ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תלמוד תורה ;">

בית מדרש תורה ולימודה מצוות לימוד תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ו

הלכות תלמוד תורה

"קול צופייך" גליון 339



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

הזמן המחויב ללימוד תורה
בעניין לימוד התורה כתב הרמב"ם שאדם חייב לשלש את זמנו, כך שבעל מלאכה שאינו תלמיד חכם ולא זכה לשבת בישיבה חייב להקדיש שמונה שעות מזמנו כדי ללמוד תורה.

ודבר זה נרמז בנוסח של "יעלה ויבא" שאנו אומרים בר"ח "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים טובים". "בו" - בגימטריא שמונה. "בו לטובה" - אין טוב אלא תורה, שמונה שעות לתורה. "ופקדנו בו לברכה" - שמונה שעות יעסוק בפרנסה וכך תהיה לו ברכה. "והושיענו בו לחיים טובים" - שמונה שעות לאכילה ושינה.

ישנם אנשים שחושבים שהם משיגים את פרנסתם בזכות כוחם ויוזמתם, ושוכחים שאך ורק הקב"ה הוא שנותן לך כח לעשות חיל, ורק כאשר אנו מקיימים את מצוותיו וחוקיו, ומקדישים משעות היום לקביעת לימוד תורה, אז תשרה הברכה בכל מה שעושים.

קבעת עתים לתורה?
צריך כל אדם לזכור, שלאחר מאה ועשרים שנה כשיתבקש להתייצב ליום הדין, השאלה הראשונה שישאלו אותו היא: "קבעת עתים לתורה". ושאלה זו ישאלו כל אדם גם אם הוא בעל בית העובד לפרנסתו, ולכן עלינו לדאוג שלא לעמוד בבושה שאין דומה לה. יש האומרים ששואלים את האדם תחילה "נשאת ונתת באמונה", מכאן שמדובר באדם שעוסק בפרנסה. והמטרה בפתיחת שאלה זו היא שבשעה שהוא יישאל אם נשא ונתן באמונה, יגולל בפני בית דין של מעלה מהלכים מורכבים וסבוכים של עסקים שביצע בחייו, ולאחר שישאלו אותו אם קבע עתים לתורה לא יוכל לומר שאין לו תבונה ושכל למהלכים מורכבים של פסיקת הלכה החל מהגמרא ועד ההלכה למעשה, שהרי הוא הצליח לנהל עסקים הדורשים כושר שכלי שמתאים גם ללימוד תורה. ומכאן כל אדם ידע את גודל חובתו ללימוד התורה (עיין שבת דף ל"א ע"א, וסנהדרין דף ז' ותוס' שם ד"ה אלא, וכן תוס' קידושין מ' ע"ב ד"ה אין).

חיוב הליכה לשיעורי תורה
בשו"ע נפסק להלכה ולמעשה על חיוב לימוד התורה, וז"ל (באו"ח סי' קנה, ס"א):
"אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. הגה: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו , או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים", עכ"ל.

מהתוספת של דברי הרמ"א אנו למדים שאין שום תירוץ שבגללו אדם ימנע עצמו מללמוד תורה, כי אפילו אם אינו מבין כלום, הרי שעצם ההליכה מחייבת אותו והוא נוטל שכר פסיעות. וכמו כן מרן מדגיש שאחרי הלימוד ילך אדם לעסקיו, כלומר שיש הלכה ללכת לעסקיו, אבל דוקא אחרי שיקבע מזמנו ללימוד התורה, ואפילו אם חושב להרויח הרבה באותו הזמן.

