^ 1.. ב"מ לב, ב: לחכמים ור' שמעון צער בעלי חיים מהתורה, ולר' יוסי הגלילי מדרבנן. וכך דעת רבן גמליאל בשבת קנד, ב. אמנם בשבת קכח, ב, מובא כדעה מוסכמת שצער בעלי חיים מהתורה. וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים, ומהם: רי"ף, רמב"ן, מהר"ם מרוטנברג, רשב"א, רא"ש, מאירי, חינוך, טור ורמ"א חו"מ רעב, ט. המקור העיקרי לכך במצוות פריקת החמור (להלן הלכה ב), ולמאירי (ב"מ לב, ב) גם באיסור לא תחסום (הלכה ג). אמנם לגבי דעת הרמב"ם בהל' רוצח יג, ט, ישנה מבוכה, רוב המפרשים סוברים שלדעתו האיסור מדברי חכמים, אבל לדעת רדב"ז וכס"מ גם לדעתו האיסור מדאורייתא. שלושה כללים מגדירים את האיסור וחומרתו.
הכלל הראשון : יש חילוק בין רמות הכאב, כפי שלמדנו בשבת קכח, ב, שמשום שצער בעלי חיים דאורייתא התירו איסורי דרבנן, אבל ההיתר הוא בתנאי שהוא צער גדול. וכ"כ בנימוקי יוסף לב"מ לב, ב, וחידושי אנשי שם על המרדכי (ב"מ ב, אות מ), שהגורם לבעל חיים צער גדול עובר על איסור דאורייתא, והגורם צער קטן עובר באיסור דרבנן. וכ"כ ריטב"א ותוס' רא"ש לב"מ לא, א, שמצוות פריקת חמור מדאורייתא מפני צער בעלי חיים, וטעינתו דאורייתא רק משום עזרה לחבר, למרות שעזרתו בטעינה מסירה צער מסוים מהבהמה, הרי שהסרת צער קטן אינה דאורייתא.
הכלל השני : כיוון שהמצווה שלא לצער, ממילא ברור שיש שוני בין בעלי חיים ירודים שחשים פחות צער לבעלי חיים מפותחים שחשים יותר צער. וכן מצאנו שאחד הטעמים לשחיטת בהמות וחיות, כדי שלא צערם, ועופות שפחות מפותחים די בשחיטת סימן אחד, ודגים וחגבים שנמצאים בדרגה נמוכה יותר אינם צריכים שחיטה ואין בהם איסור אבר מן החי (רדב"ז מצודת דוד רב; לעיל יד, ו; ולהלן יז, ז-ח). כיוצא בזה כתב בשאילת יעב"ץ א, קי, שאין איסור צער בעלי חיים במיני חרקים, אלא שמידת חסידות שלא לפגוע בשום חי שלא לצורך. ולצורך מותר אף להרוג חולדות שמפריעות לאדם, והקפידא על רבי (ב"מ פה, א) היתה לפי דרגת חסידותו (להלן יח, ג).
הכלל השלישי : עיקר חומרת האיסור על בעלי חיים שמסייעים לאדם כחמור משא ושור לדיש, וכן ההלכה שצריך לדאוג למזונם של בעלי חיים (להלן בהלכה ד), הכוונה לאלה שמסייעים לאדם, כמו בהמות לבשר ולחלב, ועופות לבשר ולביצים. וכ"כ בשאילת יעב"ץ א, קי, והוסיף שהמצווה מהתורה חלה גם על כלבים שמסייעים לשמירת הבית וחתולים שמבערים נחשים ועקרבים. ע"כ. בדרגה פחותה מזה יש מצווה לזון בעלי חיים של הפקר ואם הם רעבים מותר לטרוח בזה בשבת (להלן הלכה טו, ערוה"ש שכד, ב-ג, מ"ב לא).
^ 2.. לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, והראיה מן הפסוק היא אסמכתא. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ג, יג, ובשדי חמד כללים א, ק. אמנם למהר"ם מרוטנבורג (ד, שב), ומ"א (רעא, יב), האיסור מדאורייתא. לעומת זאת מלשון הרמב"ם בהלכות עבדים ט, ח, משמע שהיא מידת חסידות. ועי' בבאו"ה קסז, ו, 'ומכל מקום'.
יש אומרים שרק סעודה שלימה אסור לאכול לפני האכלת הבהמות, אבל לטעום מותר (ב"ח וט"ז קסז, ז), ויש אומרים שאפילו לטעום טעימה קלה של תחילת הארוחה אסור לפני כן (שבות יעקב ג, יג; ברכ"י קסז, ה). ושתיית מים לכל הדעות מותר.
