ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק יח

הלכות שחיטה

א - שחיטה. ב - הלכות השחיטה. ג - שחיטה ורחמנות. ד - השוחט. ה - ברכת המצווה. ו - הסכין. ז - ולד ואפרוח הראויים לשחיטה. ח - אותו ואת בנו. ט - כיסוי הדם. י - דרך הכיסוי. יא - בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
א - שחיטה
התירה התורה לישראל לאכול בשר בהמה, חיה ועוף, ובתנאי שיישחטו כהלכה, שנאמר (דברים יב, כא): "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (חולין כח, א). וכל האוכל בשר שלא הוכשר על ידי שחיטה עובר באיסור תורה של 'אבר מן החי' או 'נבלה'.
אבר מן החי : אבר או בשר מבהמה, חיה ועוף, שנחתכו מהם בעודם חיים, אסורים באכילה מהתורה. ואפילו אם אחר כך ישחטו את בעלי החיים שמהם ניטלו, אסור לאוכלם. איסור זה חל גם על בני נח, שנאמר (בראשית ט, ד): "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (סנהדרין נז, א). וכן נאמר לישראל (דברים יב, כג): "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (חולין קב, ב).
נבילה : אם בעל החיים מת ממחלה או מזקנה או מתאונה או משחיטה שלא כהלכה, הרי הוא נבלה, ואסור באכילה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ".
טריפה : אם בעל החיים נשחט כהלכה אבל היה בו פגם שעתיד לגרום למיתתו תוך שנה, הרי הוא טרפה ואסור באכילה, שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". לעניין איסור אכילה - נבילה, טריפה ואבר מן החי שווים, שכל האוכל מהם כזית בשר במזיד, והיו עדים שהתרו בו - חייב מלקות. אולם לעניין דיני טומאה יש ביניהם הבדל. שהנבלה טמאה והטרפה אינה טמאה, וכיום אין דיני טומאה וטהרה נוהגים, הואיל ואין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת.
כל המצוות הקשורות לשחיטה שייכות לבהמה, חיה ועוף, אבל דגים וחגבים טהורים אינם צריכים שחיטה, וממילא אין בהם איסור נבלה, טרפה ואבר מן החי (חולין כז, ב; לעיל יז, ז-ח).
לאחר השחיטה, כל עוד בעל החיים מפרכס, אסור לאכול מבשרו, מפני שרק לאחר שתצא ממנו כל חיותו הוא כשר לאכילה, שנאמר (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ואחד האיסורים שלמדנו מפסוק זה הוא, לא תאכלו מהבשר בעוד נותרה חיוניות בבעל החיים (סנהדרין סג, א; שו"ע כז, א). אם הנשחט הוא חיה או עוף, מצווה לכסות את דמו (להלן הלכה ט).
גם לאחר שהשחיטה בוצעה כהלכה, עדיין צריכים להיזהר מכמה איסורים, והם: איסור אכילת דם, איסור אכילת גיד הנשה ואיסור אכילת חלב בהמה.
כפי שכבר למדנו (בפרק יד), עניין אכילת בשר בעלי חיים מורכב מבחינה מוסרית, שכן מתחילה לא הותר לאדם להרוג בעלי חיים כדי לאכול את בשרם, אולם לאחר חטא אדם הראשון והמבול ירד העולם ממדרגתו והותר לאדם לאכול בעלי חיים. והשחיטה היא מצווה מיוחדת שנתן הקב"ה לישראל, כדי להעלות את בשרו של בעל החיים ממדרגתו להיות ראוי למעלתם של ישראל קדושים. וכן נאמר: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים יד, כא), "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי... טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל).

ב - הלכות השחיטה
הלכות שחיטה נאמרו למשה מסיני, שנאמר (דברים יב, כא): "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ " (חולין כח, א). בשחיטה צריך לחתוך את שני הסימנים, שהם הקנה והוושט. הסימנים הם מקורות החיים: הקנה הוא מקור החמצן, והוושט מקור המזון, ובחיתוכם נפסק מקור חיותו של בעל החיים (שו"ע כא, א). כדי למנוע צער בעלי חיים ומשום איסור אכילת דם, צריך לחתוך יחד עם הסימנים גם את העורקים והוורידים, משום שלאחר שהעורקים נחתכים, בעל החיים אינו מרגיש יותר כאב, ונפשו יוצאת בלא צער, ועל ידי חיתוכם הדם שאסור באכילה יוצא (להלן הלכה ג). 1
השחיטה מתבצעת על ידי סכין חדה מהצוואר לכיוון העורף, היינו בצד הרך של הצוואר שבו נמצאים הסימנים והעורקים. אבל אם שחט מכיוון העורף, כיוון שמיד פגע בעצם המפרקת וחתך אותה - הבהמה נעשית נבילה, ושוב לא יועיל שימשיך לחתוך עד שיגיע לשני הסימנים. התחיל לשחוט מצידי הצוואר, כל ששחט את שני הסימנים בלא שנגע במפרקת, שחיטתו כשרה. בתרנגולי הודו וביונים הסימנים נמצאים בצידי הצוואר, והשוחט צריך לאוחזם כלפי הצוואר, כדי שיהיה בטוח שהוא שוחטם בלא פגיעה במפרקת (שו"ע כ, ג-ד).
