בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
7 דק' קריאה 39 דק' צפיה
פתיחה
בכמה ספרי שו"ת של אחרונים יש דיונים האם הבטחה לתת מתנה או תרומה למוסד מסוים מחייבת ואסור לחזור ממנה וכן הבטחה למוהל שהוא ימול את בנו האם מחייבת את אבי הבן ועליו לקיים את הבטחתו גם מו"ר ר' אברהם ראש ישיבת מרכז הרב דן באריכות בנושא זה בספר מנחת אברהם חלק ב אנחנו נעסוק בגדר מכירי כהונה בסוגיא בגיטין דף ל' הנוגעת לשאלות אלו.
נקדים הקדמה קצרה .אדם שיש לו שדה או כרם ועליו להפריש תו"מ וזה טרחה בשבילו בכל פעם לתת את המעשרות לכהן ללוי ולעני (אומרת המשנה) יכול לתת מראש הלוואה להם וכאשר מפריש את התו"מ יכול ליטול אותם לעצמו בעבור החוב שהם חייבים לו.

מכירי כהונה
המשנה בגיטין דף ל אומרת "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים".
שואלת הגמ' ואע"ג דלא אתו לידיה. אם לא נתן התו"מ לידי הכהן איך יצא ידי נתינה. מתרצת הגמ' במכירי כהונה ולויה. רש"י מפרש "כמו איש מאת מכרו שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תו"מ אלא להם...אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני"

ביאור שיטת רש"י
כלומר כיון שנותן תמיד לכהן זה שאר כהנים מתייאשים מלקבל ממנו ועל כן נחשב כאילו באו לידו. וצריך להבין איך נחשב שבאו לידו ללא קנין. ונראה לומר על פי האומרים שמתנות כהונה שייכים לכהנים גם קודם נתינה. והביאו ראיה שלכן אמרו אין תורמים זיתים על שמן מפני גזל השבט יו"ד של"א. שמטריח את הכהן, כלומר השמן כבר שייך לכהן והוא גוזל אותו. ובפרק הזרוע בחולין ק"ל בענין מזיק מתנות כהונה פטור, הטעם הוא שזה ממון שאין לו תובעים שהבעלים יכול לטעון לכהן אחר אני רוצה ליתן ומשמע שאילו בא אחד בהרשאה מכל הכהנים יכול לתבוע את המזיק. אע"פ שהמתנות עדין לא נתנו אלא ברשותו של הישראל הם הוזקו. א"כ המתנות מיד שהופרשו שייכים לשבט הכהונה. ומכיון שאדם זה נותן תמיד את מעשרותיו לכהן מסוים למכירו אומר רש"י שאר הכהנים הסתלקו ויתיאשו ונמצא שהכהן הזה זה ממונו אע"פ שהבעלים עדיין לא נתן לו .

חקירה בגדר הפקר
אכן זה מתרץ את מכירי כהונה ולויה אך המשנה מדברת גם על עניים. האם גם המפריש מעשר עני הממון נהיה מיד של עניים? על כן נראה לומר ע"פ חקירה שמו"ר הרצי' מזכיר בשם הרב מובא בהערות לדעת כהן עמוד תנ"ג טור שני. האם הפקר שייך לכל העולם או לא שייך לאף אחד. והרצי' מדייק מהמשנה בב"ק נכסים המיוחדים עליהם חייב בנזיקין. מה הם נכסים המיוחדים? שאינם הפקר. ולמה א"כ לא אמרה נכסים שיש להם בעלים ונקטה לשון נכסים מיוחדים? לומר נכסים שמיוחדים לאדם ולא שייכים לכל העולם. וכן מדייק מו"ר בשם מרן הרב מלשון פהמ"ש לתרומות להרמב"ם שכתב הפקר פטור מתרומות יצא הפקר שידך וידו שווין בו. כלומר שייך גם לישראל גם לכהן ולכן פטור. ולפ"ז יש לומר שממון שאף אחד אינו יכול לזכות בו רק אדם אחד, הוא שלו גם אם לא עשה בזה קנין. וזה הגדר של מכירי כהונה וגם של העני שהבעל רוצה לתת רק לו את המעשרות וממילא המעשרות שלו. כי אף אחד לא יכול לזכות בזה. ואין זה מדין ממון השבט כנ"ל. כמדומה לי ששמעתי את הסברא הזאת מהרב יעקב כלאב ז"ל באחד השיעורים בב"ק. כעין סברא זו אומר דבר אברהם חכמים תקנו שד' אמות קונות לאדם ברשות הרבים מסביר דבר אברהם סימן א' ענף ו' כיון שרשות הרבים שייכת לכולם באו חכמים והפקיעו מכל העולם את ד' אמות אלו מלבד מי שנמצא בהם ומימלא הם שלו והם קונות לו. ולכן קונות לאשה את גיטה.

