ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
זה הזמן להצטרף להגרלת הפרסים הגדולה של אתר ישיבה
בית המדרש

פרק טו

צער בעלי חיים

א - היחס לבעלי חיים. ב - פריקת החמור - צער בעלי חיים דאורייתא. ג - לא תחסום - היחס לבהמות העבודה. ד - הזנת החיות. ה - יסוד ההיתר לצורך אדם. ו - אימתי אסור לצער. ז - המתת בעלי חיים. ח - מצבי ביניים. ט - דרכי גידול בהמות ועופות למזון. י - ניסויים מדעיים. יא - בעלי חיים מזיקים. יב - מופעי ראווה אכזריים. יג - גידול חיות מחמד. יד - איסור סירוס בעלי חיים. טו - היחס לחיות הפקר.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
א - היחס לבעלי חיים
מצווה להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, ויחד עם זאת מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, וכפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וחמורים, לרכוב על סוסים, גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קרבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. זהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א). ובכלל זה גם לצורך אכילה מבשרם. אפשר לומר, שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.
הרי שיש לאזן בין שני הערכים, מחד צרכי האדם קודמים לצרכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים. לכן למשל, גם כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, צוותה התורה שלא יתאכזרו אליהם באכילת אבר מן החי.
למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, והשחיטה גורמת להם רק צער קל (להלן יח, ג), ולכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך לאדם גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר. ככלל ההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה עקרונות יסודיים:
הכלל הראשון: יש רמות שונות של צער: צער קל, צער רגיל, צער גדול וצער נורא. ככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ורק לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר מקילים בו.
הכלל השני: בעלי חיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר יותר שלא לצערו. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים, מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצלם בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמדם דברים מסוימים, והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות. יש גם הבדלים בין מיני היונקים, למשל כלב מפותח יותר מכבש, ולכן הוא מסוגל יותר לבטא רגשות מסוימים, וכשמצערים אותו סבלו רב יותר. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כלטאות, תחתיהם הדגים שבדרך כלל אינם דואגים לצאצאיהם, כך שדקות ספורות לאחר שהדגה משריצה את דגיגיה הקטנים היא יכולה לטרוף רבים מהם ללא נקיפות מצפון. מתחת לדגים נמצאים החרקים.
הכלל השלישי: ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה התורה לסייע לחמור שהתמוטט תחת משאו (להלן ב), ולא לחסום את הבהמה מלאכול בדברים שהיא עובדת בהם (להלן ג). לפיכך, ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים.
לסיכום: לכתחילה אין לגרום צער לשום בעל חיים, גם הירודים ביותר, וכפי שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (עי' ב"מ פה, א). אך כאשר האדם נצרך לְצָעֵר בעלי חיים, יש לשקול כל מקרה על פי שלושת הכללים שנזכרו. 1

ב - פריקת החמור - צער בעלי חיים דאורייתא
מצווה מן התורה לרחם על בעלי חיים ולא לצערם, ולכן מצווה על הרואה חמור שהתמוטט תחת כובד משאו, לסייע בפריקת משאו, כדי שיוכל לקום, שנאמר (שמות כג, ה): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב (מעזור) לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב (עזור תעזור) עִמּוֹ". כלומר, אם תראה חמור של שונאך רובץ תחת משאו, ותרצה שלא לעזור לו, תתחזק במצווה ותעזור לו. שתי סיבות לכך: האחת, שאין להימנע מלהגיש עזרה לאדם שנמצא עמנו בסכסוך. השנייה, למנוע צער מן החמור שכרע תחת משאו הכבד (ב"מ לב, ב).
כיוון שפריקת החמור כוללת גם את מצוות 'צער בעלי חיים', כאשר אדם מבקש עזרה בפריקת חמורו, יש לעזור לו בחינם כדי להציל את חמורו מצער. אבל כאשר הוא מבקש עזרה בהטענת חמורו, אין חובה לעזור לו ללא תשלום, כשם שבכל המלאכות אין חובה לעזור לו בחינם. כאשר אדם נצרך להפסיק ממלאכתו כדי לסייע בפריקת חמור, מותר לו לדרוש תשלום כנגד ההפסד שיש לו מהפסקת עבודתו (רא"ש, רמ"א חו"מ רעב, ו; סמ"ע ט). ויש אומרים שהואיל ומדובר בצער בעלי חיים, גם אם לא יקבל פיצוי, חובה עליו להפסיק ממלאכתו כדי להציל את החמור מצערו (ר"ן).
כיוון שאחת מכוונות המצווה למנוע צער מהחמור, מצוות פריקה קודמת למצוות טעינה. כלומר, כאשר שני חברים עם חמורים נצרכים לעזרה, אחד בהטענת המשא ואחד בפריקת המשא שמוטט את החמור, יש להקדים ולעזור בפריקת המשא כדי להקל מצערו של החמור. אמנם אם החמור הנצרך טעינה הוא של אדם שנמצא אתו בסכסוך שהגיע לשנאה, יש להקדים לעזור להטענת החמור של השונא, כדי לכוף בכך את היצר הרע שהביאם לשנאה, שאולי מתוך כך יזכו לחזור לאהוב זה את זה (ב"מ לב, ב; שו"ע חו"מ רעב, י).
אם זה שראה את החמור רובץ תחת משאו הוא אדם נכבד שאינו רגיל לפרוק חמורים ברחוב, אינו חייב לסייע בפריקת החמור, מפני שכבודו חשוב יותר, ואין מצווה שיבייש את עצמו כדי למנוע צער מהחמור. ואע"פ כן אם יימחל על כבודו ויסייע לחמור, יש בידו מצווה. אמנם לתלמיד חכם בעל מעמד ציבורי אסור לעזור בפריקת החמור, מפני שכבודו הוא כבוד התורה, ואסור לו לנהוג באופן שיפגע בכבוד התורה. ואם ירצה לעזור, ישכור אדם אחר שיעזור לחמור (רא"ש, רמ"א; ערוה"ש חו"מ רסג, ד). ויש אומרים, שמותר לתלמיד חכם שנוהג במנהגי חסידות ואינו חש לכבודו - לסייע בפריקת החמור (רמב"ם ושו"ע רעב, ג).
כתב בספר חסידים (מד, תרסו, תרסח), שהמצערים את חמורם בהעמסת משאות יותר מכפי כוחם, ואח"כ כשאינם יכולים ללכת מכים אותם, וכן הרוכבים על סוסים ומכאיבים להם במגפיהם יותר מדי - עתידים לתת על כך את הדין. אבל להכות את הבהמה מעט כדי שתלך מותר, שכן כך מדרבנים אותה לעבודתה. וכן מצאנו שהקב"ה הקפיד על בלעם שהכה את אתונו בחינם, שנאמר (במדבר כב, לב): "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ". שהואיל ובלעם ידע את אתונו שהיא תמיד שומעת בקולו, לא היה צריך להכותה לאחר שרבצה, כי היה צריך להבין שכנראה יש דבר שחוסם אותה מלהמשיך ללכת. וכיוון שנהג באכזריות, ואיים עליה: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" - נענש במידה כנגד מידה ונהרג בחרב.