חמש הלכות נאמרו למשה מסיני בשחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, ואם עבר על אחת מהן - הבשר נעשה נבלה.
שהייה : פעולת השחיטה צריכה להיעשות ברציפות, ואם הפסיק אפילו זמן כלשהו, שחיטתו פסולה. ואמנם אמרו חכמים שהשהייה הפוסלת היא כשיעור שחיטה (חולין לב, א), מכל מקום כיוון שלדעת רבים מהראשונים היא כשיעור חיתוך רוב הסימנים, וקשה לשער שיעור זה שהוא פחות משנייה, לפיכך מחמירים לפסול בכל הפסקה שהיא (רש"י, מהר"י וייל, רמ"א כג, ב, כה"ח יג).
דרסה : השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך, על ידי משיכת הסכין הלוך וחזור, ולא על ידי דחיקת הסכין לצוואר, וכל שלחץ את הסכין לצוואר, אפילו מעט, הרי זה דרסה והשחיטה פסולה. אם יש בסכין כשיעור כפול מרוחב הצוואר, אפשר בדיעבד לשחוט את הבהמה בתנועה אחת, אבל לכתחילה שוחטים בסכין שאורכו כפול מרוחב הצוואר ובהולכה והבאה, כדי לצאת מכל חשש של ספק דרסה (שו"ע כד, א-ו; שועה"ר ט; שמלה חדשה ג).
חלדה : התוקע את הסכין בתוך הצוואר וחותך משם - הרי זה חלדה והשחיטה פסולה. חלדה לשון הטמנה (כחולדה הנטמנת בחורים), שתוקע ומטמין את הסכין בצוואר. אם היה לבהמה צמר רב בצוואר ותקע את הסכין מתחת לצמר ושחט, הרי זה ספק חלדה, ובשר הבהמה אסור באכילה (חולין ל, ב; שו"ע כד, ז-ח). במידה ויש לבהמה על צווארה צמר עבה, נוהגים לגזוז אותו לפני השחיטה.
הגרמה : מקום החיתוך הוא בצוואר, השוחט מעבר לגבול הצוואר, לכיוון הפה או לכיוון הריאות והקיבה, הרי זו הגרמה ושחיטתו פסולה. כדי שלא יהיה חשש שהשחיטה תיפסל בהגרמה, נוהגים לשחוט במרכז הצוואר (שו"ע כ, א-ג; כד, יב-יד).
עיקור : שני פירושים לפסול זה. א) השוחט בסכין שיש בה פגם, הפגם נוקב בקנה ובוושט, והשחיטה פסולה. ב) כשאחד הסימנים נשמט ממקום חיבורו בצוואר הבהמה, ובאופן זה נחתך, השחיטה פסולה (שו"ע כד, טו-ח).

ג - שחיטה ורחמנות
אף שמצוות השחיטה היא מצווה אלוקית שאין אנו יכולים להבין את מלא טעמה, ברור שיש בהלכות שחיטה ביטוי לרחמנות, וכפי שמבואר בספרו המקיף של הרב ד"ר לוינגר ('השחיטה וצער בעלי חיים'), שהשחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל חיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. גם לפני שהעורק הראשי נשחט, הכאב כמעט ואינו מורגש, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה, באופן זה תחושת הכאב כמעט ואינה מורגשת. בנוסף לכך, נוהגים להשכיב את הבהמה לפני השחיטה, ועל ידי כך מפחיתים את צערה, משום שתנוחה זו מסיחה את דעתה מפעולת השחיטה, וגם ניתוק אספקת הדם והחמצן למוח מתרחש במהירות בתנוחה זו. בנוסף לכך, התברר במחקר, שהבהמות אינן מרגישות שעומדים להמיתן, שכן גם לאחר ששחטו בהמות שעמדו לידן, הן המשיכו ללעוס עשב בשלווה, ואילו בשעת בהלה הן מפסיקות ללעוס.
