ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יוסף והאחים – מלחמה או שלום? ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ו

יוסף והאחים – מלחמה או שלום?

"קול צופייך" גליון 339



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

מדוע התכונן יהודה למלחמה?
פרשתנו פותחת בוויכוח הקשה שהיה בין יהודה ליוסף, וכך אומרת התורה (בראשית מד, יח):
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה".

ומבאר רש"י, וז"ל:
"ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות".

ולא עוד, אלא התכונן יהודה למלחמה ואפילו להרוג את יוסף ואת פרעה ולהרוס את כל ארץ מצרים, וכמו שמביא רש"י, וז"ל:
"דבר אחר כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך".

וקשה, מדוע נקט יהודה בגישה כל כך קשה, והרי בסוף פרשת מקץ אחרי המעשה עם הגביע של יוסף, התורה מתארת כיצד בא יהודה ונכנע מאוד לפני יוסף, ואפילו היה מוכן שהוא ואחיו יהיו עבדים ליוסף, וכמו שכתוב (בראשית מד, יד-יז):
"וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק וכו' הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".

ויוסף גם ענה לו באותו מטבע ובענוה גדולה שהוא לא יקח אותו לעבד כיון שהוא לא פשע אלא הוא יקח רק את מי שנטל את הגביע וכמו שכתוב:
"וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".

וגם מזה שאמר להם יוסף "עלו לשלום" ולא אמר להם "עלו בשלום" הראה להם שהוא נפרד מהם מתוך ברכה ולא מתוך קללה, שכך אמרו חז"ל בברכות (דף סד ע"א) שהנפרד מחברו יאמר לו "לך לשלום" ולא "לך בשלום", ורק כשנפרדים מהמת אומרים לו "לך בשלום" (עיין מועד קטן כט ע"א), וכך נפסק בהלכה (עיין למש"ב בסי' קי ס"ק י"ז. ויש לזכור שחז"ל אומרים בברכות דף נ"ד: "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם", היינו שאומר 'שלום', ואומר 'ה' עמכם' וכו', ומשמע שהתקנה הזו היא מעזרא וסיעתו - עיין רש"י שם. ומה שאומרים כיום 'בַּי' במקום 'שלום', אינו טוב כי זה בניגוד לתקנת קדמונים). ואם כן קשה מה גרם ליהודה לכעוס כל כך?

ומבאר האלשי"ך הקדוש וכן אוה"ח הקדוש, שאמר יהודה ליוסף שהם מודים ומכירים באשמה שלהם (כוונתו על מכירת יוסף), ומשום כך באה עליהם כל הצרה הזאת, ומצא בעל חוב לפרוע את חובו, והכל גזרת שמים, ולכן הם מקבלים הכל בהכנעה ואהבה להיות כולם עבדים, ואפילו שבנימין לא היה במכירת יוסף. הרי אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב ע"א) "בהדי הוצא לקי כרבא" - "קוץ שגדל אצל הכרוב, כשבא לעוקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו, כלומר שכיני הרשע לוקין עימו" (רש"י שם).

אבל כשאמר להם יוסף שהוא רוצה רק את בנימין, הבינו שלא גזרת שמים היא, אלא עלילה שיוסף מעליל עליהם, ולא יתכן שבנימין יקבל עונש שהרי הוא לא השתתף במכירת יוסף! וזו רק רשעות של השליט, וכיון שכך, הכין יהודה את עצמו למלחמה.

מדוע בכה יוסף?

ואומרים חז"ל, כשהחליט יהודה להלחם ביוסף, הוא שלח את נפתלי "אילה שלוחה" שיספור כמה ערים יש במצרים וכמה רחובות יש בכל עיר, וכבר עשה חלוקה בין האחים כמה רחובות כל אחד מהם יחריב עד שיחריבו את כל מצרים. וגם הוא הכין את שמעון ולוי למלחמה שהרי הם היו מנוסים בכך שהרי בהיותם בני שלש עשרה הם נלחמו בשכם והרגו את כל תושביה. וכשראה יוסף את כל זה, הוא לא יכל להתאפק והתחיל לבכות.

ונראה לבאר שיוסף לא בכה מתוך פחד על המלחמה הקריבה, שהרי הוכיח להם שהוא מזרעו של יעקב ובעיטה אחת של בנו מפוררת עמודי שיש כבדים ועצומים (עיין בספר הישר) - אלא הוא בכה כי בתחילה אמר יוסף ליהודה שעל פי חוקי מצרים כל מי שגונב אחת דתו להיות עבד. ואמר לו יהודה שהוא אינו מתחשב בחוקי מצרים אלא בחוקי התורה בלבד, ועל פי חוקי התורה מי שגנב משלם כפל, ורק אם אין לו הוא נמכר לעבד, והנה הוא מוכן לשלם כפליים ממה שנגנב, ומה פתאום הוא לוקח אותו לעבד? ועוד, שעל פי דין אין בנימין ראוי להמכר לעבד כיון שהוא מודה שהוא זה שגנב את הגביע והוא שם אותו באמתחת בנימין (עיין באור החיים הנ"ל), ואם בכל זאת הוא לוקח את בנימין אין זאת אלא שכוונתו רעה. וכששמע יוסף את דברי יהודה, לא יכול לומר ליהודה שאין הוא מקבל את חוקי התורה, כיון שהיה צדיק וירא ה' בתכלית ולא יכל להוציא מפיו דברים כאלו כלל ועיקר, משום כך פרש לבכות והוכרח להתגלות שהוא יוסף.

