ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מפיצים תורה בקליק - הצטרפו אלינו!

שיחת מוצ"ש פרשת בלק תשע"ט

ה' אלוקיו עמו

אמונה, בטחון ושמחה ◆ אבטח ולא אפחד ◆תפלה לעני ◆ כי חסיד אני ◆ סדר תפלה ◆ לא הביט און ביעקב ◆ תלמידיו של אברהם אבינו.
מוקדש להצלחת
משפחת קוסקס ובריאות איתנה.
לחץ להקדשת שיעור זה
אמונה, ביטחון ושמחה
אני רוצה לפתוח בהשלמה לפרשת חוקת. פירושים רבים נאמרו על השאלה מה היה חטאו של משה רבנו, כי הדברים לא מפורשים בתורה. התורה רק אומרת לאחר מעשה 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי' (כ, יב). כלומר, היה כאן חיסרון באמונה. חוסר האמונה הזה התבטא בכך שמשה כעס ואמר 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' ¬(שם, י), ובכך שאחר מכן הוא הכה על הסלע. שני הדברים נובעים מאותו שורש – הכעס. הכעס מבטא חוסר אמונה. המהר"ל אומר שמי שעושה את מצוות ה' דרך כעס, זה אומר שהוא לא מאמין מספיק שהוא עושה עכשיו את רצון ה', בפרט כאשר משה הצטווה לעשות נס מיוחד כזה, לדבר אל סלע שיוציא מים.
כותב המהר"ל:
זה שאמרו: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים', וכן שהכו על הסלע - אין זה אמונה, כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה. כי זה האמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הביטחון השמחה.
שלשת היסודות שנמשכים זה מזה הם אמונה ביטחון ושמחה. אדם שמאמין הוא שמח. אם הוא לא שמח זה סימן לכך שיש לו בעיה באמונה. המאמין בוטח, והבוטח שמח. הכעס נובע מחוסר ביטחון וישוב הדעת, ואם ברור שהדברים יתקיימו כפי שהקב"ה אומר – אין סיבה לכעוס. אתה בטוח ויציב, אתה רגוע.
ומה שהכו פעמיים, יורה זה על מיעוט האמונה והביטחון בו, ולכך הוא כועס. ודבר זה ידוע כי אמר ה' יתברך למשה להוציא מים מן הצור - היה להם לעשות באמונה בו יתברך, שהרי ה' יתברך עושה נס כזה לישראל, להוציא מים מן הסלע, ואז היו רואים הביטחון בו יתברך מה שהוא עושה עם הנבראים, והיה למשה ואהרן להתחדש באמונה וביטחון יתירה, ואז היו עושים בשמחה. הנס הגדול שעשה ה' היה ראוי לחדש להם אמונה וביטחון בו יתברך, והיה ראוי להוסיף להם אמונה וביטחון, והיה ראוי להם השמחה.
ואל תאמר, הרי לא היה הכעס רק על ישראל! הנה אין זה קשיא, כי עם האמונה נתחדש שמחה, לא כעס, ולפיכך לא היה כאן אמונה. וזה שאמר 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. כי אם היו עושים הדבר באמונה, והיה להם שמחה במצווה זו, שעם כל אמונה השמחה, לפי שהיא ביטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל, שיש להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה נס.
המהר"ל אומר לנו כאן יסוד חשוב מאוד. אדם שמאמין - נשען על הקב"ה ולכן שום דבר לא מכעיס אותו. גם אם הוא רואה התנהגות לא ראויה של ישראל, שלכאורה היא מרגיזה אותו והוא צריך היה לאבד את הסבלנות - המאמין הגדול לעולם לא יאבד סבלנות. כי המאמין הגדול תמיד מלא ביטחון, ואדם שבוטח הוא שמח. שלושת היסודות האלו, אמונה, ביטחון ושמחה - חד הן. למאמין יש משענת בטוחה, מושלמת - ריבונו של עולם, וכך הוא מלא ביטחון ולא חושש 'הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד' (ישעיה יב, ב). ואם הוא בוטח הוא שמח.