ג - לא תחסום - היחס לבהמות העבודה
מצווה מן התורה שלא למנוע מן הבהמה לאכול מן הדבר שהיא עובדת בו, שנאמר (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". כדי להפריד את גרגירי התבואה מהשיבולים ומהמוץ, היו מוליכים שור, שהוא בהמה כבדה, על השיבולים הלוך וחזור. פעולה זו נקראת דישה, כלומר דריסה והכבדה כדי לחלץ את גרגירי התבואה מהשיבולים ומהמוץ. וצוותה התורה שלא לחסום את פי השור בעת שהוא דש, מפני שריח התבואה עולה באפו והוא משתוקק לאוכלו, וכשהוא מנסה לאכול הוא נתקל במחסום, ועיניו כלות מצער. ואין ראוי שהשור יעבוד למעננו ולא נשתף אותו ברווחה שצומחת מעבודתו. ואף שכתבה התורה שור, אין הכוונה למעט שאר מיני חיות, אלא לתת דוגמא לבהמה שעובדת עבורנו בדברי מאכל. לפיכך, יש לאפשר לכל הבהמות והחיות שעובדות בגידולי קרקע, בין מחוברים ובין תלושים, לאכול מהם. ובכלל זה אסור למנוע מן החמור לאכול מהתבואה שהוא נושא על גבו. אמנם אם המאכל שהוא עובד בו עלול לגרום לו לקלקול מעיים וסבל, מותר למנוע ממנו לאוכלו, כי חסימתו לטובתו, כדי שלא יצטער (רמב"ם הל' שכירות יג, א-ג). אם בעל השור חס על החיטים, מותר לו לקשור לראשו של השור סל ובו שיבולי חיטים מסוג זול, כדי שיאכל מהם בעוד שהוא דש, שכן האיסור הוא לצערו, ובאופן זה אינו מצטער (שם יג, ו).
דין נוסף שנוגע לצער בעלי חיים הוא ההיתר לחלוב בשבת פרות שופעות חלב. ואף שחליבה אסורה מהתורה משום מלאכת 'דש', כיוון שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי להקל מצערן. הדרך הפשוטה היא לבקש מגוי לחלוב את החלב, ואם אין שם גוי שמוכן לעשות זאת, מותר ליהודי לחלוב את החלב לאיבוד, שבאופן זה אין בחליבה איסור תורה (פנה"ל שבת כ, ד).

ד - הזנת החיות
אדם שיש לו בהמות או חיות חייב לדאוג למזונן, ואסור לו לאכול לפני שייתן להן את מזונן, ולמדו זאת חכמים (גיטין סב, א) ממה שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". 2
הטעם לאיסור פשוט, כיוון שבעלי חיים מבויתים אינם יכולים לדאוג למזונם, אם בעליהם ישכחו לתת להם אוכל - יצטערו. בנוסף לכך, הואיל ובהמות אלו עובדות למען האדם, או מניבות חלב למענו, מן הראוי שישיב להן כגמולן וידאג למזונן. לפיכך, בעליהן צריכים לספק את מזונן בזמנים קבועים. וכדי שלא יבואו לידי שכחה, נקבע שיקדים אדם את מזונן למזונו.
עיקר האיסור נוגע לבהמות וחיות שאינן מסוגלות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, תרנגולים בלולים ותוכי בכלוב, שכלפיהם הרחמנות גדולה. אבל כלבים וחתולים שלעיתים מסתובבים בחוץ, כיוון שהם יכולים להתקיים בשעת הדחק ממה שהם מוצאים בחוץ, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואע"פ כן מידת חסידות שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, כיוון שהתבייתו קשה להם למצוא את מזונם, וראוי לרחם עליהם. ועוד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן ראוי לגמול להם שכר תמורת שירותם (שאילת יעב"ץ א, יז).
אמרו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). עוד אמרו חכמים, שה' בחן את מנהיגי ישראל לפי התנהגותם כלפי בעלי החיים, שתחילה היו משה רבנו ודוד המלך רועי צאן, ואחר שראה הקב"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים ודואגים למזונותיהם, בחר בהם להיות מנהיגים לישראל (שמות רבה ב, ב).

ה - יסוד ההיתר לצורך אדם
מותר לאדם לצער בעלי חיים לצורך פרנסתו, כבודו והנאתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכוב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם ולהאיץ בהם על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, וכיוון שמעלתה ורגישותה פחותים, ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר.
לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. למשל, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים, ובכלל זה היו עוקרים את רגלי סוסיו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד כל ישראל חשוב יותר (ע"ז יא, א, תוס' 'עוקרין').
וכן נאמר לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון (יהושע יא, ו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ". הרי שנצטווה לעקר את הסוסים בכך שיחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה. ואף שניתן היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל לקח, שלא לבטוח בסוסים (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה - מותר לצערם.
וכן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות, יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהן. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (ע"ז יג, א, תוס' 'אמר אביי').
וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי, וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו, הרי שבשביל רווח ממון התירו לצערו בקטיעת אצבע (משנה ע"ז יג, ב).
וכן תקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (ע"ז יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות הורו לצער בהמה בהמתתה ברעב (רמב"ן שם. אמנם עיקור מצער יותר, רע"א ע"ז יג, א).
וכן מצינו שזקן שאין לפי כבודו לפרוק משא החמור, פטור מהמצווה למרות שהחמור סובל ורובץ תחת משאו, הרי שכבודו של האדם קודם לצער בעלי חיים (נמוק"י על ב"מ לב, ב).

ו - אימתי אסור לצער
כפי שלמדנו מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסת האדם וכבודו, אולם בלא צורך אסור לצער בעלי חיים. ולכן אסור לאדם שנהנה מלהכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין בכך צורך ממשי מלבד רצונו הרע לצער בעלי חיים.
וגם אם יבואו אנשים אכזריים ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב תשלום גבוה מאוד, כדי שיסכים לתת להם את כלבו כדי שיוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון. מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה. וכן אסור לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעל חיים. ואף אם ייטען שהכאתו מסייעת לו להרגעת עצביו - הדבר אסור מן התורה (אג"מ אה"ע ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החת"ס ב"מ לב, ב).
כהמשך לכך, אין ראוי לאדם לצוד חיות בר וציפורים לשם ספורט ושעשוע, מפני שההיתר להרוג בעלי חיים לצורך בשרם או עורותיהם הוא בבחינת הכרח שלא יגונה, ואין ראוי להורגם תוך שעשוע וספורט. ואין ראוי לישראל ליהנות מזה, שכן מידתם של ישראל שהם רחמנים (יבמות עט, א). ואלו שנזכרו בתורה כציידים, נמרוד ועשו, היו רשעים שנהנו מהאכזריות שבציד (או"ז, רמ"א או"ח שטז, ב; נו"ב ח"ב יו"ד י). 3
אמנם אין איסור לדוג דגים בחכה לשם הנאה כאשר הכוונה לאוכלם, הואיל ומשני צדדים יש בזה יתרון על ציד. האחד, מתכוונים לאכול את הדגים שיעלו בחכה, כך שמדובר בתועלת ממשית ולא באכזריות לשמה, ואילו בשר של חיות ועופות שניצודו בדרך כלל אסור באכילה לישראל. השני, הדגים פחות מפותחים מהיונקים ופחות מרגישים כאב וצער, ולכן הדיג מלווה בפחות רגשי אכזריות. אבל אין ראוי לדוג דגים בחכה להנאה תוך כוונה להחזירם אחר כך למים, כי באופן זה ההנאה כרוכה בצער, ואף שהדגים אינם מפותחים וצערם מועט מאוד (לעיל הערה 1), לכתחילה עדיף שלא לפוצעם בלא כוונה לאוכלם. 4