מסחר עם הגויים בימי אידיהם

בשבוע זה שחלים החגים של הגוים, וכולם הבל וריק ונודף מהם ריח של עבודה זרה, צריכים למעט במשא ומתן עמם, כדי שלא להרוויח מחגים אלו. ובחו"ל שכל פרנסתם תלויה בחגים אלו ימכור כדי מחייתו וימעט בריבוי רווחים. כשהעיר העתיקה היתה בידי הירדנים והיה מחסור בסחורה, היו הנוצרים מקבלים רשות להגיע ביום אידם ולמכור מוצרים שונים, ואמרתי ליהודים שקנו לקנות מהם, שלא יקנו למרות המחסור, כדי שלא לחזק את ידיהם (עיין שו"ע יו"ד סי' קמ"ח שאוסר וי"א שמותר, ועיין בסעי' י"ב שהגרים עם הגויים בחו"ל יש קולא משום איבה, עי"ש).

ויש לקחת בחשבון שהמסחר שעושה עם חברו היהודי ובפרט בימים אלו משתלם מכל הבחינות, כי הרווחים שלהם הולכים לדברים חיובים, ועושים בכסף זה צדקות ומעשים טובים, וזה עדיף יותר מאשר הרווחים שעושים הגוים למטרות של הבל וריק.

חובת הלימוד גם אם אינו יכול
מרן בשו"ע כותב בעניין חיוב לימוד תורה על כל איש ישראל וז"ל (יו"ד סי' רמו, ס"א):
"כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה".

הסכם יששכר וזבולון
וממשיך מרן בשו"ע (שם) וכותב:
"ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו", עכ"ל.

והנה אמת נכון הדבר שישנם אנשים שקשה להם לבוא לבית המדרש, וכשהם לומדים בביתם הם נרדמים על הספר, ומ"מ אין להם פטור מלימוד תורה, אלא אדרבה יקחו להם חברותא מתאימה ויקבעו עתים ללימוד התורה באופן שיהיה להם לימוד טוב ומועיל. ובאופן החריג ביותר, הרמ"א מוסיף שיכול לעשות עסק כמו יששכר וזבולון, ובאופן זה יזקוף לזכותו לימוד התורה של אלו שהוא תומך בהם. ומיהו, לא יחשוב אדם שהוא קונה את הלימוד בכסף, כי זה לא היה כלול בהסכם יששכר וזבולון, שבודאי הוא שזבולון למד תורה לפחות שמונה שעות כמו שפסק הרמב"ם, אלא שהוא תמך בו על מה שהוא לא יכל ללמוד עשרים שעות ביממה כמו יששכר אחיו. ועיקר המטרה כשנותן כסף לת"ח הוא לדאוג לו שיוכל ללמוד תורה בנחת, ואותה מצווה תזקף לזכותו, אבל אם הוא נותן כסף על מנת לקנות את התורה שלו כמו מסחר, לא יועיל לו מאומה. פעם הגיע מו"ר ראש הישיבה רב רבנן הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל לירקן לקנות עגבניות, וראה אותו הירקן ומייד אמר לו שבשבילו הוא מוריד את מחיר העגבניות. אמר לו החכם, וכי נראה לך שבאתי למכור את התורה שלי, בסך הכל באתי לקנות עגבניות.

והיה מנהג טוב בארם צובא, שכל עשיר היה מחזיק רב בביתו ונותן לו משכורת, וכל זה כדי שבניו ילמדו מהליכותיו של אותו הרב, כיצד הוא מתפלל וכיצד הוא לומד וכו'.