^ 3.. לפי זה הורה מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, שאין לפרסם מסעות ציד, כדי שלא להשתתף בדבר עבירה של מעשי אכזריות אלה (במראה הבזק ב, נט). בשר שהושג בציד בדרך כלל אסור על ישראל באכילה, שכן אם החיה תמות מן הירי, בוודאי שהיא אסורה, שהרי לא נשחטה כדין. וגם כאשר קליעת הצייד רק תפצע אותה, ברוב המקרים היא תחשב טריפה שבשרה אסור באכילה.
^ 4.. בחבל נחלתו י, לז, התיר לדוג לשם הנאה, מפני שיש בזה צורך לאדם להרגיעו, ובנוסף לכך, כיוון שהדג פחות מפותח, לא ברור עד כמה הוא מצטער מהחכה שננעצת בפיו. מנגד ידידי הרב אהוד אחיטוב אסר לדוג לשם הנאה בלא כוונה לאכול, משום צער בעלי חיים (אמונת עתיך 86).
^ 5.. כתבו בספר 'צער בעלי חיים' ב, ב, ו'נפש כל חי' ה, א, שנחלקו הפוסקים האם יש איסור להרוג בעלי חיים. יש אומרים שאיסור צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים כאשר הורגים אותם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). אמנם גם הם יסכימו שאם יש מהם תועלת, יש בהריגתם איסור בל תשחית. ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח; חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים, על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ). אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכל מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. ומנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם. ולא זו בלבד, אלא שכאשר הכוונה לאכול מבשרם, צוותה התורה שניזהר בכפל כפליים שלא לצערם ולכן צוותה על השחיטה.
^ 6.. הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד, אסר לצער בעלי חיים צער גדול עבור צרכי פרנסה, וכך כתב ביד הלוי יו"ד קצו. ורוב הפוסקים התירו, ומהם יש"ש ב"ק י, לז; שבות יעקב ג, עא; חת"ס ב"מ לב, ב; שועה"ר צעב"ח ד; דעת קדושים יו"ד כד, יב. בשבט הלוי ב, ז, חידש שיש שלוש מדרגות: א) צער קטן אסור מדרבנן. ב) צער גדול אסור מהתורה ומותר עבור צרכי פרנסה, והוא הצער הרגיל שהתירו. ג) צער גדול מאוד הוא נחשב אכזריות ואסור גם לצורך פרנסה. ולענ"ד גם המדרגה השלישית מותרת, וכפי שהתירו לעקר סוסים (כמבואר בהלכה ה), ואין צער גדול מזה. אלא שהיתר זה נועד למקרים מיוחדים ולא כהתנהלות שיטתית. אמנם כאשר המטרה היא אכזריות, גם צער רגיל אסור כמבואר בהלכה ו.
^ 7.. דוגמא לכך הוא הוויכוח על פיטום אווזים. בעבר הפיטום היה נחשב כצער מקובל עבור צרכי פרנסה, וכן למדנו כדרך אגב מדיון בהלכות שבת (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל לתוך גרונם בכוח עד למקום שאינם יכולים לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב). וכן היו מפטמים אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אמנם התעוררה בעיה, בעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שיתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).
בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו של האווז, כך מגדילים את הכבד פי עשרה מגודלו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר, בנוסף לכך, התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך, יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר, לא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והלעיטו את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתו בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליו בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור ב'תחומין' כד; הרב פינחס טולידאנו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר לאווזים, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.
^ 8.. כפי שלמדנו לעיל בהלכה א' כלל ב', ככל שבעל החיים מסוגל יותר לחוש בכאבו, כך יש להיזהר יותר שלא לצערו. ולכן בשעת הצורך אין לחשוש לצערם של חרקים ומזיקים שמערכת העצבים והמוח שלהם ירודים ביותר. ועוד שכתב בשאילת יעב"ץ א, קי, שאיסור צער בעלי חיים מן התורה חל רק על הבהמות והחיות שמשרתות את האדם, ולכן התיר להמית בלא הגבלה שקצים ורמשים שמזיקים. ולנו"ב תנינא יו"ד י, אין איסור צער בעלי חיים בהמתת בעל חיים אלא רק כאשר גורמים לו סבל בעודו חי.
יש שכתב שעדיף להרוג בעלי חיים מזיקים, כדוגמת עכברים, בדרך עקיפה על ידי רעל או מלכודת ולא בידיו ממש, כדי שלא להתרגל לאכזריות (אג"מ חו"מ ב, מז). ונראה שאם העכבר נלכד בדבק, עדיף לחוס עליו ולהורגו בידיים במכה או בהטבעה במים ולא להניחו למות בייסורים.
