ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש

שאר עינויים

א - מצוות התענית. ב - רחיצה. ג - רחיצה של מצווה. ד - סיכה ובשמים. ה - נעילת הסנדל. ו - היתרים בנעילת הסנדל. ז - תשמיש המיטה. ח - קטנים.
מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
לחץ להקדשת שיעור זה

יום כיפור




א - מצוות התענית
מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, כט): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ואף שעיקר מצוות העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה, מפני שעל ידם האדם מתקיים, ולכן רק העובר עליהם במזיד חייב כרת ובשגגה חטאת, מכל מקום מצוות העינוי כוללת עוד ארבעה איסורים, שאף בהם יש עינוי. הרי שיחד עם איסור אכילה ושתייה הם חמישה איסורים: א) אכילה ושתייה,
ב) רחיצה, ג) סיכה, ד) נעילת הסנדל, ה) תשמיש המיטה (משנה יומא עג, ב).
אין מצוות העינוי מחייבת לעשות דברים שגורמים צער, כמו לשבת בצהרים בשמש, אלא המצווה היא לשבות מאותם דברים שבמניעתם יש עינוי (יומא עד, ב; עו, ב - עז, ב). היסוד לכך ממה שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", למדו חכמים: שַׁבַּת שתשבתו מאכילה ושתייה, שַׁבָּתוֹן שתשבתו גם מדברים נוספים שמפרים את העינוי (יומא עד, א). עוד למדו חכמים מכך שנאמר בתורה חמש פעמים שמצווה להתענות, שצריך להתענות בחמשת הדברים הללו (יומא עו, א).
נחלקו הפוסקים בהגדרה המדויקת של חומרת ארבעת האיסורים הנוספים. יש אומרים, שהואיל ולא נאמר במפורש שהאיסור הוא לאכול ולשתות אלא נאמר וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, הרי שהמצווה מהתורה כוללת את כל חמשת העינויים, וכפי שלמדו חכמים מהפסוקים. ולדעת רוב הפוסקים, רק אכילה ושתייה אסורים מהתורה, כי בהימנעות מהם עיקר העינוי. ומכל מקום לא כתבה התורה במפורש שהמצווה היא להימנע מאכילה ושתייה אלא כתבה שהמצווה להתענות, ללמדנו שהעינוי צריך לבוא לידי ביטוי בעוד דברים, ועל פי זה אסרו חכמים את ארבעת הדברים הנוספים. 1

ב - רחיצה
כל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת הגוף אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שכוונתו להסיר את הלכלוך ולא לתענוג. וכן כאשר מחליפים חיתול לתינוק, רוחצים את המקום המלוכלך ואת הידיים בסבון, כדי להסיר את הלכלוך והזוהמה. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג (שו"ע או"ח תריג, א).
וכן כשמכינים מאכלים לילד, מותר לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג.
מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).
וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים, ואם יוכל להחמיר בזה תבא עליו ברכה. מי שנצטברו לו אחר השינה קורי שינה בזוויות עיניו ואינו יכול להסירם בלי מים, רשאי להסירם במעט מים (שו"ע רמ"א תריג, ד, מ"ב ט).
לא ישטוף אדם את פיו ביום הכיפורים, מפני איסור רחיצה, ומפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפת מים. וגם מי שיודע שנודף מפיו ריח רע, והוא מצטער מכך מאוד - אינו רשאי לשטוף את פיו, והעצה לכך, שיצחצח את פיו במברשת יבשה. 2
כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, אם היא חוששת שאם לא תרחץ את פניה תתגנה על בעלה, רשאית לרחוץ את פניה, מפני שאינה רוחצת לתענוג אלא כדי שלא תתגנה. 3
מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, כגון מגבת שניגב בה את ידיו, ולהעבירה על עיניו ופניו כדי לנקותם מעט ולהתרענן, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה 'טופח על מנת להטפיח', היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו שתוכל ללחלח דבר אחר (שו"ע תריג, ט). בדרך כלל גם במגבונים לחים יש רטיבות של 'טופח על מנת להטפיח', ולכן אסור להשתמש בהם לתענוג ורעננות. אבל מותר להשתמש בהם כדי להסיר לכלוך וזוהמא. ואם יתייבשו עד שלא יהיה בהם 'טופח על מנת להטפיח', מותר גם להתרענן בהם מעט.