לימודם של רבי יוחנן וריש לקיש
כשהיה רבי יוחנן לומד תורה עם גיסו הגדול ריש לקיש, היה הלימוד שלהם בריתחא עצומה, והיה ריש לקיש מקשה לו עשרים וארבעה קושיות, ורבי יוחנן היה מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים. פעם אחת הם התחילו ללמוד, והיה ריש לקיש מקשה לו כמנהגו מדי יום, אך רבי יוחנן לא היה מרוכז ולא תירץ לו מאומה. אמר לו ריש לקיש מה קרה לכבוד הרב היום, ומה שונה היום מיומיים? אמר לו רבי יוחנן שבדרכו לבית המדרש שדדו את כספו ובגלל זה הוא לא מצליח להתרכז. הצטער ריש לקיש על המצב, ומייד רץ לחפש את השודדים, וכיון שהוא היה ראש השודדים לפני ששב לדרך התורה פחדו ממנו מאוד, והוא מצא את השודדים והם החזירו לו את הכסף הגזול מייד. שב ריש לקיש עם הכסף לבית המדרש, וחזר רבי יוחנן לריכוזו, ואמר ריש לקיש, כעת תשיב לי על הקושיות שכבר הקשיתי לך. ואומרים חז"ל, כשנפטר ריש לקיש, נפטרו באותו יום כל הגנבים שבאותו הדור, והנה מגיע ריש לקיש לשמים ומקבלים אותו מלאכי השרת ומראים לו את מקומו בגן עדן. הגנבים שמתו רואים את כל זה ומתפלאים ואמרו "הרי זה הרב שלנו" והם מנסים להגיע אליו, אך באים מלאכי רתת, מלאכי זיע ומלאכי חלחלה מלאי עיניים ולא נותנים להם רשות לעבור. שאלו אותם הגנבים הכיצד הוא זוכה לגן עדן? אמרו להם: הוא עשה תשובה. אמרו הגנבים: אם כן גם אנו נעשה תשובה. אמרו להם : כל זה אם עשה תשובה בעולם הזה, אבל כאן בעולם הבא, עולם האמת אין כבר תקנה וא"א לחזור בתשובה, אלא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
מהמעשה הזה צריכים לקחת מוסר, וחייב אדם לשוב בתשובה כל יום.

לא יקדש אשה עד שיראנה
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות הל' י"ט): "ולא יקדש אשה עד שיראנה". הפשט הוא, שמא לא יראנה ותתגנה בעיניו. ומכאן הקשו, כיצד אמר אברהם אבינו על שרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא) - הכיצד הוא התחתן איתה לפני שראה אותה?! אלא אברהם אבינו אמר שלא אכפת לו כיצד תיראה אשתו, והעיקר זה קיום מצוות פריה ורביה (עיין קידושין דף מ').

ואמר אחד מהמפרשים, "ולא יקדש אשה עד שיראנה" - הכוונה שיבדוק אם יש לה יראת שמים, שאם כן - מה טוב, ואם לא - לא יקחנה.

לא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו
הגמרא בגיטין (ז' ע"א) אומרת:
"אמר רבי אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול. ומנו? ר' חנינא בן גמליאל. האכילוהו ס"ד?! השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן?! אלא בקשו להאכילו דבר גדול ומאי ניהו אבר מן החי".

אומר רש"י:
"שנאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין".

עשרתן? ערבתן? הדליקו את הנר!
ועוד אומרת הגמרא (שם ו' ע"ב - ז' ע"א):
"אמר רבה בר בר חנה הא דאמרי רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. אמר ר' אשי אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה וקיימתיה מסברא".

כשהבעל שואל את אשתו בערב שבת אם סיימה את כל ההכנות לשבת, יאמר זאת בניחותא ובלשון רכה. ויזהר מכל מחלוקת בביתו במיוחד ביום שישי אחר הצהרים, כי השטן באותה שעה מנסה להכניס מחלוקות.

אני רגיל תמיד לספר, פעם לימדתי הלכות הפרשת תרו"מ בבית כנסת 'מנחת יהודה', ויזכר בטוב חכם יהודה מוצפי הי"ו הביא ארגז של שקדים כדי שאמחיש באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי את ההלכות כיד ה' הטובה עליי. והנה פונה אלי אחד ממשתתפי השיעור ואומר לי שלא הסברתי טוב, וכי הוא לא הבין את הדברים. אמרתי בליבי, אולי הסברתי בקיצור כדרך שמסבירים לתלמידי חכמים, אך רוב הנוכחים הם 'בעלי בתים', ושוב חזרתי וביארתי בהרחבה את ההלכות. והנה קם אותו אדם ואמר שלא הבין כלל. פניתי לאחד מהנוכחים ובקשתי ממנו שיסביר מה שאמרתי, ואכן הוא חזר על דברי וניכר שהבין. אך שוב אותו אדם בא ואמר 'כבוד הרב לא מסביר נכון'. כששמעתי את דבריו חששתי שמא הנוכחים לא יעשו כמו שהסברתי, ועל כן פניתי אליו ואמרתי לו: היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר בכל ערב שבת בפרק "במה מדליקין" ששואלין את הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה בקיאה בזה יותר ממך ואתה סומך עליה.