ז - המתת בעלי חיים
היחס לחיי בעלי החיים שונה מהיחס לחיי אדם. בחיי אדם יש קדושה, מפני שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה בו יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר את חייו. ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה, אסור להורגו. אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה היא שלא לגרום להם צער, אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא - עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.
יתר על כן, אגודות 'צער בעלי חיים' שנמצאים ברשותן כלבים וחתולים שאין להם דורש, רשאיות להמיתם. כיוצא בזה, אדם שיש לו כלב וקשה לו להמשיך להאכילו והוא גורם לו צער, ואין מי שירצה לקחתו לרשותו, רשאי להמיתו בלא ייסורים (מהרש"ל ב"ק י, לז). אמנם למדנו שהזהירו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). אבל אם טעה וחשב שיוכל לפרנסו ונוכח לדעת שהדבר קשה עליו, אין הוא משועבד לבעל החיים לפרנסו עד סוף חייו, ומותר לו להמיתו כדי לחסוך מייסוריו, שלא ימות מרעב.
לעיתים ישנו הכרח כלכלי להרוג בעלי חיים. למשל, בעל בריכת דגים צריך לשווק את הדגים במועדים מסוימים, לפי דרישת השוק. וכאשר הדגים מאחרים או מקדימים לגדול, הוא עלול להישאר עם בריכה מלאה דגים וללא קונים. לכתחילה כמובן שיש לחפש את הדרך לשווק את הדגים ולא להמיתם בחינם. אבל אם לא נמצא פתרון, אין על בעל הדגים חובה להמשיך להוציא ממון על האכלתם, ומותר לו להמיתם.
וכן ישנם אפרוחים ותרנגולים שאין להם ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל עבורם, ואזי מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזינם בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי (עי' לעיל יג, ח). 5

ח - מצבי ביניים
ישנם מצבי ביניים בהם יש לאדם צורך מסוים שהשגתו כרוכה בגרימת צער לבעל חיים, השאלה האם מדובר בצורך ממשי שמצדיק גרימת צער. העיקרון הוא שכל זמן שהצער אינו נגרם מתוך אכזריות אלא לתועלת האדם - אין בו איסור. אולם כיוון שאין מדובר בצורך מובהק, לכתחילה כאשר אפשר ראוי להימנע ממנו. וככל שהדבר מצער יותר את בעל החיים, ופחות נחוץ לאדם, כך יותר ראוי להימנע ממנו. ודעת בני אדם ומנהגם הם שקובעים את מידת הצורך לאדם, וכן את חומרת הצער לבעל החיים, ולפי זה יש לקבוע אימתי ראוי להימנע או אף לאסור.
למשל, מעיקר הדין מותר לתלוש מאווזים חיים נוצות כדי לעשות מהן קולמוס, אולם כיוון שתלישת הנוצות גורמת להם צער רב, וניתן לקחת נוצות מאווזים שחוטים, נכון להימנע מכך (תרומת הדשן, רמ"א אה"ע ה, יד).
כיוצא בזה יש להיזהר שלא למרוט את נוצות צוואר העוף כדי לפנות את מקום השחיטה, כדי שלא לצערו בחינם, אבל כאשר השוחט אינו בקיא במלאכתו ויש לו בכך צורך כדי שיוכל לשחוט כהלכה - מותר (אור זרוע, רמ"א יו"ד כד, ח).
כיוצא בזה מותר לאנשים לחתוך את אוזניו של הכלב או זנבו, כדי שייראה יפה יותר לטעמם, הואיל והדבר נעשה לתועלתו של האדם שנהנה מיופיו של כלבו ולא מתוך אכזריות. ואע"פ כן מצד מידת הרחמנות, עדיף שלא לצערם. כיוצא בזה לגבי תוכי, מצד הדין מותר לחתוך מעט את לשונו כדי שיוכל להוציא מילים מפיו, שכן הדבר גורם עונג לבעליו, אלא שלכתחילה עדיף לרחם עליו ולהימנע מכך. אמנם נראה, שאם בעקבות ההימנעות מהפעולה שמצערת את הכלב או התוכי - בעל הכלב או התוכי לא ירצה לגדלו, הרי שמבחינתו מדובר בצורך ממשי, ולכן מלכתחילה מותר לו לבצע בו את הפעולה המכאיבה, וכשם שאדם עצמו מוכן לשלם כסף ולסבול ניתוחים כדי לייפות את עצמו.
מותר לכתחילה לאלף בעלי חיים באילוף הכרוך במכות קלות. וגם כאשר האילוף כרוך במכות קשות הוא מותר, אלא שמידת חסידות להימנע מכך. ואם בלא זאת לא יהיה שימוש בחיה ומן הסתם תומת, מותר לכתחילה.
מעיקר הדין מותר לצוד בעלי חיים לצורך עשיית מעילים וארנקים מעורותיהם, אולם מצד מידת חסידות נכון להחמיר. ואמנם בעבר רבים לא החמירו בזה, מפני שהאדם נאלץ להשתמש בעורות בעלי חיים לצורך חימום גופו במעילים ובשמיכות. אבל כיום שאנו יודעים להפיק מעילים ושמיכות מחומרים סינתטיים, מידת חסידות שלא לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם (עי' מים חיים ב, נ, לרח"ד הלוי).