יש לציין ששחיטת בהמות וחיות חמורה יותר משחיטת עופות, שבבהמות וחיות צריך לשחוט שני סימנים (קנה וושט), ואילו בעופות, די בדיעבד לשחוט סימן אחד (חולין כז, ב). ואפשר לבאר, שהואיל ומערכת העצבים של העופות פחות מפותחת וצערם קל יותר, גם דין שחיטתם קל יותר (לעיל טו, א, הכלל השני). וכן ניתן לבאר, שהואיל ומערכת העצבים והמוח של הדגים והחגבים הרבה פחות מפותחת, לא צוותה התורה לשוחטם, וגם אין בהם איסור אבר מן החי (להלן הלכה יא, לעיל יז, ז-ח).
מעשה היה ברבי יהודה הנשיא (רבי), עורך המשנה, שעגל אחד שנלקח לשחיטה ברח מהשוחט והחביא ראשו בכנפי בגדו וגעה בבכי. ואף שכפי הנראה הבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתן, כפי הנראה העגל סבל מכך שמשכוהו בכוח והכאיבו לו, ולכן ברח. דחף רבי את העגל ואמר לו: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורים קשים. וכך שלוש עשרה שנה סבל רבי מכאבי חניכיים, ומכאבים בהוצאת השתן. יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה (עכברוש), ועמדה לזורקם. אמר לה רבי, הניחי להם, שכן נאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". באותה שעה אמרו בשמיים, הואיל וריחם על בעלי חיים, גם עליו ראוי לרחם, ונסתלקו ממנו הייסורים (ב"מ פה, א).
ואף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, למדנו מסיפור זה שראוי להצטער מעט על כך. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח. ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. ולפי רוב מעלתו וחסידותו של רבי יהודה הנשיא, היה ראוי לו לרחם מעט על העגל, שיירגע ויתרצה ללכת לשחיטה. וכיוון שלא חש לייסוריו של העגל, באו עליו ייסורים (הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום א'). אמרו חכמים שרבי לא מאס בייסוריו, וביקש בתפילתו, שאם ראוי לו להזדכך בייסורים, ימשיכו הייסורים לצערו. וכיוון שייסורים אלו באו עליו לפי מעלתו המוסרית, כדי לזככו ולטהרו, אמרו חכמים, שבמשך כל אותן שנים שהתייסר, לא נעצרו הגשמים (ב"מ שם).

ד - השוחט
כל ישראל כשרים לשחוט, גברים ונשים, גדולים וקטנים, ואפילו יהודי שנכשל לפעמים באכילת טריפות (חולין ב, א; שו"ע א, א; ב, ב). אבל נוכרי ששחט, אפילו אם שחט כהלכה, שחיטתו פסולה והבשר נבלה, שרק מי שנצטווה על השחיטה - כשר לשחוט. וכן יהודי שעובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיה או שאוכל נבלות להכעיס - שחיטתו פסולה (שו"ע ב, א-ה).
למרות שכל ישראל כשרים לשחיטה, שחיטתם כשרה רק אם נעשתה כהלכה. לפיכך, אם זה ששחט בקיא בחמש הלכות השחיטה, סומכים על שחיטתו. ואם אינו בקיא, רק אם היה שם יהודי שבקיא בהלכה וראה ששחט כהלכה - שחיטתו כשרה. לכתחילה גם מי שלמד את ההלכות לא ישחט לעצמו עד שיתרגל לשחוט כמה פעמים בפני שוחט ותיק, שיראה אם הוא אכן יודע לשחוט ואינו מתעלף מחמת הדם (רמב"ם שחיטה ד, א-ג).
כיוון שבדיקת הסכין מצריכה מיומנות, קבעו חכמים שכל אדם שרוצה לשחוט צריך להביא תחילה את סכינו לרב המקומי כדי שיבדוק אם הסכין כשר. ואמנם כל תלמיד חכם יכול לבדוק זאת, אולם מפני כבודו של רב המקום, הביאו את הסכין דווקא אליו (חולין יז, ב). על ידי בדיקה זו, יכול היה הרב לבחון האם יש צורך להורות לבעל הסכין ללמוד שוב את הלכות השחיטה. במיוחד הקפידו על מוכרי הבשר, שלא ישחטו בלא שיראו את הסכין לרב. והיו מנדים קצב שלא הראה את סכינו לרב. ואם בנוסף לכך שלא הראה את הסכין לרב גם נמצא שהסכין פגום, היו שוללים ממנו את הזכות למכור בשר, ומכריזים שמעתה ואילך כל בשר שימכור יחשב טריפה (חולין יח, א; שו"ע יח, יז).