לעיתים האשה קונה את הפירות והירקות, ולעיתים הבעל קונה, ומ"מ מי שקונה יקפיד לשאול את המוכר אם הפירות והירקות מעושרים כדין, וכן יעשה בכל פעם שהולך לקנות, ואע"פ שכבר שאל את אותו ירקן בשבוע שעבר לא ימנע מלשאול אותו שוב בשבוע שלאחר מכן, כי בכל פעם ששואל מקיים מצווה, וגם המוכר שעונה לו מקיים מצווה.

פעם גרתי בסמוך לשוק 'מחנה יהודה', והייתי רגיל לאחר התפילה ללכת ולקנות בשוק. יום אחד שאלתי את המוכר: האם הירקות מעושרים? והוא ענה לי: בודאי! שאלתי אותו: זה מעשר שני או מעשר עני? וכיצד הפרשת? והוא אמר לי: וכי כל מה שאני נותן למס הכנסה לא מספיק?! אמרתי לו אם כך הדבר הרי שאתה מאכיל את הקונים טבל, ואסור לך למכור לאנשים כלל. מה עשיתי? קניתי מעט מכל סוגי הפירות והירקות שהיו לו, ועישרתי לו את כל הפירות והירקות שהיו בחנות ברשותו, על חשבוני. ואמרתי לו שמהיום והלאה עליו ללמוד כיצד לעשר בעצמו, או שיאמר לקונים שזה לא מעושר.

ישנם שני מושגים בהלכה: טבל ודמאי. טבל - אלו פירות שבודאי אינם מעושרים, וכגון: אם מביאים לו למשל תפוחי עץ או לימונים ישר מהפרדס - עליו לעשרם בברכה.
דמאי - אלו פירות שקנה מעם הארץ סתם ולא מכירו, ומסופק אם עושרו, יש לעשרם בלי ברכה.
אם קנה פירות או ירקות מחנות שיש לה תעודת כשרות- אינו צריך לעשר, ואם רוצה להחמיר ולעשר, יעשר בלי ברכה.

נענע - לענין מעשרות
יש המגדלים בגינת ביתם נענע וכדו' והם רגילים לקטוף כמה עלים ולהניחם בכוס תה. ויש לדעת שצריך לבדוק היטב את עלי הנענע שאין בהם תולעים. זאת ועוד, אם רגיל לאכול את הנענע - עליו לעשרו בברכה. אבל אם משתמש בנענע רק לטעם בלבד - יש לעשרו בלי ברכה.

כיום מוכרים שקיות תה בטעמים שונים, ויש לדעת שאם יש בו נענע, או הוסיפו בו טעמים מעשבים שונים שגדלו בארץ - יש לברר אם עישרו מהם כדין. וכיום שרוב התה מגיע מחו"ל, אין בו בעיה של מעשרות.

דרישה וחקירה שהיא מצווה
כל שאלה ובירור שאדם שואל על כל דבר אם הוא נעשה כהלכה, יש בזה חשיבות, וזה נזקף לו למצווה ויקבל על כך שכר, שכן על ידי החקירה ניצל מעבירה, והנוהג כן נקרא "בעל מעשים".

למשל, אם נכנס לחנות דגים ורוצה לקנות דג ושואל את המוכר אם יש לדג קשקשים וסנפירים, שאלתו זו נחשבת למצווה שכן הוא ניצל מאכילת דג טמא. וכיון שכך, גם בפעמים הבאות ישאל את המוכר את אותה השאלה, כי יש בשאלה זו מצווה ומתן שכרה בצדה, הן לקונה והן למוכר.