ט - דרכי גידול בהמות ועופות למזון
הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.
אמנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור. מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה. אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה. ויש נוטים לומר, שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם. אמנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול מאוד, שכן מטבע הדברים, גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים - אינו כרוך בצער גדול מאוד. 6
הנה דוגמא לשאלה: באופן טבעי התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל ששה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הם נשחטות. וניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך כעשרה ימים, ואז נוצותיהן נושרות ואחר כך כשהן חוזרות לאכול כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. השאלה האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כי הוא כבר נחשב אכזריות אסורה (שבט הלוי ב, ז). ולדעת רבים, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה להן בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים, ואף בני האדם היו מוכנים לרעוב עשרה ימים כדי להאריך את חייהם. וכן כתב הרב גולדברג, רבה של כפר פינס ('הארץ ומצוותיה', וכן נפסק במנח"י ו, קמה). למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת 'מרא דאתרא', שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. ומנגד, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם, והוא דומה במידה מסוימת לבן כרך שמגיע לכפר נידח ורואה אנשים שחיים בבקתות ללא חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות וסבור שכל חייהם רצופים צער וסבל בלא שום נחת ושמחה.
אמנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג 'צער בעלי חיים' יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל יתכן שדברים שלא נתפשו בעבר כצער גדול ונורא לבעלי חיים, יתפשו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. בעקבות זה יתרבו האנשים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו גם יכולה להשפיע בהדרגה על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו את מכלול הערכים והלחצים הציבוריים ויקבעו חוקים, שמצד אחד יצמצמו את צערם של הבהמות והעופות שמגדלים עבור תעשיית המזון, ומאידך, יתחשבו בכלל הציבור ובמיוחד העניים, שלא לייקר עבורם את מחיר המזון יתר על המידה. במצב פחות טוב, בלחציהם של הפעילים למען זכויות בעלי החיים יקבעו חוקים שאינם מתחשבים בעניים, ואינם משקללים את מכלול הערכים, ויהיה צורך לתקנם ולאזנם. 7

י - ניסויים מדעיים
מותר ואף מצווה לערוך ניסויים מדעיים בבעלי חיים לצורך הבנת המחלות ומציאת תרופות לבני האדם. וגם כאשר הניסויים כרוכים בסבל רב, אין בכך איסור, הואיל והם נעשים לשם תועלת ולא לשם אכזריות. ואפילו מצד מידת חסידות אין להימנע מהם, הואיל ועל ידם ניתן למצוא מזור למחלותיהם של אנשים רבים, והחובה המוסרית העליונה היא לדאוג לחייהם ובריאותם של בני האדם (עי' שבות יעקב ג, עא; שרידי אש ג, ז). לא זו בלבד, אלא גם בני האדם מוכנים לייסר את עצמם ולסכן את נפשם כדי להציל את ילדיהם או חבריהם ולרפא אותם, וככל שהסכנה נוגעת לאנשים רבים, כך יותר אנשים מוכנים לעבור ייסורים קשים ולהיכנס לסכנות כדי להציל את חבריהם. על אחת כמה וכמה שמותר לאדם לצער בעלי חיים שברשותו כדי למצוא תרופה למחלות של בני אדם.
אלא שיש לבדוק כל ניסוי לגופו, האם הכרחי לבצעו. וכן כאשר ניתן לנסותו על בעלי חיים שונים, יש להעדיף לקיימו במין הירוד יותר. כגון ניסוי שניתן לערוך על קופים או עכברים, עדיף לערוך על עכברים, מפני שמערכת העצבים והמוח שלהם פחות מפותחים, והם חשים פחות כאב וצער. לעומתם הקופים מפותחים עד שניכר עליהם כשהם שמחים ומאושרים או עצובים וכואבים, ולכן צריך להיזהר יותר שלא לצערם (לעיל הערה 1 סעיף א'). גם לאחר שהוחלט שיש צורך חיוני לערוך מחקר על בעלי חיים, יש להתאמץ למעט את סבלם. למשל, אם מדובר בניתוח, יש להשתדל לעורכו בהרדמה. ואם בעקבות המחקר נפגע גופם, יש להמיתם במיתה קלה כדי לחסוך מהם צער (ציץ אליעזר יד, סח).
מעיקר הדין מותר לתלמידי תיכון לבצע ניסויים על חרקים, לבדוק באיזה חום הם מצליחים לשרוד ובאיזה חום מתים, באיזה קור שורדים ובאיזה מתים. ואף שכל הניסויים הללו כבר התבצעו, יש תועלת מסוימת בכך שהתלמידים יתרגלו לבצע ניסויים. בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים חל על בעלי חיים שמסייעים לאדם ויש להם תודעה מסוימת, ולא על חרקים שמערכת העצבים שלהם ירודה לאין שיעור. אמנם כיוון שאין בניסויים אלה תועלת מדעית, וגם לא ברור שתלמידים אלה ימשיכו להתפתח כמדענים שחשוב להרגילם בניסיונות כאלה, עדיף שיבצעו ניסויים שאינם מצערים בעלי חיים, שכן ראוי לרחם על כל הבריות, שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו".

יא - בעלי חיים מזיקים
אסור לגדל חיית מחמד שגורמת צער לשכנים. לפיכך אסור לגדל כלב רע, היינו כלב שעלול להפחיד בני אדם או ילדים שעוברים ברחוב ליד חצרו של הכלב. וכן אסור לגדל כלב שנובח ומרעיש ומצער את השכנים וטורד את מנוחתם. וגם כאשר מדובר בכלב מאולף שאין חשש שיתקוף בני אדם ואינו טורד את מנוחת השכנים בנביחותיו - כל זמן שהעוברים ברחוב אינם יודעים שהוא מאולף ועלולים לפחד כשהוא נובח עליהם - אסור לגדלו. ורק אם העוברים ושבים אינם מפחדים ממנו, כגון שהוא קשור בשלשלאות של ברזל או שנמצא במקום מגודר, עד שניכר לכל שאינו יכול לתקוף - מותר לגדלו. ובמקומות מבודדים, שיש בכך צורך בטיחותי, מותר לשחרר כלבים מפחידים בלילה כדי שישמרו על היישוב, ובתנאי שלא תהיה מהם סכנה לבני היישוב. וכלבים שאינם מפחידים כלל, או מפני חביבותם היתירה או מפני שבני המקום רגילים בכלבים אלו, אין צורך לקשור (ב"ק עט, ב - פ, א; שו"ע חו"מ תט, ג).
אדם שרואה נחש או עקרב במקום שהולכים בו בני אדם, מצווה עליו להורגו, כדי שלא ימית אדם. וכן מצווה להרוג אריה או זאב או נמר שמסתובב במקומות יישוב, כדי שלא יפגע באנשים. אמנם כאשר בני אדם מגדלים חיה טורפת או נחש ארסי במקום שבו הם שמורים היטב כך שלא יוכלו להזיק לשום אדם - אין לפגוע בהם. אבל אם בעל הבית מתרשל בשמירתם ונשקפת מהם סכנה - חובה על בעליהם להורגם, ואם אינו עושה זאת יכול כל אדם להורגם, כדי להציל את עצמו ואת הציבור מסכנתם (תוס' ב"ק טז, ב, 'רבי' לפי פירוש ר"ת; נו"ב תנינא יו"ד י).
מותר לאדם להרוג עכברים וחולדות שמזיקים לשדותיו או חדרו לביתו (משנה מו"ק ו, ב).
מותר להדביר חרקים ושאר מזיקים מן השדות והבית, הואיל והם מזיקים לאדם (רדב"ז ב, תשכז). בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים אינו חל על בעלי חיים ירודים, שמערכת העצבים והמוח שלהם אינם מפותחים, ותחושת כאבם וצערם חלשה מאוד. ואף שמידת חסידות להימנע מפגיעה בכל חי, כדי למנוע נזק מותר להורגם, ואין צד של חסידות להימנע מכך.
כמו כן מותר להמית נמלים וזבובים ושאר רמשים שחדרו לבית ומפריעים לניקיונו. ואף שמידת חסידות להיזהר שלא לפגוע בשום בעל חי, אפילו אם הוא ממין ירוד, כאשר יש ממנו הפרעה לאדם, גם מצד מידת חסידות מותר להורגו, מפני שניקיון ביתו של האדם וכבודו - חשובים יותר. 8

