- פרשת שבוע ותנ"ך
- שלח לך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת שלח לך שבמרכזה עומד חטא המרגלים. מרן הרב כותב באגרות שכדי לתקן את חטא המרגלים, אנחנו צריכים לספר בשבחה של ארץ ישראל, לעשות 'תשובת המשקל' לחטא. ספר אם הבנים שמחה מרחיב את הדיבור בשבח הארץ, ואני רוצה להביא כאן מדבריו. הוא מביא מדרש (ילקוט שמעוני שלח, תשמב):
'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא' (יד, א). זהו שאמר הכתוב: 'דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים' (משלי יח, ח). כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך זווית של ביתו. ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו 'מה לך? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם. אומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם! היאך הן עתידים לשלוט בכם! מי יוכל לראות פני אחד מהם! מיד הם כולן גועין בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר - אף הן היו בוכות. עד שהייתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום.
כל אחד מהמרגלים אמר למשפחתו: אתם לא יודעים מה ראיתי! וכך הוא מתחיל לספר להם על הסכנות והצרות שיהיו להם כשיבואו לארץ ישראל, 'נבוא לארץ ישראל, ישלטו בנו ויהרגו אותנו, אנחנו באים למקום כל כך איום ונורא'. כך הלכו המרגלים ופיתו אחד אחרי השני את כל ישראל, והזהירו והבהילו אותם מהסכנה והצרה הזו שעומדת ליפול עליהם כשהם יבואו לארץ ישראל אל גויים כל כך חזקים ורעים. בהמשך המדרש כתוב:
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.
אומר בעל אם הבנים שמחה: המרגלים עשו תעמולה גדולה בכל ישראל, לא היתה משפחה שהם לא הגיעו אליה. הם שלחו שליחים ופיתו את כולם שאסור לחשוב על לעלות לארץ ישראל, מוטב לשוב מצרימה. וכך כותב:
ראו אחי איך שהשתמשו במודרנה! כשרוצים לרכוש את לב ההמון, עושים פרופוגנדה (-תעמולה) גדולה.
לפי זה, גם אנחנו צריכים לעשות תעמולה בכל ישראל, כמה צריכים לבוא לארץ ישראל, כמה כדאי לבוא, לדבר בשבחה של ארץ ישראל. מידה כנגד מידה. במגן אברהם כתוב שהטעם לכך שאנו ערים בליל שבועות הוא כדי לתקן את מה שקלקלו אבותינו במתן תורה שישנו בלילה הזה. וכותב בעל אם הבנים שמחה:
והנה, אם על קלקול קל כזה הנהיגו רבותינו לתקן זאת, על אחת כמה וכמה שעלינו לתקן קלקול רב כזה אשר כל חיינו, כבודנו, כבוד ה' יתברך, כבוד מלכות בית דוד וכבוד ארצנו הקדושה תלויים בו! על כן ברור כשמש, לכל מי שרוצה להודות על האמת, שאין לנו עצה אחרת לצאת ממעמדנו הרע הזה שאנו בו זה כאלפיים שנה - עד שנקרע שטר חוב זה מעלינו ונצא בעזר ה' מהגלות הזה ביד רמה.
כמו שעושים תיקון בליל שבועות, כך אנחנו צריכים לעשות תיקון לחטא המרגלים ולדבר ולספר בשבחה של ארץ ישראל. ויש לעשות את זה בצורה הכי גדולה, לעשות תעמולה גדולה מאוד, על החובה שלנו לעלות לארץ ישראל ועל שבחה של הארץ. אלו הדברים שלו.
שקולה ככל המצוות
הגמרא אומרת במסכת כתובות:
לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען - להיות לכם לאלהים'.
ומקשה הגמרא: האם כל מי שאינו דר בארץ אין לו אלוה? מה, הוא חילוני? 'אלא לומר לך - כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה!' זאת אומרת, 'שתיים רעות': לא רק שה' הוא לא האלוקים שלו, אלא שהוא גם כעובד עבודה זרה.
בשל"ה (שער האותיות, אות ק', קדושת מקום) מובאים דברים מספר חרדים, שמדבר על המושג של קדושת מקום, וכמובן בפרט על קדושת ארץ ישראל. על הברייתא הזו הוא אומר, 'מיירי אפילו בחורבנה'. כלומר, הגמרא מדברת בעיר שרובה גויים, וזה וודאי לא יהיה בזמן יישובה של הארץ, בזמן הבית, אלא בזמן החורבן. ואף על פי כן עדיף לגור בארץ ישראל החרבה, בעיר שרובה גויים, ולא בעיר מיושבת שרובה יהודים בחוצה לארץ.
