ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
זה הזמן להצטרף להגרלת הפרסים הגדולה של אתר ישיבה
בית המדרש

פרק יב

מצוות התלויות בארץ

א - כלל המצוות התלויות בארץ. ב - תחילת החיוב. ג - סוריה. ד - ימי גלות וחורבן ראשון. ה - תקנת נביאים לתרומות ומעשרות בבבל. ו - קבלת התורה בימי עזרא. ז - הקדושה השנייה ותוקפה למצוות הציבוריות. ח - מקום הקדושה - עולי בבל ועולי מצרים. ט - גזירת טומאת ארץ העמים. י - חלה. יא - תרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים. יב - שאר המקומות לתרומות ומעשרות. יג - תרומות ומעשרות בחוץ לארץ. יד - שביעית. טו - מתנות עניים. טז - מתנות כהונה מן החי. יז - מדינת ישראל כיום.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
א - כלל המצוות התלויות בארץ
התורה ניתנה לישראל כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה בארץ ישראל, ומתוך כך תמשך הברכה לארץ וממנה לכל העולם. כי בארץ ישראל מתגלה מלכותו של ה', תורתו וברכתו, וממנה הן מתפשטות לכל העולם, ואילו בחוץ לארץ קשה לגלותן. ולכן בארץ מתגלה שה' הוא האלוהים, ואילו בחוץ לארץ הוא נקרא רק אלוהי האלוהים. ולכן אמרו חכמים, שישראל הגר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). וכן אמרו: כל זמן שאתם בארץ הריני לכם לאלוהים, אין אתם בארץ - כביכול אין אני לכם לאלוהים (תוספתא ע"ז ד, ה). ולכן אמרו שמצוות ישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פ; רמב"ן ויקרא יח, כה).
וכן נאמר: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, לב - יב, ב). משמע שחיוב המצוות הוא דווקא בארץ. אולם מנגד נאמר (שם יא, טז-יח): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם... וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. [ואע"פ כן גם כשתהיו בגלות] וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם". הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ, היינו שקשורות לקרקע, מצווה לקיים בארץ בלבד, ואת המצוות שאינן תלויות בארץ - חייבים לקיים גם בגלות, כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).
אלו הן המצוות התלויות בארץ: חלה, ערלה, כלאי זרעים, כלאי הכרם, חדש, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, ביכורים, תרומות ומעשרות, ראשית הגז, שביעית ויובל. לדעת רבים גם מתנות הזרוע, הלחיים והקיבה (להלן טו). ואף שעיקר חיובן של מצוות אלו בארץ, חיובן של רבות מהן מתפשט במידה מסוימת גם לחוץ לארץ (כמבואר בהערה). ויש עוד מצוות ציבוריות רבות שתלויות בארץ, כמו העמדת מערכת משפט, ועוד מצוות רבות שתלויות בבניית המקדש וקיומו, ובכל אלה לא נעסוק בפרק זה. 1
חיוב כל המצוות התלויות בארץ ישראל תלוי גם בעם ישראל, שחיוב כולן התחיל רק לאחר שעם ישראל נכנס לעיקר הארץ, היינו לעבר הירדן המערבי, שהוא ארץ שבעת עמי כנען. וחיוב שביעית ויובל מהתורה - תלוי בהיות העם יושב בארצו כתיקונו, כל שבט בנחלתו (להלן יד). וחיוב חלה, תרומות ומעשרות, מהתורה - תלוי בהיות רוב העם בארץ (להלן הלכות ב, י, יא).

ב - תחילת החיוב
משעה שנכנסו ישראל לארץ התחייבו במצוות שמוטלות על כל יחיד ויחיד לעצמו, ואלו הן: חדש, ערלה, כלאי זרעים וכלאי הכרם. הארץ שחלו עליה מצוות אלו היא הארץ שנצטוו עולי מצרים לכבוש בעבר הירדן המערבי, כמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד), ומשעה שעברו ישראל את הירדן חל החיוב על כולה, למרות שבפועל עוד לא כבשו אותה. וכיוון שעוד לפני כן כבשו את עבר הירדן המזרחי, גם אליו התפשט החיוב. אבל שטחים שמחוץ לגבול עולי מצרים, למרות שהם בגבול ארץ ישראל - מנהר מצרים ועד נהר פרת, לא התחייבו במצוות אלו, כל זמן שלא נכבשו על ידי כלל ישראל. 2
במצוות הקשורות לציבור, היינו, תרומות ומעשרות שניתנים מבעלי השדות לכהנים, ללוויים ולעניים, וכן שביעית ויובל שכוללים את כל ישראל, התחייבו רק לאחר שסיימו לכבוש את הארץ ולחלקה לשבטים. הכיבוש נמשך שבע שנים, והחלוקה לשבטים ונחלות, עד שקיבל כל אדם מישראל את נחלתו, נמשכה עוד שבע שנים. נמצא שבשנה ה-15 לכניסתם לארץ החלו לספור שנים לשמיטה ויובל ולהפריש תרומות ומעשרות ולהניח מתנות עניים, ובשנה ה-21 קיימו את השמיטה הראשונה, ובשנה ה-64 קיימו את היובל הראשון (ספרי עקב מא; פנה"ל שביעית ויובל ה, א). 3
עד שהוקם בית המקדש בירושלים, היו אוכלים פירות מעשר שני ונטע רבעי סמוך למשכן שבשילה (משנה זבחים יד, ד-ח), ולשם היו מעלים את הביכורים. וכך נמשך הדבר במשך 369 שנות קיומו. לאחר מכן התקיים המשכן עוד 57 שנים בנוב ובגבעון, ומשם עלו לירושלים, לבית המקדש שבנה שלמה ועמד 410 שנה (זבחים קיח, ב; רמב"ם בית הבחירה א, ב).

ג - סוריה
מעבר לגבולות שכבשו משה ויהושע, שבהם התנחלו שנים עשר השבטים, דוד המלך כבש את סוריה, ובכללה שטחים שבתחום גבולות ארץ ישראל כארם דמשק, ושטחים שמחוץ לגבולות הארץ, כארם נהריים שבין הפרת לחידקל. כיבושו נועד להכניע אויבים שהיו עלולים לאיים בעתיד על ישראל, ובמקום שיתפתחו שם ממלכות עוינות, העמיד שם דוד נציבים שגבו מהם מס לחיזוק מלכותו (שמואל ב' ח, ג-יג; י, טז-יט). אמרו חכמים שכיבוש זה לא נעשה כפי הסדר הראוי, שכן המצווה היתה לכבוש תחילה את כל ארץ כנען בגבולות המבוארים בפרשת מסעי (במדבר לד), והוא כבש את סוריה לפני שכבש את ירושלים שנשלטה בידי היבוסים (ספרי עקב נא). כפי הנראה דוד שינה מהסדר, מפני שלא התכוון לייעד את סוריה להתיישבות ישראלית, כי באותה התקופה עם ישראל עוד לא מילא כראוי את השטחים שנחל בימי יהושע בן נון. וסבר שאם הוא כובש את סוריה כדי להכניע אויבים ולגבות מהם מס לחיזוק מלכותו, אין זה נחשב שינוי מהסדר הראוי. לכן כיבושו נקרא - 'כיבוש יחיד', שנעשה לצורך חיזוק מלכותו ולא כדי ליישב את הארץ.
כיוון שהכיבוש היה שלא כסדר הראוי, התעורר ספק לגבי מעמדו. לדעת רבי מאיר, אף שסוריה נכבשה בכיבוש יחיד, חובה מהתורה לקיים שם את המצוות התלויות בארץ. לפיכך, חייבים להפריש בסוריה תרומות ומעשרות מהתורה, ואסור למכור שם בית לגוי. ולדעת רבי יוסי, כיוון שנכבשה בכיבוש יחיד, רק מדברי חכמים התחייבה במצוות התלויות בארץ ובכלל זה במצוות תרומות ומעשרות, ובשעת הצורך מותר למכור שם בית לגוי. וכן נפסק להלכה (גיטין ח, א-ב; ע"ז כא, א; רמב"ם ע"ז י, ג). אמנם גם לרבי יוסי, כיוון שכל השטחים שעד נהר פרת הם בגבול ארץ ישראל, מצווה ליישבם ולקנות בהם בתים, ואפילו בשבת מותר לישראל לעבור על איסור חכמים של 'שבות' כדי לקנות שם בית (רמב"ם שבת ו, יא). 4

ד - ימי גלות וחורבן ראשון
משעה שגלו בני השבטים ראובן, גד וחצי המנשה (3,188 לבריאת העולם), כמאה וחמישים שנה לפני החורבן - בטלו מצוות שביעית ויובל מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" - "בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן", וכאשר חיוב היובל מתבטל גם חיוב השביעית מתבטל (ערכין לב, ב; גיטין לו, א. הטעם מבואר בפנה"ל שביעית ויובל א, ט; ה, ג).
ועדיין היו חייבים במצוות תרומות ומעשרות מהתורה, ואף שקיימו את מצוות השביעית מדברי חכמים או מחמת המנהג, ספירת שנות השמיטה נמשכה מהתורה, שבה היה תלוי חיוב המעשרות (עי' רמב"ם שמיטה ויובל י, ה; ועי' תוס' בערכין יב, ב, 'הנך שני').
כשמונה עשרה שנה אח"כ (3,206 לבריאת העולם), בטל חיוב חלה ותרומות ומעשרות מהתורה, הואיל ורוב ישראל כבר לא היו בארצם. ומשעה שנחרב בית המקדש הראשון, בטלה הקדושה שמהווה יסוד לחיוב כל המצוות שמתקיימות על ידי הציבור, כמו חלה ותרומות שנותנים לכהנים; מעשר ראשון שנותנים ללוויים; מעשר שני שכל ישראל אוכלים בירושלים; מעשר עני שנותנים לעניים; שביעית ויובל שתלויות בהיות כל שבטי ישראל בנחלתם. שהואיל ומצוות אלו תלויות במצבו של כלל ישראל, תשתית חיובן בטלה בעת החורבן. וזהו שאמרו חכמים (חולין ז, א): "קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא", שהקדושה הראשונה התבטלה עם חורבן בית המקדש הראשון.
אבל במצוות שמתקיימות על ידי כל יחיד לעצמו, כמו ערלה וכלאיים, חייבים מהתורה גם לאחר חורבן בית המקדש וגלות ישראל. שהואיל וחיובן התחיל מעת כניסתם לארץ, עוד לפני שכבשו אותה וחלקו את נחלותיה, אין החורבן והגלות מבטלים את חיובן. 5

ה - תקנת נביאים לתרומות ומעשרות בבבל
בשלהי ימי בית המקדש הראשון, לאחר גלות יהויכין, כאשר החלה להיווצר קהילה של גולים בבבל, תקנו הנביאים שגם מהפירות שגדלים בשנער, היא בבל, יפרישו תרומות ומעשרות, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורבים מישראל היו הולכים ויושבים שם. התקנה נועדה לשמר את ערכי המצווה בקרב הגולים ולסייע לעניים. ואולי גם חששו שיהיו יהודים שיעדיפו לרדת מהארץ כדי להיפטר מהחובה להפריש עשרים אחוז מהיבול לתרומות ומעשרות, לפיכך תקנו שיפרישו תרומות ומעשרות גם בבבל. וכיוון שאין מצוות שביעית בבבל, תקנו שגם בשביעית יפרישו תרומות ומעשרות ויפרישו 'מעשר שני' (יבואר להלן יג).
כפי הנראה המשיכו להפריש תרומות ומעשרות בבבל גם לאחר חורבן בית המקדש, והמשיכו בספירת השמיטות, כי היא הבסיס לסדר הפרשת תרומות ומעשרות, שבשנים א' ב' ד' ה' ז' - הפרישו 'מעשר שני', ובשנים ג' ו' - 'מעשר עני' (עי' רמב"ם שמיטה ויובל י, ה). אולם בארץ התבטל החיוב, ומן הסתם היו שהפרישו תרומות ומעשרות מחמת המנהג, אבל לא היו חייבים בכך, עד שחזרו אנשי כנסת הגדולה וקדשו את הארץ בשנית.
גם לאחר שחזרה הארץ ונתקדשה בשנית, תקנת הנביאים לא זזה ממקומה. והזקנים שהנהיגו את ישראל אחר עזרא הסופר, הוסיפו ותקנו שגם במצרים יפרישו תרומות ומעשרות, כי גם שם היתה קהילה יהודית גדולה. אלא שתקנו שבשביעית יפרישו במצרים 'מעשר עני', כדי שעניי הארץ יוכלו להסתייע בו בשביעית. וכן תקנו אחר כך שיפרישו תרומות ומעשרות בארצות עמון ומואב, ונפסק שיפרישו בשביעית 'מעשר עני' (משנה ידיים ד, ג). 6