יב - מופעי ראווה אכזריים
אסור לקיים ולצפות במופעי ראווה של מלחמות שוורים, הואיל ומצערים בהם בעלי חיים, ובנוסף לכך מסכנים בהם חיי אדם. תחילה מרעיבים את השוורים כדי שיהיו עצבניים, לאחר מכן בזירה, לוחם השוורים, שנקרא מטאדור, מנופף לפני השור בסדין אדום כדי לעצבנו ולהרגיזו עד שיבוא לתוקפו. ואם השור אינו חפץ בקרב, המטאדור דוקר בו עד שיקום ויתרגז. לבסוף, כשהשור תוקף בחמת זעם את המטדאור שהכעיסו, המטאדור צריך להתחמק בזריזות מהשור ולדוקרו למוות. או אז ההמון מצטווח ומתגעש ומריע למטאדור הגיבור. לעיתים נדירות, קורה שהשור זריז מהמטאדור, ואזי המטאדור נהרג או נפצע. במקרה כזה על פי ההלכה אין כל אשמה בשור, שאף שבדרך כלל צריך להמית שור שהרג אדם, כאן שהמטאדור גירה אותו לתוקפו, השור פטור מעונש (ב"ק לט, א; רמב"ם הל' נזקי ממון ו, ה).
בתקופת הרומאים מופעים אכזריים אלו היו הבילוי הפופולרי. כהקדמה היו משסים כלבים בחיות אחרות, וצופים בתענוג כיצד החיות משסעות זו את זו. ובכל פעם שחיה הצליחה להכניע את חברתה ולשסע את גרונה, היו הצופים צוהלים ומריעים בקול. לאחר מכן היו מכניסים עבדים ושבויים כדי שיילחמו בחיות הטרף, ואף כשהחיה הצליחה להרוג את האדם, היו האנשים צוהלים ומריעים בקול. גם יהודים רבים שנפלו בשבי הרומאים נהרגו בדרך זו. למרבה הבושה, היו יהודים שנהו אחר התרבות השלטת, ורצו לצפות במופעי ראווה אכזריים אלו, מן הסתם עשו זאת כאשר השבויים היו מבני עם אחר. כנגד זה עמדו חכמים והורו שאסור ללכת למופעי רשע אלו, וקראו על זה את הפסוק (תהלים א, א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" - אשרי מי שלא הלך לתיאטראות וקירקסאות ואצטדיונים של גויים, שנעשים בהם מופעי ראווה אכזריים של רצח עבדים וצער בעלי חיים תוך הוללות וליצנות (ע"ז יח, ב). בימינו זכינו להתקדם למצב שבו כבר לא מקיימים מופעים שבהם רוצחים בני אדם, אולם גם המופע של מלחמת שוורים אסור, מפני צער בעלי חיים וסיכון חיי אדם.
כמו כן אסור לאלף תרנגולים להילחם זה בזה ולהרוג זה את זה. וכל הקונה כרטיס למופעים שכאלה, נעשה שותף לדבר עבירה, וגורם לעצמו פגם מוסרי במידת הרחמנות. 9

יג - גידול חיות מחמד
מותר לגדל חיות מחמד כגון: כלב, חתול ותוכי. ואמנם אסרו חכמים על יהודי לעשות סחורה בחיות טמאות, היינו בחיות שבשרן אינו כשר לאכילה. אולם האיסור הוא על חיות שהגויים רגילים לאכול מבשרן, וגזרו שלא לסחור בהן, שמא מתוך שיהיו מצויות ביד ישראל, יבוא לאכול מבשרן. אבל על חיות טמאות שאין רגילים לאכול מבשרן אין איסור, ומותר לסחור בהן ולגדלן לשעשוע וחביבות (ב"י יו"ד קיז; ברכ"י ב). אמנם יש טוענים שהואיל וחיות אלו נקראות טמאות, אין ראוי להכניסן לבית. אולם סברה זו לא נזכרה בספרי הפוסקים. וחיות אלו נקראות טמאות מפני שהן אסורות באכילה והאוכל מבשרן מטמא את עצמו, אבל אין זה אומר שמידותיהן פגומות עד שהמגדל אותן עלול להיפגם בנפשו. ולהיפך לכל חיה מידה טובה ומיוחדת משלה, וחכמים שבחו גם מיני חיות טמאות, וציינו את נאמנותו של הכלב, וצניעותו של החתול, ועל כן מותר לגדל חיות מחמד.
אמנם כאשר חית המחמד גורמת צער לאחד מבני המשפחה - אסור לגדלה. ולכן מי שיש לו כלב שנוהג להפחיד את המבקרים בביתו צריך לשלוח אותו לאילוף, כדי שהכלב ילמד לחדול מכך ובעליו יוכל לארח אורחים בכבוד הראוי (שבת סג, א-ב).
אמרו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לספק לו מזון כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ובכלל זה שיוכל לדאוג למלונה או לכלוב מתאים עבורו, וכן שיוכל לנקות את מקומו כפי הצורך, וידאג לחיסונו במידה והדבר נצרך.
כאשר בעל החיים שלו נעשה חולה על בעליו לטפל בו כמקובל. כאשר מחלתו סופנית והוא סובל, מוטב להמיתו כדי להקל מייסוריו. אדם שטעה והתברר לו שבאמת אינו מסוגל לטפל בבעל החיים שלו, ראוי שינסה למצוא לו בעלים אחר שייטפל בו, ואם אינו מוצא, אינו חייב להחזיק בו ולפרנסו, ובשעת הצורך מותר לו להמיתו כדי למעט בצערו (לעיל ז).
מותר להאכיל דגים שבאקווריום בתולעים חיים בלא לחשוש לצערם של התולעים, מפני שאיסור צער בעלי חיים הוא דווקא כאשר מצערים אותם בחינם, אבל לצורך מותר. בנוסף לכך, איסור צער בעלי חיים נוגע לבעלי חיים בעלי תודעה מסוימת, שחשים יותר בצערם, אבל כלפי בעלי חיים ממין ירוד עיקר האיסור שלא להשחיתם בחינם (לעיל הלכה א' הכלל השני). וכן מותר למי שיש צורך לגדל נחש, להאכיל את הנחש בעכברים. ואף שהעכבר מפותח מהנחש, כיוון שיש בכך צורך לאדם, מותר.
מותר ואף יש ערך בקיום גן חיות, מפני שהחיות שבגן מקבלות מזון טוב, ויש בכך תועלת וערך לבני האדם שיכולים לראותן וללמוד עליהן (יבי"א ח"ד או"ח כ).
מותר לבצע טיפולים פסיכולוגיים בעזרת בעלי חיים, באופן שדרך ההתייחסות לבעל החיים כדוגמת כלב, המטופל לומד להתחשב בזולת; ודרך קבלת אחריות על האכלתו וניקיון מקומו וסידורו - הוא מחזק את ביטחונו ואחריותו. אמנם לפעמים המטופלים שאינם יודעים להתייחס כראוי לזולת עלולים בתחילה להבהיל את בעל החיים או לכעוס עליו או להחזיק אותו חזק מדי, ואע"פ כן הדבר מותר לכתחילה, כיוון שמדובר בצורך חשוב, ומאידך אין כוונה לגרום צער לבעל החיים, אלא להפוך את המטופל לאדם שמסוגל לדאוג ולהיטיב לבעל החיים.

