'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא' (יד, א). זהו שאמר הכתוב: 'דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים' (משלי יח, ח). כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך זווית של ביתו. ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו 'מה לך? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם. אומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם! היאך הן עתידים לשלוט בכם! מי יוכל לראות פני אחד מהם! מיד הם כולן גועין בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר - אף הן היו בוכות. עד שהייתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.

ראו אחי איך שהשתמשו במודרנה! כשרוצים לרכוש את לב ההמון, עושים פרופוגנדה (-תעמולה) גדולה.

והנה, אם על קלקול קל כזה הנהיגו רבותינו לתקן זאת, על אחת כמה וכמה שעלינו לתקן קלקול רב כזה אשר כל חיינו, כבודנו, כבוד ה' יתברך, כבוד מלכות בית דוד וכבוד ארצנו הקדושה תלויים בו! על כן ברור כשמש, לכל מי שרוצה להודות על האמת, שאין לנו עצה אחרת לצאת ממעמדנו הרע הזה שאנו בו זה כאלפיים שנה - עד שנקרע שטר חוב זה מעלינו ונצא בעזר ה' מהגלות הזה ביד רמה.

לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען - להיות לכם לאלהים'.

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עונינו שנקבע לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנאמר: 'וימאסו בארץ חמדה' (תהלים קו, כד), ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (שם קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה.

ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הלוי עליה באהבה רבה: 'ארץ הקדושה יקרה חמודה', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה, ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה. וגם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה, ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל וייחד אותה להם. ואין נקראים גוי אחד אלא עמה... כמו שכתוב: 'ומי כעמך כישראל גוי אחד - בארץ' (שמואל ב, ז, כג).

וכתב הרמב"ן במניין תרי"ג מצוות (השמטות הרמב"ם, עשה ד'): מצוות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצווה הזו. וידוע שעיקר שכר המצווה היא על השמחה הגדולה, כדכתיב: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה'. על כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד, כמו שאומר ר' שמעון בר יוחאי (תיקוני זהר י', דף כ"ה:), 'כל פיקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פיקודא היא'. לכן אמרו: 'הוי שש וחרד על המצוות' (דרך ארץ זוטא, ב).

והנה תיבת 'והיה' אצל מצות ישיבת ארץ ישראל רמז לשמחת המצווה. סמיכת הפרשה לעמלק, רמז לחרדה במצוות מהרצועה התלויה באוויר.
הסמיכות הזו אומרת שכשהאדם בא לארץ ישראל הוא צריך להיות ביראה גדולה ובשמחה גדולה. אסור לנו להתרגל, צריכים להרגיש כל הזמן את הגדולה המיוחדת שלנו כשאנחנו כאן בארץ ישראל.

תנא רבי נתן: אין לך כל מצווה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בצידה בעולם הזה ובעולם הבא. צא ולמד ממצוות ציצית. מעשה באדם שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא. אמרה היא: 'יכנס', נכנס. הציעה לו שבע מיטות: שש של כסף ואחת של זהב, ובין אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה. אף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.
אמרה לו: 'גפה של רומי! (שבועה בשם עבודה זרה) איני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה העבודה שלא ראיתי אישה יפה כמותך. אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלקינו, וציצית שמה, וכתוב בה 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים: אני הוא שעתיד להיפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים. אמרה לו, איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה. כתב ונתן בידה.
עמדה וחילקה כל נכסיה - שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותם מצעות. ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה, בתי, שמא עינייך נתת באחד התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו.

אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא - איני יודע כמה!