אני רוצה להביא גם את דברי בעל ההפלאה. הגמרא אומרת, 'כל הדר בארץ ישראל כאילו יש לו אלוה'. למה רק כאילו? 'וכל הדר בחוץ לארץ, כאילו אין לו', נשמע שבמציאות דווקא יש לו. זאת אומרת שבמציאות זה הפוך? מסביר בעל ההפלאה, שכל הדר בארץ ישראל אפילו אם אין לו אלוה, והוא נבוך ומבולבל - כאילו יש לו אלוה. בגלל הזכות שיש לו שהוא דר בארץ ישראל. אך מי שדר בחוצה לארץ, ויש לו אלוה, הוא מקפיד על חיי תורה ומצוות - זה כאילו אין לו, בגלל שהוא גר בחוץ לארץ. לפי הדקדוק הזה בגמרא יש כאן אמירה חריפה מאוד. ובעל ההפלאה חי לפני מאתיים וחמישים שנה, עוד לפני הקמת התנועה הציונות.
זאת אומרת שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד הכול. הגמרא (יבמות מז.) עוד אומרת, שאם בא גר להתגייר ורואים שהוא רציני, ורוצה באמת להיות יהודי, אז מלמדים אותו כמה מצוות בסיסיות, במידה שאפשר, מצוות חמורות ומצוות קלות - ומגיירים אותו מיד, מלים אותו, וכשהוא יבריא מהמילה הוא יטבול מיד. ולמה כל כך מזדרזים? כי הוא רוצה להית יהודי, וזריזים מקדימים למצוות. אבל הוא לא עוד לא למד הלכות שבת! בשבת הקרובה הוא ודאי יחלל שבת בשוגג! הוא אפילו לא למד את כל ל"ט המלאכות, הוא לא יודע שאסור לכבס, לברור וכדומה. למה מגיירים אותו אם ברור שהוא יעשה עבירות רבות עד שילמד את כל ההלכות?! אמנם הוא יהיה שוגג ולא מזיד, אבל למה לא לחכות עד שילמד את כל ההלכות ואז הוא יתגייר? אנחנו לומדים מכאן שחכמינו זיכרונם לברכה חושבים אחרת מאתנו. הם מבינים שזה שהוא יהיה יהודי שווה את הכול, ואם הוא עובר עבירות בשוגג - אין ברירה. ואני רוצה להדגיש, שיכול להיות שהאיש הזה יצטרך להתפרנס, והוא לא ילמד יום ולילה את כל ההלכות אלא זה ייקח לו כמה שנים עד שהוא ידע את ההלכות. אבל זה שהוא יהודי שקול כנגד הכול. אז הסגולה הישראלית שקולה כנגד כל העבירות.
וכך גם ישיבת ארץ ישראל, זהו ערך כללי. אדם שגר בארץ ישראל משתייך אל המקום שריבונו של עולם נמצא בו תמיד. עצם המציאות הזו היא הכרזה: למה בחרתי בארץ ישראל ולא במקום אחר - כי ארץ ישראל היא ארץ ה'. כמו שאדם ששומר שבת מכריז שיש ריבונו של עולם שברא את העולם, כך כשאדם נמצא בארץ ישראל הוא מכריז שיש בורא לעולם שיש לו ארץ שלו, ארץ שהיא יותר מקודשת. כמו שיש זמן שמבטא קדושה – שבת וחגים, כך יש מקום שמבטא קדושה.
אשרינו מה טוב חלקנו
עד כמה הפליגו האמוראים במעלות הדר בארץ ישראל! 'כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון' (כתובות קיא.). החסד לאברהם אומר, שאדם שבא לארץ ישראל נמחלים עוונותיו. ואדם שגר בארץ ישראל - סימן שהוא צדיק, כי הארץ הקדושה מקיאה את הרשעים מתוכה. אם היא לא הקיאה אותו סימן שהוא צדיק. אם תשאלו, איך ייתכן שכל מי שגר בה הוא צדיק? הרי יש אנשים שאנחנו רואים שהם לא צדיקים? אומר החסד לאברהם שאנחנו לא יודעים לשקול את ההגדרה של הצדיק והרשע. יש אנשים שנראים לנו רשעים ולא בטוח שבאמת הם רשעים.