יד - איסור סירוס בעלי חיים
מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, וכפי שנאמר לאחר בריאת הדגים והעופות (בראשית א, כב): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ". כהמשך לזה אסרה התורה פעולת סירוס. היינו פעולה שפוגעת באחד מאיברי ההולדה של אדם או בהמה, חיה ועוף. וכל המסרס אחד מהם, עובר על איסור תורה שעונשו מלקות (ויקרא כב, כד; שו"ע אה"ע ה, יא).
איסור סירוס מהתורה נאמר לגבי זכרים שאיברי ההולדה שלהם גלויים ואותם היו רגילים לסרס, אבל סירוס נקבות לדעת רוב הפוסקים אסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם נקבה אסור לסרס מהתורה, אלא שאין לוקים על סירוס נקבה. ומנגד יש אומרים, שגם מדברי חכמים אין איסור לסרס נקבות, אבל כיוון שאסור לצערן ממילא אסור לסרסן, כי הסירוס כרוך בכאב רב, ואם יסרסו אותן בלא צער - אין איסור.
בתקופה האחרונה התעוררו ארגוני צער בעלי חיים לבעיית חתולי הרחוב, שבאין אויב שידלל את אוכלוסייתם - התרבו מאוד, והמזון שנזרק לפחים אינו מספיק למחייתם, והם משוטטים רעבים וכחושים, מייללים מצער ומנסים להתגנב לבתים כדי להשקיט את רעבונם. היו שהציעו לתפוס חתולים זכרים, לסרסם על ידי כריתת צינור הזרע שלהם, לסמנם על ידי חיתוך מקצת מאוזנם כדי שלא יטעו ללוכדם בשנית, עד שיסרסו כשמונים אחוז מן הזכרים. וכיוון שרובם הגדול יהיו עקרים, לא יוכלו להפרות את הנקבות, ואוכלוסיית החתולים תצטמצם.
אולם כפי שלמדנו, הדבר אסור מהתורה. וכן אסור לשכור גויים שיסרסו את החתולים, מפני שכל דבר שאסור על ישראל באיסור תורה, אסרו חכמים על ישראל לבקש מגוי לעשותו (שו"ע אה"ע ה, יד). בנוסף לכך, יש סוברים שגם לבני נח אסור לסרס בעלי חיים, ואזי מן התורה אסור לבקש מהם לסרס חתולים, שכן נצטווינו שלא להכשיל אדם בעבירה. וגם את הנקבות אסור לדעת רוב הפוסקים לסרס מדברי חכמים. לפיכך ניתן להציע, שמעת לעת יפזרו ברחובות מזון טעים לחתולים ובתוכו גלולות למניעת הריון, וגלולות אלו ימנעו את הביוץ והייחום של החתולות, ועל ידי כך אוכלוסיית החתולים תצטמצם ללא איסור סירוס.
וזו העצה הנכונה גם למי שאינו רוצה שהכלבה שלו תתעבר, שייתן לה גלולות למניעת הריון. ואף שיש חשש שגלולות אלו עלולות לגרום למחלות, זה הפתרון הראוי לפי ההלכה. ואם יתאמצו, יוכלו לייצר גלולות למניעת הריון בבעלי חיים שאינן גורמות למחלות, כשם שהצליחו לייצר גלולות למניעת הריון בבני אדם שאינן גורמות למחלות. בשעת הדחק, כיוון שלדעת רבים איסור סירוס נקבה מדברי חכמים, אפשר שיהודי יעקר כלבה או חתולה על ידי זריקה או סתימת חצוצרות, מפני שזו דרך של 'גרמא', היינו פעולה שגורמת לסירוס בדרך עקיפה ולאחר זמן. או שווטרינר גוי יסרס אותה בניתוח. 10

טו - היחס לחיות הפקר
כפי שלמדנו (הלכה ד) אדם חייב לדאוג למזונם של בעלי החיים שברשותו ואינו חייב לדאוג למזונן של חיות הפקר. ולכן הרואה חיות בר רעבות, אינו צריך לטרוח כדי לספק להם מזון, שכן מצוות צדקה נאמרה כלפי בני אדם ולא כלפי בעלי חיים. ולכן אין חובה לשמר את שיירי המזון כדי ליתנם לבעלי חיים, אבל המרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו, מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הקב"ה: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, ט; טז), ומצווה על האדם להידבק במידותיו של הקב"ה. וכיוון שיש בזה מצווה, אפילו בשבת שנועדה למנוחה מותר לטרוח מעט כדי להניח שיירי מזון לחיות. וזאת בתנאי שמדובר בחיות רעבות, שמתקשות למצוא את מזונן, כדוגמת כלבים וחתולים. אבל עבור חיות שמסתדרות לבד, כדבורים למשל, אסור לטרוח בשבת (שו"ע או"ח שכד, יא; ערוה"ש ב-ג, מ"ב לא).
כמו כן ראוי להשתדל שלא לגרום להכחדתו של מין ממיני החי או הצומח. בתקופה האחרונה, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית אוכלוסיית בני האדם התרבתה מאוד, יערות רבים נכרתו, שדות בוראו, ומינים רבים נדחקו ממקום חיותם והם נמצאים בסכנת הכחדה. כדי שלא יתבטל שום מין מהעולם ראוי שנשתדל למעט את הפגיעה בבעלי החיים, שכן לכל מין שברא ה' יש ערך ותפקיד מיוחד. וכפי שאמרו חכמים (שבת עז, ב): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". ונתנו דוגמאות מבעלי חיים שונים שנראים כלא מועילים, אבל באמת יש בהם תועלות שונות כדוגמת הכנת תרופות. עוד אמרו חכמים, שמכל מין עולה שבח מיוחד לקב"ה, וכפי שמובא ב'פרק שירה'. ואם כן, כאשר מין מסוים נחסר מהעולם, כביכול מתמעטת שלימותו, ומתמעט קילוסו של הקב"ה. ועל כן ראוי לסייע לאגודות ששמו לעצמן מטרה לשמור על מיני החי שלא ייכחדו מן העולם. עם זאת, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם הממשיים לצרכי בעלי החיים וקיומם - צרכי האדם גוברים.