אוי לנו מיום הדין
כשנגלה יוסף אל אחיו כתוב (שם, מה, ג):
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".

אומרת הגמרא (חגיגה ד' ע"ב):
"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".

ואומרים חז"ל (ש"ר צ"ג):
"אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה".

יוסף קרא לאחיו והראה להם שהוא הוא יוסף, הראה להם שהוא מהול, דיבר אתם בלשון הקודש, ואז נבהלו מפניו מאוד כי ראו את האמת המוחלטת מול עיניהם, ללא יכולת להגיב על הדברים.

ואם כך על ידי תוכחתו של בשר ודם, מה נאמר בעומדנו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו שרואה את כל מעשי האדם בעולם הזה! אוי מאותה בושה אוי מאותה הכלימה.

והדברים מבהילים מאוד, כי יש נטיה לזלזל בתוכחה שיוכיחו כל אחד מישראל לכשיגיע יומו לעמוד לדין, וחושבים לומר מי רואני בכלל, הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, וכי רק אני הקטן כגרגיר אבק הוא שמעניין אותו יתברך? ועל זה כתוב "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא), אדם יגיע לשמים ושם יאמרו לו ויראו לו כעין וידאו כל מה שעשה. יאמרו לו אכלת בלי ברכה, שיקרת, גנבת, ואם יבא ויכחיש זאת, יאמרו לו נשמתך חותמת בסוף כל יום על מעשיה - וביד כל אדם יחתום. ואם יטען שזייפו את חתימתו, יאמרו לו יש לנו צילומי וידאו, תסתכל ותראה - "אוכיחך ואערכה לעיניך "

על כן חובה על כל אדם להתבונן בדברים הללו ולשים אל לבו תמיד שעל כל מעשה אשר הוא עושה, אפילו בחדרי חדרים יוכיחו ויראו לו את הדברים לנגד עיניו כמו שמצלמים צילום ברור ומלא, ולא תהיה שום אפשרות להתגונן או להכחיש. לכן כל אדם ישים אל לבו לשוב בתשובה שלמה וכל המעשים הלא טובים יימחקו, כי הקב"ה מרחם וסולח למי ששב אליו בלבב שלם.

מדוע לא עלה יוסף לקבל את פני אביו?
אחרי שהתוודע יוסף אל אחיו, הוא אומר להם (בראשית מה, ט):
"מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלוקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד".

ויש לשאול, והרי אין בזה כבוד ודרך ארץ לצוות על אביו לרדת אליו אחרי שיותר מעשרים ושתים שנה לא ראהו והסתלקה ממנו רוח הקודש משום כך, והיה מן הראוי שיוסף הוא שיעלה לארץ כנען ויתייצב לפני אביו? אלא שפרעה השביע את יוסף שלא יצא ממצרים, כי פחד שתהיה מהפכה בארצו בגלל המצב הכלכלי הרעוע ששרר בה. ויש ששואלים, הרי לפחות היה שולח לו דרישת שלום שהוא חי וכו'. ועיין באור החיים הקדוש בראשית פרק מ"ה פסוק כ"ו בד"ה וראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער אביו כמה שנים וכו' עי"ש באורך.

אלכה ואראנו בטרם אמות
אחי יוסף באים ליעקב אבינו ומספרים לו את כל מה שעבר עליהם וכי יוסף חי במצרים, ככתוב (שם, כה):
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת".

ויש להבין מהו שאמר יעקב אלכה ואראנו? אלא חשש יעקב אבינו שיוסף המושל בארץ מצרים הוא אינו אותו יוסף הצדיק שיצא מביתו, שמא טומאת ארץ מצרים וטומאת העבודה זרה השולטת בה, וטומאת העם היושב בה השפיעו על יוסף, וכי אין בו אותה חיות רוחנית שהיתה עמו בצאתו מביתו, ולכן אמר יעקב שהוא חייב לצאת ולראות את פניו אם הוא נשאר במדרגתו הגבוהה שהיה בה בהיותו בביתו או שמא נפל חלילה ממדרגתו. ואמר יעקב שאם הוא יראה שנפל ממדרגתו אין לו מה לדבר אתו כלל ויחזור למקומו. יוסף ידע את אשר על לב אביו, ורמז לו שהוא נשאר במדרגתו, ושלח לו את ה"עגלות" ויעקב ראה ברמזים אלו שהוא נשאר במדרגתו ולכן "ותחי רוח יעקב" והוא הסכים לרדת למצרים.