עוד כתב בספר חרדים, המובא בשל"ה (שם, אות תנח):
וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עונינו שנקבע לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנאמר: 'וימאסו בארץ חמדה' (תהלים קו, כד), ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (שם קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה.
הסיבה של הגלויות היתה המאיסה בארץ חמדה, ולכן גם התיקון יהיה מתוך אהבת ארץ ישראל וחיבתה - צריך לחמוד אותה ולהשתוקק אליה. ומספר לנו בעל ספר חרדים:
ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הלוי עליה באהבה רבה: 'ארץ הקדושה יקרה חמודה', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה, ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה. וגם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה, ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל וייחד אותה להם. ואין נקראים גוי אחד אלא עמה... כמו שכתוב: 'ומי כעמך כישראל גוי אחד - בארץ' (שמואל ב, ז, כג).
בהמשך הוא אומר, שהרמב"ן פוסק שהמצווה לשבת בארץ ישראל מתקיימת בכל רגע ורגע שאדם יושב בה, ומצוות צריך לקיים בשמחה, ולכן כל הדר בארץ ישראל צריך להיות תמיד וכל הזמן בשמחה:
וכתב הרמב"ן במניין תרי"ג מצוות (השמטות הרמב"ם, עשה ד'): מצוות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצווה הזו. וידוע שעיקר שכר המצווה היא על השמחה הגדולה, כדכתיב: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה'. על כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד, כמו שאומר ר' שמעון בר יוחאי (תיקוני זהר י', דף כ"ה:), 'כל פיקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פיקודא היא'. לכן אמרו: 'הוי שש וחרד על המצוות' (דרך ארץ זוטא, ב).
צריך גם אהבה וגם יראה בקיום המצווה, והזוהר אומר שכל מצווה שלא מקיימים אותה בשניהם באהבה ויראה יחד אינה מצווה. ספר חרדים מביא רמז מפסוקים לכך שמצוות ישיבת ארץ ישראל צריכה להיות בשמחה וביראה: כתוב אצל המצווה הזו 'והיה כי יביאך ה' אל הארץ' ו'והיה' הוא לשון שמחה, ובסמוך לפסוק הזה מלפניו, בסוף פרשת כי תצא, כתובה פרשת עמלק שהיא בעצם רומזת לזהירות וחרדה:
והנה תיבת 'והיה' אצל מצות ישיבת ארץ ישראל רמז לשמחת המצווה. סמיכת הפרשה לעמלק, רמז לחרדה במצוות מהרצועה התלויה באוויר.
הסמיכות הזו אומרת שכשהאדם בא לארץ ישראל הוא צריך להיות ביראה גדולה ובשמחה גדולה. אסור לנו להתרגל, צריכים להרגיש כל הזמן את הגדולה המיוחדת שלנו כשאנחנו כאן בארץ ישראל.
הסמיכות הזו אומרת שכשהאדם בא לארץ ישראל הוא צריך להיות ביראה גדולה ובשמחה גדולה. אסור לנו להתרגל, צריכים להרגיש כל הזמן את הגדולה המיוחדת שלנו כשאנחנו כאן בארץ ישראל.
פרשת ציצית
מכאן אני רוצה לעבור לפרשת ציצית המופיעה בסוף הפרשה. גם למצוות הציצית אסור לנו להתרגל. הקב"ה זיכה אותנו להיות עטופים במצוות, ואנחנו לא שמים לב לזה! ראשית-כל בגופנו מצוות המילה קיימת כל הזמן, תמיד אנחנו נמצאים עם המצווה הזו, ואנחנו לא שמים לב. בשעה שאדם נמצא ערום בבית המרחץ, איזה קשר יש לו לאלקים, אומר דוד המלך – יש לו קשר: הוא נימול! וכשאנחנו לובשים בגדים, אנחנו מתעטפים בציצית. ואנחנו מניחים תפילין על הגוף ממש, על היד ועל הראש. אפילו שאנחנו מניחים את התפילין פעם אחת ביום, ולא כל היום, זה מסמל שהגוף שלנו עטוף וקשור אל ריבונו של עולם. אנחנו קושרים את עצמנו אל הקדושה, אל ריבונו של עולם. התפילין הן ממש על הגוף, והבגד הוא יותר חיצוני, הוא לא קשור ממש לגוף, אבל עוטף את האדם - וזו הציצית. והמדרגה הבאה היא שהבית שאנחנו נמצאים בו – קבועה בו מזוזה. אז אנחנו עטופים במצווה גדולה נוספת. ואחר כך - אנחנו נמצאים בארץ ישראל, שוב נמצאים בתוך מצווה. ראו בתוך כמה וכמה עטיפות של מצווה אנחנו נמצאים כאן! אנחנו מניחים תפילן זה ממש בפועל, אנחנו לבושים בציצית, גרים בבית עם מזוזה, בארץ ישראל. צריך לחיות את זה, להרגיש שאנחנו נמצאים כל הזמן בעולם של קדושה.