כמו כן כשנכנס לספר, יראה לספר היכן מקום השער שבפאות ראשו שיזהר שלא יורידם, וכן יראה לו היכן מותר לגלח בתער והיכן אסור, וכן ינהג בכל פעם שהולך להסתפר, כי יש בדרישה זו שכר, וכבר הובא בבא"ח שהמסתפר מקיים חמש מצוות (עיין לבא"ח נצבים אות ג', ועיין לשו"ע יו"ד סי' קפ"א סעי' י"א).

מכונות גילוח
פעם היינו מתריעים מאוד לכל אותם המגלחים את זקנם בתער שיש איסור חמור בדבר. כיום ב"ה יש אפשרות להתגלח עם מכונת גילוח טובה שאין בה איסור תער. והנה לאחרונה יש שאמרו שכל מי שמתגלח במכונת גילוח מכל סוג שהוא, דינו כמתגלח בתער - ועליהם לדעת שאם הם סוברים שיש במכונת גילוח בעיה יאמרו "לא טוב להתגלח במכונת גילוח" אבל לא יאמרו שהמתגלח במכונה דינו כמתגלח בתער, כי זה אינו נכון, כיון שיש מכונות גילוח כשרות שמותר להתגלח בהם. ובכל אופן יש לשאול רב מומחה שיבדוק את מכונת הגילוח.

פעם היו מודעות בבית הכנסת שבהם כתוב "אסור לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה", ומתחת לזה היה כתוב "אסור להתגלח בתער". יום אחד פנה אחד המתפללים לחברו ואמר לו "הכיצד אתה מתגלח בתער הרי הדבר אסור"! אמר לו חברו "הרי אתה מדבר בשעת התפילה בבית הכנסת וזה כתוב באותה מודעה שאסור להתגלח בתער, ואם כן זה אותו איסור".

חובת לימוד תורה בכל עת
כתוב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סעי' ג'):
"עד אימתי חייב ללמוד, עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד, ט). וכל זמן שלא יעסוק בתורה, הוא שוכח".

ועל כן הבריא חייב ללכת לבית המדרש, ואם הוא חולה ושוכב במיטתו, הוא יכול לשמוע שיעורי תורה על ידי קלטות וכדו'.

פוסקי הלכות בתוכניות רדיו
כיום ניתן לשמוע שיעורי תורה ברדיו, ולעיתים שומעים רבנים שונים שפוסקים גם הלכות. פעם אחת הביאו באחת מתוכניות הרדיו רב אחד והוא אמר הלכות ככל העולה על דעתו, ואמרתי בליבי אולי הוא טעה בפסיקתו. למחרת שמעתי שוב את אותו רב והנה הוא פוסק באותה הלכה ההיפך ממה שפסק אמש. ואמרתי בליבי שמא שכח מה שאמר ביום הקודם. ומ"מ אם שומע הלכות מרב שהוא בר סמכא - יכול לסמוך על מה ששמע. ואם אינו בר סמכא, מ"מ יש בשמיעת דבריו משום לימוד תורה. ואם שומע פסיקת הלכה שאינה נכונה יאמר בליבו שאין זה נכון, כדי שלא יכנס הדבר בליבו.

ובלכתך בדרך
הטוב ביותר לקבוע עיתים לתורה בבית כנסת או בישיבה, אבל גם בלימוד של יחיד יש מעלה גדולה (עיין פרקי אבות פרק ו' משנה ז'). וכיום שיש קלטות של שיעורים יכול אדם לקיים "בשבתך בבתיך ובלכתך בדרך" בקלות.