ו - קבלת התורה בימי עזרא
חמשים ושתיים שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, נתן כורש מלך פרס רשות ליהודי בבל לשוב לארץ ולבנות את בית המקדש. אך רק 42 אלף התנדבו ועלו לארץ. העולים התיישבו בירושלים וסביבותיה ובנו את המזבח והקריבו עליו קרבנות, והתכוננו לבנות את בית המקדש. אולם בעקבות מכתבי שטנה ששלחו גויי הארץ למלכות פרס, נפסקה בניית בית המקדש למשך 18 שנה, עד שדרייווש השני, בנם של אחשורוש ואסתר המלכה, התיר לבנות את המקדש (מגילה יא, ב - יב, א, ורש"י שם).
אולם המצב הלאומי והרוחני של עם ישראל היה עדיין בשפל. רובו המכריע של העם העדיף להישאר בגלות, והישוב היהודי בארץ היה קטן מבחינה מספרית ודל מבחינה רוחנית. מעטים עסקו בתורה, ומצוות רבות היו רפויות בידם, ואף מבני הכהנים רבים חטאו ונשאו נשים נוכריות. הם כנראה סברו שבמציאות החדשה שבה עם ישראל מפוזר ומפורד בגויים, כבר אין חובה לשמור את המצוות. היה ברור אז שלקראת התקופה החדשה צריך לקבוע כיצד ממשיכים לקיים את התורה בישראל.
בשנה השישית לבניית המקדש עלה מבבל ענק הרוח, עזרא הסופר, והחל לעורר את העם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות. על גדולתו של עזרא אמרו חכמים (סנהדרין כא, ב): "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה". עוד אמרו (סוכה כ, א): "כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה". בנוסף להיותו חכם גם היה נביא, ושמו הנבואי היה מלאכי (מגילה טו, א). כ-13 שנים אחרי עליית עזרא עלה השר נחמיה לירושלים, כשבידו סמכויות שלטוניות מאת מלך פרס, ויחד עם עזרא ביסס את הישוב היהודי בארץ מבחינה לאומית ודתית כאחד.
אמרו חכמים, שהוקשה ביאתם של ישראל לארץ בימי עזרא הסופר לביאתם בימי יהושע בן נון, מה בביאתם בימי יהושע קבלו על עצמם את המצוות, אף בביאתם בימי עזרא. וכשם שעולי מצרים נצטוו שלאחר כניסתם לארץ, במעמד הר גריזים והר עיבל, יחזרו לכרות ברית על התורה שקבלו בסיני (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו), כן הוצרכו לחזור ולכרות על כך ברית בימי עזרא (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב).
וכך אכן מסופר בכתובים, שבימי עזרא ונחמיה קבלו ישראל על עצמם לשמור את התורה, תוך הדגשת המצוות שהיו צריכות חיזוק. שנאמר (נחמיה י, א-מ): "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה, וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ. וְעַל הַחֲתוּמִים (בתי אבות הכהנים והלויים וראשי העם)... וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלוֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ (הגויים) וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר - לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ (לא לסחור בשבת וחג), וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית (לשבות בשביעית), וּמַשָּׁא כָל יָד (שמיטת כספים)... וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'. וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלוֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלוֹהֵינוּ. וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ (חלה) וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם..."
כדי לבסס את התורה בישראל, ייסד עזרא הסופר את בית הדין הגדול והחשוב שבתולדות ישראל, שנקרא 'כנסת הגדולה', ובו היו חברים מאה ועשרים חכמים וביניהם אחרוני הנביאים. בית דין זה בחן את מצב היהדות וקבע תקנות שעל ידן יוכל עם ישראל להתקיים גם בהיותו מפוזר, חלקו בארץ ורובו בחוץ לארץ. בין השאר תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילות והברכות, את זמני קריאת התורה בבתי הכנסת, ואת הזמנים שבהם בתי הדין ישבו לשפוט בין אדם לחבירו. בתקנות אלו קוממו אנשי כנסת הגדולה את התורה בישראל והניחו את התשתית להמשך בניינה של התורה שבעל פה, בהעמדת תלמידים רבים, ובסלילת הדרך לחכמי ישראל בדורות הבאים, שיתקנו תקנות ויקבעו סייגים לפי צורכי הדור. 7

ז - הקדושה השנייה ותוקפה למצוות הציבוריות
אחד הביטויים הקשים למשבר שפקד את עם ישראל בעקבות חורבן בית המקדש הראשון, הוא ביטול חובת קיום המצוות הציבוריות התלויות בארץ, כשמיטה ויובל, תרומות ומעשרות ומתנות עניים, המצוות שעל ידן באים לידי ביטוי הערכים האלוקיים בחיי המעשה הציבוריים, ועל ידן מתגלה צביונו המיוחד של עם ישראל. מסתבר שגם לאחר החורבן היו עוד יהודים שהמשיכו לקיים במידה מסוימת את המצוות הללו. אבל הם עשו זאת כמנהג אבות ולא מפני שהיו חייבים בהן. גולת הכותרת בפועלו של עזרא הסופר היתה החזרת המצוות הללו לתוקפן. בשנה השביעית להקמת המקדש, עזרא עם בית דינו, חזרו וקידשו את הארץ למצוותיה, והחלו למנות שנים לשמיטה וליובל, וחזרו ישראל להתחייב במצוות תרומות ומעשרות, חלה, מתנות עניים ושביעית.
אמרו חכמים שקדושה ראשונה שהתקדשה הארץ בימי יהושע בן נון למצוות הציבור, נתקדשה לשעתה ובטלה בעת החורבן. אבל קדושה שנייה שהתקדשה הארץ בימי עזרא נשארה לתמיד. מפני שנאמר בתורה, שלאחר שנחטא ויתקיים בנו עונש הגלות - ישיב ה' אותנו לארצנו בשנית, שנאמר (דברים ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ ..." אמרו חכמים: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ - זו ביאה ראשונה בימי יהושע בן נון, וִירִשְׁתָּהּ - זו ביאה שנייה בימי עזרא. וכיוון שלא נזכר בתורה שתהיה עוד ירושה, הרי שמכוח הירושה השנייה תישאר הארץ מקודשת לתמיד, וגם לאחר חורבן בית המקדש השני לא תתבטל (יבמות פב, ב). כי הקדושה הראשונה בטלה מפני שנעשתה על ידי כיבוש, ולכן כאשר נלקחה הארץ מאתנו ובטל הכיבוש - בטלה הקדושה. אבל הקדושה השנייה התקדשה על ידי שישראל התיישבו בארץ והחזיקו בה למרות כל הקשיים. וכיוון שהקדושה חלה על ידי התיישבות למרות שלא היתה לישראל ריבונות, הרי שהיא מבוססת על טענת הזכות של עם ישראל על ארצו, שנשענת על ההבטחה האלוקית, וכיוון שטענת הזכות אינה בטלה לעולם, גם החורבן והגלות לא ביטלו את קדושת הארץ למצוותיה (עפ"י רמב"ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ונראה שהקדושה הראשונה היתה הבסיס לקדושה השנייה, שכן קדושת הארץ למצוותיה יוצאת אל הפועל בשלמותה על ידי מצוות ישוב הארץ בשני חלקיה, כיבוש והתיישבות, שנאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", ירושה היא כיבוש, וישוב הוא התיישבות. ולאחר שעם ישראל קנה את ארצו בשני חלקי המצווה, נשארה הארץ מקודשת למצוותיה לעולם.
ואמנם יש ראשונים שחולקים וסוברים שגם קדושה שנייה בטלה לאחר החורבן (רשב"א, ריטב"א ור"ן), אולם מקובל להלכה, שקדושה שנייה אינה בטלה לעולם. 8

ח - מקום הקדושה - עולי בבל ועולי מצרים
כיוון שהקדושה השנייה התקיימה על ידי ההתיישבות, היא חלה על כל המקומות שבהם התיישבו ישראל בימי בית המקדש השני. וככל שהתרחב גבול ההתיישבות של עולי בבל, כך התרחב גבול הקדושה, ומקומות אלה נקראים 'גבול עולי בבל'. בתחילה התיישבו ביהודה ובנימין, ובמשך הזמן בזכות מלכות בית חשמונאי, המשך העלייה והריבוי הטבעי, ההתיישבות התרחבה לשומרון, לגליל התחתון והעליון, למישור החוף מאשקלון ועד עכו, לגולן ולעבר הירדן המזרחי.
כאשר קידשו את מקום ההתיישבות, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה, אלא שקבעו שבגבול עולי בבל הקדושה תחול מהתורה, ובגבול עולי מצרים וסוריה מדברי חכמים. ויכלו אנשי כנסת הגדולה לקבוע שהקדושה תתפשט במילואה בכל גבול 'עולי מצרים' וסוריה, אלא שבחרו להשאיר את המקומות שלא היו מיושבים כראוי בחיוב פחות חמור, כדי להקל מעט על העניים. ומנגד, יכלו לקבוע שהקדושה לא תחול כלל על גבול עולי מצרים וסוריה, אלא שלא רצו לפטור אותם, כדי שגם שם יוכלו העניים ליהנות מתרומות ומעשרות ומהשמטת הפירות בשביעית. ואף בתוך תחום עולי בבל היו ערים שהתגוררו בהן גויים, כדוגמת בית שאן ואשקלון, ולא החילו עליהן חכמים את מלא חיוב המצוות כמו בגבול עולי בבל (חגיגה ג, ב; חולין ז, א). באותם ימים היה ידוע מה דין גבול עולי מצרים ואותן הערים, אולם לימים נשתכח הדבר, ונחלקו בזה הפוסקים, כמבואר בהמשך (הלכה יב).
בכל אופן, אחר שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ למצוות הציבור התלויות בה, שוב לא היו צריכים לחזור ולקדש את המקומות שאליהם התפשטה ההתיישבות היהודית בימי בית המקדש השני, אלא הקדושה התפשטה יחד עם ההתיישבות. וגם לאחר חורבן בית המקדש השני, נשארה הקדושה בכל תחום עולי בבל, כי מקום שכבר התקדש בקדושה שנייה, שוב לא פקעה ממנה הקדושה לעולם. שכן למדנו (לעיל ז), שדרשו חכמים, שאחר הקדושה השנייה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, שוב לא יצטרכו ישראל לקדש אותה לעולם. נמצא אם כן שמה שאמרנו, שבגבול עולי מצרים חיוב המצוות הציבוריות מדברי חכמים, הוא במקומות שבהם לא היתה התיישבות יהודית מסודרת במשך ימי בית המקדש השני. 9