ג - רחיצה של מצווה
לצורך מצווה מותר ליטול ידיים, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע קכח, ו). אבל מי שראה קרי ביום הכיפורים, אע"פ שבכל יום הוא רגיל לטבול, ביום כיפור לא יטבול, שאין מנהג חסידות דוחה איסור רחיצה. וכן נדה שיום טבילתה חל ביום כיפור, תדחה את טבילתה למוצאי הצום (שו"ע תריג, יא-יב). 4
בבוקר לאחר הקימה מהשינה נוטלים ידיים שלוש פעמים עד סוף קשרי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. לאחר שמתפנים בשירותים חוזרים ונוטלים ידיים ומברכים: "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית (פנה"ל תפילה ח, ד, 2). ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כפות הידיים, ביום הכיפורים נוטלים רק את האצבעות כולל קשרי האצבעות המחברים אותן לכף היד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן לנקיות והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע תריג, ב). אמנם בדרך כלל כאשר מתכוונים ליטול עד לאחר קשרי האצבעות גם מעט מכף היד נרטבת, אבל אין בזה חשש, הואיל ואין מתכוונים לכך.
הנוגע במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, נחשב כמי שנוגע במקום מטונף, ואם ירצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו; פנה"ל תפילה ה, ב). התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים, שאולי אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע באצבעו במקום מכוסה שבגופו, ואח"כ יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי שיברך בנקיות 'אשר יצר' (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד). 5

ד - סיכה ובשמים
אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או בכל דבר שנועד להזין את העור (שו"ע תריד, א). וכמובן שכל סוגי האיפורים שאסורים בשבת משום צביעה או משום ממרח, אסורים ביום הכיפורים, שכל איסורי שבת חלים ביום הכיפורים (פנה"ל שבת יד, ד).
מי שסובל מגירודים, רשאי לסוך ביום הכיפורים את עורו בשמן נוזלי (יומא עז, ב). ובתנאי שלא יהיה בזה איסור רפואה, שדין יום הכיפורים כדין שבת, וגזרו חכמים על חולה שצערו מועט, שלא ישתמש בתרופות בשבת שמא יבוא לידי שחיקת סממנים. לפיכך, מותר למי שסובל מגירודים לסוך את עורו בשמן כזה שגם בריאים לעיתים סכים בו את גופם, שסיכה זו אינה נחשבת כפעולה רפואית. ואם הגירוד מפריע לו כל כך עד שהוא ממש מצטער, מותר לו לסוך את עורו בשמן רפואי שמיוצר בבתי חרושת (פנה"ל שבת כח, ה).
אסור להשתמש בבושם או בתרסיס (דאודורנט) שנועד לתת ריח טוב בגוף, משום איסור רחיצה, שכן הם מותירים רטיבות כזו שהנוגע בה באצבעו נרטב, שזו מדרגת 'טופח על מנת להטפיח'. אבל כדי להסיר ריח רע, מותר להשתמש בו, כפי שמותר לרחוץ מקום שהתלכלך, מפני שאז הרחיצה אינה לשם תענוג או רעננות אלא כדי להסיר זוהמא וריח רע (לעיל ב). וכן מותר להתיז על העור תרסיס נגד יתושים, הואיל ואין כוונתו לתענוג אלא להגנה מיתושים. 6

ה - נעילת הסנדל
אסור ביום הכיפורים לנעול סנדל או נעל. בעבר היה מקובל לעשות נעליים וסנדלים מעור, מפני שמחומרים אחרים לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים. ורק לצורך ביתי היו עושים לעיתים סנדלים משעם או גומי או עץ, ואנשים היו משתמשים בהם כנעלי בית. ועניים שהיו רגילים ללכת יחפים, היו לפעמים משתמשים בהם כשהדרך קשתה עליהם. והתעוררה שאלה, האם מותר ללכת בסנדלים שאינם מעור ביום הכיפורים.
יש ראשונים שאסרו ללכת בסנדלים מעץ, מפני שההולך בהם אינו מרגיש את קושי הארץ, אבל התירו סנדלים משעם וגומי, מפני שההולך בהם מתענה, מפני שהוא מרגיש בכף רגלו את קושי הדרך (רש"י, רמב"ם, תוס' ורי"ו).
ויש ראשונים שהתירו כל סנדל ונעל שאינם עשויים מעור, מפני שכל עוד הם אינם עשויים מעור, אין הם נחשבים נעליים או סנדלים, אלא מעמדם כמעמד מלבוש, וממילא אין איסור ללכת בהם ביום הכיפורים (רמב"ן, רא"ש, רשב"א). וכן הורו רוב האחרונים למעשה (שו"ע תריד, ב).
אולם נראה בבירור, שדעתם התבססה על המציאות לפיה כל הסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים וסנדלים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, בכל נעל או סנדל שרגילים ללכת במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים או חצץ, אסור ללכת ביום הכיפורים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים.
ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים טובות מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בנעליים נוחות כל עוד לא היו מעור או מחומר סינטטי דמוי עור, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים.