ומעשה באדם אחד שחלה בעיניו, ולא היה יכול לקרא. ואמרנו לו שיש קלטות של תהלים ומשניות וכדו' וכך הוא יוכל ללמוד. והוא אמר לנו שכיון שהוא לא יכול להתפלל מתוך סידור הוא מחפש גם קלטת של התפילה. אמרתי לו שאני אבקש שיקליטו את החזן בבית הכנסת בתפילת החול וכך הוא יוכל לשמוע את התפילה. ואת תפילת השבת יקליטו לו ביום חול בלי שם ומלכות והוא ישלים שו"מ בתפילה.

חינוך הילדים בברכות
ידוע המעשה על אותו נוכרי שבא לשמאי ואמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת כשאני עומד על רגל אחת. ודחפו שמאי באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, והלל גיירו והוסיף וא"ל מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור (שבת דף ל"א ע"א).

שמעתי מחכם מנשה שלו זצ"ל, מעשה באדם אחד שלימד את חברו את האותיות, והוא הצביע על האות אלף וא"ל "תגיד אלף". והלה חזר אחריו "תגיד אלף". אמר לו המלמד "תגיד רק אלף", וחברו שוב חזר אחריו מילה במילה "תגיד רק אלף". א"ל המלמד "טפש! תגיד רק אלף", ושוב הלה חזר על דבריו מילה במילה. עד שלבסוף הסביר לו בדיוק כיצד הוא רוצה שיחזור אחריו.

כשרוצה ללמד את ילדיו הקטנים כיצד לברך מותר לו להזכיר שם אדנות, ולא יאמר "השם", שמא כשיגדל הילד יחשוב שכך מברכים. אבל כשהגדילו וכבר יודעים לברך בעצמם לא יאמר עמהם שם אדנות, אלא הם יברכו לבדם.

כל המלמד בן בנו תורה - כאילו קבלה מהר סיני
הגמרא בקידושין (דף ל' ע"א) דורשת מהפסוק (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך" - "שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות". אמר ריב"ל כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך' וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב".

ומספרת הגמרא (שם) על ריב"ל שלקח את בנו ללמוד תורה, ומרוב מהירותו הלך ברחוב עם כיפה בלי הכובע. אמר לו ר' חייא בר אבא: היכן הכובע שלך? א"ל ריב"ל: שמחמת המהירות שכחו, והוסיף וא"ל וכי קטן בעיניכם ש"כל המלמד בנו תורה כאילו קבל מהר סיני". ועל זה נאמר (משלי ה, יט) "באהבתה תִּשְׁגֶה תמיד", מאהבת התורה אדם מגיע לידי מהירות ולא מדקדק בכבודו.

ואם לוקח את בנו לבית הכנסת יזהר שלא יפריע למהלך התפילה, ולכן טוב לקחת את בנו כשהוא בגיל שמבין ולא ילד קטן ממש.

כל השונה הלכות בכל יום
כתוב "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו - אל תקרי הליכות אלא הלכות". פעם אחת כשהייתי בחו"ל ודרשתי שם אמרתי לנוכחים שחברת הביטוח הטובה ביותר היא של אליהו הנביא וכנ"ל.

חוק לישראל
אחר התפילה קודם שיחלוץ התפילין ישתדל ללמוד סדר חוק לישראל, כי הוא סדר נאה ודרך קצרה וכשרה, וזוכה בזמן מועט לקרות תורה נביאים וכתובים, ולשנות משנה, גמרא, זהר, מוסר ודינים (עיין לכה"ח סי' קנ"ה ס"ק ג'). ואם משלים למחרת מה שהחסיר ביום הקודם, יקרא את התורה בלי התרגום ואז ימשיך לקרא את מה ששייך לאותו היום (ועיין לכה"ח בסי' קל"ב ס"ק ו').

כשהאר"י תיקן ללמוד חוק לישראל, לא היה בזה מוסר והלכה, והרב חיד"א הוסיף זאת וקרא לזה 'יוסף לחוק' ויש בזה גם זהר. ומי שרוצה ללמוד זהר עדיף שילמד זהר שנמצא ב"חוק לישראל" כי זהר זה לוקט על ידי גאוני וגדולי עולם.