בכפרים שבהם יהודים רבים גידלו בהמות ועופות ולמדו לשוחטם, האחריות היתה מוטלת על כל יחיד ויחיד, ולכן יכלו להסתפק בכך שכל מי ששוחט, בין לעצמו ובין לאחרים, יראה לפני כן את הסכין לרב. אולם בערים שבהם נזקקו לשוחטים מקצועיים עבור כל בני הקהילה, היה צורך לבדוק היטב שהם אכן יראי שמים ובקיאים במלאכתם. שאם חס ושלום יתמנה שוחט שאינו הגון, הוא עלול להאכיל במשך שנים את כל בני הקהילה נבלות וטרפות.
וכך אנו מוצאים בדורות האחרונים, לאחר שרוב ישראל החלו להתגורר בקהילות גדולות, ואנשים נעשו מקצועיים יותר, כל אחד בתחומו, גם מלאכת השחיטה הפכה להיות תפקיד מוגדר של אנשים מסוימים. ואזי קבעו גדולי ישראל שלא יתמנה אדם לשוחט בלא שיקבל תעודה מרב מוסמך שיעיד על כך שהוא ירא שמים ובקיא בהלכות. בנוסף לכך קבעו, שרב המקום יהיה אחראי על כשרות הבשר בקהילתו. לשם כך היו הרבנים מסמיכים רבנים מיוחדים שיהיו אחראים מטעמם על מלאכת השחיטה ובדיקת הטריפות, כאשר בדיקת הסכינים היא רק פרט אחד מתחום אחריותם (עי' רמ"א א, א).
מכיוון שהשחיטה קשורה לקדושת ישראל (לעיל א), והשוחט צריך להעלות את הבהמה ממדרגתה הבהמית להיותה ראויה להוסיף חיים וכוח לישראל לעסוק בתורה ובמצוות, ראוי לבחור שוחט בעל מידות טובות, צדיק וירא שמיים. וכן ראוי שיהיה השוחט רחמן ועדין, ולא יטבח את בעלי החיים בגסות לב ואכזריות.

ה - ברכת המצווה
השוחט מברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה". ואם שכח ולא בירך, הפסיד את הברכה והשחיטה כשרה (שו"ע יט, א).
העומד לשחוט בעלי חיים רבים, מברך ברכה אחת על כולם. ולא ידבר מעת הברכה עד שישחט את כולם, ובעניינים שקשורים לשחיטה מותר לדבר.
למרות שיתכן שבבדיקה שלאחר השחיטה הבהמה תימצא טרפה, ויתברר שהשחיטה לא הועילה להתירה באכילה, מברכים על שחיטת כל בהמה ובהמה, מפני שרוב הבהמות כשרות. אמנם אם בעוד הבהמה בחיים התעורר ספק לגבי כשרותה, כגון שהיתה חולה או פצועה, אין לברך לפני שחיטתה, שכן ספק אם השחיטה תועיל להתירה. ולאחר השחיטה יזדרזו לבודקה, ואם התברר שהיא כשרה, יברך השוחט מיד (רמ"א יט, א; כה"ח ח; יא). ויותר טוב לשחוט בהמה רגילה או עוף יחד עם הבהמה שהתעורר לגביה ספק, ויברך עליהם תחילה, ובברכתו יפטור גם את הבהמה שהתעורר לגביה ספק (ט"ז וש"ך).

ו - הסכין
השחיטה צריכה להיעשות בסכין. מעיקר הדין מותר לשחוט בכל דבר תלוש, כאבן צור, זכוכית ועץ, ובתנאי שיהיו חדים וחלקים בלא פגם (חולין טו, ב; שו"ע ו, א-ב). אבל נוהגים לשחוט בסכין מתכת, מפני שחומר המתכת חזק ומתאים לחידוד הסכין.
כל שיש בסכין פגם, השחיטה פסולה, משום שבמקום הפגם הסכין קורע את הסימנים במקום לחותכם. וכל זה בתנאי שהפגימה 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין חוט שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו"ע יח, ב). לפיכך צריך לבדוק לפני השחיטה את הסכין משלושת צדדיה. וכך עושים: מעבירים את הציפורן בזהירות על צידו הימני של חוד הסכין לכל אורכו הלוך וחזור, וכן אח"כ על צידו השמאלי, ואח"כ על חוד הסכין הלוך וחזור. נמצאה פגימה, חוזרים ומשחיזים את הסכין עד שתהיה חלקה. מתחילה היו בודקים את שלושת צדדי הסכין גם על בשר האצבע, אבל בדורות האחרונים, בעקבות התפתחות תעשיית המתכת, נעשו הסכינים חדים יותר, וקשה לבדוק אותם על הבשר מחשש שהאצבע תחתך, ולכן נוהגים השוחטים והבודקים להסתפק בבדיקה על חוד הציפורן (חולין יז, ב; שו"ע יח, ט; בית דוד ה).