שיטת תוספות
תוס' ב"ב קכ"ג ד"ה הכא וכו' מבאר את גדר מכירי כהונה בדרך אחרת. הגמ' אומרת שם ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה. בבהמה שנשחטה בחיי אביהם אף על פי שעדין הם בידי בעל הבהמה במכירי כהונה. כלומר, כיון שהבעלים אמור לתת את הזרוע וכו' לכהן זה דוקא והוא מת ירשו היורשים את הזרוע הזאת והמתנות נחשבות למוחזק ולא לראוי אע"פ שעדין לא נתנו. מסביר התוס' למה הבכור נחשב למוחזק שזו מתנה מועטת ואסור לחזור בו אפילו בדברים בעלמא ואע"פ שאם רצה לחזור יכול לחזור מ"מ כל כמה דלא חזר הוי מוחזק. למה זה נחשב למתנה מועטת כי לבעלים יש רק טובת הנאה למי לתת. והקצות בסי' רע"ח ס"ק ט"ו לומד מהתוס' שאם אדם נשבע לתת מתנה לחברו חפץ פלוני ומת המקבל כיון שאסור לנותן לחזור בו המקבל נחשב מוחזק ובנו הבכור יורש פי שניים. אך לשיטת התוס' צ"ל להבין מדוע הגמ' כאן בגיטין אומרת מכירי כהונה הרי כל הגדר של מכירי כהונה הוא מטעם מתנה מועטת שאסור לחזור בו א"כ כאן שמדובר שהבעלים הלוה לכהן ע"מ לפרוע את הלוואתו בתו"מ א"כ הרי זו הבטחה שיתן לו את התו"מ ולמה צריך לומר שהם מכירי כהונה.
ראיתי שאלה זו בפרי יצחק לר' יצחק בלזר סי' מ"ט והוא דן בשאלה האם אדם שהבטיח למוהל שיתן לו למול את בנו מחויב לקיים הבטחתו ע"ש שמביא דברי מהר"מ בשם ר"ת שחייב לקיים הבטחתו הוא מביא תשו' הרא"ש מי שנודר לחברו שיתן לו את בנו למול מותר לחזור בו אף לכתחילה שלא כדעת מהר"ם. והרא"ש אומר אפילו אם הקנה לו בקנין סודר לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא ואפילו מחוסר אמנה אין כאן. כי למ"ד דברים יש בהם משום מחוסר אמנה היינו רק בדבר שישנו בעולם ויש בו ממש שאפשר לקנות אותו בקנין. אזי בזה הבטחה בדברים יש בהם מחוסר אמנה אבל בדבר שלא שייך בהם קנין אין בו מחוסר אמנה ומטעם זה לא דמי למתנה מועטת. כיון שלא שייך בזה קנין. אומר ר' יצל'ה לדברי הרא"ש מוסברת הגמ' דידן למה מעמידה הגמ' במכירי כהונה הרי כאן מדובר בהבטחה של מתנה מועטת. אכן כיון שההלואה לכהן הייתה טרם שגדלה התבואה ה"ז דבר שלא בא לעולם ההבטחה שאח"כ יתן לו התרומה ובזה ישלם את החוב. ובדבר שלא בא לעולם מותר לחזור לכתחילה מההבטחה כדברי הרא"ש ולכן מתרצת הגמ' במכירי כהונה שזה כמו שמבטיח גם אחרי שהתבואה גדלה ואסור לו לחזור בו. אך לפ"ז יקשה בנותן הלואה לעני שלא שייך בו מכירי כהונה. י"ל מתרץ ר' יצל'ה שמבטיח לעני זה כמו נדר ונדר חל על דבר שלא בא לעולם.