נישוק ספר התורה
ועוד כתב בכה"ח (בסי' קנ"ה ס"ק י"ב): "מנהג נכון לנשק את הספר תורה בפתיחה וחתימה". וכשעובר ס"ת לידו יש שמנשקים אותו בידם ויש בפה, ומ"מ יעשו זאת רק על התיק של הספר ולא על גבי הקלף, כי אם ינשקו בפיהם על הכתוב יתכן וימחקו או יטשטשו את הכתב.

בלימוד הזהר יפקון מן גלותא
ועוד כתב בכה"ח (שם):
"ועיין בספר כסא מלך על התיקונים שכתב דלימוד הקבלה תועיל שעה אחת יותר משנה בלימוד הפשט".

ועוד כתב שם בשם הזוהר הקדוש:
"ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא"

וכשלומד זוהר, בין אם מבין ובין אם לא - יש בזה מעלה גדולה וחשובה, וזה מטהר את המחשבה.

אבל לא יפסוק הלכה לפי התרגום של הפירוש, כי לעיתים המתרגם לא דייק בדבריו. ומעשה היה באדם אחד שהוציא לאור סידורי תפילה, ובקטע של "בריך שמיה" הוא הוסיף תרגום מילולי, ואת המשפט "ולא על בר אלהין סמיכנא" הוא תרגם: "ולא על בן אלוהים אני סומך". תרגום שכזה הרי מבטא את הגישה הנוצרית ממש. אבל התרגום הנכון הוא "ולא על המלאכים אני סומך". כי "בר אלהין" פירושו בדניאל מלאכים, ועל כן יש להזהר בזה מאד.

פעם היה אדם אחד שתרגם את ה"אדרא רבא" ובא לפני בעל הבא"ח והראה לו זאת, אך הבא"ח א"ל שיגנוז את זה, כי ביאור האדרא לא ניתן להבנה לכל אחד, והדברים עמוקים מאד, ואין המתרגם יכול להגיע לחקר דברי רשב"י.

לא ישמיע קולו בתפילתו
וכתוב בשו"ע (בסי' ק"א סעי' ב'):
"לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא".

וכל זה לפי הפשט, אבל לפי הקבלה - צריך להתפלל באופן שאפילו אזניו לא ישמעו - וכך נפסקה ההלכה (ועיין לכה"ח שם ס"ק ז, ח).

וברך את לחמך והסירותי מחלה מקרבך
כתוב (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". לעיתים בימי החורף אדם אומר לעצמו כיצד אקום להתפלל מוקדם הרי יש קור עז בחוץ ואני עלול להיות חולה. או שאומר, התפילה מסתיימת מאוחר ובפרט בימי החורף שהנץ מאוחר והוא ממהר לעבודה, וממילא מעדיף שלא להתפלל. ומהפסוק הנ"ל אנו רואים שישנה הבטחה לאדם שאם ילך לעבוד את הקב"ה - ואיזו היא עבודה שבלב? זו תפילה (כדברי הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה הל' א'), מובטח לו שלא יארע לו כל חולי וגם שתתברך פרנסתו, וזהו שנאמר "וברך את לחמך והסירותי מחלה מקרבך".

ומי שהוא שכיר וממהר לעבודתו, מותר לו לצאת מבית הכנסת אחרי קדיש תתקבל שלאחר 'ובא לציון', אבל מי שהוא עצמאי לא יעשה כן.

