת חינוך, גם אם גמר מלאכתם בארץ - פטורים, ולרדב"ז ומשנה למלך ורוב האחרונים, אם גמר מלאכתם בארץ - חייבים. וכתב מהרש"ם א, עב, שגם לדעת המחמירים בפירוש הרמב"ם, מסכימים שאם נגמרה מלאכתם בארץ על דעת להוציאם לחו"ל - פטורים. וכ"כ במשפטי עוזיאל ו' יו"ד צח. ואמנם אחיעזר וחזו"א (דמאי טו, ד), ואגרות משה יו"ד ג, קכז, החמירו. אולם כיוון שכאשר מייצאים את הפירות למכירה הדין דרבנן, הרוצים להקל רשאים. ק"ו שאין צריך להפריש בחו"ל תרו"מ מפירות שהובאו מהארץ ויש ספק אם הופרשו מהם תרו"מ. וכ"כ הרב איסר זלמן מלצר, הרב רוזנטל ויבי"א י, יו"ד מו.
^ 14.. באחיעזר ב, לט, ו, ומעדני ארץ תרומות א, כב, ט, פטרו פירות גוים שגדלו בחו"ל, גם אם גמר מלאכתם נעשה ביד ישראל בארץ, מפני שהכל מודים שיש לגוי קניין בקרקע שלו בחו"ל. אמנם חזו"א (שביעית ב, א) החמיר, ולכך נטה המעשר והתרומה (ג, ס"ק כט). ונראה כדעת המקילים, ק"ו שהדין דרבנן, וספק דרבנן לקולא.
^ 15.. נחלקו תנאים (ירושלמי דמאי ה, ח), אם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את הפירות הגדלים בקרקע שלו ממצוות התלויות בארץ כדוגמת תרו"מ. לר' מאיר, אין קניין, היינו שקנייתו את הקרקע אינה מפקיעה אותה מהמצוות, ולר' יהודה ולר' שמעון יש קניין, שקניינו מפקיע אותה מהמצוות. וכן בבבלי (גיטין מז, א) נחלקו בזה אמוראים, לרבה אין קניין, ולר' אלעזר יש קניין. בירושלמי נפסק במפורש שיש לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחובת המצוות. וכ"כ רע"ב (פאה ד, ט; דמאי ה, ט). וכן דעת ר"ח וערוך. אולם בבבלי משמע שאין קניין. ויש אף דעות בברייתא (מנחות סו, ב), שגם אם גמר מלאכת הפירות היה בידי הגוי, הפירות חייבים בתרו"מ. והיו פוסקים שהורו כך (ראב"ד תרומות א, יג). אולם להלכה אין קניין הגוי מפקיע את מצוות תרו"מ בתנאי ש'גמר המלאכה' היה בידי ישראל, אבל אם 'גמר המלאכה' נעשה בידי גוי, הפירות פטורים, וכדברי רבה (גיטין מז, א). וכן פסק רמב"ם (תרומות א, י-יא), ובצפת אף החרימו את מי שהפריש תרו"מ מפירות של גוי שגם נגמרה מלאכתם בידי גוי (כס"מ שם). אלא הכוונה שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את חיוב תרו"מ במידה וגמר המלאכה יעשה בידי ישראל, שאם גמר המלאכה נעשה בידי ישראל חייב להפריש תרו"מ בברכה. ואין לומר שהואיל ויש סוברים שיש קניין לגוי להפקיע את המצווה, מחמת הספק יש להפריש בלא ברכה, מפני שהמנהג לברך (יבי"א ה, יו"ד כח, א).