הקצות בסי' ר"ד סק"ג מסביר שגדר מוחזק אינו קנין ממש. הקצות דן בגמ' ב"מ מ"ט שאומרת אם אדם מבטיח לתת מתנה מועטת אסור לו לחזור בו. ואם חזר עובר איסור. הגמ' מוכיחה שאסור לחזור שאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי, בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. משמע שיכול לסמוך על הבטחתו כי אסור לחזור בו. ופרש רש"' שיש לו לסמוךעל מה שכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ובשיטה מקובצת שם מפרש שמדובר במכירי כהונה ועל כרחך כל הגדר של מכירי כהונה מפני שהבטיח לו שאם תאמר שמכירי כהונה גדר מיוחד מדוע הגמ' מוכיחה מזה למתנה מועטת. אלא כדברי התוס' שכל גדר מכירי כהונה בנויים על מתנה מועטת שאסור לחזור בו. וא"כ שואל הקצות אם גדר מכירי כהונה רק מפני שאסור לחזור בו זה יוצר גדר מוחזק אבל לא עושה קנין ואם אינו עושה קנין איך בן לוי עושה תרומת מעשר מזה הרי עדין לא קנה. והקצות מתרץ ע"פ ר' אליעזר ממיץ שכל מה שבידו לזכות יכול להקדיש וכן לעשר. ואם יש לפניו דבר שהוא הפקר והוא יכול לזכות בו הוא יכול להקדישו לפני שזכה בו אולם ר' אליעזר ממיץ אומר שההקדש יחול בפועל רק כאשר יבוא לידו. בזה מתורצת הסוגיא בב"מ.
נשוב להסברת הסוגיה לשיטת התוס' שגדר מכירי כהונה מטעם מתנה מועטת וכפי שהסביר הקצות אין בזה גדר של קנין ממש אלא של מוחזק. א"כ הדרא קושיא לדוכתא הרי לא קנה הכהן ולא נתקיימה מצוות נתינה בזה. נשאלת הגמ' ומה תרצו במכירי כהונה. וראיתי שקהלות יעקב מתרץ את תוס' בדומה למה שביארנו ברש"י ע"ש אך זה דחוק. בעיני.
דבר אברהם בהגהה ס"ס א' מתרץ שגם התוס' נזקק לסברת רש"י ששאר הכהנים מתייאשים ולכן קונה אלא שהסיבה שהם מתיאשים מפני שזו מתנה מועטת ואסור לחזור ממנה. וכיון שיודעים שמחויב לתת למכירי כהונה והדבר מפורסם שיש לו מכירי כהונה לכן מתייאשים שאר הכהנים והוא זוכה. אמנם הסבר זה מישב הקושיה על התוס' למה מעמידים דווקא במכירי כהונה. אם כל גדר מכירי כהונה מטעם מתנה מועטת. א"כ ל"ל כאן בסוגיא לומר מכירי כהונה הרי הוא הלוה לכהן והוי הבטחה ואסור לחזור אך כדי שיקנה צריך גם שיתיאשו שאר הכהנים וזה רק במכירי כהונה. אך אומר דבר אברהם קשה להעמיס כוונה זו בדבריהם והעיקר חסר מן הספר.
ואני רוצה לומר דבר מחודש אע"פ שבעיני היא סברה ישרה. אכן מכירי כהונה אין כאן קנין אך לא צריך קנין. הפוכי מטרתה ל"ל. יש כאן חוב שהבעלים חייב לכהן לתת לו מתנות כהונה ויש לכהן חוב לשלם לבעלים. אין צורך לעשות את הסיבוב לתת לכהן ושהכהן יתן בחזרה. מצב כזה נחשב שנתן לכהן. לא צריך בשביל זה תקנת חכמים כאילו נתן למ"ד שמכירי כהונה. אם הגענו לכך שהחוב של תו"מ הוא לכהן המסוים הזה דוקא ולא לכלל הכהנים כיון שהתחייב א"כ כיון שהכהן חייב לו החיובים מתקזזים וזה הנתינה. זה נראה לי הפשט של הגמ' והראשונים. ואולי בסברה זו נחלקו רב ועולא בסוגיא. עולא אומר שזה מדרבנן עשו את שאינו זוכה כזוכה. כלומר, בשאר מכירי כהונה אינו זוכה לפני נתינה, אלא רק יש לו גדר מוחזק. אבל כאן שכבר נתן תמורה לכהן עבור המעשרות, נקרא שהכהן זכה.
ונמצא לרש"י, כל מכירי כהונה זכה הכהן מיד כשהופרשו המתנות והם שלו. ולתוספות, רק אם הלווה מראש לכהן שהוא ממכיריו זכה מהכלל של הפוכי מטרתא למה לי, אבל בכל מכירי כהונה הוא רק מוחזק ולא זכה, כדברי הקצות ר"ד ס"ק ג'.
הרב יאיר וסרטיל הפנה אותי לר' עקיבא איגר בתשובות סימן ר"ג. שם כתוב שישראל שנשא כהנת פטור ממתנות כהונה. וצריך להבין, איך יוצא ידי חובת נתינה, הרי אשתו לא גרעה ממכירי כהונה? וכמו שאם אמרה תן לאחר, יכול לתת לאחר עבורה, כן אם ניחא לה שיחזיקם לעצמו, הוי כבאו לידה ממנו. הוא לומד זאת מסוגיין, עיין שם בסוף ד"ה "נראה לי".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il