^ 9.. גם בני אדם מתאגרפים ומתאבקים ומכים זה את זה באופן חובבני או מקצועני, אולם נראה שכל עוד אין שלום בכל העולם, יש לאדם תועלת בכך, לצורך לימוד הגנה עצמית ומלחמה, ולכן בכל העמים והצבאות נהגו להכשיר צעירים וחיילים לקרבות פנים אל פנים (עי' שמואל ב' ב, יד; אורות התחיה לד). מצורך זה נוצרו ענפי ספורט הקשורים לכך, וכיוון שמדובר בתחרויות רוויות מתח, ההתעניינות בהן רבה. יש סוברים שעל ידי תחרויות אלה דווקא מצמצמים אלימות הואיל ונותנים לה פורקן מבוקר, ויש סוברים להפך, שתחרויות אלו מעודדות אלימות. למעשה נראה, שאין ראוי ליהנות מהענפים שמקיימים תחרויות שהאכזריות שבהם בולטת במיוחד או שפציעתם קשה כדוגמת איגרוף מקצועני. ומכאן לבעלי חיים, כשם שהכינו לוחמים ושוטרים כך נהגו לאלף סוסים לצרכי מלחמה ואכיפת החוק, ומתוך כך ערכו מרוצי סוסים, ומותר לצפות בהם (מהר"י ברונא עא). אולם אסור לקיים קרבות שבהם הורגים ופוצעים בעלי חיים, וגם אסור לעודדם על ידי צפייה. משום שאין לבעלי חיים תועלת ספורטיבית מכך, ועיקר ההנאה שיש לבני האדם מהם כרוכה באכזריות וצער, וכן מבואר ביחו"ד ג, סו.
^ 10.. אסור לבקש מגוי לסרס בעל חיים, משום שלדעת רוב הפוסקים איסור שבות (איסור חכמים) של אמירה לגוי חל על כל איסורי התורה, שכשם שאסור לישראל לבקש מגוי לחלל עבורו את השבת, כך אסור לבקש מגוי לעשות איסור אחר. ואמנם הראב"ד מיקל, אולם רוב הפוסקים מחמירים. וכן דעת רמב"ם, רא"ש, נמוק"י, רשב"א, ר"ן, וכן נפסק בשו"ע אה"ע ה, יד (עי' פנה"ל שביעית ה, 9).
בנוסף לכך, למדנו בסנהדרין נו, ב, ונז, א, שלדעת תנא דבי מנשה ור' חידקא, בני נח אסורים בסירוס, שנאמר (בראשית ט, ז): "שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". ולדעת חכמים זו ברכה ולא מצווה. רוב הראשונים פסקו כחכמים, וכן דעת רא"ש ב"מ ז, ו, נמוק"י ב"מ נג, א, ב"י אה"ע ה', ביאור הגר"א בשם הפוסקים. אולם לדעת השאילתות אמור שאילתא ק"ה, גם בני נח אסורים בסירוס, וכן דעת סמ"ג לאוין קכ, או"ז ב"מ סי' רפו.
לעניין סירוס נקבה, לדעת הגר"א אה"ע ה, כה, האיסור מהתורה ואין לוקין עליו, ומקורו מתו"כ. ולרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, מפני שאיברי ההולדה שלהן מכוסים, ועיקר חובת פרו ורבו על הזכרים, וכך משמע מלשון רמב"ם (איסורי ביאה טז, יא), ומגיד משנה שם. וכן דעת רמב"ן ורשב"א לשבת קיא, א. ולדעת הט"ז (אה"ע ה, ו) אין איסור סירוס בנקבות, אלא רק משום צער בעלי חיים אסרו חכמים לסרס נקבות. וכן דעת הפרישה (ורק באשה אסר משום לא תוהו בראה). וכתב בשו"ת לב אריה (ב לד), שלפי זה, אם ירדימו את הבהמה ויעקרו אותה בלא כאב, אין בזה איסור. אלא שלמעשה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אסור לסרס נקבה, קשה להתיר סירוס בעלי חיים נקבות אפילו לצורך לימוד רפואה. וכתב בספר נשמת אברהם, אה"ע ה, ט, שכך אמר לו רשז"א. וכך אמר לי מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שאין להתיר סירוס נקבה, ויש למצוא פתרון של גלולות למניעת הריון, ובלית ברירה אף מוטב להרוג בעלי חיים מאשר לסרסם. ע"כ.
והעצה הנוחה, לבקש מווטרינר גוי לעקר נקבה, הואיל וסירוס נקבה אסור לישראל מדרבנן, אמירה לגוי היא 'שבות דשבות', וכאשר גם באיסור התורה של סירוס זכר אין עונש מיתה, ב'שבות דשבות' של איסור זה אפשר להקל לכתחילה (כמבואר בפנה"ל שביעית ה, 9; ועי' שבט הלוי ו, רד). ובשעת הדחק נראה להקל ליהודי לעקר נקבה על ידי זריקה, שזה עיקור בגרמא שמדרגתו כ'שבות דשבות' שמותר על ידי יהודי לצורך גדול. וכן אפשר להתיר על ידי סתימת החצוצרות בדרך גרמא (ועי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ז, ה, 8).