לפיכך, אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. (ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הסומכים עליהם). 7

ו - היתרים בנעילת הסנדל
מותר לחולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ - לנעול נעליים (שו"ע תריד, ג).
מותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו - לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט, לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תריד, ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר צריכים לנעול אותם לסיבה אחרת - אין איסור.
מי שנצרך למדרסים וסובל מאוד כשאינו עומד עליהם, גם אם המדרסים שלו עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה, ולהשתמש בהם ביום הכיפורים. וזאת משום שאין ייעודם של המדרסים לתענוג אלא להסרת צער מיוחד (חלקת יעקב ב, פג). 8

ז - תשמיש המיטה
העינוי החמישי הוא תשמיש המיטה. כדי להתרחק מהעבירה, צריכים בני הזוג לנהוג כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו"ע תרטו, א; מ"ב א). 9
כתבו כמה מראשוני אשכנז שיש להיזהר שלא לאכול בערב יום הכיפורים מאכלים שעלולים לגרום לראיית קרי (רמ"א תרח, ד). וכיום אין ידוע לרופאים איזה מאכלים גורמים לכך, ולכן אין חובה להיזהר שלא לאכול מאכלים אלו. נכון לצעירים להיזהר שלא ישנו באופן שידוע להם שעלול לגרום לראיית קרי. ורבים נוהגים לומר לפני השינה ארבעה פרקים ראשונים מתהילים לסגולה נגד מקרה לילה (מ"ב תריט, יד).
ח - קטנים
משעה שהקטנים מגיעים לגיל חינוך, היינו לגיל שבו הם מבינים את מצוות יום הכיפורים, מחנכים אותם שלא לרחוץ ולא לסוך ולא לנעול את הסנדל. בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ויש מהדרים לחנכם שלא לנעול סנדל כבר מגיל שלוש.
בנוסף למצווה לחנך את הקטנים למצוות התענית, אסור לגדולים להכשיל קטנים אפילו בני יומם בדבר אסור. שכשם שאסור לגדולים להאכיל את הקטנים בשרצים ודם, או לטמא כהן קטן, כך אסור לגדולים לרחוץ ולסוך ולהנעיל סנדל לתינוקות (פנה"ל שבת כד, ב). אבל כאשר יש בכך צורך רפואי מסוים, מותר לרחוץ או לסוך את הקטן. ואין בזה איסור רפואה שגזרו חכמים בשבת וחג, מפני שלצורך חולי או מיחוש של קטן, התירו חכמים את האיסורים שקבעו לגדולים (שם ו). וכן כאשר הקטן עלול להינזק בלא נעליים, מותר להנעיל לו נעליים.
לגבי הצום, אי אפשר לחנך את הקטנים מגיל חמש או שש לצום, מפני שהם עדיין חלושים, והצום עלול להזיק להם. לכן ממתינים עד שיגיעו לגיל תשע, ומשיגיעו לגיל תשע מתחילים לחנך את הבנים והבנות הבריאים לצום שעות, שאם היו רגילים לאכול תמיד בשעה שמונה בבוקר, יאכלו ביום הכיפורים לקראת הצהרים. ואם הם חלושים, אין מחנכים אותם לכך מגיל תשע אלא רק מגיל עשר.
מגיל אחת עשרה מחנכים את הבנים והבנות לצום יום שלם, ואם הם חלשים יכולים להקל ולצום עד הצהרים בלבד.
בגיל שתים עשרה הבנות חייבות לצום מהתורה. והבנים צריכים לצום מדברי חכמים, כדי להתחנך למצווה. וגם בן שהוא חלוש, צריך להתאמץ לצום יום שלם. אמנם אם הבן חולה, למרות שאין במחלתו סכנת נפשות, כיוון שעוד לא הגיע לגיל מצוות, אינו חייב לצום, וישתדל לצום עד הצהרים. ומגיל שלוש עשרה, גם הבנים חייבים לצום מהתורה. 10
רבים נוהגים לעודד ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך שלא יאכלו וישתו בלילה. ואף שיש סוברים שאין ראוי להחמיר בזה, כך נוהגים רבים כדי לחנך את הקטנים להשתתף קצת בצום. אלא שאם הקטנים מבקשים לאכול או לשתות - יש לתת להם (אלף המגן תרטז, ה).
רבים סברו שלפני גיל תשע, צריך למנוע מהקטנים לצום אפילו מספר שעות במשך היום, שמא יסתכנו בנפשם (רמ"א תרטז, ב). אולם רוב הילדים רוצים לצום כמה שעות עוד לפני הגיעם לגיל תשע, וכיוון שהרופאים סבורים שאין בזה סכנה, נוהגים רוב ישראל לתת להם לצום מספר שעות בבוקר, ואין צריך לבטל את מנהגם (אשל אברהם בוטשאטש עפ"י רש"י).