לאחר השחיטה צריך לחזור ולבדוק את הסכין, ואם נמצא בה פגם, הבהמה אסורה, מפני שחוששים שמא הסכין נפגמה בעור הבהמה, ושחיטת הסימנים שנעשתה אחר כך נעשתה על ידי סכין פגום. כדי למנוע זאת, מסירים את הבוץ והטיט מצוואר הבהמות, ואם יש להם צמר עבה - מגלחים אותו (שו"ע יח, יב).
השוחט בהמות רבות, צריך לבדוק את הסכין בין שחיטה לשחיטה, שאם יבדוק בסוף וימצא פגם בסכין, כל הבהמות שנשחטו מאז הבדיקה האחרונה אסורות. אמנם בשחיטה תעשייתית של עופות, אין בודקים את הסכין לפני כל שחיטה, אלא שוחטים ברצף עופות רבים, ולאחר מכן בודקים את הסכין, ואם ימצא בה פגם, מטריפים את כל העופות שנשחטו מאז בדיקת הסכין הקודמת. מפני שההפסד בעיכוב השחיטה על ידי בדיקת הסכינים גדול יותר מההפסד שייגרם כאשר ימצאו לפעמים סכין פגומה ויצטרכו להטריף הרבה עופות (שו"ע ורמ"א יח, יא; עי' בית דוד יסו"ה יח, ו, ג). יש לציין שבעקבות התפתחות תעשיית המתכות, עושים כיום סכינים ממתכת משובחת, ורק לעיתים נדירות מוצאים בסכינים פגם שפוסל אותם.

ז - ולד ואפרוח הראויים לשחיטה
בהמה שהמליטה ולד, אם ידוע לנו שהשלים את כל משך תקופת עיבורו, מותר לשחוט אותו מיד. אבל אם לא ידוע לנו אם השלים את תקופת עיבורו, שהם תשעה חודשים לבהמה גסה (פר), וחמישה חודשים לבהמה דקה (כבש ועז), יש להמתין עד היום השמיני ללידתו, שאז כבר ברור שאינו נפל ומותר לשוחטו. כיוון שבפועל איננו יודעים אם הבהמה סיימה את כל תקופת עיבורה, אין שוחטים וולד בהמה לפני היום השמיני להמלטה (שו"ע טו, ב). אמנם לעניין קרבנות, מצוות עשה מהתורה, שלא להביא בהמה לקרבן לפני שתגיע ליומה השמיני, שנאמר (ויקרא כב, כז): "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'". אבל לעניין שחיטת בהמות וחיות לאכילת חול, אין שוחטים לפני היום השמיני רק מפני שצריך לוודא שהוולד אינו נפל.
אפרוח שלם שבקע את ביצתו ויצא לאוויר העולם, כשר לשחיטה. אבל בעוד הוא נמצא בתוך הביצה הוא נחשב כשרץ העוף, ולכן אם שברו את קליפת הביצה והוציאוהו, אסור לשוחטו ולאוכלו. ורק לאחר שיגדל ויהיה כשאר העופות, יהיה כשר לשחיטה (שו"ע טו, א; שמלה חדשה א). לדעת רבים, גם אפרוח שבקע מעצמו את קליפתו, אין לשחוט כל זמן שאין לו עדיין נוצות גדולות על הכנפיים, משום 'בל תשקצו' (ש"ך טו, ב; תבואות שור טו, ב; ערוה"ש ב-ג. והט"ז התיר).

ח - אותו ואת בנו
אסרה התורה לשחוט בהמה ובנה או בתה ביום אחד, שנאמר (ויקרא כב, כח): "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". גם כאשר שחט תחילה את הבן או הבת, אסור באותו יום לשחוט את האם. איסור זה חל גם על שני יהודים, שאם אחד שחט בהמה, אסור לחבירו לשחוט את בנה או אמה.
כל הכרוך אחרי אימו, גם אם אין זוכרים בוודאות שנולד ממנה, חזקה שהיא אימו, ואסור לשוחטם ביום אחד. אבל בסתם אין חוששים לשחוט שתי בהמות מעדר אחד, שמא אחת היא האם של השנייה (טור שו"ע טז, ה).