חכמת אדם תאיר פניו
ידוע שהאר"י הקדוש היה רואה ברוח קודשו על פני האדם מה היו מעשיו. כשהיה האר"י הקדוש ז"ל כבן 32 שנה והמהרח"ו תלמידו היה זקן מופלג, פעם אחת נכנס אליו המהרח"ו והתחיל האר"י הקדוש לצעוק עליו "גנב! צא מכאן"! נבהל המהרח"ו עד מאד והתחיל לפשפש במעשיו ולא מצא שיש בידו מרכושו של זולתו מאומה, עד שאמר לו האר"י הקדוש שהוא שתה מים לאחר הקידוש ללא ברכה ראשונה ואחרונה, ובגלל זה הוא נקרא גזלן מהקב"ה. אמר לו המהרח"ו וכי מנין למר כל זאת? אמר לו האר"י הקדוש שזה רשום על מצחו. התחיל המהרח"ו להצטער ולבכות על מעשיו, והכה על חטא והתחיל לומר "חטאתי עויתי ופשעתי", עד שאמר לו האר"י הקדוש וסר עונך וחטאתך תכופר.

ואת יהודה שלח לפניו
וכתוב (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן". יעקב אבינו אמר ליהודה שילך למצרים ויפתח שם תלמוד תורה, וכלשון רש"י (שם) "להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", כי אי אפשר להתקיים במצרים שכולה טומאה, ללא תורה. ולמרות תלמוד התורה שפתח יהודה, באו המצרים הרעים והרסו זאת, ככתוב (דברים כו, ו) "וירֵעו אותנו המצרים" - הפכו אותנו לרעים, או שהם סגרו את "בית התלמוד" שהקים יהודה.

וכשמת פרעה מלך מצרים כתוב (שמות ב, כג-כד) "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל ויזעקו, ותעל שועתם" וכו', וסמוך לזה נאמר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל".

בלעם בא ואמר לפרעה שאם עם ישראל יתפללו ויאמרו סליחות ותחנונים, הקב"ה ישמע את תפלתם ויקצר להם את זמן השעבוד, ולכן לא נתן להם פרעה רשות לעשות זאת. ורק כשמת פרעה, עמדו ישראל בתפלה ובכו וזעקו לה', הם לא בכו כמו המצרים על מותו של פרעה, אלא בכו על צער השעבוד, ואז תעל שועתם, והקב"ה שמע לתפלתם וגאל אותם. ועל כן כתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" - אני דוקא ולא מלאכים, כי הקב"ה ידע וראה את שוועתם.

ולכאורה היה מן הראוי לשלוח את יששכר שהוא בן תורה ולא את יהודה? אלא שכדי לפתוח ולבסס ישיבה צריך איש גיבור חיל ולכן בחר יעקב את יהודה. ומכאן עלינו ללמוד מוסר גדול, כמה עלינו להקפיד לשלוח את בנינו ללמוד תורה במוסדות ראויים, ולא חלילה בבתי ספר שאין בהם רוח של תורה, שהרי יעקב אבינו חשש מאוד שאם לא יהיו תלמודי תורה יכולים הבנים חס ושלום ללמוד ממעשיהם של הגויים, ועל כן שלח את יהודה להציל את הדור הצעיר ולהבטיח את החינוך הטהור של הדורות הבאים.

ההשפעה החברתית והסביבתית
החינוך הטהור הוא לדאוג לגור במקום שבו לא תהיה השפעה שלילית על הילדים, כי ההשפעה של החברה יכולה להיות הרסנית אם אין שם תורה ויראת שמים, ומאידך ניתן להמשיך את דרך החינוך של ישראל סבא אם דואגים שהחברה תהיה חיובית וברוח של תורה. וכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"א), וז"ל:
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".

ומכאן אנו לומדים, גם כשחפץ לקנות דירה נאה, לא ישים בראש סדר העדיפויות את הנוחות של הדירה עצמה, כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, אלא ידאג לאיכות החיים הרוחניים, כך שתהיה הדירה בסמיכות לשכנים דתיים ויראי שמים שתהיה השפעה חיובית על בניו, וגם בסמיכות לבית כנסת ובית מדרש, ושיבטיח שבמקום מגוריו יהיה שיעור קבוע בו יוכל ללמוד תורה, ובאופן זה יזכה לברכת שמים.

להזהיר גדולים על הקטנים
חובת הדאגה לחינוך הקטנים כבר נאמרה בתחילת פרשת אמור (ויקרא כא, א) "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם", ומבאר רש"י (שם): "להזהיר גדולים על הקטנים". ושמא ישאל השואל מה רוצים מהקטנים, מה חטאו ומה פשעו? ועוד, הרי הקטנים אינם שייכים בענייני טומאה? אלא שבחינוכם צריך לדאוג שלא יושפעו הקטנים מחבריהם שיכולים לגרום להם טומאה, וכגון שנותנים להם פרי שהוא טמא וכדומה (ועיין שו"ע או"ח סי' שמ"ג ובמש"ב וכה"ח דיני קטן להזהירו ולשמור עליו בענין שבת וכן לענין מאכלות אסורות, עי"ש).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il