ט - גזירת טומאת ארץ העמים
בימי בית המקדש השני גזרו חכמים טומאה על 'ארץ העמים', כלומר על המקומות שמחוץ לגבול עולי בבל שבהם לא היתה התיישבות יהודית. סיבת הגזירה, משום שהגויים היו טומנים את מתיהם באדמה בלא קבר, ולעיתים עצמות מתיהם היו מתפזרות ומשתברות ומתערבות בעפר עד שקשה היה להבחין בהן. והלכה היא שעצם מת, בין של יהודי ובין של גוי, אפילו בגודל של שעורה, מטמאת את הנוגע בה. לפיכך גזרו שכל הנוגע בעפר ארץ העמים, נחשב כנוגע במת ונטמא.
סיבה נוספת התלוותה לגזירה, למנוע את ישראל לצאת מחוץ לגבול ההתיישבות, שבו עיקר קיום מצוות ישוב הארץ. שכך היתה המגמה, שהקדושה השנייה תתפשט בהדרגה עם ההתיישבות היהודית הרצופה, ולא שיתפזרו יהודים בין הגויים בלא שהארץ תחשב שלהם. וכן מצינו שגזירה זו הועילה ובזכותה נמנעו מלצאת מתחום הישוב היהודי אפילו לזמן מועט. לא זו בלבד אלא שאף קראו למקומות שמחוץ לתחום הישוב היהודי חוץ לארץ וארץ העמים למרות היותם בארץ ישראל (גיטין עו, ב). 10
הואיל ואסור לכהנים להיטמא למת, לאחר גזירת טומאת ארץ העמים, אסור היה לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל. ורק כאשר היה להם צורך גדול, כמו להציל ממון או לשאת אשה או ללמוד תורה, היה מותר להם לצאת (ע"ז יג, א). כיום שאין הטהרה נוהגת, מותר לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל, ומה שנותר הוא האיסור הכללי על כל אדם מישראל לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ. 11

י - חלה
מצוות חלה נוהגת בארץ ישראל בעת שרוב ישראל נמצאים בארץ, שנאמר (במדבר טו, יח-יט): "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'". למדו חכמים (כתובות כה, א): "בְּבֹאֲכֶם - בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם", ולכן כאשר עלו ישראל לארץ בימי עזרא - לא התחייבו במצווה, הואיל ורק מקצתם עלו לארץ. אולם תקנו אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, שגם כאשר רוב ישראל אינם בארץ - יפרישו חלה (רמב"ם ביכורים ה, ה).
לא זו בלבד אלא שהוסיפו חכמים ותקנו, שגם בכל העולם יפרישו חלה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל (בכורות כז, א; רמב"ם שם ה, ז). ותקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות, משום שמצוות חלה דומה למצוות שתלויות בגוף ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת הלישה (תוס' קידושין לו, ב). ועוד שמצוות חלה שייכת לכל, ומצוות תרומות ומעשרות רק לחקלאים (מהר"י קורקוס ביכורים ה, ז).
לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, היינו על כל השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות של עולי בבל, כבר לא ניתן היה לאכול את החלה בכל המקומות הטמאים, מפני שהחלה קדושה וצריך לאוכלה בטהרה. לפיכך תקנו חכמים, שיפרישו בארץ ישראל שבגבול עולי מצרים שתי חלות, חלה אחת כשיעור שקבעו חכמים, אחד חלקי ארבעים ושמונה, ואותה ישרפו הואיל והיא טמאה, ועל ידי כך יזכרו שהחלה קדושה ואסור לאוכלה בטומאה. ועוד יפרישו חלה כשיעור שירצה בעל העיסה, ואפילו כלשהו, ואותה יתנו לכהן, כדי שיזכרו את עניינה של החלה שנועדה לאכילת הכהנים. והכהנים רשאים לאוכלה בטומאה, ובלבד שלא יהיו טמאים בטומאה היוצאת מהגוף, כקרי או נידה, ואם נטמאו בהן, לאחר שיטבלו לטהרתם יוכלו לאכול חלה זו.
בסוריה ושאר כל הארצות שבעולם, שבהן יסוד חיוב חלה במדרגה נמוכה יותר, הדין שונה. כאשר יש שם כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, כגון קטן שעדיין לא נטמא כלל, או גדול שטבל, מפרישים חלה אחת והוא אוכל אותה. וכאשר אין שם כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, מפרישים שתי חלות, אחת תישרף כדי לזכור שאסור לאכול חלה בטומאה, ולחלה זו אפשר להפריש אפילו כלשהו. והשנייה יכולה להיאכל גם על ידי כהנים שטמאים בטומאה היוצאת מהגוף, ושיעורה אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה ד, ח; בכורות כז, א; רמב"ם ביכורים ה, ז-יא). 12
מעת שבטלה הטהרה מישראל, הכהנים אינם יכולים לאכול חלה בארץ ישראל, ולכן מפרישים בארץ חלה אחת בשיעור כלשהו, ושורפים את החלה. ויש אומרים שכך נוהגים גם בחוץ לארץ, מפני שיסוד התקנה להפריש שתי חלות בחוץ לארץ, כדי שיזכרו את מצוות אכילת החלה שהכוהנים אוכלים בארץ, וכאשר אין אוכלים חלה בארץ, גם בחוץ לארץ אין מקום להפריש חלה נוספת לאכילה, אלא חלה אחת בלבד לשריפה כמו בארץ ישראל. וכן המנהג הרווח (לעיל יא, ד, 2).

יא - תרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים
מוסכם שאנשי כנסת הגדולה קדשו את הארץ בשנית, כדי שישובו ישראל ויתחייבו בקיום המצוות הציבוריות התלויות בארץ, ובכללן תרומות ומעשרות.
אולם נחלקו האמוראים והראשונים אם בכך התחייבנו בתרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים. לדעת ראשונים רבים, מעת שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, התחייבו במצוות תרומות ומעשרות מהתורה. ולאחר שבית המקדש נחרב נחלקו, יש אומרים שעדיין נותר החיוב במקומו, כי הארץ נתקדשה לעולם (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). ויש אומרים שלאחר שבית המקדש נחרב, החיוב הפך להיות מדברי חכמים (רשב"א, ריטב"א, ר"ן ותרומה).
ולדעת הרמב"ם, גם לאחר שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, חובת מצוות תרומות ומעשרות היתה מדברי חכמים, מפני שחיוב מצוות תרומות ומעשרות, כמו מצוות חלה, חל מהתורה רק כאשר רוב ישראל יושבים בארצם. ועדיין הועילה הקדושה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ לגבי עצם החובה לקיים את המצווה. וחיוב זה קובע, שכאשר רוב ישראל אינם בארץ - החיוב מדברי חכמים, וכאשר רוב ישראל ישבו בארץ - יתחייבו מהתורה בלא צורך לקדש שוב את הארץ. וכן כתבו הפוסקים האחרונים, שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדברי חכמים, וכשרוב ישראל יהיו בארץ, החיוב יהיה מהתורה. 13

יב - שאר המקומות לתרומות ומעשרות
כפי שלמדנו (בהלכה ח), בעת שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, קידשו את מקום ההתיישבות, היינו מקום 'עולי בבל', ומתוך כך חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה. וקבעו חכמים שמכוח אותה קדושה יתחייבו בכל המקומות לקיים את המצוות הציבוריות התלויות בארץ, אלא שבגבול עולי בבל יסוד חיוב המצוות מהתורה, ובגבול עולי מצרים וסוריה מדברי חכמים. לימים תיקן יוחנן כהן גדול את תקנת 'דמאי', לפיה צריך להפריש מספק מעשרות ותרומת מעשר מפירות הנלקחים מעמי הארץ, וקבע שתקנה זו תחול על גבול עולי בבל ולא על גבול עולי מצרים. וזה ההבדל היחיד בדין תרומות ומעשרות בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים לפי רוב הראשונים, וכך פסקו האחרונים.
אמנם יש ראשונים שסוברים שההבדל ביניהם גדול יותר, שבגבול עולי בבל חייבים להפריש תרומות ומעשרות מכל הפירות והירקות כפי תקנת חכמים, ואילו בגבול עולי מצרים חייבים להפריש רק מדגן תירוש ויצהר שחיובם מהתורה (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). 14
בסוריה מוסכם שמעיקר הדין חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אלא שרבים נהגו שלא להפריש, כי סברו שגם הקרקעות שנקנו על ידי ישראל באמת שייכות למלך, וקרקע של גוי פטורה בסוריה מתרומות ומעשרות גם כאשר ישראל גמר את מלאכת איסוף הפירות (גיטין מז, א; לעיל סוף הערה 4). אולם למעשה כתבו הפוסקים, שיש להפריש תרומות ומעשרות בסוריה מקרקע שרשומה על שמו של ישראל. 15

יג - תרומות ומעשרות בחוץ לארץ
כפי שלמדנו (בהלכה ה), תקנו נביאים וחכמים להפריש תרומות ומעשרות בארבע ארצות הסמוכות לארץ: בבל, מצרים, עמון ומואב. ואף לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, קבעו חכמים שהכהנים רשאים לאכול שם את התרומות, ובתנאי שלא יהיו טמאים בטומאה היוצאת מהגוף (לעיל י). את פירות 'מעשר שני' לא היו רשאים להעלות לירושלים, אלא היו פודים אותם בכסף כדי לקנות בו מאכלים בירושלים (רמב"ם מעשר שני א, יד). וכיוון שמצוות שמיטה אינה חלה בחוץ לארץ, תקנו להפריש תרומות ומעשרות גם בשביעית.
למעשה, כבר בתקופת הגאונים לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות בארבע הארצות הסמוכות לארץ, וביארו הגאונים, שמאז שפסק מנהג הטהרה בישראל, בטלה התקנה להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ. ואמנם ברמב"ם ושולחן ערוך נפסק שצריך להפריש תרומות ומעשרות באותן ארבע ארצות, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג לכתחילה. אולם בפועל המנהג שלא להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ כלל. 16

יד - שביעית
מוסכם על רוב ככל התנאים, שכמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, כאשר הגלה מלך אשור את בני שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, בטל חיוב מצוות שביעית ויובל מהתורה. מפני שרק בעת שישראל יושבים בארצם כתיקונם, רוב כל שבט בנחלתו, חייבים במצוות שביעית ויובל מהתורה (ערכין לב, ב; פנה"ל שביעית ויובל ה, ד, 3). נמצא אם כן שהקדושה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ לעניין מצוות שביעית ויובל קבעה, שאף שבימי בית המקדש השני מהתורה לא היו חייבים לקיימן, יהיו חייבים לקיימן מתקנת חכמים. ועוד הועילה הקדושה שקידשו את הארץ לעת שיחזרו ישראל לארצם, כל שבט לנחלתו, שיחזור חיוב שביעית ויובל לחול מהתורה בלא שיצטרכו לקדש שוב את הארץ.
גם לאחר חורבן בית המקדש השני, החובה לשמור שביעית מדברי חכמים לא בטלה. ואמנם התעורר ספק אימתי היא השנה השביעית, ובנוסף לכך יש ראשונים שסוברים שמעת שבטל מישראל בית הדין שקידש חודשים ומנה שנים, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטלה החובה לשבות בשביעית ורק מצד מנהג חסידות טוב לשמור שביעית בזמן הזה (רז"ה וראב"ד). אולם למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, שגם כיום צריכים לשמור שביעית מדברי חכמים, לפי הספירה המקובלת בידינו (פנה"ל שביעית ויובל ה, ו-ז, 5-6).
גם בגבול עולי מצרים וסוריה חייבים לשבות בשביעית, אלא שבגבול עולי בבל גזרו חכמים שלא לאכול ספיחים, היינו ירקות הגדלים מאליהם, ואילו בגבול עולי מצרים וסוריה לא גזרו (רמב"ם, סמ"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור. ויש אומרים שגם אין בפירותיהם קדושה. 17

טו - מתנות עניים
מצוות לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות, שמשאירים לעניים בשדות, נוהגות מהתורה בארץ ישראל בלבד. וכשם שתקנו להפריש תרומות ומעשרות בארצות הקרובות לארץ ישראל כך תקנו לגבי מתנות עניים בכל חוץ לארץ (רמב"ם; טור שלב, א), ויש אומרים שתקנו זאת רק לארצות הסמוכות לארץ (העיטור, ש"ך ב).
אף שתקנת מתן תרומות ומעשרות בחוץ לארץ בטלה בתקופת הגאונים, תקנת מתנות עניים לא בטלה. משום שהתרומות ו'מעשר-שני' תלויים בשמירת הטהרה ועבודת בית המקדש, ולכן רק מצד חובת המצווה אנו מקיימים אותם בארץ ישראל לאחר החורבן בלא שתהיה מהם תועלת למטרות שלשמם נקבעו, אבל בחוץ לארץ אין טעם להמשיך את התקנה כאשר אין ממנה תועלת. אבל ממתנות עניים היתה לעניי ישראל תועלת גם בחוץ לארץ, ולכן גם לאחר חורבן בית המקדש, התקנה להשאיר להם את המתנות נותרה במקומה. אמנם כיום אין נוהגים להשאיר מתנות עניים, הואיל ולא משתלם לעניים לקחתן (כמבואר לעיל ו, ט).
נחלקו הפוסקים בתוקף חיוב מתנות עניים בארץ ישראל בזמן הזה. מחלוקתם תלויה בשאלה האם מצווה זו נחשבת מצווה של יחיד או של ציבור כמבואר לעיל (הלכה ד, וסוף הערה 2). יש אומרים שהמצווה מדברי חכמים בלבד (חינוך רטז, פאת השולחן ד, לט). ויש אומרים מהתורה (מנחת חינוך רטז, טו; דגל ראובן ח"ב כח-כט), והחיוב מהתורה בכל גבול עולי מצרים (ישועות מלכו תרומות א, כו).