עיקר האיסור נוגע לאם וולדותיה, מפני שבדרך כלל אין יודעים מי האב, כי אין קשר בין האב לוולדות היוצאים מזרעו, כי רק האם מניקה את וולדותיה בקטנותם. ונחלקו התנאים במקרה שידוע בוודאות מי האב של בהמה מסוימת. למעשה נפסק, שמחמת הספק יש להחמיר, וכל אימת שהדבר ידוע בוודאות, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, אבל אם עבר ושחט, אינו נענש במלקות (רמב"ם שחיטה יב, יא; שו"ע טז, א).
יום הוא יממה, שאם שחט את האם בתחילת הלילה לא ישחט את הבן עד סוף היום. שחט את האם סמוך לשקיעת החמה, יכול לשחוט את הבן בלילה, שמשעה שיצאו שלושה כוכבים התחיל יום חדש (שו"ע טז, ד).
הקונה בהמה בשוק יכול לשוחטה באותו יום ואינו צריך לחשוש שמא גם אמה או בנה נשחטו באותו יום. אבל אם המוכר יודע שמכר את אמה או בנה כדי לשוחטם באותו היום, עליו להזהיר את הקונה שלא ישחט באותו יום את הבהמה שקנה. קבעו חכמים שבארבעה מועדים בשנה, גם כאשר הקונה לא אמר למוכר שהוא מתכוון לשחוט את הבהמה באותו יום, על המוכר להזהיר את הקונה השני, שקנה את אמה או בנה, שלא ישחטם באותו יום, כי מן הסתם הקונה הראשון קנה את הבהמה כדי לשוחטה באותו יום. ואלו הם הימים: ערב שמיני עצרת, ערב פסח, ערב עצרת, ערב ראש השנה (חולין פג, א; שו"ע טז, ו). בקהילות גדולות בהן נהגו לשחוט בהמות רבות בערבי שבתות, הורו הרבנים להחמיר בזה גם בכל ערב שבת (זבחי צדק טז, יז; כה"ח לא).
כיום נוהגים במשחטות לייחד ימים מיוחדים לשחיטת עגלים וימים מיוחדים לשחיטת פרות מיניקות, וימים מיוחדים לשחיטת זכרים מרביעים, כך שלא יתכן שישחטו אם ובנה ביום אחד.
עבר ושחט אם ובנה ביום אחד, יש אומרים שלמרות שעבר באיסור תורה הבשר מותר באכילה (רמב"ם, רמב"ן ורשב"א), ויש אומרים שיש להימנע מלאכול את השני עד סוף היממה (בה"ג, רא"ש ור"ן. ועיין שו"ע טז, ג). איסור זה נוהג רק בשחיטת אם ובנה, אך אם הראשון מת מעצמו, או ששחיטתו נפסלה, אין איסור לשחוט את השני באותו היום (שו"ע טז, ט).
איסור זה נוהג בבהמות ולא בחיות, היינו בבעלי חיים מבויתים ולא בחיות בר. גם בעופות איסור זה אינו נוהג.
יש מהראשונים שביארו שטעם האיסור, להשריש בנו את מידת הרחמנות, שאע"פ שאנחנו אוכלים בשר בעלי חיים, מכל מקום אין ראוי לשחוט את האם ואת בנה יחד (רמב"ם מו"נ ג, מח; רמב"ן דברים כב, ו).

ט - כיסוי הדם
השוחט חיה או עוף חייב לכסות את דמם, שנאמר (ויקרא יז, יג): "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר". אבל השוחט בהמה, אינו צריך לכסות את דמה, שנאמר (דברים יב, כד): "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". המשותף לחיה ועוף שהם רגילים לחיות בחופש וצריך לצוד אותם, אבל בהמות רגילות לחיות אצל בני האדם שמאכילים אותן. ואמנם גם תרנגולים, שהם עופות, רגילים לחיות אצל בני אדם, אבל לא חילקה התורה בין מיני העוף, אלא כיוון שרוב העופות רגילים לחיות בחופש, גם המינים המעטים המבויתים בכללם (שו"ע כח, א; ש"ך א).
נחלקו התנאים בדין שור הבר, לדעת חכמים הוא מין בהמה שברח למדבר ונעשה שור בר, ולדעת ר' יוסי הוא מין חיה הואיל והוא גדל בר (כלאים ח, ו). לרוב הפוסקים הלכה כחכמים שהוא מין בהמה ואין צריך לכסות את דמו (טור ושו"ע כח, ד). ויש חוששים לכתחילה לדעת הסוברים שהוא מין חיה, ומכסים את דמו בלא ברכה (רמ"א כח, ד; כה"ח כד).
המכסה את הדם מברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על כיסוי הדם בעפר". השוחט חיות ועופות רבים, אינו צריך לכסות את דמו של כל אחד בנפרד, אלא כשיגמור לשחוט את כולם, יברך "על כיסוי הדם בעפר", ויכסה את דם כולם יחד (שו"ע כח, ט; יט, ה).
