ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ספירת העומר
- הלכות ספירת העומר
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
א. הא"ר והפמ"ג דייקו מהמג"א, שדוקא בשידוך אסרו אך באירוסין דהוי מצוה קצת יש להתיר. ובשו"ת אור לציון (ח"ג, י"ז) נשאל אודות נגינה בכלי שיר בברית או בבר מצוה, וכתב להתיר, ומתחילה כתב שיש מקום להרהר על עצם האיסור הזה שהובא במג"א, שהרי הוא לא נכתב כלל בשו"ע ואם כן מעיקר הדין בני ספרד לא היו צריכים לנהוג כחומרה זו, וז"ל: "במג"א סימן תצ"ג ס"ק א' כתב, לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור. וכן כתבו האחרונים. ונראה שאעפ"כ לכבוד ברית מילה או בר מצוה יש להתיר. שמלבד שעצם איסור ריקודין ומחולות לא הוזכר כלל בדברי מרן, ולמרן לא אסור אלא נישואין ותספורת, וא"כ לא היה לנו לאסור לבני ספרד ריקודין ומחולות בימי העומר, ובפרט למי שקשה לו בלא זה, ולא היה מנהג בני ספרד כדעת המג"א, נראה שאף להמג"א בכהאי גוונא שרי. שהרי אף בתספורת שאסורה בימי העומר, כתב הרמ"א שם בסעיף ב', שמי שהוא בעל ברית מותר להסתפר בימי ספירה לכבוד המילה, א"כ הוא הדין שמותר לנגן בכלי שיר לכבוד המילה, כיון שהיא שמחה של מצוה, וכלשון המג"א שם שנהגו לאסור ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע של רשות דוקא ולא של מצוה. והוא הדין לענין בר מצוה שיש להתיר ללא חשש לנגן בכלי שיר לכבוד שמחת מצוה זו". ואם כן כאשר מדובר בשירה שקטה בפה של שירי תפילה וחיזוק, במהלך תפילה או בסיומה, ודאי שיש להתיר.
ב. הריקוד שנאסר, הוא דוקא ריקוד עם תנועות ותזוזה שיוצאת מגדר הליכה ונכנסת לכלל ריקוד, ולא סתם הליכה במעגל, וזה פשוט. ובגדר הריקוד כתב הגרש"ז אויערבך (בספר בין פסח לשבועות פ' ט"ו) שריקוד הוא גם ביחיד אך דוקא בריקוע על גבי הריצפה כאשר משמיע קול, ומחול היינו ריקוד ברבים, במעגל, אפ' בלא השמעת קול ע"י ריקוע בריצפה. ובספר ילקו"י (שבת ה הערות של"ט - מחיאת כף וריקוד בשבת אות ו) לגבי איסור ריקוד בשבת כתב, שאפשר להקל על ידי הליכה במחול בלבד, בשירות ותשבחות, שדוקא כשעוקר רגלו אחת ומניח חבירתה חשיב כריקוד האסור בשבת, אבל לא בהליכה במחול", ובהערה (שם) כתב: "כן כתב מרן אאמו"ר שליט"א בספר כרכין המוקפין חומה (להרב בריזל), דהנוהגין לרקוד בהליכה בלבד, בלא שמגביהין עצמם מעל הקרקע, וגם אינם רוקדים לפי קצב הנגינה, יש להם על מה שיסמוכו. וכן כתב עוד בשו"ת יחוה דעת הנ"ל (בהערה עמוד רטז), דמכל מקום נראה שהליכה במחול סביב עם שירות ותשבחות, אין זה בכלל ריקוד שאסרו חז"ל, שהרי מבואר בירושלמי (פרק ה' דביצה הלכה ב') שהריקוד שאסרו חז"ל הוא באופן שעוקר רגלו אחת ומניח אחת. וכן הוא בפירוש רבינו חננאל (ביצה לו ב), ובראבי"ה חלק ג' (סימן תשצה). וכן כתב מהר"י וייל בספר תורת שבת (סימן שלט סק"ב). וכיוון לזה גם כן בשו"ת דבר יהושע (סימן מב אות ד'). ודו"ק".