טז - מתנות כהונה מן החי
ראשית הגז: נחלקו התנאים בשאלה, האם מצוות ראשית הגז נוהגת גם בחוץ לארץ, ולהלכה נפסק שאינה נוהגת בחוץ לארץ, וכפי שתרומות ומעשרות אינם נוהגים בחוץ לארץ (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). לגבי תוקף מצוות 'ראשית הגז' בארץ ישראל, יש אומרים שהיא מהתורה, ויש אומרים שחיובה מדברי חכמים, כדין תרומות ומעשרות. 18
הזרוע הלחיים והקיבה : לדעת כל הפוסקים, בכל השטחים שתחת שלטונה של מדינת ישראל חייבים בנתינתם מהתורה.
אמנם לגבי חיוב המצווה בחוץ לארץ נחלקו. לדעת הרבה פוסקים מצוות נתינתם שווה למצוות ראשית הגז ותרומות ומעשרות, וממילא אין חייבים להפרישם בחוץ לארץ (רש"י, תוס', המאור, רשב"א). ויש אומרים שרק ממצוות ראשית הגז שהושוותה לתרומות ומעשרות פטורים בחוץ לארץ, אבל בשאר מתנות הבהמה חייבים, הואיל והבהמה אינה גדלה מהקרקע, וכל המצוות שבה חלות גם בחוץ לארץ (רמב"ם הל' ביכורים ט, א). למעשה, המנהג בחוץ לארץ שלא לתת את המתנות לכהן (שו"ע סא, כא), ויש מהדרים שנהגו ליתנן. 19

יז - מדינת ישראל כיום
מעמדם של כל השטחים שבשליטת מדינת ישראל הוא כמעמד תחום עולי בבל, שיסוד חיוב כל המצוות הציבוריות התלויות בארץ חל בהם מהתורה. וגם השטחים שבתחום עולי מצרים, שבימי בית המקדש השני יסוד חיובם היה מדברי חכמים, אם הם בשליטת ישראל, יסוד חיובם מהתורה כדין גבול עולי בבל. שכן למדנו, שהקדושה השנייה שהתקדשה הארץ בימי עזרא - קידשה את הארץ לכל הדורות, שנאמר (דברים ל, ה): "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ..." אמרו חכמים, ירושה ראשונה ושנייה יש להם ולא שלישית. כלומר, יצטרכו לקדש את הארץ בראשונה בימי יהושע, ובשנית בימי עזרא, אבל לא בשלישית. מזה למדו, שגם לאחר חורבן בית המקדש השני - קדושת הארץ למצוותיה לא בטלה (יבמות פב, ב; רמב"ם תרומות א, ה; לעיל ז). ואף שבזמן בית המקדש השני, רק התחום שבו התיישבו עולי בבל התקדש מהתורה, כיוון שלמדנו שאין עוד קדושה שלישית, הרי שכאשר גבול ההתיישבות היהודית יתרחב, גם הקדושה תתרחב עמו. וכפי שהיה בזמן בית המקדש השני, שבתחילה רק האזור שסביב לירושלים התקדש, כי רק בו היתה התיישבות יהודית, וככל שההתיישבות התרחבה גם הקדושה התפשטה עימה. ואף לאחר חורבן בית המקדש, לא פקעה הקדושה מגבול ההתיישבות של עולי בבל. וכן לימינו, הקדושה הקובעת את חיוב המצוות התלויות בארץ חלה על כל המקומות שתחת שלטון ישראל.
וגם לסוברים שקדושה שנייה בטלה עם חורבן בית המקדש השני, הריבונות של מדינת ישראל בשם כלל ישראל על שטחי ארץ ישראל, מחילה עליהם את הקדושה הקובעת את חיוב המצוות מהתורה. וכפי שכתב הרמב"ם (תרומות א, ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים". וכתב עוד (מלכים ה, ו): "כל הארצות שכובשים ישראל במלך על פי בית דין - הרי זה כיבוש רבים, והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר". והורה מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן קמד), שכאשר אין מלך, סמכות המלך עוברת לכלל האומה, וכל אשר עושים בשם עם ישראל, יש לו תוקף מלא. והיהודים שגרים בארץ הם המייצגים את האומה (הוריות ג, א). 20
לפיכך, כל השטחים שתחת שלטון מדינת ישראל חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, וניתן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים במקום אחד על פירות שגדלים במקום אחר. אולם אין נכון להפריש מפירות שגדלים בשטחים שתחת שלטון מדינות אחרות על פירות הגדלים במדינת ישראל, וכן להיפך, מפני שיש סוברים שבשטחים שתחת שלטון ישראל יסוד המצווה מהתורה, ובשטחים שמחוץ לגבול המדינה יסוד המצווה מדברי חכמים.
כאשר רוב ישראל ישבו בארץ, לכל הדעות חיוב תרומות ומעשרות יהיה מהתורה בכל השטחים שתחת שלטון ישראל (עי' פנה"ל שביעית ויובל יא, ג-ד, על מספר היהודים בעולם). 21