^ 1.. יומא עו, א: "הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה: ובעשור (במדבר כט, ז: וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם); ואך בעשור (ויקרא כג, כז: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם), שבת שבתון (שם, לב: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם), שבת שבתון (שם טז, לא: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם), והיתה לכם (שם, כט: וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם). הדרשה על שבת שבתון הובאה ביומא עד, א. לכאורה מדברי הגמרות הללו, משמע שכל חמשת העינויים אסורים מהתורה. וכך אכן דעת שאילתות, בה"ג, עיטור ויראים.
מנגד, כיוון שרק על אכילה ושתייה חייבים כרת וחטאת, כפי שלמדו מהפסוק (ויקרא כג, ל): "וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ", שחובת הכרת היא על עינוי שאם ממשיכים בו זמן רב יש בו איבוד נפש (יומא עד, ב), משמע שרק הם אסורים מהתורה. בנוסף לכך, מצינו שר' אליעזר היקל למלך וכלה לרחוץ פניהם, וליולדת לנעול את הסנדל. וכן התירו לרחוץ ולסוך קטנים, ואם היו אסורים מהתורה היו אסורים לקטן. לכן סוברים ר"ת, ר"י, ריב"א, רשב"א, רא"ש, ריטב"א, מאירי והחינוך, שארבעת האיסורים הנוספים אסורים מדברי חכמים, והפסוקים אינם אלא אסמכתא. והסוברים שהאיסור מהתורה מבארים, שהתורה נתנה סמכות לחכמים לקבוע את גדרי איסורם, ולכן יכלו חכמים להתירם במקרים מסוימים (ר"ן). וזה שאין חייבים עליהם כרת, מפני שכל זמן שאין אוכלים ושותים, עיקר העינוי עדיין מתקיים.
נראה לענ"ד שהכל מסכימים שיסוד האיסור בארבעה הדברים הללו מהתורה ופרטיו מדברי חכמים, ולכן סתמה התורה מצווה זו בלשון עינוי, שכולל כל דבר שיש בו עינוי ולא רק אכילה ושתייה. אלא שלרוב הפוסקים החובה מהתורה היא להימנע מאכילה ושתייה, שבהם עיקר העינוי, ואילו את שאר הדברים שיש בהם צד של עינוי, השאירה התורה לחכמים, תוך שהיא רומזת להם בפסוקים שיש מקום לאסור חמישה דברים. ויש אומרים שאף ארבעת האסורים כלולים ממש במצוות התורה, שהשביתה מהם בכלל מצוות העינוי, אלא שהואיל ואין הם עיקר העינוי, גדריהם ניתנו לקביעת חכמים.
^ 2.. אמנם בצומות הקלים אפשר להקל לצחצח שיניים עם מים כדי להסיר את הריח הרע, תוך זהירות שלא לבלוע טיפות. ואף שברור שיבלע מעט מן המים, שכן ברור שאחר שהפה נעשה רטוב, יחד עם הרוק יבלע מעט מהמים שהיו בחלל הפה. כיוון שאינו מתכוון לכך, בשעת הצורך אפשר להקל בצומות הקלים. ובמקום של צער גדול אפשר להקל בזה אף בתשעה באב (פנה"ל זמנים ז, ה). אולם ביוה"כ שאפילו שתייה כלשהי אסורה מהתורה, אין להקל. וכך כתב סמ"ק (רכ"א) והובא בב"י (תריג, ד), שאסור לרחוץ את הפה והשיניים, "משום דאפילו חצי שיעור אסור מן התורה, ושמא יבואו לו מים בגרונו" ויעבור באיסור תורה. ואם לא יתכוון לבלוע, יעבור באיסור דרבנן. אבל כיוון שיסוד האיסור מהתורה, יש להחמיר. ומי שצחצוח במברשת יבשה אינו מועיל לו, והוא סובל מאוד מהריח הרע, יכול לצחצח עם מים שיש בהם מעט סבון, שעל ידי כך טעם המים פגום לגמרי, וכאשר יבלע מעט מהמים יחוש טעם רע ולא יהיה בזה איסור.
^ 3.. זו דעת ר' אליעזר (יומא עח, ב), וכך פסקו רי"ף, רמב"ם ורא"ש. ויש ראשונים (רי"ץ גיאת, סמ"ג) שפסקו כדעת חכמים שהחמירו. ובשו"ע תריג, י, הקל. אולם כתב ח"א קמה, טו, שאם החתן אינו רואה את כלתו כל היום אין מקילים בזה.