השוחט צריך לכסות את הדם, ואם לא כיסה וראה יהודי אחר את הדם - חייב לכסותו, שכל ישראל חייבים במצווה (שו"ע כח, ח). חיה או עוף שנשחטו בלא שכיסו את דמם, למרות שביטלו מהם את המצווה, בשרם כשר לאכילה (רמ"א כח, א).
מצוות כיסוי הדם חלה רק על דם של חיה ועוף שהוכשרו לאכילה, אבל אם השוחט טעה בשחיטתו והחיה נעשתה נבלה, או שנמצא בה פגם ונעשתה טריפה, אין צריך לכסות את דמה. לפיכך, קודם שמכסים את הדם בודקים את הסכין ואת הסימנים שנשחטו, ואת כל מה שרגילים לבדוק מחשש טריפות, ואם נמצאו כשרים, מברכים ומכסים את הדם (שו"ע כח, יז-כ).
רבים ביארו (חינוך קפז) שיש במצווה זו ביטוי של בושה והתנצלות על שלא הגענו עדיין למדרגה המוסרית לפיה אין ראוי לאכול בעלי חיים, ולכן אנו מכסים את הדם. ואת דם הבהמה לא נצטווינו לכסות, הואיל ופרנסתה מאת האדם, ואם היתה התורה מצווה להתנצל גם על שחיטתה, היה האיזון המוסרי מופר (מרן הרב קוק ב'חזון הצמחונות והשלום' יד).

י - דרך הכיסוי
הכיסוי צריך להיות בעפר, היינו מה שנקרא עפר או שאפשר לזרוע בו זרעים שיצמחו. בכלל זה אדמה, חול, זבל, חרס טחון, אפר של דברים שנשרפו, נעורת של פשתן ונסורת של חרשים היוצאת מהעצים בעת שמנסרים אותם. אין מכסים בחול רטוב, מפני שכל שאינו מתפורר לחלקיקים קטנים אינו נחשב עפר. ואין מכסים בגופרית ומלח שאינם עפר (שו"ע כח, כג-כד; שמלה חדשה כז-כט).
הכיסוי צריך להיות מלמטה ומלמעלה, לפיכך צריך לשחוט חיה או עוף על גבי עפר תיחוח, ואם בא לשחוט במקום שכבר יש בו עפר תיחוח, צריך לומר בפיו שעפר זה יהיה מוכן לכיסוי, וישחט עליו. את הברכה מברכים לפני שמכסים את הדם מלמעלה (שו"ע כח, ה; ש"ך יב). טעה ושחט על גבי אבנים, יגרור את הדם אל מקום שיש בו עפר תיחוח, כדי שיהיה מכוסה בעפר מלמטה, ואח"כ יכסה את הדם מלמעלה. ואם אין אפשרות לגרור את הדם למקום שיש בו עפר תיחוח, יכסה את הדם במקומו, ולמרות שלא קיים את המצווה כהלכתה, יברך על כיסוי הדם (שו"ע כח, ז; שמלה חדשה ח). צריך לכסות את הדם דרך כבוד ביד או בכלי ולא ברגל, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו (שו"ע כח, ו).
אין חובה לכסות את כל הדם, אלא כבר בכיסוי מקצת הדם יוצאים ידי חובה, ובלבד שיכסה מקצת מדם הנפש, שהוא הדם המקלח מהצוואר מיד אחר השחיטה. כאשר אפשר טוב לכסות את כל הדם. 2
במשחטות העופות, הדם זורם לתוך כלי גדול, ויש להקפיד להניח בו מתחילה עפר או נסורת, כדי שהדם יזרום עליו, ולאחר סיום כל משמרת שחיטה, יכסו השוחטים את הדם שבכלי.
שחט ונבלע הדם באדמה, כל זמן שעדיין רישומו ניכר, מצווה לכסותו (שו"ע כח, י). כיסה את הדם ובאה הרוח וגילתה אותו, אינו חייב לכסותו שוב, הואיל וכבר קיים בו את מצוותו. ואם לפני שהספיק השוחט לכסות את הדם באה הרוח וכיסתה אותו בעפר, השוחט פטור מלכסותו, ואם חזר הדם והתגלה, חייב לכסותו (משנה חולין פז, ב; שו"ע כח, יא), אולם לדעת הרבה אחרונים יכסה בלא ברכה (דרכ"ת פא).