^ 1.. ערלה - הלכה למשה מסיני שנוהגת גם בחוץ לארץ, אלא שבארץ יש להחמיר בספק, ואילו בחו"ל מקילים (לעיל ב, א). כלאי הכרם - מדברי חכמים שומרים גם בחו"ל, אולם רק באופן החמור והמוסכם על כל הדעות (לעיל ג, ד). תרומות ומעשרות, תקנו שינהגו בארבע ארצות הסמוכות לארץ, ועתה חיובן התבטל (להלן יג). לקט שכחה ופאה, תקנו שינהגו גם בחו"ל כשיש בכך צורך לעניי ישראל (להלן טו). מצוות חלה נוהגת מדברי חכמים גם בחו"ל (להלן י). שביעית תלויה בארץ, אולם שמיטת כספים אינה תלויה בקרקע ונוהגת גם בחו"ל (פנה"ל שביעית ו, א). לגבי מצוות חדש נחלקו התנאים, ולהלכה נפסק שחיובה חל מהתורה גם בחו"ל (קידושין לז, א; לעיל א, ה), אולם רק לאחר הכניסה לארץ התחייבו במצווה. גם זמן היתר התבואה הוא לפי עונת צמיחתה בארץ (לעיל א, ב), ואיסור קצירת החדש חל רק בארץ (לעיל א, ד). ←
נזכיר בקצרה את המצוות הציבוריות התלויות בארץ: מצוות ישוב הארץ על כל הכרוך בה, כמו מלחמת כיבושה, 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ', 'וְלֹא תְחָנֵּם', ערי לוויים וערי מקלט, ביעור עבודה זרה. מינוי מלך או מנהיגות אחרת שמעמדה כמלך. מינוי שופטים ושוטרים בכל שערי ישראל. סמיכת שופטים, קידוש חודשים, עיבור שנים, עגלה ערופה וזקן ממרא. בניית המקדש ועבודת הקרבנות. בתי ערי חומה, נגעי בתים, עיר הנידחת.
^ 2.. החיוב משעה שנכנסו לארץ מבואר לגבי 'חדש' (קידושין לז, ב), חלה (נידה מז, א), ערלה (משנה ערלה א, ב), והוא הדין כלאיים שדינם כערלה. מצוות היחיד התלויות בארץ, כערלה וכלאיים, חלו על גבול עולי מצרים, שאותו נצטוו לכבוש, ולא על כל גבול ארץ ישראל. וחיובן נמשך מאז ולתמיד, שכן חיובן התחיל ברגע שעברו את הירדן עוד לפני שכבשו בפועל את הארץ, ולכן גם לא התבטל בזמן החורבן (ישועות מלכו תרומות א, כו; מלבושי יו"ט; שאילת דוד; כרם ציון; גבולות השדה א, יג). אמנם יש סוברים שגם חיוב מצוות היחיד בטל בחורבן הראשון, ועל ידי קדושה שנייה חזרו והתחייבו מהתורה לתמיד בגבול עולי בבל (מהרי"ט א, מז; מור וקציעה או"ח שו; ערוה"ש יו"ד רצד, י). ויש מי שאומר שלדעת הסוברים שקדושה שנייה בטלה, גם חיוב ערלה וכלאיים בזמן הזה מדרבנן (משנה למלך). ויש מי שסובר שאף בזמן הבית השני חיוב ערלה היה מדרבנן, כי גם בה הצריך הכתוב רוב יושביה עליה (צל"ח ברכות לו, א). והעיקר כדעת רוב הפוסקים, שחיובן מהתורה מימי יהושע בן נון ועד עולם בכל גבול עולי מצרים. ובסוריה וחו"ל, ערלה מ'הלכה למשה מסיני', וכלאי הכרם מדברי חכמים (עי' משנה ערלה ג, ט).
לגבי מתנות עניים שמשאירים לעניים יש ספק (להלן הלכה טו), שכן מצד אחד משאירים אותן לעניים, ויש בזה צד ציבורי כמו בשביעית, ומצד שני זו חובה אישית לעוזבן בשדה, ואינן דומות לשביעית שהארץ כולה צריכה לשבות.
^ 3.. חיוב שביעית ויובל תלוי בסיום חלוקת הארץ לנחלות, כמבואר בספרא ויקרא כה, ג; ערכין לב, ב; פנה"ל שביעית ויובל ה, א. סדר ההתחייבות במצוות התלויות בארץ לפי השנים מבואר בתוספתא מנחות ו, כ; רמב"ם שמיטה ויובל י, ב; פנה"ל שם.
החיוב בתרו"מ החל בסיום חלוקת הארץ, כשקיבל כל אדם מישראל את נחלתו, כמבואר בנידה מז, א, וכתובות כה, א, ושם ברש"י 'ולא נתחייבו', מבואר שמצוות תרו"מ תלויה בספירת שנות השמיטה, שבשנים א' ב' ד' ה' מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני, ובשמיטה מפקירים את הפירות ופטורים מתרומות ומעשרות.
^ 4.. בספרי עקב נא, מבואר שדוד "עשה שלא כתורה", שצוותה לכבוש תחילה את כל ארץ כנען ואת ירושלים, והוא כבש את סוריה לפני שכבש את היבוסי שישבו בהר המוריה סמוך לפלטרין (ארמון) שלו שבעיר דוד, ולכן מעמדה של סוריה הוא מעמד ביניים (וכן מובא בתוס' רשב"א וריטב"א). חכמים קראו לכיבושו - 'כיבוש יחיד'. ופירש רש"י (גיטין ח, ב), מפני שלא היו שם כל ישראל יחד, וכבשה לצורכו ולא לצורך כלל ישראל. ונראה שכוונתו שלא כבשה לצורך ישוב הארץ, אלא כדי להעלות מס לחיזוק מלכותו, כמבואר בפסוקים שדוד הציב שם נציבים (שמואל ב' ח, ו).
כדברי הספרי כתב רמב"ם (תרומות א, ג), שסוריה לא התקדשה כארץ ישראל, כי עדיין לא כבש את כל ארץ שבעת העמים היא ארץ כנען, וזאת למרות שכבש את סוריה על פי בית דין. ויש מהראשונים שכתבו שדוד כבשה שלא על פי בית דין (רמב"ן דברים יא, כד; ריטב"א ע"ז כא, א). ונראה שאינם חולקים, אלא מן הסתם התייעץ עם הסנהדרין לפני שכבש את סוריה, כפי שהיה רגיל תמיד (עי' ברכות ג, ב), וכדברי הרמב"ם. אולם התייעץ על הצד הביטחוני ולא על סדר כיבוש הארץ וישובה. ואף שכוונתו ומעשיו רצויים, נוצרה בעיה, ששינה מהסדר, ולא היה ברור אם מתכוונים ליישב את סוריה. ולכן גם נוצרו סיבוכים הלכתיים.
מבואר ברמב"ם (תרומות א, ג-ד; ט) שדין סוריה מתפשט על השטח שבתוך הארץ, שגבולה הוא עד נהר פרת, ובכלל זה כל שטח ארם דמשק, וגם על השטחים שמחוץ לארץ, ובכלל זה ארם נהריים שמעבר לנהר פרת ומצפון להֹר ההר בצפון ארם צובא (פנה"ל העם והארץ ג, טז). ואם היה כובש את כל גבולות מסעי תחילה, גם השטחים שמחוץ לארץ היו מתקדשים, וכפי שנאמר (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה", וכמבואר בספרי שם (עקב נא).
לכל השיטות, מעמד סוריה הוא מעמד ביניים (רמב"ן דברים יא, כד), שכן מבואר בגיטין ח, א-ב, שגם לדעה שכיבוש יחיד מועיל מהתורה, בשלושה דברים שתקנו חכמים סוריה שווה לחוץ לארץ, וגזרת הטומאה שגזרו על חו"ל חלה גם על סוריה. וגם לדעת ר' יוסי שסובר שכיבוש יחיד אינו כיבוש, והלכה כמותו (ע"ז כא, א; רמב"ם ע"ז י, ג), חייבים להפריש שם תרו"מ מדברי חכמים. אלא שהואיל והחיוב מדרבנן, קניין הגוי מפקיע שם את החיוב אף אם נגמרה מלאכת הפירות ביד ישראל (גיטין מז, א; רמב"ם תרומות א, ד; טו). וגם לר' יוסי מצווה לקנות בסוריה בית משום ישוב הארץ (רמב"ם שבת ו, יא), ונלענ"ד שהכוונה בחלק שבתוך גבול הארץ. לגבי מעשר שני בסוריה נחלקו, לדעת רמב"ם (מעשר א, יד), ושו"ע (שלא, קלא), כיוון שאי אפשר להעלות מעשר שני מסוריה לאוכלו בירושלים, שדין מעשר שני כדין בכור בהמה, לא תקנו להפריש 'מעשר שני' בסוריה. ומנגד, לראב"ד, רשב"א והגר"א (שלא, קצז), גם בסוריה חייבים להפריש מעשר שני, והיו פודים אותו ומעלים את דמיו לירושלים.
^ 5.. המצוות שמתקיימות על ידי הציבור תלויות בקידוש שמקדשים ישראל את הארץ, על ידי כיבוש כבימי יהושע בן נון, או התיישבות כבימי עזרא, כמבואר ברמב"ם (תרומות א, ב; ה; בית הבחירה ו, טז). לעניין שביעית ויובל צריך שגם רוב כל שבט ישב בנחלתו (ערכין לב, ב), ולכן חיובן מהתורה בטל בעת גלות שבטי ראובן וגד. ולסוברים שירמיהו החזיר את עשרת השבטים לשבת בנחלתם, חיובן מהתורה חזר אז (ערכין לג, א; ועי' פנה"ל שביעית ויובל ה, 3). חיוב מצוות חלה מהתורה תלוי בהיות רוב ישראל בארץ (להלן י), ולכן בטל לפני החורבן בעת גלות עשרת השבטים. ולעניין תרומות ומעשרות נחלקו. להרבה ראשונים, חיוב תרו"מ בטל בעת החורבן (רש"י, ראב"ד, רשב"א, ר"ן ועוד רבים). ולרמב"ם גם חיוב תרו"מ כמו חלה תלוי ברוב ישראל ובטל בגלות עשרת השבטים (תרומות א, כו). וכך כתבתי למעלה, שכן דעת רוב האחרונים. ונראה שגם לרמב"ם יסוד החיוב בטל רק בעת החורבן. כי עד החורבן, אם היו חוזרים רוב ישראל לארץ, היה חוזר חיוב חלה ותרו"מ מהתורה, בלא פעולת קידוש מיוחדת, ואף אם היו תחת שלטון זר. אבל משחרב המקדש הראשון, גם אם היו חוזרים רוב ישראל, בלא קידוש נוסף, לא היה חוזר החיוב מהתורה (מהר"י קורקוס שמיטה ויובל יב, טו; דרך אמונה תרומות א, נא).
היסוד לקדושה שנייה הוא קדושה ראשונה, וכפי שאפשר ללמוד מדין ערים מוקפות חומה שהתקדשו בימי יהושע בן נון, וקדושתן קובעת שבתים הנמכרים בהן, אחר שנה נחלטים לקונה לצמיתות, ואינם שבים ביובל לבעליהם. ומצווה לשלח מהן מצורע, ואסור לזרוע את מגרשיהן (אלף אמה לכל רוח). בערכין לב, ב, נחלקו תנאים: יש אומרים שעולי בבל לא היו צריכים לשוב לקדשן, מפני "שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". ויש אומרים: "כשעלו בני הגולה מצאו אלו (הערים שהתקדשו בראשונה) וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ". ונראה שגם לדעתם, הקדושה הראשונה שנעשתה מכוח הכיבוש היתה הבסיס שעל גביו התקיים הקידוש השני שנעשה מכוח ההתיישבות, וכפי שפירשו האחרונים, שעזרא היה יכול לקדש רק ערים שכבר קידש יהושע בן נון (טורי אבן מגילה י, א, משנה למלך שמיטה ויובל יב, טו; דרך אמונה שם בבאו"ה 'כיון'. ועי' מנחת חינוך שמ, א, 'ומבואר').
^ 6.. כפי הנראה, לגולת בבל היה משקל תורני שהיה עלול להתחרות בירושלים, והיה צריך לקשור אותה יותר לירושלים, ולכן תקנו שבשביעית יפרישו 'מעשר שני' ויעלו את דמי פדיונו לירושלים (רמב"ם הל' מעשר שני א, יד). אולם לגולת מצרים, בעת התקנה לא היה משקל כנגד ירושלים, וכן לגולת עמון ומואב. ומאידך, הן היו סמוכות יותר לארץ ישראל, ולכן תקנו שיפרישו בשביעית 'מעשר עני' ויסייעו בכך לעניי ארץ ישראל.
במשך שנות החורבן, בטלה המצווה לאכול מדמי 'מעשר שני' בירושלים, כי היא תלויה במזבח. ואולי נהגו באותן שנים לאבד את פירות ה'מעשר שני', ויותר מסתבר שחיללום על פרוטה, כי זה היה שוויים האמיתי.