אין ברכה בפרנסה על חשבון תפלה ותורה
מסופר על יהודי בשם חכם אברהם (המכונה רבי אברהם רפואה שלמה) שהיה מוכר בשוק 'מחנה יהודה' תבלינים ועשבי מרפא לכל סוגי המחלות, וכל גרגיר תבלין היה יקר מאוד. והוא היה רגיל להתפלל אתנו כל השנה בהנץ החמה, ולאחר התפלה היה קורא "חוק לישראל", ורק אח"כ היה פותח את חנותו, וכך היה נוהג לא רק בקיץ שהנץ מוקדם, אלא גם בחורף שהנץ מאוחר. יום אחד אמרה לו אשתו שיזדרז לפתוח את חנותו, כי יש חנות ממולו שמוכרת ג"כ תבלינים לרפואה, והם פותחים מוקדם והקונים באים לשם, והם עלולים להפסיד מכך. אמר לה חכם אברהם: הפרנסה מאתו יתברך. וכך מדי בוקר היה פותח את החנות לאחר סדר הלימוד הקבוע לו, והיה תמיד אומר שאין ברכה בכסף של החנות המתחרה כיון שזה בא על חשבון תפלה ולימוד תורה. ראתה אשתו שדבריה אינם נשמעים, והתחילה לצעוק עלי שאני מאריך בסדר הלימוד שאחרי התפילה. אמרתי לה כשבעלך מוכר את העשבים לרפואה הוא אומר 'רפואה שלמה', ואני מוסיף ואומר גם פרנסה טובה ואל תדאגי הפרנסה מאיתו יתברך שמו ויתעלה. והיו פעמים שהיינו מאריכים בהסבר חוק לישראל והייתי רומז לו שיכול ללכת, והוא היה עונה עד שנגמור ללמוד, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

ידע האדם שאם הוא לומד תורה היא מכניסה בליבו שמחה וכמו שנאמר "נתתה שמחה בליבי" (תהלים ד, ח), ונאמר (תהלים יט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

בצל החכמה בצל הכסף
"ואף מי שאינו יודע ללמוד, ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בענייניו ויכניס בליבו יראת שמים" (רמ"א סי' קנ"ה סעי' א').

ומובא במדרש (מדרש רבה דברים פרשה ז'):
"אמר ר' יהושע א"ר נחמן כל מי שבא לבית הכנסת ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים לעתיד לבא שנאמר (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (ועיין לכה"ח שם ס"ק ח"י).

שניים ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היו עשירים גדולים מחו"ל. יום אחד הם באו מחו"ל לישיבה ונכנסו לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישבו לידינו, ואנחנו המשכנו בלימודנו בגמרא ותוספות ולא התייחסנו אליהם, והם הקשיבו למה שלמדנו. לאחר מכן הם פנו לראש הישיבה, מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצ"ל, ואמרו לו במרירות "לשם מה אני צריכים לתרום לישיבה, והרי אין לנו שום תועלת מכל מה שאנו תורמים, הרי אנו אפילו לא מסוגלים להבין מה שאתם לומדים, וגם כאשר נעלה לשמים וירצו לתת לנו שכר על כל הצדקות שעשינו, יושיבו אותנו בין החכמים ללמוד תורה, וגם שם לא נבין כלום". אמר להם מורנו ורבנו זצ"ל, כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לכם את הדברים, ובעולם הזה אנו אנשי מקנה (עיין לבא"ח ש"ש בהקדמתו לפרשת ויגש), אבל לעתיד לבוא בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת - "ושם ינוחו יגיעי כח", ויסבירו לכם את כל דברי התורה הקדושה עד שתבינו כל דבר על בוריו.

שימוש תלמידי חכמים
אדם צריך לשמש תלמידי חכמים, ואמנם כיום יש ת"ח שלא רוצים שישמשו אותם, אבל מ"מ מותר לאדם להסתכל על התלמיד חכם כיצד הוא נוהג בכל הליכותיו, בתפילתו ובלימודו וכו' וההסתכלות הזו נקראת שימוש, ועליו נאמר (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם".

ואדם לא יכול לתאר לו את השכר הגדול שיש על לימוד תורה. בקיום מצווה כגון נטילת לולב, מקיים מצווה בכל יום שמנענע את הלולב, אבל בלימוד תורה - בכל מילה ובכל אות שמוציא מפיו מקיים מצות עשה מדאורייתא. ובזכות לימוד תורה - נזכה ל"ואני זאת בריתי.. ובא לציון גואל", אמן ואמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il