^ 4.. ביומא פח, א, אמרו שבעל קרי טובל ביום הכיפורים. וכ"כ למעשה ר' יהודה ברצלוני. ולגבי מי שליבו נוקפו ורגיל תמיד לטבול לקריו, התירו מהרי"ל, מהרי"ו, מהר"י ברונא מט. וכן פסק ברב פעלים או"ח ח"ב סא. וכן הורו לעיתים חסידים (פס"ת תריג, ו, 23). אולם הרבה ראשונים אסרו, מפני שההיתר שאמרו בגמרא הוא בזמן שנהגו על פי תקנת עזרא, שבעלי קרי צריכים טבילה. אבל עתה שאין חייבים בזה, אין מנהג החסידות מבטל ההלכה שאסור לרחוץ ביוה"כ, שכן המנהג בא לאסור את המותר ולא להתיר את האסור (רמב"ם שביתת העשור ג, ג; ר"ת, מהר"ם, מרדכי, הגה"מ). וכן נפסק בשו"ע תריג, יא, וכך דעת רובם המכריע של האחרונים.
לגבי טבילה לטהרה מטומאה, לדעת רוב הראשונים טבילה בזמנה מצווה ודוחה את האיסור. ולדעת ר"ת אינה דוחה את האיסור. אולם גם לסוברים שהיא מצווה, כתבו התוס' (ביצה יח, ב) שכיום אינה מצווה, מפני שכולם טמאי מתים, וממילא הטבילה אינה מועילה לטהרות. וטבילת נדה שלנו אינה בזמנה, שכן אנו מחמירים שכל נדה סופרת שבעה נקיים כזבה. וסוכמה הסוגיה בב"י או"ח תקנד, ח, וכן נפסק בשו"ע תריג, יב.
^ 5.. דינים רבים שנויים במחלוקת, ונזכיר חלקם ואח"כ נבאר את ההלכה: לדעת רוה"פ אין צורך ליטול ידיים אחר ההתפנות בשירותים אלא פעם אחת, ויש נוהגים ליטול שלוש פעמים (עי' מ"ב ד, לט). וכן ביום הכיפורים לדעת רוה"פ נוטלים פעם אחת, וי"א שלוש פעמים (הל' חגים מה, כה). ועי' בפנה"ל תפילה ח, ג-ה, 2. אם נגע באצבע של יד אחת במקום מכוסה שבגופו, יש אומרים שיטול רק את אותה היד עד סוף קשרי אצבעותיו (ח"א מ, יח, מ"ב תריג, ו), ויש אומרים שצריך ליטול את שתי ידיו, כי הרוח הרעה מתפשטת לשתי הידיים (של"ה, יפה ללב, ועי' כה"ח ד, פו). וכן לגבי הנוגע באצבע אחת בנעלו אפילו היא מבד, י"א שיטול יד אחת וי"א שיטול את שתי ידיו. ויש עוד ספקות, כמו למשל האם הנוגע במקום מכוסה שאין בו מלמולי זיעה צריך נטילה (עי' בפנה"ל תפילה ה, 2). ולכאורה יש לשאול על הסוברים שמותר לו ליטול, הרי מצד הדין הנוגע במקום שיש בו מלמולי זיעה ורוצה אח"כ לומר דבר שבקדושה, יכול להסתפק בשפשוף ידיו במגבת וכיוצא בה (שו"ע ד, כג, ומ"ב סא). ונראה שבכל מצב שאדם רגיל במשך כל השנה ליטול את ידיו, גם ביוה"כ מותר לו ליטול את ידיו, למרות שמצד הדין היה יכול להסתפק בשפשוף הידיים בדבר שמנקה, מפני שזו נטילה לצורך מצווה ולא לתענוג. ולמי שנוהג לפעמים להסתפק בשפשוף ידיו במגבת, אסור ליטול ביוה"כ הואיל ואין נטילה זו מצווה עבורו. ממילא רוב הדיונים הם על השאלה כיצד רגילים לנהוג כל השנה. לפי זה יש לשאול, מדוע החמיר השו"ע ליטול בשחרית ואחר שירותים עד סוף קשרי האצבעות, והלא מנהג כולם ליטול את כל כף היד. ויש לומר שבשונה מהספקות שהזכרנו שהם ספק בדין, לדעת השו"ע נטילת כל כף היד היא חומרא בעלמא, ולכן ביוה"כ צריך ליטול כדין, ורוב האחרונים הסכימו לדבריו. ואמנם עפ"י האר"י אמרו שצריך ליטול לרוח רעה את כל כף היד, אולם ביארו שביוה"כ נחלש כוחה של הרוח הרעה, ולכן מספיק ליטול ביוה"כ את האצבעות בלבד (בא"ח תולדות ב; כה"ח ד, יד. ועי' במנח"י י, מה).