^ 7.. הכל מסכימים שלפי דעת חכמים (ערכין יב, ב - יג, א), בסוף השנה השישית להקמת המקדש עלה עזרא וקידש את הארץ למצוותיה, ובשנה השביעית החלו למנות שנים לשמיטה ויובל. והכל מודים שלאחר כ-13 שנים עלה נחמיה וסייע לעזרא לבסס את מפעלו. אמנם לגבי זמן האמנה (נחמיה ח-י) יש מבוכה וחילוקי דעות (עי' מלבי"ם נחמיה ז, עג; והרחבות כאן). ונלענ"ד, שעזרא ונחמיה עלו עם זרובבל שמונה עשרה שנה לפני הקמת המקדש והיו אז צעירים, ועזרא שימש אז כסופר לזקנים שכרתו את האמנה, ואח"כ שב לבבל ללמוד תורה אצל רבו ברוך בן נריה (מגילה טז, ב). וגם נחמיה חזר לשרת בחצר המלכות הפרסית. כעבור 24 שנים מעליית זרובבל, לאחר פטירת ברוך בן נריה, בשנה השישית להקמת המקדש, עלה עזרא הסופר לארץ ונעשה מנהיגם הרוחני של ישראל וקומם את הכנסת הגדולה וחתם את תקנותיה בייסוד נוסח התפילה והברכות וסדר השנים לשמיטה ויובל, ואחריו עלה נחמיה וחיזק את מפעלו. והאמנה שנזכרה בפסוקים משלבת בתוכה את כלל האמנות שהתקבלו במשך הדורות ההם.
אם המשיכו כמנהג למנות שמיטות לאחר החורבן הראשון בלא יובלות, יוצא שכאשר חזרו למנות שנים בימי עזרא המשיכו את המנהג, ורק בשנת החמישים הוסיפו יובל (לשיטת חכמים, נדרים סא, א). ולגרסת רש"י (ע"ז ט, ב) גם לפי שיטת ר' יהודה המשיכו את המנהג. אמנם לגרסת ר"ת (ערכין יב, ב), לשיטת ר' יהודה, כשחזרו למנות שביעית בטל המנהג הקודם והתחילו בסדר חדש (עי' בהרחבות).
^ 8.. מדברי ר' יוחנן (יבמות פב, ב) משמע שנחלקו בזה: לדעת ר' יוסי, שהוא התנא ששנה את מדרש 'סדר עולם', קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכן חיוב תרו"מ בזמן הזה מהתורה, ואילו לחכמים בברייתא (שם פב, א) תרומה בזמן הזה מדרבנן, כי אינם מסכימים לר' יוסי שקדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא. יש ראשונים שסוברים, שהלכה כחכמים, וקדושה שנייה בטלה עם החורבן, ולכן החיוב בתרו"מ לאחר החורבן מדברי חכמים (רשב"א, ריטב"א, ר"ן, תרומה ותשב"ץ). ויש ראשונים שסוברים, שהלכה כר' יוסי, וקדושה שנייה לא בטלה ולכן חיוב תרו"מ כיום מהתורה (רש"י, ראב"ד, טור בשם ר"י וכפתור ופרח). ודעת רמב"ם, שקדושה שנייה לא בטלה, אבל חיוב תרו"מ מדרבנן כי רוב ישראל אינם בארץ. ואפשר לומר שלפי הרמב"ם גם חכמים שחלקו על ר' יוסי, מסכימים שקדושה שנייה לא בטלה, אלא שביאר ר' יוחנן שלדעתם תרו"מ מדרבנן, מפני שחיובם מהתורה תלוי בכך שרוב ישראל ישבו בארץ (כמבואר בנדה מז, א). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, כו). וכן נראה מסמ"ג (עשה קלג), חינוך (תקז), מגיד משנה (איסורי ביאה כ, ג), ומהרי"ט (א, כה). וכן מוסכם על רוב ככל האחרונים שקדושה שנייה נתקדשה לתמיד, אלא שבפועל רק כשרוב יושביה עליה חיוב תרו"מ מהתורה (רדב"ז, שו"ע שלא, ב; ערוה"ש).
בירושלמי שביעית (ו, א) הובאה ברייתא: "הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו". ונחלקו אמוראים ברמת התחייבותם בימי עזרא, לרבי יוסי בר ר' חנינא מהתורה. ואדרבה, זה שקבלו את המצוות למרות שהיו מעטים ותחת שלטון זר ועוד לא כבשו את כל הארץ הוא מעלתם, ועל כך נאמר (דברים ל, ה): "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". ואולי דווקא בזכות זה נתקיימה קדושתם לדורות, כי על ידי מאמצי ההתיישבות התבררה ביתר תוקף זכותם של ישראל על ארצם לעולם. עי"ש. ולרבי אלעזר, לא התחייבו בימי עזרא מהתורה, אלא מדברי חכמים קבלו על עצמם את המצוות, ולכן הוצרכו לכרות ברית אמנה על כך (נחמיה י, א; לג; לו-לח). והירושה שתהיה במעלה גדולה יותר ותתקיים לדורות, תהיה לעתיד לבוא, שאז תחזור הארץ ותתקדש מהתורה. ע"כ. ומשמע שהלכה כר' אלעזר. אלא שרבים ביארו את שיטתו לפי הרמב"ם, שבימי הבית השני התחייבו בתרו"מ ושמיטה ויובל מדרבנן, מפני שלא היו רוב יושביה עליה ולא ישבו כתיקונם (מהר"א פולדא, פני משה ורש"ס), אך גם ר' אלעזר מסכים שעצם יסוד הקדושה השנייה הוא מהתורה ולדורות, וכאשר רוב יושביה יהיו עליה, בלא קידוש נוסף תחול חובת המצוות הללו מהתורה. ולדעת ר"ש (שביעית ו, א), לכל הדעות התחייבו בעת שהחילו את הקדושה השנייה בתרו"מ מהתורה, אלא שלר' יוסי בר ר' חנינא היו חייבים לקדש את הארץ מהתורה כמו בימי יהושע, וממילא קדושתה נשארה לדורות, ולר' אלעזר היו רשאים לקדש את הארץ מהתורה, וקדשו רק למשך הזמן שבית המקדש קיים, ולכן אחר שחרב - חיוב תרו"מ מדרבנן, ובביאה שלישית יחזור החיוב להיות שוב מהתורה בלא קידוש נוסף (וזה ההסבר בדעת רשב"א, ריטב"א ור"ן). ולגר"א (שלא, ו), הלכה כר' אלעזר שהקדושה השנייה היתה מדרבנן, והיא נתקדשה לדורות כדברי הרמב"ם. אמנם גם הגר"א מסכים שלא יהיה צורך בקידוש שלישי, כי מכוח הקדושה השנייה, כאשר יהיו רוב ישראל בארץ נתחייב בתרו"מ מהתורה. ולמעלה כתבתי כשיטות שנזכרו לעיל, לפיהן הארץ התקדשה בקדושה שנייה מהתורה, אלא שלרמב"ם ודעימיה, חיוב שביעית ותרו"מ היה מדברי חכמים, מפני שלא היו רוב יושביה עליה.
^ 9.. דין גבול עולי בבל שחל על שטחים גדולים מבואר בתוספתא שביעית ד, יא; ספרי עקב נא; ירושלמי שביעית ט, ב. ואף שבימי עזרא התיישבו רק בשטח מצומצם סביב ירושלים (עזרא פרק ב), מוכרחים לומר שהקדושה התפשטה עם ההתיישבות, וכפי שאמרו בירושלמי (שביעית ו, א): "אבותיכם (בימי יהושע בן נון) לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל אתם - ראשון ראשון קונה ומתחייב" (ועי' ב"מ כח, א). ואף שבימי מלכות חשמונאי התפשט גבול מלכותם מעבר לתחום ההתיישבות, לא התקדשו מקומות אלו לדורות, כי רק המקומות שהיו מיושבים כראוי על ידי יהודים רבים נתקדשו לדורות (כן משמע ממור וקציעה שו. ועי' פנה"ל שביעית ה, סוף הערה 7). ונראה שמתוך הקדושה שהתקדש גבול עולי בבל התפשטה קדושה במידה מסוימת גם לגבול עולי מצרים וסוריה, שלא היה מיושב ביהודים רבים, ולכן דין גבול עולי מצרים וסוריה נותר תלוי ועומד להחלטת חכמים, והם הכריעו שגם להלכה הוא יהיה במדרגת ביניים, שיסוד חיוב המצוות הציבוריות התלויות בארץ יחול בו מדברי חכמים. וזהו שאמרו (חולין ז, א): "הניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית". מצד אחד לא רצו לפטור את גבול עולי מצרים מתרו"מ ושביעית, כדי שגם שם יוכלו העניים ליהנות מתרו"מ ושביתת השביעית (עי' רמב"ם תרומות א, ה, והמפרשים עליו). ומאידך, כדי להקל על העניים, בעלי שדות ומלקטי פירות הפקר, לא רצו חכמים להחמיר בכל הדינים שבגבול עולי בבל, ולכן כאשר תקנו תקנות מחמירות על גבול עולי בבל, כדוגמת ספיחים ודמאי, לא החילו אותן על גבול עולי מצרים (עי' כפתור ופרח פרק ה).
^ 10.. שבר עצם אפילו בגודל שעורה בלבד, מטמא בטומאת מת במגע ובמשא, אבל אינו מטמא בטומאת אוהל. וכיוון שהגויים לא נזהרו בקבורת מתיהם, ועצמותיהם נשתברו ונתפזרו, גזרו על עפר ארץ העמים, כלומר על כל העפר במקומות שגרו בהם גויים, ובכלל זה גבול עולי מצרים וסוריה, שיהיה אבי אבות הטומאה, שכל הנוגע בו או נושאו נטמא שבעת ימים, ונטהר על ידי הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי וטבילה והערב שמש (המתנה לסוף היום), ותרומה שנגעה בו נשרפת (משנה אוהלות ב, ג; שבת טו, ב; רמב"ם טומאת מת ב, טז; יא, א-ב).
עוד טעם יסודי היה לגזירה, למנוע את ישראל מלצאת לחוץ לארץ. וזהו שנחלקו תנאים במשנה (חלה ד, ז): לר' אליעזר טומאה זו חלה רק מחוץ לגבול עולי מצרים וסוריה, הרי שהגזירה היתה שלא יצאו מהמקומות שקיימו בהם את מצוות ישוב הארץ על ידי כיבוש רבים ויחיד, למרות שבגבול עולי מצרים גרו גויים וגם שם היה חשש עצם מת. ולרבן גמליאל שהלכה כמותו, הגזירה היתה על כל מה שמחוץ לגבול עולי בבל. ונראה שגם לרבן גמליאל מצוות ישוב הארץ עמדה בבסיס הגזירה, שכן עיקר המצווה שהארץ תהיה מיושבת על ידינו, ולכן היא מתקיימת על ידי ההתיישבות, שאותה צריך להרחיב בהדרגה לכל ארץ ישראל, ולכן לא רצו שיצאו יהודים מחוץ לתחומי ההתיישבות. וכן מצאנו בגיטין עו, ב, שחכמים נמנעו מלעבור את עכו "משום דאסור לצאת מארץ לחוץ לארץ", והרי גם השטח שמצפון לעכו הוא ארץ ישראל! אלא שהתכוונו שאסור לצאת מגבול ההתיישבות, שבו מקיימים את מצוות ישוב הארץ כראוי. (כיוון שגבול עולי מצרים לא היה מיושב כראוי ביהודים, לא היו בו בתי דין שפיקחו על ענייני ההלכה, ולכן תקנו, ששליח המביא גט מגבול עולי מצרים, חייב להעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו, ובלא זאת אין לקבל את הגט שמא לא נכתב ונחתם כהלכה, כמבואר בגיטין ב, א-ב). ←
אמנם יציאה לחוץ לארץ ממש - חמורה יותר, לכן, הוסיפו וגזרו טומאה על אוויר חוץ לארץ. לפיכך, מי שרכב על בהמה ולא נגע בקרקע בגבול עולי מצרים וסוריה - לא נטמא, ואם הגיע לחו"ל - נטמא מהאוויר. וטומאה זו קלה, וכדי להיטהר ממנה די בטבילה ו'הערב שמש'. ותרומה שיצאה לאוויר חו"ל אינה נאכלת ואינה נשרפת. (גיטין ח, א; רמב"ם טומאת מת יא, א-ב; ועי' תוס' נזיר נד, ב, 'ארץ'; משנה למלך טומאת מת יא, א; קול מבשר א, סג).
ראוי להוסיף, שגם בתוך גבול עולי בבל, מקום שגרו בו גויים, היה טמא מספק, שמא קברו בו נפלים, וקראו למקומות אלו 'מדורות גוים' (משנה אהלות יח, ז; רמב"ם שם יא, ז). ואחר שהתברר שהכותים עובדים עבודה זרה, גזרו טומאה גם על ארצם שבשומרון כמו בגבול עולי מצרים (עי' חגיגה כה, א, תוס' 'שרצועה'; ובכפתור ופרח פרק י ביאר שטומאתם היתה משום נפלים - 'מדורות גוים', ולא משום ארץ העמים).
^ 11.. יש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע"פ שהם כבר טמאים. וכ"כ רמב"ם (הל' אבל ג, יד), שו"ע (יו"ד שעב, א; שסט, א); ושבות יעקב (ב, צח). אולם המהרש"ל (יו"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו עצמם בטהרה, אולם כיום שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ"כ שם פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז, רע"א בשם מהריק"ש; חכמת אדם שער השמחה קנט, א. וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמקלים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך גבול מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא לצאת מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב כיום כגבול ההתיישבות, כמבואר להלן בהלכה יז.