ג. כיון שכתבו המג"א והמ"ב (לעיל) שנאסר ריקודים ומחולות, אם כן יש לדון האם שירה בפה בכלל אסורה. ונחלקו בפרטי דין זה פוסקי זמננו. דעת הגרי"ש אלישיב (הלכות חג בחג ספירת העומר פ"ז, 34) ששירה בפה מותרת, אפילו אם היא מעוררת לריקוד ולמחול, כיון שלא אסרו בספירת העומר אלא ריקודים ומחולות כאמור. וכן דעת הסטייפלר (שם) להתיר, אך למעשה נהג להחמיר. אולם לדעת הגרש"ז אויערבך (הליכו"ש פסח י"א, י"ד) יש להחמיר בשירה שמביאה לריקוד. עם זאת נראה שלדעת כולם יש להתיר במקרה שמדובר בשירים רגועים יחסית ומביאים את האדם לרוממות רוח, ואף הגרשז"א שאסר לעיל, התיר בזה כשיש צורך לכך (שם). ויש להוסיף שאיסור שירה וכלי זמר מובא בשו"ע (תק"ס, ג') ע"פ המשנה (סוטה מט) כאיסור שחל כל השנה מחמת חורבן בית המקדש, וז"ל: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם. [הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפילו שיר בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו, וכבר נהגו ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין [הגה: וכן לצרך מצוה, כגון בבית חתן וכלה, הכל שרי]". ובספר מאמר מרדכי (שם סק"ב) הבין מלשונו של מרן השו"ע, שסובר דעת הרמב"ם בחיבורו להקל בשיר בפה כאשר אינו בבית משתה, והעיר על דבריו, שהרמב"ם בעצמו בתשובה ביאר שאפילו שלא על היין אסור כמ"ש הטור בשמו ושכן כתבו הב"ח והמג"א ושכן מוכח בש"ס. ובמה שנהגו כיום להקל יותר בשאר השנה, ראה בספר דברי שלום (סימן תק"ס) שהאריך בביאור דברי השו"ע הנ"ל, ובסוף דבריו כתב: "ובמקום קצת מצוה כגון שגורם לו לשמוע פיוטים ושאר שיר ושבחה והודאה להקב"ה ועל ידי כך הוא מתעצם ומתחזק לקיים את מצות ה' יותר בעוז ותעצומות וכדו' נראה דשרי אף בכלי". וכבר כתבו פוסקים רבים ליישב את מנהג העולם [שמקלים בכך אפילו שלא מדובר בדבר מצוה] ולדון לכף זכות מכמה טעמים שאת חלקם כבר הזכרנו כאן, וכן לקמן אות ה'. (שו"ת חלקת יעקב ח"א ס"ב, שו"ת מהרש"ג ח"ב קכ"ה, שו"ת משנה הלכות ח"ו, ק"ו, וכן כתב בשו"ת להורות נתן ח"ד מ"ו, והוסיף שכיון שמדובר בלימוד זכות, מוטל על הת"ח ואנשי מעשה המדקדקים במצוות להמנע משמיעת כלי זמר). אך שירה בפה במשך שאר השנה לא מצינו כלל מי שיחמיר כיון שאדרבא שזהו דרך עבודת ה' לשורר לפניו תמיד, ואינו מכלל האיסור על החורבן כאמור לעיל (ראה א"א מבוטשאטש תק"ס סשם ספר חרדים) ואפילו לדעת הב"ח (שהזכרנו לעיל, הובא דעתו במ"ב סקי"ג) שאסר שירה בפה אפילו בלא יין, יודה בזה שמותר (שו"ת משנה הלכות שם ק"נ).
ד. לגבי שמיעת נגינה מטייפ וכדומה. באות ג. הבאנו את דברי השו"ע (תק"ס, ג') לגבי איסור שירה וניגון בכלי זמר כל השנה מפני החורבן, כתב בספר דברי שלום (שם) להקל , וז"ל: אם הוא שומע הזמרה ע"י מכשיר חשמלי כגון טייפ ושאר מכשירים ואינו שר ומנגן בכלי ממש יש צדדים להקל יותר במקום הצורך והגם דלרבנו האריז"ל ליכא להאי איסורא משום סנהדרין שבטלה ואיכא חששא לנבלה אלא כל איסורו האו משום חורבן הבית מכל מקום נראה דגם הוא יסכים להקל כיון דיש הבדל בין זמרה שרואים בעינים ובמציאות שגורמת שמחה יותר ממה ששומע דרך אוזניו בלבד". ובאגרות משה (או"ח ח"א, קס"ו) כתב להקל בטייפ וכדומה כיון שאינו נחשב לשירה בכלי אלא לשירה בפה, שבכך אמרנו לעיל שדעת השו"ע להתיר בפשטות. אולם לכאורה יש לדייק מדברי השו"ע שכתב "וכל משמיעי קול", שבכלל זה כל מה שמתחדש בכל דור ודור, כולל מכשירים חשמליים המשמיעים קול. וכן נראה שהבין שבט הלוי (ח"ב נ"ז), וז"ל: "ואשר שאלת בענין שמיעת שיר הפאטאפאן אם זה נאסר מטעם כלי שיר עפ"י המבואר סוטה מ"ח ע"א ובשו"ע או"ח סי' תק"ס ס"ג, ותשו' מהרש"ג שכתבת, לא ראיתי. הנה ספק שלך כמדומני בפאטאפאן שקולט שירי פה ואינו כלי שיר לחדש זמר ע"י ההשתמשות בכלי זה, ואינו אלא מכפיל שירי פה שמותרים שלא על היין, זה כנראה ספק שלך. איברא מדכתב הרמב"ם פ"ה מתענית הי"ד וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין וכו'. הנה מסיפא דסיפא מוכח דרק שירה בפה יצא מכלל האיסור אם אינו על היין, א"כ מה זה שכתב עוד ברישא וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר, אלא דהרמב"ם סגר עלינו את השער ואסור כל משמיע קול שיר שבעולם אפילו אינו כלי שיר מיוחד לכך, ואעפ"י דכלי הנ"ל לא הי' בימיהם אבל נכנס לפי דעתו בגדר כל משמיע קול של שיר". ונראה למעשה שעל כל פנים בימי הספירה וימי בין המצרים שאין צד אחר להתיר, יש להחמיר בשמיעה ממכשיר חשמלי, כל שכן שהדבר נעשה ברבים ומעורר לשמחה יתירה.