^ 6.. אף שרחיצה שאינה לתענוג מותרת, סיכה גם כשאינה לתענוג אסורה, כמבואר בירושלמי (יומא פ"ח ה"א). וכ"כ רמב"ם ושו"ע תריד, א, ומ"ב א. משום שתענוג הסיכה מרובה, ולכן גם המתכוון להסיר זוהמא ממש מתענג ואסור (מ"א). ורק כאשר הסיכה אינה לתענוג כלל, כגון שסך לרפואה, אין בו איסור סיכה. ולדעת הב"ח והט"ז, אין הבדל בין סיכה לרחיצה, וגם רחיצה להסרת לכלוך קל אסורה, ולכלוך גדול מותר להסיר הן ברחיצה והן בסיכה. ובמ"ב (תריג, ב), כתב למעשה כדעת המ"א. ובכל אופן אין כיום שימוש בשמן לצורך הסרת זוהמא. אם החליפו חיתול לתינוק ונדבק ריח רע ביד, מותר לשטוף את היד עם סבון נוזלי. ואין לחוש לאיסור סיכה, מפני שאין שם שמן שנספג בגוף, והריח שבסבון נועד להסיר את הריח הרע. אבל אסור להשתמש בסבון שיש בו קרם בכמות כזו שחשים בו אח"כ על היד משום איסור סיכה.
יש שכתבו שלא להשתמש בבושם ודאודורנט ולא ביארו האם האיסור משום סיכה או רחיצה (הרב אבא שאול, הרב דבליצקי), ובפס"ת תריד, א, כתב שהוא משום סיכה. וכ"כ בשמש ומגן ג, נו, שאסור להתיז בושם על היד משום סיכה. אולם מצינו סיכה רק בדבר שנועד להזין את העור, והבושם והדאודורנט לא נועדו לכך. לפיכך נראה שכל הדיון לגביהם נוגע לאיסור רחיצה בלבד, וכפי שהתיר החיד"א לכהנים שצריכים ליטול את ידיהם לברכת כהנים, ליטול במים שעירבו בהם מי ורדים לתת ריח טוב בידיים (חיים שאל א, עד), הרי שאין איסור סיכה בנתינת ריח טוב. לפיכך, דאודורנט שמרטיב את הגוף במדרגה של 'טופח על מנת להטפיח' אסור בשימוש מדין רחיצה, אבל אם המטרה להסיר ריח רע - מותר (וכן נראה מדברי רשז"א הליכות שלמה בין המצרים יד, 56; וכ"כ בשמו בחזון עובדיה ד' תעניות עמ' רצה, והרב נבנצאל בירושלים ומועדיה עמ' רעד). ונלענ"ד, שאשה שחוששת שאם לא תשתמש בבושם יידוף ממנה ריח רע ותתגנה, רשאית להשתמש בבושם או דאודורנט נוזלי כדי למנוע את הופעתו. ותרסיס דאודורנט שאינו מרטיב את הגוף, מותר בשימוש ביום הכיפורים. ואם הוא קשה וצריך למורחו, אסור משום ממרח (פנה"ל שבת יד, ה, 3).
^ 7.. ביומא עח, ב, מובא שכמה אמוראים התירו ללכת בסנדל של שעם וכיוצא בו. אלא שלאחר מכן מובאת משנה שמחשיבה את קב הקיטע העשוי מעץ כנעל. וביארה הגמרא שנעל עץ אסורה ושל שעם וכיוצא בה מותרת. וכ"כ רש"י, תוס', עיטור, רבנו ירוחם. והפירוש, שנעל עץ חזקה ומגינה על הרגל, ואילו מה שעשוי משעם וכיוצא בזה לא מגן כראוי, ולכן גם לא נקרא נעל. כיוצא בזה כתב הרמב"ם (שביתת עשור ג, ז) בטעם היתר סנדל שעם וגומי: "שהרי קושי הארץ מגיע לרגלו ומרגיש שהוא יחף". וכן דעת כמה אחרונים, ומהם: פנים מאירות ב, כח, חיד"א והגר"א, שכל סנדל שאין מרגישים בו את קושי הארץ - אסור. (ורז"ה סבר שדין שעם וכיוצא בו כדין נעל עץ, ולכן התיר רק לכרוך בגד על הרגל).