מגדרי האיסור על הכהנים לצאת מגבול עולי בבל, למדנו לכל ישראל את גדרי האיסור לצאת לחו"ל, ושמותר לצאת לצורך גדול כגון: פרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, כמבואר ברמב"ם (מלכים ה, ט). יש אומרים שאף לזמן קצר אסור לצאת בלא צורך גדול, וכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לזמן קצר. אולם נלענ"ד, שלכהנים היה אסור לצאת לזמן קצר כי מיד נטמאו, אבל לשאר ישראל האיסור לצאת לחו"ל הוא לזמן ארוך, והותר רק לצורך גדול. וכאשר היציאה לזמן קצר, כגון לפחות מחודש, מותר לצאת לכל צורך, כי זו יציאה ארעית מאוד ואין בה פגיעה בקביעות הישיבה בארץ. אלא שהיוצא מפסיד באותם ימים את המצווה לשהות בארץ ישראל, אולם מצווה זו היא רשות ולא חובה (פנה"ל ליקוטים העם והארץ ג, ט).
^ 12.. במקומות שגזרו עליהם טומאה תקנו להפריש שתי חלות, כדי שיזכרו מצד אחד שאסור לאכול חלה בטומאה, ולכן הראשונה נשרפת, וכדי שיזכרו שהחלה נועדה לאכילת כהנים, ולכן החלה השנייה נאכלת. בגבול עולי מצרים שהתחייב בחלה מהתורה בימי יהושע בן נון, יותר בולט הדין שאסור לאכול חלה בטומאה, ולכן החלה הנשרפת עיקר, וצריך שתהיה בשיעור שקבעו חכמים, אמנם בשיעור הנמוך שקבעו - אחד חלקי ארבעים ושמונה (לעיל יא, ב), והחלה הנאכלת שאינה עיקר, אין לה שיעור. ובסוריה וחוץ לארץ שיסוד חלה מדברי חכמים, עיקר התקנה להפריש חלה נוספת לשם אכילת הכהנים, ולכן לחלה הנשרפת אין שיעור, ולחלה הנאכלת צריך להפריש אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה ד, ח, ומפרשים שם). לגבי תרומה לא תקנו להפריש שתי תרומות, מפני שיש בזה סיבוכים הלכתיים (שכן התרומה הנוספת עצמה היתה נעשית טבל שלא הפרישו עליו מעשרות), ולכן מעת שגזרו טומאה על עפר ארץ העמים, רק כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו רשאי היה לאכול תרומה בחוץ לארץ (בכורות כז, א; ירושלמי חלה ד, ד). ←
מה שכתבתי למעלה לגבי סוריה וחו"ל הוא כדעת רמב"ם שיש שלוש מדרגות של מקומות בדין חלה. אולם לתוס' (בכורות כז, א, 'הילכך'), ורא"ש, כל מה שמבואר למעלה נוגע לבבל ושאר הארצות הרחוקות מארץ ישראל, שכאשר יש שם כהן טהור מטומאה שיוצאת מגופו, מפרישים חלה אחת בלבד. אולם בסוריה וארצות הסמוכות כעמון ומואב, גם כאשר יש כהן טהור מטומאה שמגופו, מפרישים שתי חלות, אחת כלשהי והיא נשרפת, והשנייה כשיעור והיא נאכלת לכל כהן, גם הטמא בטומאה היוצאת מגופו.
שלא כדין תרו"מ שלדעת הרבה ראשונים, גם כשמיעוט מישראל בארץ החיוב בתרו"מ מהתורה, לגבי חלה, דעת רוב ככל הראשונים שבזמן שאין רוב ישראל בארץ החיוב בחלה מדרבנן, וכ"כ רמב"ם (ביכורים ה, ה), ושו"ע יו"ד שכב, ב. אמנם גם לגבי חלה יש סוברים שכאשר הארץ התקדשה בשנית בימי עזרא חל חיוב חלה מהתורה, למרות שרק מיעוט ישראל היו בארץ, וחיוב זה נמשך לתמיד (דעה שמובאת בתשב"ץ ב, רצא, ובלבוש שכב, ב).
^ 13.. כדעת רמב"ם נפסק בשו"ע וברמ"א (שלא, ב). וכ"כ רדב"ז ב, תשלא; מבי"ט ב, קצו; מהרי"ט א, כה; לבוש שלא, ב; גר"א שלא, ו, ועוד רבים. וכ"כ משפטי ארץ ג, א; גבולות השדה ג, טו. עי' לעיל בהערה 8 במחלוקת לגבי קדושה שנייה, ושם התבאר שהעיקר כדעה שהארץ התקדשה לעולם מהתורה לכל המצוות הציבוריות התלויות בארץ, אלא שבפועל חיוב שביעית מדרבנן, מפני שחיובה מהתורה תלוי בהיות ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט בנחלתו. וחיוב תרו"מ מדרבנן, מפני שלרמב"ם חיובה מהתורה הוא רק כאשר רוב יושביה עליה. וכ"כ מגיד משנה (איסורי ביאה כ, ג), ב"י (שלא, א). אמנם למדנו שלדעת הגר"א (שלא, ו, עפ"י הרמב"ם), קידושם מתחילה היה מדרבנן, אלא שכבר למדנו ברמב"ם (תרומות א, כו), שבירושה שלישית, כאשר יהיו רוב יושביה עליה, נתחייב מהתורה בלא קידוש נוסף (עי' בפנה"ל שביעית ויובל יא, ג-ד).
^ 14.. למדנו במשנה (דמאי א, ג): "מכזיב ולהלן - פטור מן הדמאי", מכזיב ולהלן הוא גבול עולי מצרים, ואם כן בדמאי פטורים ובטבל חייבים. ומה שלמדנו (חולין ו, ב), שרבי מאיר אכל ירק בבית שאן מבלי לעשרו, ומתוך כך פטר רבי יהודה הנשיא את בית שאן, הכוונה שאכל ירק דמאי, ולמדנו שלמרות היות בית שאן בתוך המרחב של עולי בבל, כיוון שהיתה עיר נוכרית ברובה, הניחו מלהחזיק בה ולקדשה והשאירו אותה בדרגה של גבול עולי מצרים. כ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ותוס'-הרא"ש. והרמב"ם מסכים עם העיקרון שבגבול עולי מצרים חייבים להפריש תרו"מ מכל הפירות ורק מדמאי פטורים, אלא שלדעתו את הערים הנוכריות פטרו לגמרי מתרו"מ, למרות היותן במעמד גבול עולי מצרים. וכן היה דין אשקלון, קיסרי ובית שאן (תרומות א, ה).
ויש סוברים, שההבדל עמוק יותר, שבגבול עולי בבל חייבים להפריש תרו"מ מכל הפירות, ואילו בגבול עולי מצרים חייבים להפריש רק מדגן, תירוש ויצהר, שכבר למדנו (לעיל ח, א) שלדעת רוב הראשונים רק מינים אלו חייבים בתרו"מ מהתורה. וזהו שקבע רבי על פי מעשה של ר' מאיר שדין בית שאן כדין גבול עולי מצרים, ואין צריך להפריש בה תרו"מ מירקות (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). ויש יחידים שסוברים, שבגבול עולי מצרים והערים הנוכריות היו פטורים לגמרי ממצוות תרו"מ (רבנו גרשום ותשב"ץ). להלכה מוסכם על האחרונים שחייבים להפריש תרו"מ מכל סוגי הפירות גם בגבול עולי מצרים וסוריה, ורק מתקנת דמאי פטרום (שערי צדק יג, מד; גבולות השדה ג, ח). לגבי הערים הנוכריות, היה אפשר לסמוך על הרמב"ם ולא להפריש שם תרו"מ, אבל כיוון שיש ספק על מקום הפטור המדויק, ולדעת רוב הראשונים הן חייבות בתרו"מ, מורים להפריש שם תרו"מ בלא ברכה (עי' משפטי ארץ ג, ו). כיום לאחר הקמת מדינת ישראל, בכל המקומות שתחת שלטונה חייבים בתרו"מ באופן מלא ובברכה (כמבואר להלן בהערה 20).
^ 15.. בסוריה רבים נהגו שלא להפריש תרו"מ, אולם יראי שמיים היו מפרישים. וכתב הרב לניאדו (בית דינו של שלמה ג), רבה של ארם צובא, שנהגו להקל בטענה שיש למלכות זכות בקרקע, והמיסים שמשלמים החקלאים הם כמו דמי שכירות, וכיוון שבסוריה ההלכה שיש קניין לגוי להפקיע את המצווה, אין מפרישים תרו"מ. אלא שהוא עצמו לא קיבל סברה זו, והורה להפריש תרו"מ מקרקע שבידי ישראל. וכן דעת רבים, ומהם: מהר"ם גלאנטי (סי' נז), רבה של דמשק ב'נבחר מכסף' (יו"ד כג), חיד"א (שיורי ברכה שלא, א). ואע"פ כן יש שכתבו את המנהג שלא להפריש להלכה (משפטי ארץ ג, ט). לגבי מעשר שני בסוריה, עי' לעיל בסוף הערה 4.
^ 16.. רמב"ם (תרומות א, א; ד), ושו"ע (שלא, א), כתבו בפשטות שצריך להפריש תרו"מ בבבל, מצרים, עמון ומואב. אמנם למעשה, כבר בתקופת הגאונים המנהג היה שלא להפריש שם תרו"מ, ובאר רב צמח גאון (תשובות הגאונים ביצה יב, ב) שהתקנה נהגה כל זמן שהקפידו על דיני טומאה וטהרה והכהנים היו אוכלים את תרומתם. כלומר, למרות שהיו טמאים בטומאת ארץ העמים, נזהרו משאר טומאות. אולם משעה שהפסיקו להקפיד בזה, פסקו גם להפריש תרו"מ. והובאו דבריו במאירי נדה לב, א; כפתור ופרח טו; מהר"י קורקוס ביכורים ה, ז. כיוצא בזה כתבו עיטור ומכתם. וכן העיד בשו"ת רדב"ז (ב, תרנט), שהמנהג במצרים שלא להפריש תרו"מ, וכן מובא בכסא אליהו (שלא, א) ונהר מצרים (הל' חלה ו). אמנם כיוון שהרמב"ם (תרומות א, א), ושו"ע (שלא, א), כתבו בפשטות שמפרישים שם תרו"מ, כתב בחזו"ע (תרומות א), שכך ראוי לנהוג. (בגבולות השדה ג, 9, אף כתב שאפשר לברך על כך). אולם המנהג הברור שאין מפרישים שם תרו"מ, וכפי שכתבו הרב טיקוצ'ינסקי (ארץ ישראל ב, ח, ז), משפטי ארץ (ג, י) וקדושת הארץ (א, כח).
^ 17.. דעת רובם המכריע של הפוסקים, שאיסור עבודה בשביעית חל גם על גבול עולי מצרים וסוריה, וכל החילוק שבין גבול עולי בבל לשאר הארץ הוא באיסור ספיחים בלבד (רמב"ם, סמ"ג, חינוך, כפתור ופרח, תפא"י, נבחר מכסף, מאמר מרדכי ומשפטי ארץ ועוד רבים). ויש אומרים שגם אין דין ביעור על הפירות הגדלים שם (ר"ש ורמב"ן), ויש אומרים שגם אין דין קדושת שביעית על הפירות הגדלים שם (מהרי"ט, גר"א ופאת השולחן). ואמנם יש מעט מהראשונים שסוברים שאין איסור עבודה מחוץ לגבול עולי בבל. כ"כ רבנו גרשום, רש"י, מאירי (חולין ו, ב) ותשב"ץ (ג, קצט). אולם כל שאר הפוסקים לא קבלו את דבריהם, ולכן לא הבאתים בפנה"ל שביעית ויובל ה, ח, 7.
^ 18.. כפי שלמדנו בהלכה יא, לרש"י וראב"ד וכפתור ופרח, דין תרו"מ גם לאחר החורבן מהתורה, שקדושה שנייה לא בטלה. ולרשב"א, ריטב"א, ר"ן ותרומה, קדושה שנייה בטלה עם החורבן ודין תרו"מ נעשה מדרבנן. אלא שלהלן בהערה 20 מבואר שעל פי דעתם, לאחר הקמת המדינה, חזרה הקדושה לחייב מצוות תרו"מ מהתורה. ולדעת הרמב"ם וחינוך, אף שיסוד קדושה שנייה מהתורה גם בזמן החורבן, דין תרו"מ תלוי בהיות רוב ישראל בארץ, וכך מוסכם למעשה על האחרונים. אלא שנחלקו לגבי 'ראשית הגז': לרמב"ם חיובה מדברי חכמים כדין תרומה (מהר"י קורקוס ביכורים י, א; פמ"ג, מנ"ח תקו). ומהחינוך משמע שחיובה מהתורה, שלא לכל עניין הושוותה ראשית הגז לתרומה אלא רק לעניין הפטור מהמצווה בחו"ל (מנחת חינוך תקח).