ה. נראה להתיר כאשר הריקוד נעשה כחלק מהתפילה או בסופה כמו שמצוי בכמה ישיבות ובתי כנסת, בעיקר בקרב קהילות חסידים. ואציין מעשה שאמר לי הרב חיים בן שושן נר"ו, שבביתו של הגר"מ אליהו זצוק"ל (בשנת תשס"ט) אחרי מנחה וערבית היו שרים ורוקדים מיד לאחר התפילה, שאלתי אותו האם לרב אליהו היה ניחא בזה, והוא אמר שאדרבא הוא זה שהתחיל את השירה ותשבחות לה' יתברך. והטעם לזה הוא כאמור, שכיון שזה חלק מהתפילה, אינו נכנס בגדר ריקוד האסור. ודומה הדבר למה שנהגו המקובלים להקיף את התיבה תוך כדי אמירת מזמורים ותפילות שהדבר נעשה כצורך בלתי נפרד מהתפילה, כמובא בשער הכוונות (בהתחלה, וכן בע"ח שער הכללים דרוש א'), ובספר פתח עיניים (ה:) כתב שההקפות האלו חשובות, ועניינם לסייע לכל מהלך התפילה. ובספר בית מועד (בעניין הקפות סוכות) כתב שענין ההקפות סביב הבימה תוך כדי תפילות ומזמורים גורמים עילוי לשכינה.
ו. מצינו כמה היתרים בעניין ניגון כלי זמר בעומר כגון לצורך חולה, פרנסה, גן ילדים וכדומה, ראה בספר הלכות חג בחג על ספירת העומר (פ"ז הערה 39) שכתב בשם הגר"ח קנייבסקי ובשם מורי הוראה, שאדם שיש לו צורך גדול כגון שהוא נמצא במרה שחורה וכדומה, ורוצה להרגיע נפשו ואינו עושה להנאה בעלמא, יש מקום להקל לו לשמוע מטייפ ומכלי נגינה בצינעה. ובספר הליכות שלמה (פסח י"א, הערה 54) מובא בדעת הגרש"א שמותר לזמר בכלי זמר שלא לצורך שמחה כגון כדי לחזק כוחו של החולה. ושו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג, פ"ז), והגרי"ש אלישיב (סידור פסח כהלכתו י"ב, ט"ז הערה 55) פסקו להתיר לנגן, לאדם הלומד נגינה לצורך פרנסה, משום שהניגון אינו לצורך שמחה. ובספר חוט שני (שבת ח"ד עמ' שע"ט) התיר לנגן בגני ילדים, כיון שהמנגנת מנגנת עבור הילדים ולא להנאתה אלא לפרנסתה.
ז. יש להוסיף על כל האמור, שכיון שמדובר בדין אבלות (אבילות ישנה, על תלמידי רבי עקיבא), יש לנו כלל שכבר הובא בש"ס לגבי הלכות אבילות "הלכה כמקל באבל", ואף שגם בהלכה זו יש פרטי דינים וכללי פסיקה, מכל מקום יש לצרף זאת לשיטת המקילים.
העולה מכל האמור: עם ישראל בספירת העומר נוהג מקדמת דנא במנהגי אבלות על תלמידי רבי עקיבא, אבילות זו הינה "אבילות ישנה" ואינה חמורה כשאר אבילות. נקדים שבגמרא ובראשונים לא הוזכר איסור ריקוד ומחול בספירת העומר, ואף לא בשולחן ערוך. עם זאת דברי המגן אברהם שכתב לאסור "ריקודים ומחולות" התקבלו הלכה למעשה. אלא שככל הלכה שיש בה פרטי דינים, יש לדעת שאם מדובר: א. במקום מצוה – יש להתיר. ב. דוקא ריקוד לפי קצב ולא הליכה גרידא (ועוד פרטים המנויים למטה בהרחבה).
לגבי שירה וכלי זמר, באופן פשוט בעקבות חורבן בית המקדש נפסק בשו"ע שהדבר אסור כל השנה. אולם מנהג העולם להקל מהטעמים המפורטים מטה (אות ג'-ו'), ועל כל פנים להחמיר בספירת העומר וימי בין המצרים. כאשר מדובר על שירה בפה, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדוקא שירה המשמחת ומביאה לידי ריקוד אסור, ויש מחמירים גם בזה.
ולכן כאשר מדובר בהליכה במעגל תוך כדי שירות ותשבחות לה', שירי דבקות המביאים לידי רוממות, ולא בשירה רועשת המביאה לריקוד – הדבר מותר. כל שכן כאשר הדבר נעשה כחלק מהתפילה או לאחריה כמו שמצוי ונהוג בכמה קהילות חסידים ומקובלים.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך ללמוד אמונה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
הקשר אל ה' – תפילה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