^ 1.. ב"מ לב, ב: לחכמים ור' שמעון צער בעלי חיים מהתורה, ולר' יוסי הגלילי מדרבנן. וכך דעת רבן גמליאל בשבת קנד, ב. אמנם בשבת קכח, ב, מובא כדעה מוסכמת שצער בעלי חיים מהתורה. וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים, ומהם: רי"ף, רמב"ן, מהר"ם מרוטנברג, רשב"א, רא"ש, מאירי, חינוך, טור ורמ"א חו"מ רעב, ט. המקור העיקרי לכך במצוות פריקת החמור (להלן הלכה ב), ולמאירי (ב"מ לב, ב) גם באיסור לא תחסום (הלכה ג). אמנם לגבי דעת הרמב"ם בהל' רוצח יג, ט, ישנה מבוכה, רוב המפרשים סוברים שלדעתו האיסור מדברי חכמים, אבל לדעת רדב"ז וכס"מ גם לדעתו האיסור מדאורייתא. שלושה כללים מגדירים את האיסור וחומרתו.
הכלל הראשון : יש חילוק בין רמות הכאב, כפי שלמדנו בשבת קכח, ב, שמשום שצער בעלי חיים דאורייתא התירו איסורי דרבנן, אבל ההיתר הוא בתנאי שהוא צער גדול. וכ"כ בנימוקי יוסף לב"מ לב, ב, וחידושי אנשי שם על המרדכי (ב"מ ב, אות מ), שהגורם לבעל חיים צער גדול עובר על איסור דאורייתא, והגורם צער קטן עובר באיסור דרבנן. וכ"כ ריטב"א ותוס' רא"ש לב"מ לא, א, שמצוות פריקת חמור מדאורייתא מפני צער בעלי חיים, וטעינתו דאורייתא רק משום עזרה לחבר, למרות שעזרתו בטעינה מסירה צער מסוים מהבהמה, הרי שהסרת צער קטן אינה דאורייתא.
הכלל השני : כיוון שהמצווה שלא לצער, ממילא ברור שיש שוני בין בעלי חיים ירודים שחשים פחות צער לבעלי חיים מפותחים שחשים יותר צער. וכן מצאנו שאחד הטעמים לשחיטת בהמות וחיות, כדי שלא צערם, ועופות שפחות מפותחים די בשחיטת סימן אחד, ודגים וחגבים שנמצאים בדרגה נמוכה יותר אינם צריכים שחיטה ואין בהם איסור אבר מן החי (רדב"ז מצודת דוד רב; לעיל יד, ו; ולהלן יז, ז-ח). כיוצא בזה כתב בשאילת יעב"ץ א, קי, שאין איסור צער בעלי חיים במיני חרקים, אלא שמידת חסידות שלא לפגוע בשום חי שלא לצורך. ולצורך מותר אף להרוג חולדות שמפריעות לאדם, והקפידא על רבי (ב"מ פה, א) היתה לפי דרגת חסידותו (להלן יח, ג).
הכלל השלישי : עיקר חומרת האיסור על בעלי חיים שמסייעים לאדם כחמור משא ושור לדיש, וכן ההלכה שצריך לדאוג למזונם של בעלי חיים (להלן בהלכה ד), הכוונה לאלה שמסייעים לאדם, כמו בהמות לבשר ולחלב, ועופות לבשר ולביצים. וכ"כ בשאילת יעב"ץ א, קי, והוסיף שהמצווה מהתורה חלה גם על כלבים שמסייעים לשמירת הבית וחתולים שמבערים נחשים ועקרבים. ע"כ. בדרגה פחותה מזה יש מצווה לזון בעלי חיים של הפקר ואם הם רעבים מותר לטרוח בזה בשבת (להלן הלכה טו, ערוה"ש שכד, ב-ג, מ"ב לא).
^ 2.. לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, והראיה מן הפסוק היא אסמכתא. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ג, יג, ובשדי חמד כללים א, ק. אמנם למהר"ם מרוטנבורג (ד, שב), ומ"א (רעא, יב), האיסור מדאורייתא. לעומת זאת מלשון הרמב"ם בהלכות עבדים ט, ח, משמע שהיא מידת חסידות. ועי' בבאו"ה קסז, ו, 'ומכל מקום'.
יש אומרים שרק סעודה שלימה אסור לאכול לפני האכלת הבהמות, אבל לטעום מותר (ב"ח וט"ז קסז, ז), ויש אומרים שאפילו לטעום טעימה קלה של תחילת הארוחה אסור לפני כן (שבות יעקב ג, יג; ברכ"י קסז, ה). ושתיית מים לכל הדעות מותר.
^ 3.. לפי זה הורה מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, שאין לפרסם מסעות ציד, כדי שלא להשתתף בדבר עבירה של מעשי אכזריות אלה (במראה הבזק ב, נט). בשר שהושג בציד בדרך כלל אסור על ישראל באכילה, שכן אם החיה תמות מן הירי, בוודאי שהיא אסורה, שהרי לא נשחטה כדין. וגם כאשר קליעת הצייד רק תפצע אותה, ברוב המקרים היא תחשב טריפה שבשרה אסור באכילה.
^ 4.. בחבל נחלתו י, לז, התיר לדוג לשם הנאה, מפני שיש בזה צורך לאדם להרגיעו, ובנוסף לכך, כיוון שהדג פחות מפותח, לא ברור עד כמה הוא מצטער מהחכה שננעצת בפיו. מנגד ידידי הרב אהוד אחיטוב אסר לדוג לשם הנאה בלא כוונה לאכול, משום צער בעלי חיים (אמונת עתיך 86).
^ 5.. כתבו בספר 'צער בעלי חיים' ב, ב, ו'נפש כל חי' ה, א, שנחלקו הפוסקים האם יש איסור להרוג בעלי חיים. יש אומרים שאיסור צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים כאשר הורגים אותם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). אמנם גם הם יסכימו שאם יש מהם תועלת, יש בהריגתם איסור בל תשחית. ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח; חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים, על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ). אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכל מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. ומנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם. ולא זו בלבד, אלא שכאשר הכוונה לאכול מבשרם, צוותה התורה שניזהר בכפל כפליים שלא לצערם ולכן צוותה על השחיטה.
^ 6.. הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד, אסר לצער בעלי חיים צער גדול עבור צרכי פרנסה, וכך כתב ביד הלוי יו"ד קצו. ורוב הפוסקים התירו, ומהם יש"ש ב"ק י, לז; שבות יעקב ג, עא; חת"ס ב"מ לב, ב; שועה"ר צעב"ח ד; דעת קדושים יו"ד כד, יב. בשבט הלוי ב, ז, חידש שיש שלוש מדרגות: א) צער קטן אסור מדרבנן. ב) צער גדול אסור מהתורה ומותר עבור צרכי פרנסה, והוא הצער הרגיל שהתירו. ג) צער גדול מאוד הוא נחשב אכזריות ואסור גם לצורך פרנסה. ולענ"ד גם המדרגה השלישית מותרת, וכפי שהתירו לעקר סוסים (כמבואר בהלכה ה), ואין צער גדול מזה. אלא שהיתר זה נועד למקרים מיוחדים ולא כהתנהלות שיטתית. אמנם כאשר המטרה היא אכזריות, גם צער רגיל אסור כמבואר בהלכה ו.