יא - בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה
בהמה, חיה ועוף טעונים שחיטה מהתורה, אבל דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה, ואין בהם איסור נבלה, טרפה ודם, ובכל אופן שמתו מותר לאוכלם. וגם אין בהם איסור אבר מן החי, לפיכך אין איסור לחתוך מהם אבר לרוחצו ולאוכלו בעודם חיים. ויש אומרים שאין לאכול כך משום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב). ולכל הדעות אסור לנגוס מהם בעודם חיים, משום איסור 'בל תשקצו', לפיו אסור לאכול באופן מאוס (שו"ע ורמ"א יג, א).
אף שמצוות השחיטה היא חוק שהבנתו המלאה מעבר להשגתנו, אפשר להסביר, שאין צורך לשחוט דגים וחגבים, וגם אין בהם איסור אבר מן החי, משום שמוחם ומערכת העצבים שלהם פחות מפותחת מאשר אצל הבהמות, החיות והעופות, ולכן מסתבר שגם תחושת הכאב ותודעת החיים שלהם עמומה יותר (כמבואר לעיל בהלכה ג).
בהמה שהיתה מעוברת ונשחטה כהלכה, שחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה. עובר זה נקרא 'בן פקועה'. ואין הבדל אם היה עובר זה חי או מת, כיוון שנשחטה אמו כהלכה, אף הוא מותר באכילה כאימו. אמנם אמרו חכמים, שאם 'בן הפקועה' הלך על גבי הקרקע, טעון שחיטה משום מראית עין, שאם לא ישחטו אותו יראה הדבר כאילו אוכלים בהמה או חיה בלא שחיטה. אבל כיוון שמצד הדין אינו צריך שחיטה, גם אם היו בו טריפות, בשרו מותר באכילה, שכל זמן שאימו כשרה, אף הוא כשר (שו"ע יג, ב). ואם נמצאה אימו טריפה, גם הוא אסור באכילה. ואם המתינו עד שיחיה שמונה ימים ויעמוד על רגליו, דינו כשאר בהמה וחיה שאפשר להתירו בשחיטה (שו"ע יג, ג; ש"ך יא). 3




^ 1.. בדיעבד, השוחט רוב שני סימנים בבהמה, או רוב סימן אחד בעוף - שחיטתו כשרה (שו"ע כא, א). אלא שאם לא שחט העורקים והוורידים, אסור לצלות כולו כאחד, שהואיל ולא יצא דמו כראוי, אין הצלייה מוציאה ממנו את הדם (שו"ע כב, א-ב, עי"ש ברמ"א). לאחר השחיטה צריך השוחט לבדוק אם שחט את שני הסימנים כראוי (שו"ע כה, א).
^ 2.. לדעת רוב הפוסקים, דם הנפש שאותו צריך לכסות הוא הדם המקלח מהצוואר. ולרמ"א (כח, טו), יש לחוש לדעה שדם הנפש הוא הטיפות שיוצאות אחר הקילוח (מספר דקות אחר השחיטה). אמנם למעשה אין נוהגים כך בשחיטה תעשייתית, מפני שסמוך לשחיטה כבר מעבירים אותם להפשטה ולניקוי, וקשה להמתין עד שיצאו הטיפות הללו. עוד נחלקו כמה מדם הקילוח צריך לכסות. לרוב הפוסקים די לכסות את מקצתו (שו"ע כח, טו). ויש אומרים שצריך לכסות את כל הדם שקילח לפניו (רז"ה, פת"ש ו). למעשה הלכה כדעת רוה"פ, וכאשר אפשר בלא קושי רב, מהדרים כדעת כל הפוסקים.
^ 3.. אם הזדווגו שני בני פקועה, גם לוולד שלהם יש דין בן פקועה, שרק מצד מראית עין צריך לשוחטו, אבל אין בו שום איסור טריפה. והיו שרצו להציע לגדל עדרים שלמים של בני פקועה, ועל ידי כך יהיו כולם 'גלאט', שכן לא יהיה בהם איסור טריפה כלל. אלא שלמעשה העדיפו שלא לעשות כך מפני חשש מכשול. שכן אם יכנס לעדר זה זכר אחד שאינו בן פקועה, הרי שלפי ההלכה אין תקנה לכל הוולדות ששם, מפני שמצד אמו אינו חייב שחיטה ומצד אביו חייב, והשחיטה אינה מועילה לו להתירו (שו"ע יג, ד). וכתב בשו"ת בנין אב ד, לט, שגם אם ישמרו שלא להכניס זכרים חדשים לעדר עדיין חשש זה מצוי מאוד, מפני שנהוג כיום להזריע בהמות באופן מלאכותי, ויש לחוש שיביאו זרע מזכר שאינו בן פקועה, ויהיה הוולד אסור לעולם.
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il