^ 19.. כפי שלמדנו לגבי 'ראשית הגז', לכל הסוברים שדינה תלוי בקדושת הארץ, חיובה בתחום מדינת ישראל מהתורה. ורק לפי רמב"ם מצוות ראשית הגז מדברי חכמים בארץ, הואיל והושוותה למצוות תרו"מ, שחיובן מהתורה תלוי ברוב ישראל. אולם לרמב"ם עצמו מצוות הזרוע, הלחיים והקיבה מחייבת מהתורה בכל העולם ובכל הזמנים, נמצא שלכל הדעות מצוות הזרוע, הלחיים והקיבה בארץ מהתורה.
^ 20.. לדעת רמב"ם (תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז), וכן מוסכם על הפוסקים האחרונים, קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכן לא יצטרכו עוד לקדש את ארץ ישראל קדושה שלישית. לפי זה, כאשר ישראל כובשים נחלות בארץ לכל מרחביה עד נהר פרת ומתיישבים בהן, חיוב התורה מתפשט עליהן. כי קדושה שלישית לא תהיה, הרי שאותה הקדושה שהתקדש שטח עולי בבל, מתפשטת לכל השטחים שבשליטת עם ישראל. (אמנם מסיבה צדדית, שאין רוב יושביה עליה, תרו"מ ושביעית חלים כיום מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהלכות יא, יד).
ויש ראשונים שסוברים שקדושה שנייה התבטלה, והארץ תתקדש בשלישית (רשב"א, ר"ן, ריטב"א, תרומה, כמובא לעיל בהלכה ז, והלכה יא, והערה 8). ואף לשיטתם, על ידי ההתיישבות הארץ מתקדשת, ק"ו על ידי התיישבות וריבונות. וכ"כ בהל' ארץ ישראל ט-י המיוחסים לטור: "לפי דעתי, לא בעיא קידוש מקום מכל מה שכבשו עולי מצרים, ואפילו היום אם תהיה עיר אחת בארץ ישראל מיוחדת לדירת ישראל והשדות מיוחדות לישראל ולא יהיה עליהן אימת גוי שיוכל לגרשם ממנה, זו היא קדושתה וחייב במעשר דאורייתא". וכ"כ מהרי"ט (א, כה) שגם בקדושה שנייה לא היה צריך קידוש בפה, אלא ההתקדשות היתה על ידי ההתיישבות. ולרדב"ז (תרומות א, ה), קדושה ראשונה התקדשה על ידי כיבוש, ובשנייה שלא היה כיבוש, הוצרכו לקדש בפה על ידי עזרא ובית דינו. ואם כן כיום, שכבשנו את הארץ, אין צורך בקידוש בפה.
ויש מקשים ממה שלמדנו ברמב"ם (מלכים ה, ו), שהמלך צריך לכבוש את הארץ על פי בית הדין (משמע שהכוונה לבית הדין הגדול שדייניו סמוכים), וצה"ל לא כבש על פי בית הדין. אלא שכל מה שצריך בית דין הוא כדי להחליט על יציאה למלחמת רשות, לכבוש שטחים שאין בהם הכרח. אבל כאשר ישראל מותקפים, לכל הדעות ישנה מצווה מהתורה לצאת למלחמת התגוננות (רמב"ם שם, א), וכל מה שכובשים במלחמה זו, נעשה במסגרת מלחמת מצווה. וכ"כ הרב גורן (תורת המועדים עמ' 658). ואף שאין רוב ישראל בארץ, למדנו בהוריות (ג, א), שהיושבים בארץ נחשבים ככלל ישראל, וממילא מה שהם כובשים מתקדש. וכ"כ הרב גורן שם. ועוד שהואיל והכיבוש של צה"ל נעשה עבור כלל ישראל, שכל יהודי העולם זכאים לעלות לארץ, הרי שהוא נעשה בשם כלל ישראל. יתר על כן כתב המבי"ט (קרית ספר תרומות א) לגבי גבול עולי מצרים, שאין צורך ברוב ישראל כדי לחזור לקדשו.
לגבי אילת התעורר דיון נוסף, מפני שלרוב הדעות, היא מחוץ לגבול עולי מצרים, שכן היא מדרום לגבול פרשת מסעי, ואזי יש סוברים ששלטון ישראל אינו מועיל לקדשה, מפני שאף שהיא בגבולות הארץ הרחבים (פנה"ל העם והארץ ליקוטים ג, יד), אי אפשר לקדש אותה לפני סיום כיבוש גבולות פרשת מסעי (ארץ חמדה ח"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח"ג א, ד. וכך משמע מעמדת רבנים מהחוגים החרדים כפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). אולם רבים כתבו שהריבונות על אילת מועילה, וכן נראה מכמה טעמים: א) מפני שאמרו חכמים שדוד עשה שלא כדין שיזם את כיבוש סוריה לפני הר הבית, אבל בימינו, כל המלחמות התחילו מהתגוננות וכל הכיבושים נעשו לצורך ביטחון והרתעה, ולכן נעשו כדין. ב) אחר שירושלים נתקדשה בקדושה ראשונה לעולם, והארץ נתקדשה בקדושה שנייה לעולם (לרמב"ם וכל האחרונים), אין עוד צורך ללכת לפי הסדר, וכל מקום שכובשים מתקדש (הרב גורן).
ג) יש אומרים שרק את עמי כנען היה צריך לכבוש תחילה, אבל כיום שאבד זכרם, אין צורך להקדים תחילה את כיבוש מקומם (שאילת דוד קונטרס החידושים בענייני שביעית). ד) יש סוברים שבאמת כל הנגב עד אילת הוא בתחום עולי מצרים, שכן מלכות שלמה התפשטה עד לשם, ואולי אף היה בגבול פרשת מסעי, שכן יש סוברים ש'מעלה עקרבים' הוא עקבה שסמוכה לאילת (רס"ג, הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו). ויש אומרים שגבול עולי מצרים מתפשט על כל ארץ ישראל, מנהר מצרים ועד נהר פרת, ואילת בכלל זה (הרב ישראל אריאל, אוצר ארץ ישראל ה, ל). על פי הסברות הללו ועוד סברות נוספות, דין השטחים שבריבונות ישראל עד אילת כדין 'גבול עולי בבל'. וכן כתבו רבים למעשה, ומהם: הרב גורן (תורת המועדים עמ' 658; 'אמונת עתיך' 50); ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני (אור המזרח כב); הרב אריה שטרן ('אמונת עתיך' 50); הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית פרק יא, 6); הרב זולדן ('מלכות יהודה וישראל' סי' כד); הרב נחמיה ראטה (אור הנר ב).
^ 21.. כעיקרון, יסוד החיוב במצוות הציבוריות התלויות בארץ בגבול עולי בבל מהתורה, ובגבול עולי מצרים מדברי חכמים (לעיל הלכה ח). אמנם לגבי דרגת חיוב תרו"מ בזמן הזה נאמרו שלוש דעות: א) בימי בית המקדש השני בגבול עולי בבל היו חייבים בתרו"מ מהתורה, ואחר שנחרב בית המקדש נעשה החיוב מדברי חכמים (רשב"א, ר"ן, ריטב"א ותרומה). ולפי מה שלמדנו בהערה הקודמת, לדעה זו החיוב כיום בכל המקומות שתחת שלטון ישראל מהתורה. ב) גם לאחר חורבן הבית נשאר החיוב בגבול עולי בבל מהתורה (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). וגם לדעה זו החיוב כיום מהתורה מתפשט לכל השטחים שתחת שלטון ישראל. ג) לרמב"ם (תרומות א, ה; כו), אף שיסוד החיוב בגבול עולי בבל מהתורה, כל זמן שאין רוב ישראל בארץ, החיוב בפועל מדברי חכמים. וזו השיטה המקובלת להלכה (לעיל הלכה יא).
הרי שעד הקמת המדינה, רק לדעה השנייה, בגבול עולי בבל החיוב היה מהתורה, ובגבול עולי מצרים מדרבנן, אולם לדעה הראשונה וכן לדעה השלישית, שהתקבלה להלכה, לפני הקמת המדינה החיוב בכל השטחים היה מדרבנן, וממילא אפשר היה להפריש מפירות של זה על זה. ואמנם יש שהסתפקו לפי השיטה שהתקבלה להלכה, שאולי לכתחילה אין להפריש מגבול עולי בבל שחיובו לרמב"ם מדרבנן אחד (שאין רוב יושביה עליה), על גבול עולי מצרים שחיובו משני דרבנן (שגם לא נתקדש בימי עזרא), (מלבושי יו"ט חובת הקרקע סי' יז. והרב טיקוצ'ינסקי בהל' ארץ ישראל ח"ב ח, ד, החמיר, ותורת הארץ א, ח, הקל). ויש אומרים שלעניין דרגת החיוב בארץ, גם שני דרבנן נחשבים כאחד (חזו"א שביעית ג, לד, ב). ובכל אופן הכל מודים שבדיעבד אם הפריש מזה על זה יצא, כמבואר לעיל ט, 3.
אמנם לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מכל המקומות שתחת שלטונה יש להפריש תרו"מ בברכה, ובכלל זה גם המקומות שהיו בגבול עולי מצרים, וגם הערים שהיו בידי נוכרים. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, שכיבוש הארץ על ידי ישראל מחיל עליה את קדושת המצוות הציבוריות התלויות בארץ מהתורה. אלא שלרמב"ם, וכך נפסק להלכה על פי האחרונים, תרו"מ מדרבנן הואיל ואין רוב יושביה עליה.
ויש מתעקשים לטעון ששלטון ישראל אינו משנה את מעמד השטחים (עי' משפטי ארץ ג, ו-ז). ואף שהם טועים, מ"מ כפי שלמדנו, גם לפני שקמה מדינת ישראל, דעת רוה"פ למעשה שתוקף החיוב במצוות תרו"מ מדברי חכמים שווה בכל השטחים שבגבול עולי בבל ועולי מצרים. ורק לעניין דמאי יש הבדל, שהוא חל בגבול עולי בבל ולא בגבול עולי מצרים. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ותוס'-הרא"ש. וכן דעת רמב"ם, ורק לעניין הערים הנוכריות דעתו שפטרו אותן חכמים לגמרי מתרו"מ. ואף שבדרך כלל פוסקים כרמב"ם, כיוון שיש ספק מסוים על מקומן המדויק של הערים הנוכריות, ולרוב הראשונים צריך להפריש מהן תרו"מ, נהגו להפריש מהן תרו"מ בלא ברכה (כמבואר לעיל הערה 14). אבל כיום לאחר הקמת המדינה, גם המתעקשים לפקפק בתוקף חיוב כל המקומות כדין עולי בבל, לכל הפחות יוכלו ללכת על פי דעת הסוברים שדין הערים הנוכריות היה תמיד כדין עולי מצרים, ולהפריש מהן תרו"מ בברכה. ורק לגבי דרום הערבה, לפי הסוברים שהוא מחוץ לגבול עולי מצרים, אין חיוב תרו"מ. אמנם כיוון שכבר למדנו שיש סוברים שאף אילת בגבול עולי מצרים, גם לפני הקמת המדינה אם הפרישו מזה על זה, בדיעבד יצאו, הואיל וספק דרבנן לקולא. ק"ו כיום לאחר הקמת המדינה שדין אילת נעשה כשאר הארץ, מפני שהעיקר להלכה שכל מקום שתחת שלטון ישראל חייב בתרו"מ במדרגת גבול עולי בבל, כמבואר בהערה הקודמת. ונראה שגם שטחי סיני שהיו בשלטון ישראל התחייבו בתרו"מ במדרגת גבול עולי בבל, אולם לאחר הנסיגה, חזרו למצבם הראשון. וכפי שהיה במלכות חשמונאי (לעיל הערה 9), שבשטחים שנכבשו ולא יושבו, לא נותרה קדושה שנייה לאחר החורבן השני. שכן הקדושה השלמה חלה לתמיד אחר שהמקום מתקדש בשני חלקי המצווה - כיבוש והתיישבות מלאה.
אמנם אין להפריש תרו"מ משטחים שבשליטת מדינת ישראל על שטחים שבשליטת מדינת ירדן או מצרים, הואיל ולשיטת הרשב"א ודעימיה (הסוברים שקדושה שנייה בטלה בעת החורבן השני וחזרה בעת הקמת המדינה, כמוזכר בתחילת ההערה), יסוד החיוב במדינת ישראל מהתורה, ובעבר הירדן מדרבנן. ואם מדובר על שטחים בעבר הירדן שמחוץ לגבול עולי בבל, גם לשיטת הראב"ד ודעימיה (שסוברים שקדושה שנייה לא בטלה), חיובם מדרבנן. אמנם בדיעבד אם הפרישו יצאו, שכן לרמב"ם ורוה"פ, כל שטחי הארץ חיובם מדרבנן (במשפטי ארץ ג, ח, לא חש לשיטות הרשב"א ודעימיה, והראב"ד ודעימיה, והתיר להפריש מעבר הירדן על מדינת ישראל).
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il