'אבטח ולא אפחד'
זהו היסוד הגדול של האמונה. אפשר לפרש שאמונה זה להאמין שהכול מאת ה', ואמנם יש בעולם דברים טובים ויש דברים לא-כל-כך טובים. אם זאת כל האמונה, אז אדם מאמין יחשוב שיכול להיות טוב ויכול להיות גם אחרת, והוא לא יודע מה יקרה, הוא חושש כי יכול להיות שיקרו דברים לא טובים, והוא לא יכול להיות שמח כשהוא מלא חשש ודאגה. אבל המהר"ל מלמד אותנו שאמונה זה ביטחון שה' הוא טוב ושיהיה טוב. הכול טוב ואין למה לחשוש. לדעת ש'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'. באופן עקרוני לא אמורים לקרות דברים רעים, וגם אם קורים דברים שצריך להתמודד איתם - זה בוודאי לטובה. גם אז, בתקופות הקשות, הביטחון נשאר בעינו.
המהר"ל מסביר בכמה וכמה מקומות, שלא כמו מפרשים אחרים, שאדם לא צריך לדאוג שמא יקרו דברים לא טובים. צריך להיות תמיד רגוע. ברור שמדי פעם יש התמודדויות, וצריך להתרגל להסתכל עליהם כדבר חריג ולא צפוי. אנחנו יודעים שהולכים אחרי הרוב ולכן לא צריך לדאוג. הדאגה גם לא עוזרת ולא מונעת את הדברים. לכן האדם המאמין הוא בוטח, ובעלי הביטחון הם שמחים.
זה קידוש ה' גדול, לראות שאדם מאמין הוא אדם שמח ומאושר באמונתו. אדם שכל מי שרואה אותו, רואה שהאמונה נותנת לו שמחה, הוא מקדש שם שמיים. קידוש ה' הגדול הוא שכולם יראו אנשי אמונה כאנשים שתמיד שמחים ומאושרים, לא שמחה חיצונית, אלא שמחה בחיים של קודש, אמונה, תוכן ועושר פנימי. שמחה מתוך חיים שמלאים בגודל עצום, בגדולה העליונה האלוקית שממלאת את החיים - זה קידוש ה' וזה מה שמביא אנשים לראות את הדרך העוצמתית הזו. זו דרך שמעוררת התעניינות, מעוררת רצון להיות כזה. לחיות עם התכונות הללו, של אמונה, ביטחון ושמחה.
המהר"ל חוזר על הפירוש הזה גם בספר גבורות ה' (פרק ז). הוא מדבר שם על אברהם אבינו, שנאמר עליו 'וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה' (בראשית טו, ו). הרמב"ן שם שואל, מה החידוש הגדול שאברהם האמין בה', הרי הוא היה נביא, היו לו ניסים – ברור שהוא מאמין! מה הצדקה הגדולה בכך שהוא האמין?! לכן פירש הרמב"ן שלא שה' החשיב לאברהם כצדקה את העובדה שהוא האמין בה', אלא שאברהם האמין שהקב"ה יעשה לו צדקה וייתן לו זרע.
והמהר"ל מסביר שהאמונה היא השורש של הכול, היא דבר אינסופי, והיא עניינו של אברהם אבינו שהוא האמין בה'. האמונה במדרגה שהיתה לאברהם אבינו היא דבר מאוד מאוד מיוחד ולא פשוט. כך הוא גם מסביר את דברי חז"ל שאמרו שישראל גלו למצרים בגלל שלוש סיבות המראות שאברהם אבינו לא היה בשלמות אמונה, וגלות מצרים באה לתקן אותן בכך שתעצים את האמונה של ישראל. מה הכוונה שאברהם אבינו לא היה שלם באמונה - מסביר המהר"ל שהאמונה היא דבר עצום, ולא מספיק סתם להאמין שיש אלוקים. לכן הוא מביא את חטאו של משה, שבוודאי היה מאמין גדול מאוד, ולמרות זאת אומר לו ה' 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי'.
האדם המאמין צריך לחיות את האמונה, לחיות את מציאות ה', עד כדי כך שזה יעלה וירומם את התוכן של כל דבר שהוא פוגש, כל מציאות שהוא נתקל בה - יש לה עומק, יש לה תוכן גדול יותר ממה שהוא רואה, כי הוא יודע שהכול מאת ה'. אדם מאמין שמסתכל על אדם אחר, מיד חושב איזה עומקים רוחניים, איזה רגשות, דמיונות וכוחות מעשיים כולל בתוכו האדם הזה. אנשים מאמינים צריכים להתרגל להסתכל ולחשוב על הפנימיות, מתוך אמונה שאת הכול ריבונו של עולם עשה, ובכל דבר שאני פוגש ובכל מעשה שאני עושה יש הופעה אלוקית. כל דבר שבבריאה זו הופעה וגילוי של ריבונו של עולם, ולכן אדם מלא אמונה הוא גם מלא שמחה בכל מעשיו.