לעומת זאת, כתב הרמב"ן שרק נעל או סנדל מעור נחשבים נעל, כדעת ר' יוחנן בן נורי (שבת סו, א), וכל נעל מחומר אחר אינה נחשבת נעל וממילא מותרת ביוה"כ. וכ"כ רא"ש, רשב"א, ריטב"א, מאירי. וכן הבינו בדעת הרי"ף. וכן פסק בשו"ע תריד, ב. וכן דעת רוב האחרונים שהלכו בשיטת השו"ע ולא חלקו עליו, וכ"כ זרע אמת ומהרש"ג. וכן היה מקובל להורות. ומ"מ כתב במ"ב תריד, ה, שאף שדעת רוב הפוסקים שכל נעל שאינה מעור נחשבת כמלבוש ואין בה איסור, ולכן אין למחות ביד המקילים, מ"מ כיוון שיש מחמירים בכל סוג של נעל שמגינה היטב על הרגל, מי שאפשר לו נכון שיחמיר, וילך באנפילאות של בגד כמקובל, ע"כ. (אנפילאות הם גרביים עבים או נעלי בית).
וכן הורו רוב פוסקי הדורות האחרונים, שלהלכה מותר ללכת בנעל או סנדל שאינם מעור, אבל נכון להחמיר אם הם נוחים ואין מרגישים בהם את קושי הארץ. וכ"כ בהליכות שלמה ה, טז-יז, והרב אליהו בהל' חגים מה, לח-לט. ובחזו"ע עמ' שיג, היקל לכתחילה.
אולם נראה בבירור, שגם לדעת המקילים, ההיתר ללכת בנעל או סנדל שאינם מעור הוא מפני שלא היה בנמצא שום חומר שיכול להחליף את העור מבחינת עמידות, חוזק וגמישות. וכל סוגי התחליפים שנעשו מחומרים אחרים היו או בבחינת בגד ושימשו כנעלי בית או שהיו סוג גרוע מאוד של סנדלים שרק אנשים עניים השתמשו בו לפעמים. שכן בדרך כלל העניים הלכו יחפים, ורק כשרגלם נפצעה או כשהיו בדרך מכשולים קשים במיוחד, היו כורכים לרגלם איזו הגנה. ועל סוגי הסנדלים הללו נחלקו האמוראים והראשונים. המחמירים אסרו מפני שהיתה בהם הגנה מפני מכשולי הדרך. והמקילים התירו מפני שלא היה נוח ללכת בהם ולכן לא היו רגילים לעשותם. אבל כיום שרגילים לעשות מחומרים שונים נעליים וסנדלים טובים, ורבים הולכים בהם, לכל הדעות הם אסורים מהדין. וכן מבואר בריטב"א (שבת סו, א), שפסק כדעת המקילים ללכת בנעל עץ, וביאר שההיתר הוא משום שאין רגילים לעשות נעל כזו. וכ"כ הר"ן (יומא ב, ב) בביאור דעת המקילים. וכ"כ עוד ראשונים, שבכל נעל שרגילים ללכת כל השנה, אסור ללכת ביוה"כ (יראים תכ, תוס' יבמות קג, א, 'באנפיליא'). וכ"כ מהרש"ג ב, קי, שהלכה כדעת המקילים בנעליים שאינן מעור, משום שאין רגילים לעשות מחומרים אחרים נעליים טובות שאנשים רגילים ללכת בהן, ועל כן גם אם באופן חריג עשה מהן נעליים טובות, מותרות, ע"כ. אבל כיום שרגילים לעשות מחומרים שונים נעליים לרוב, גם הוא יחמיר.
לסיכום, אין מחלוקת בין הראשונים לגבי הנעליים והסנדלים בימינו, שהכל מסכימים שאם הם טובים ורגילים ללכת בהם כל השנה, אסור ללכת בהם ביום הכיפורים. וכ"כ באהלה של תורה ב, פא; הלח"ב כב, כה, בשם ריש"א. ונראה שככל שעובר הזמן ומתרגלים יותר להשתמש בנעליים וסנדלים מחומרים שונים, יותר פוסקים מחמירים להחשיב את כולם כמנעל. אמנם לגבי כפכפים מגומי נוצרה מבוכה, שכן אנשים רבים רגילים ללכת בהם גם ברחוב. ונראה שהמדד הוא שאם אנשים רבים רגילים ללכת עמהם בחוץ גם במקום שיש בו אבנים וחצץ, אסורים ביום הכיפורים. ואם במקום אבנים וחצץ אין כמעט מי שהולך בהם, מותרים ביום הכיפורים. (אמנם לב"ח צריך ללכת יחף, אבל אין חוששים לדעתו).
ואולי אפשר ללמד זכות על המקילים בנעליים וסנדלים טובים שאינם מעור, שהם סוברים כדעת רוב הראשונים שאיסור נעילת הסנדל מדרבנן, ולהבנתם חכמים גזרו על עור בלבד, וכל נעל שאינה מעור, גם אם תחשב כיום בעיני כולם כנעל טובה, אינה בכלל הגזירה, ואין לחדש כיום גזירות חדשות. ואפשר להוסיף, שעוד היום נעלים וסנדלים שעשויים מעור נחשבים לטובים יותר. והאר"י ביאר, שנעלי עור נאסרו, מפני "שהוא סוד כותנות עור של אדם הראשון משכא דחוויא" (פרי עץ חיים שער יוה"כ פרק ד). ומ"מ נראה להלכה שאין מקום להקל בזה, והאיסור חל על כל נעל וסנדל שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים או חצץ.