כציץ השדה
מצוות ציצית היא שקולה כנגד כל המצוות. היא מזכירה לנו את כל המצוות ושקולה כנגדן. יש לזה רמזים שונים, וגם העובדה שהיא עוטפת את ראשו ורובו של הגוף רומזת לזה. יש לה מעלה כללית, היא מלווה אותנו תמיד, אנחנו אפילו נכנסים אתה למקומות מטונפים – בזכותה אנחנו מחוברים אל הקודש גם שם.
ויש בה גם רמז. לפני שאנחנו אומרים פרקי אבות, תקנו חכמים לומר 'כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא', ואחרי הפרק אנחנו מזכירים את דברי ר' חנניא בן עקשיא, 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. המהר"ל מסביר שזה לא סתם. לפני הלימוד אנחנו זוכרים שעם ישראל הוא עם סגולה, ולכל ישראל יש חלק לעולם הבא. גם תינוק שנולד ולא עשה שום מצווה - יש לו חלק לעולם הבא. עצם המציאות של נשמה מישראל יש לה קשר לעולם הבא, יש ניצוץ אלוקי בתוך אדם מישראל, והמציאות הזו - עניינה להופיע במידות. לכן אחרי שאנחנו מזכירים את הסגולה אנחנו מתחילים ללמוד את פרקי אבות העוסקים במידות. הבגד בתורה נקרא גם כן 'מידו בד', כי המידות הן לבוש, הן מלבישות אותנו. הבגד הוא ההופעה הכללית של האדם, וכך גם המידות. אדם שאוהב את ישראל, האהבה הזו היא שורש כללי להרבה מאוד מעשים פרטיים שהאדם הזה עושה. המעשים הללו מביעים את אהבתו לישראל. כך גם ענווה, לב טוב, כולן מידות כלליות, שהן השורש של המצוות, המקור של המצוות. המצוות מתפשטות מתוך המידות.
אחרי לימוד המידות, אנחנו מגיעים אל המצוות: 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', ללמדנו שהיסוד של כל המצוות צריך להיות המידות הטובות. את זה אנחנו רואים גם בטלית. בגד, 'מידו בד', שבארבע הצדדים שלו יש חוטים שנמשכים ממנו. הבגד זה הכלל כנגד המידות, וממנו נמשכות המצוות, המעשים. כך המהר"ל מסביר בסוף נתיב העבודה. הציצית היא מלשון 'ציץ', הצצה, צמיחה. לאדמה יש פוטנציאל להוציא צמחים, וכשהצמח יוצא מהאדמה הוא מוציא את הכוח הזה אל הפועל. כך הבגד שיש לו ציציות בקצותיו, מרמז על מעשים שמוציאים אל הפועל את המידות, שהן הופעה של הנשמה. זהו כל עניינו של האדם: להוציא את כוחותיו הפנימיים אל הפועל. לבטא את הנשמה הפנימית שלו, להלביש אותה במידות, שהן השורש, ומתוכן להופיע את המצוות.
נדמו עלי כארבעה עדים
אני רוצה לקרוא לפניכם סיפור שמספרת הגמרא (מנחות מד):
תנא רבי נתן: אין לך כל מצווה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בצידה בעולם הזה ובעולם הבא. צא ולמד ממצוות ציצית. מעשה באדם שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא. אמרה היא: 'יכנס', נכנס. הציעה לו שבע מיטות: שש של כסף ואחת של זהב, ובין אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה. אף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.
אמרה לו: 'גפה של רומי! (שבועה בשם עבודה זרה) איני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה העבודה שלא ראיתי אישה יפה כמותך. אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלקינו, וציצית שמה, וכתוב בה 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים: אני הוא שעתיד להיפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים. אמרה לו, איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה. כתב ונתן בידה.