כאמור, כיוון שגמר המלאכה נעשה בידי ישראל - הפירות חייבים בתרו"מ, אמנם לגבי מתן המתנות, הדין שונה. תרומה גדולה ומעשר שני יפריש כרגיל, אבל מעשר ראשון ומעשר עני יפריש ולא ייתן ללוי ולעני, שהואיל והישראל קנה את הפירות מגוי, הוא יכול לומר ללוי ולעני: אני באתי מכוח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ולכן בכך שקניתי את הפירות לפני גמר מלאכה והתחייבתי בתרו"מ, לא התחייבתי לתת לכם מתנות שהן ממון. וכיוון שאינו צריך לתת מעשר ראשון גם אינו צריך לתת לכהן תרומת מעשר בחינם, אלא מפריש תרומת מעשר ומוכר אותה לכהן כפי שוויה (בכורות יא, ב). ואם הישראל קנה את הפירות בעודם גדלים על העצים, אם עוד לא הגיעו לעונת המעשרות, עליו להפריש מהם תרו"מ כרגיל, ואם קנאם לאחר שהגיעו לעונת מעשרות, מפריש כרגיל תרומה גדולה ומעשר שני, ומעשר ראשון ומעשר עני מפריש כרגיל אבל נותן רק כפי האחוזים שגדלו ברשותו, שאם מחצית ממשקל הפרי גדלה ברשותו, נותן מחצית מ'מעשר-ראשון' ללוי ומחצית מ'מעשר-עני' לעני, ומחצית מ'תרומת-מעשר' נותן לכהן בחינם, ומחצית מוכר לו (רמב"ם תרומות א, יא-יב).
ישראל שקנה מגוי ענבים שנבצרו כדי לעשות מהם יין ועשה מהם יין, כיוון שגמר מלאכתם נעשה על ידי ישראל, חייב להפריש מהם תרו"מ, כפי מה שהתבאר לעיל. ואם הגוי גידלם לשם אכילה וגמר את אסיפתם, ואח"כ הישראל קנאם ממנו כדי לעשות מהם יין, יש אומרים שחייב להפריש תרו"מ (רדב"ז ושל"ה), אבל לדעת רוב הפוסקים אין צריך להפריש מהם תרו"מ (מבי"ט, רשד"ם, מהר"ש גרמיזאן, אדמת קודש א, יו"ד כא).
^ 16.. פירות שדה של יהודי שפועל נוכרי גמר מלאכתם, כתב במאירי (גיטין מז, א) שחייבים בתרו"מ מהתורה, כי הולכים אחר בעל השדה. ולדעת רובם המכריע של הראשונים כיוון שהפועל נוכרי, החיוב מדברי חכמים בלבד (רמב"ם תרומות א, יג; רמב"ן, רשב"א וריטב"א קידושין מא, ב; או"ז, תוס' רי"ד, ראבי"ה, של"ה, ועוד).
פירות שדה של גוי שפועל יהודי גמר מלאכתם, כמה ראשונים כתבו שהולכים אחר בעל השדה והפירות פטורים מתרו"מ (תוס'-רא"ש וטור. וכך נראה מדברי המאירי לעיל). וכתב בחזו"א (דמאי יב, יט), שאפשר לסמוך עליהם ולפטור את הפירות מתרו"מ. אולם למעשה, כיוון שלמדנו לגבי שדה של יהודי, שלדעת רובם המכריע של הראשונים הולכים אחר הפועל, צריך להפריש תרו"מ (הר צבי זרעים א, יז; מנח"ש א, לז). אלא שהואיל ויש מקילים, יש להפריש בלי ברכה (הרב יהודה עמיחי התורה והארץ ח').
בעל השדה צריך להיזהר שלא יפריש תרו"מ מפירות שנקטפו על ידי נוכרי על פירות שנקטפו על ידי פועל יהודי וכן להפך (משפט כהן לג). אמנם בדיעבד, אם אין אפשרות לתקן את הדבר, כיוון שדין תרו"מ בזמן הזה מדרבנן, מותר להפריש מזה על זה, ולסמוך על הסוברים שהולכים אחר בעל השדה (וכ"כ חזו"א שם).
^ 17.. אמרו בירושלמי (ערלה א, ב), לגבי אילן שגדל בבית שפטור מתרומות ומעשרות (למרות שרצפתו אדמה), מפני שרק הגדל בשדה חייב, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". אבל לגבי שביעית הירושלמי נשאר בספק. לרמב"ם דברי הירושלמי הם רק על החיוב מהתורה, אבל מדברי חכמים צריך להפריש גם מהגדל בבית (מעשר א, י). ולראב"ד פטור גם מדברי חכמים. ולכן למעשה יש להפריש בלא ברכה. ולגבי חממות, לרמב"ם שסובר שגם הגדל בבית חייב פשוט שגם הגדל בחממות חייב בתרו"מ בברכה, ויש אומרים שלראב"ד פטורים, ולכן מורים למעשה שלא לברך. אולם נראה בפשטות שבחממות גם הראב"ד יסכים, כי הפטור בבית מפני שאין דרך גידול פירות בבית, אבל בחממה שרגילים לגדל - חייבים בתרו"מ, ולכן צריך להפריש מפירות הגדלים בחממה תרו"מ בברכה ולתת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני.