^ 8.. בשו"ת חלקת יעקב ח"ב פג, התיר למי שסובל מאוד כשהולך בלא מדרסים, והמדרסים שלו מצופים בעור, שיניחם בתוך נעל בד או גומי, מפני שהוא מצטער מאוד, והרי זה דומה לאיסטניס שהולך במקום שיש בו טיט, שמותר לו לנעול נעליים, כי נעילתם אינה לתענוג (רמ"א תריד, ד). ועוד, שהמדרס אינו חלק מהנעל, והרי זה כמי שעומד על כר מעור שמותר (רמ"א תריד, ב, מ"ב ט). וכ"כ בשש"כ לט, לז; נשמת אברהם תריד, ד. ובחוט השני עמ' קלז חשש שאולי הם נחשבים כחלק מהנעל, אבל התיר למי שאינו יכול ללכת באופן אחר. ע"כ. ולמעשה, מי שסובל מאוד בלא מדרסים רשאי להקל במדרס של עור, ויניח אותו בנעל גומי פשוטה, שאין רגילים ללכת בה בחוץ. ואם המדרס מחומר אחר, גם בלא סבל רב, אפשר להקל.
^ 9.. לדעת הט"ז רק בלילה יש לנהוג באשתו כבימי הנדה. אולם בשו"ע תרטו, א, לא חילק בין היום ללילה. וכ"כ מ"ב א, עפ"י מ"א, א"ר, ברכ"י, שועה"ר וח"א. אולם בשעת הצורך אפשר להקל ביום (אלף למטה א, בא"ח וילך טו). לכן מותר לזוג להיות קווטרים בברית שביום הכיפורים ולהעביר את התינוק מידיה לידיו (הליכות שלמה ה, כב).
^ 10.. יסוד הסוגיה ביומא פב, א, בדברי המשנה והגמרא: שלוש דעות למעשה יש בדין צום הקטנים. לדעת רא"ש וריא"ז, ארבע שנים לפני זמן החיוב מתחילים לחנך קטנים בריאים לצום שעות, ושנתיים לפני זמן החיוב מחנכים אותם לצום יום שלם. ואם הם חלושים, הרי ששלוש שנים לפני זמן החיוב מחנכים אותם לצום שעות, ושנה אחת לפני החיוב מחנכים אותם לצום יום מלא. וכיוון שקטנה מתחייבת במצוות מהתורה בגיל שתים עשרה, מתחילים לחנכה בגיל שמונה (כדברי רב הונא), וקטן מתחייב בגיל שלוש עשרה, ומתחילים לחנכו בגיל תשע (כדברי רב נחמן).
לדעת רי"ף ורמב"ם ושו"ע תרטז, ב, אין הבדל בחינוך בין קטן לקטנה, אלא מחנכים את כל הבריאים לצום שעות מגיל תשע, ואם הם חלושים מגיל עשר. ומגיל אחת עשרה מחנכים את הבן והבת הבריאים והחלושים לצום יום מלא, ורק אם הקטן או הקטנה ממש חולים, לא יצומו עד שיגיעו לגיל חיובם מהתורה (כך פירשו את דעת רב נחמן).
ויש סוברים כדעת רבי יוחנן, שאין מחנכים לצום יום שלם כלל, אלא רק משעה שיגיעו לגיל מצוות, יתחייבו לצום יום שלם. והחינוך לשעות מתחיל שנתיים לפני כן. וכן דעת רי"ץ גיאת, רוקח ורא"ם. וכתבו תרומת הדשן והרמ"א שיש לסמוך עליהם שלא לצום יום שלם בקטן כחוש שאינו חזק להתענות. ובא"ר כתב שלכתחילה יש להורות שקטנים לא יתענו יום שלם עד הגיעם לגיל מצוות, כי כולם חולים. וכ"כ בערוה"ש תרטז, יז; הליכות שלמה ו, יד.
ובמ"ב תרטז, ט, הביא את הדעות השונות. והרב אליהו במאמר מרדכי למועדים ולימים מה, מט, כתב שיש לעודד את הקטנים לנהוג כשו"ע. וכך כתבתי למעלה, זולת בגיל אחת עשרה שאם הם חלושים, כתבתי כדעת המקילים, שכך המנהג הרווח.
עוד בנושא ימים נוראים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il