עמדה וחילקה כל נכסיה - שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותם מצעות. ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה, בתי, שמא עינייך נתת באחד התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
אמרה לו: 'גפה של רומי! (שבועה בשם עבודה זרה) איני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה העבודה שלא ראיתי אישה יפה כמותך. אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלקינו, וציצית שמה, וכתוב בה 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים: אני הוא שעתיד להיפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים. אמרה לו, איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה. כתב ונתן בידה.
עמדה וחילקה כל נכסיה - שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותם מצעות. ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה, בתי, שמא עינייך נתת באחד התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
סיפרה לו את כל הסיפור, איך ראתה את גודל המצווה הזו, איך האדם הזה התגבר על יצר הרע שהיה לו, וזה מראה לה על דרכה של התורה. לכן היא החליטה להתגייר באופן אמיתי. כל כך התרשמה מהמעשה הזה.
אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא - איני יודע כמה!
ולמה הבאתי את כל הסיפור הזה - אנחנו לובשים ציצית, וזה נראה לנו שגרתי, ואנחנו לא חשים את העוצמה שיש במצווה הזו. 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה''. חוטי התכלת הם מזכירים לי הבהוב של אורות המשטרה. אם פתאום אתה רואה שוטר - אתה לא עושה עבירת תנועה, זה לא שייך. גם אם אתה רוצה לנסוע מהר. כך כאשר הציצית מציצה מכל הצדדים שלך, אתה לא עושה דבר אסור.
לא תתורו - ממילא
יש בפרשת ציצית כמה מצוות: מצוות ציצית, מצווה לזכור את כל מצוות ה', מצוות זכירת יציאת מצרים ואיסור לא לתור אחרי הלב והעיניים, כלומר אחרי עבודה זרה או אחרי עריות. לכאורה המצוות הללו אינן קשורות. אבל הרב מסביר שהן קשורות מאוד: 'וראיתם אותו, ועשיתם את כל מצוות ה'' - וממילא 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. כאשר אתם תראו את הציצית אתם תזכרו את המצוות ואתם גם לא תתורו. זה לא רק איסור לתור אחרי הלב והעיניים, אלא זו עצה, תיאור מציאות. אנחנו מחנכים את עצמנו להימנע מלעשות עבירות לא רק בגלל שזה אסור, אלא כי זה פשוט לא שייך לעשות עבירות! אנחנו עובדי ה', ה' רואה אותנו, אז זה לא שייך. להרגיש באופן טבעי איך זה לא מתאים לנו, ממש לא לכבודנו. זהו עניינה של הציצית.
כמו שהזכרנו קודם, גם מצוות ציצית היא מצווה קבועה, כמו ארץ ישראל. ולכן כאשר אנחנו הולכים עם בגד של ציצית במשך היום, כל הזמן אנחנו מקיימים מצווה, וצריכים להיות בשמחה! אז יש לנו שמחה כפולה במשך היום, גם אנחנו בארץ ישראל, וגם הולכים עם ציצית. ובלילה יש רק שמחה אחת. צריך לחיות את זה. בשביל זה הבאתי את הגמרא הזו, שתזכיר לנו עד כמה גדולה עניינה של מצוות ציצית שהיא מזכירה לנו את כל המצוות, והיא שקולה כנגד כל המצוות כמו שהזכרנו למעלה.
אשרינו ומה טוב חלקנו! זכינו שריבונו של עולם זיכה אותנו במצוות רבות כל כך, וזכינו להיות בארץ ישראל, ושנזכה להיות תמיד בשמחה כמו שצריך.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
תיקון חטא המרגלים
הרב שמואל אליהו | סיון תשפ"ד
רעיונות לפרשת שלח
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
על פרשת המרגלים ועל שבח ארץ ישראל
מתוך 'קול צופייך' גיליון 404
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | סיוון תשס"ז
פרשת שלח תשמ"ט-נ"א: משמעות חטא המרגלים ותיקונו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | תשמ"ט-נ"א
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
סוד ההתחדשות של יצחק
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מתנות בחינם
הלכות שטיפת כלים בשבת
רמב"ם וכוזרי
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה עניינו של ט"ו בשבט?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
אי אפשר להילחם ברע בלי להביא חלופה!