גידולי מים: יש אומרים שחייבים בתרו"מ כדין שדה (הר צבי זרעים ב, לא), וי"א שכיוון שאין שם אדמה פטורים (עפ"י נחפה בכסף א, יו"ד ה; ספר השמיטה ח"ב ח, ב, עמ' צז). למעשה יש להפריש תרו"מ בלא ברכה, וכ"כ במשפטי ארץ א, יט; קדושת הארץ א, נג.
לגבי שביעית , כתבתי בפנה"ל שביעית ב, 13, לגבי הגדל בבית, שהואיל ושביעית בזמן הזה מדברי חכמים, מותר לגדל ירקות בבית (פאת השולחן כ, ס"ק נב). ולגבי חממות נחלקו האחרונים, יש אומרים שדינן כבית, וכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מותר לגדל ירקות בחממה (יבי"א ט, יו"ד לא; מנח"ש ח"ג קנח, ז). ויש אומרים שהואיל ורגילים לגדל ירקות בחממה, דינה כשדה שאסור במלאכה בשביעית (ריש"א) וחייב בתרו"מ בברכה (ר"ן קרליץ). וכן נראה שדין חממות כדין שדה. אמנם כתבתי שאם מגדלים את הירקות בעציץ שאינו נקוב, הואיל ומדובר בספק בשני דרבנן, הרוצים להקל רשאים. אמנם לעניין תרו"מ אין להקל בכיוצא בזה (אף שבעיקרון דין שביעית קל מדין תרו"מ כמבואר בירושלמי), משום שדין שביעית בזמן הזה קל מדין תרו"מ. שכן יש סוברים שחייבים כיום להפריש תרו"מ מהתורה (רש"י וראב"ד), ולהרבה ראשונים לאחר הקמת המדינה חזר החיוב להיות מהתורה (רשב"א ודעימיה, להלן יב, יז, 18). ולשאר הפוסקים הוא חיוב גמור מדרבנן (להלן יב, יא). ואילו לגבי שביעית לרוה"פ הוא חיוב מדרבנן ויש ראשונים שסוברים שהוא רק מנהג חסידות. ועוד שספק השנים מקליש את חיוב השביעית יותר מאשר את חיוב תרו"מ (פנה"ל שביעית ה, ו-ז). ועוד, שגם לשיטה המרכזית של הרמב"ם שדין שניהם מדרבנן, השביעית רחוקה מאיתנו יותר, כי תרו"מ מדרבנן רק מפני שאין רוב יושביה עליה, ואילו שביעית מדרבנן מפני שאין רוב כל שבט ושבט יושב בנחלתו (שם ה, ג).
^ 18.. במשנה מכשירין ב, יא, מבואר שכאשר התערבו פירות של שנת מעשר שני עם פירות של שנת מעשר עני, הולכים לפי הרוב, ואם הם "מחצה למחצה - להחמיר". לדעת רבים הכוונה שיפריש שני מעשרות. כלומר יפריש מעשר שני, ויפדה אותו בדמים שאותם יעלה לירושלים, ואת הפירות הפדויים יתן לעני (ר"ש, ראב"ד, רא"ש, רע"ב, גר"א). ולדעת רמב"ם (מעשר שני א, יא) הכוונה שיפריש מעשר שני שהוא חמור יותר שיש בו קדושה. וכ"כ שו"ע (שלא, קכח). כיוון שלדעת רוה"פ יש להפריש שני מעשרות, כן נכון לנהוג. אולם כיוון שפסקו האחרונים שדין תרו"מ בזמן הזה דרבנן, הרוצה להקל ולהפריש מעשר שני בלבד, רשאי, כי יש לו על מה לסמוך.
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il