^ 7.. דוגמא לכך הוא הוויכוח על פיטום אווזים. בעבר הפיטום היה נחשב כצער מקובל עבור צרכי פרנסה, וכן למדנו כדרך אגב מדיון בהלכות שבת (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל לתוך גרונם בכוח עד למקום שאינם יכולים לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב). וכן היו מפטמים אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אמנם התעוררה בעיה, בעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שיתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).
בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו של האווז, כך מגדילים את הכבד פי עשרה מגודלו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר, בנוסף לכך, התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך, יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר, לא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והלעיטו את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתו בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליו בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור ב'תחומין' כד; הרב פינחס טולידאנו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר לאווזים, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.
^ 8.. כפי שלמדנו לעיל בהלכה א' כלל ב', ככל שבעל החיים מסוגל יותר לחוש בכאבו, כך יש להיזהר יותר שלא לצערו. ולכן בשעת הצורך אין לחשוש לצערם של חרקים ומזיקים שמערכת העצבים והמוח שלהם ירודים ביותר. ועוד שכתב בשאילת יעב"ץ א, קי, שאיסור צער בעלי חיים מן התורה חל רק על הבהמות והחיות שמשרתות את האדם, ולכן התיר להמית בלא הגבלה שקצים ורמשים שמזיקים. ולנו"ב תנינא יו"ד י, אין איסור צער בעלי חיים בהמתת בעל חיים אלא רק כאשר גורמים לו סבל בעודו חי.
יש שכתב שעדיף להרוג בעלי חיים מזיקים, כדוגמת עכברים, בדרך עקיפה על ידי רעל או מלכודת ולא בידיו ממש, כדי שלא להתרגל לאכזריות (אג"מ חו"מ ב, מז). ונראה שאם העכבר נלכד בדבק, עדיף לחוס עליו ולהורגו בידיים במכה או בהטבעה במים ולא להניחו למות בייסורים.
^ 9.. גם בני אדם מתאגרפים ומתאבקים ומכים זה את זה באופן חובבני או מקצועני, אולם נראה שכל עוד אין שלום בכל העולם, יש לאדם תועלת בכך, לצורך לימוד הגנה עצמית ומלחמה, ולכן בכל העמים והצבאות נהגו להכשיר צעירים וחיילים לקרבות פנים אל פנים (עי' שמואל ב' ב, יד; אורות התחיה לד). מצורך זה נוצרו ענפי ספורט הקשורים לכך, וכיוון שמדובר בתחרויות רוויות מתח, ההתעניינות בהן רבה. יש סוברים שעל ידי תחרויות אלה דווקא מצמצמים אלימות הואיל ונותנים לה פורקן מבוקר, ויש סוברים להפך, שתחרויות אלו מעודדות אלימות. למעשה נראה, שאין ראוי ליהנות מהענפים שמקיימים תחרויות שהאכזריות שבהם בולטת במיוחד או שפציעתם קשה כדוגמת איגרוף מקצועני. ומכאן לבעלי חיים, כשם שהכינו לוחמים ושוטרים כך נהגו לאלף סוסים לצרכי מלחמה ואכיפת החוק, ומתוך כך ערכו מרוצי סוסים, ומותר לצפות בהם (מהר"י ברונא עא). אולם אסור לקיים קרבות שבהם הורגים ופוצעים בעלי חיים, וגם אסור לעודדם על ידי צפייה. משום שאין לבעלי חיים תועלת ספורטיבית מכך, ועיקר ההנאה שיש לבני האדם מהם כרוכה באכזריות וצער, וכן מבואר ביחו"ד ג, סו.
^ 10.. אסור לבקש מגוי לסרס בעל חיים, משום שלדעת רוב הפוסקים איסור שבות (איסור חכמים) של אמירה לגוי חל על כל איסורי התורה, שכשם שאסור לישראל לבקש מגוי לחלל עבורו את השבת, כך אסור לבקש מגוי לעשות איסור אחר. ואמנם הראב"ד מיקל, אולם רוב הפוסקים מחמירים. וכן דעת רמב"ם, רא"ש, נמוק"י, רשב"א, ר"ן, וכן נפסק בשו"ע אה"ע ה, יד (עי' פנה"ל שביעית ה, 9).
בנוסף לכך, למדנו בסנהדרין נו, ב, ונז, א, שלדעת תנא דבי מנשה ור' חידקא, בני נח אסורים בסירוס, שנאמר (בראשית ט, ז): "שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". ולדעת חכמים זו ברכה ולא מצווה. רוב הראשונים פסקו כחכמים, וכן דעת רא"ש ב"מ ז, ו, נמוק"י ב"מ נג, א, ב"י אה"ע ה', ביאור הגר"א בשם הפוסקים. אולם לדעת השאילתות אמור שאילתא ק"ה, גם בני נח אסורים בסירוס, וכן דעת סמ"ג לאוין קכ, או"ז ב"מ סי' רפו.
לעניין סירוס נקבה, לדעת הגר"א אה"ע ה, כה, האיסור מהתורה ואין לוקין עליו, ומקורו מתו"כ. ולרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, מפני שאיברי ההולדה שלהן מכוסים, ועיקר חובת פרו ורבו על הזכרים, וכך משמע מלשון רמב"ם (איסורי ביאה טז, יא), ומגיד משנה שם. וכן דעת רמב"ן ורשב"א לשבת קיא, א. ולדעת הט"ז (אה"ע ה, ו) אין איסור סירוס בנקבות, אלא רק משום צער בעלי חיים אסרו חכמים לסרס נקבות. וכן דעת הפרישה (ורק באשה אסר משום לא תוהו בראה). וכתב בשו"ת לב אריה (ב לד), שלפי זה, אם ירדימו את הבהמה ויעקרו אותה בלא כאב, אין בזה איסור. אלא שלמעשה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אסור לסרס נקבה, קשה להתיר סירוס בעלי חיים נקבות אפילו לצורך לימוד רפואה. וכתב בספר נשמת אברהם, אה"ע ה, ט, שכך אמר לו רשז"א. וכך אמר לי מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שאין להתיר סירוס נקבה, ויש למצוא פתרון של גלולות למניעת הריון, ובלית ברירה אף מוטב להרוג בעלי חיים מאשר לסרסם. ע"כ.
והעצה הנוחה, לבקש מווטרינר גוי לעקר נקבה, הואיל וסירוס נקבה אסור לישראל מדרבנן, אמירה לגוי היא 'שבות דשבות', וכאשר גם באיסור התורה של סירוס זכר אין עונש מיתה, ב'שבות דשבות' של איסור זה אפשר להקל לכתחילה (כמבואר בפנה"ל שביעית ה, 9; ועי' שבט הלוי ו, רד). ובשעת הדחק נראה להקל ליהודי לעקר נקבה על ידי זריקה, שזה עיקור בגרמא שמדרגתו כ'שבות דשבות' שמותר על ידי יהודי לצורך גדול. וכן אפשר להתיר על ידי סתימת החצוצרות בדרך גרמא (ועי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ז, ה, 8).
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il