תפילה לעני
אנחנו עוברים לפרשת השבוע. אני רוצה להביא את דברי הזוהר על הפרשה (קפד:), על עניין התפילה:
ר' אבא פתח: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף' (קב, א). שלושה נאמר בהם תפילה: תפילה למשה, תפילה לדוד, ותפילה לעני. 'תפילה למשה איש האלוקים' זו תפילה שאין כמוה באדם אחר, 'תפילה לדוד' - אין כמוה במלך אחר.
בתהלים אנחנו פוגשים שלושה סוגים של תפילות. "תפילה למשה" זו תפילה מיוחדת, משה התפלל תפילה ברמה עמוקה מאוד. "תפילה לדוד" דוד מתפלל כמלך מול ריבונו של עולם, ומלך מתפלל מתוך המקום הרוחני שהוא נמצא בו, מתוך התפקיד שהוא ממלא, לכן זה סוג אחר של תפילה מתפילתו של משה.
ואיזו חשובה מכולם? הוי אומר: תפילה לעני. מאי טעמא? משום שעני הוא שבור הלב, וכתוב (לד, יט) 'קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב', ועני עביד קטטה עם הקב"ה תדיר.
תפילת העני קודמת לתפילתו של משה ולתפילה של דוד. הוא רב עם הקב"ה, מתקוטט איתו, למה הוא מיצר לו, למה כל כך קשה לו, והקב"ה אוהב את זה, כי הוא מתפלל מקירות הלב.
והקב"ה מקשיב ושומע לדבריו, כיון שמתפלל העני, פותח לו הקב"ה כל חלונות הרקיע, וכל התפילות האחרות, דוחה אותם אותו העני שבור הלב, דכתיב 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף'.
הקב"ה מקבל את תפילת העני ראשונה כי הוא מתפלל מתוך לב שבור. הזוהר מסביר את המילים 'כי יעטוף' כמו המשמעות של 'והיה העטופים ללבן', מלשון איחור. כלומר, תפילתו של העני מאחרת ומעכבת את כל התפילות האחרות, הקב"ה מקבל אותה לפניהם, כי ה' אוהב את התפילה של העני.
הקב"ה אומר: יתעטפו כל התפילות, ותפילה זו תבוא לפניי. איני צריך בית דין שידון בינינו, לפני תבוא התרעומת שלו, אני והוא לבדנו. כמו שכתוב: 'וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ'.
אמנם זה לא יפה להתרעם על ה', אבל העני מדבר מכאב לב, הוא מתבטל מול הקב"ה, וזו התפילה היותר מקובלת. כשהעני מתבטל מול הקב"ה, מתוך החסרונות שלו הוא מרגיש את הצורך שהקב"ה ימלא את חסרונו, וגם אם הוא אומר את זה בצורה של תרעומות "הקב"ה מתייחד עמו באלו התרעומות".
וכל צבאות השמיים שואלים אלו לאלו במה עוסק הקב"ה, ועונים להם מתייחד בתשוקה עם הכלים שלו (שנעשים מהתרעומות של העני), כי אין תשוקה לעני אלא כששופך דמעות בתרעומות מול הקב"ה, ואין תשוקה לקב"ה, אלא כשהוא מקבל אותם ונשפכים לפניו.
משה התפלל תפילתו ונתעכב כמה ימים בתפילה זו. דוד ראה שכל החלונות וכל הפתחים שבשמיים כולם מוכנים להיפתח בשביל תפילה לעני ואין תפילה בכל תפילות העולם שהקב"ה מקשיב מיד כתפילת העני. כיוון שראה זה - עשה עצמו עני ומסכן, פשט לבוש מלכות וישב על הארץ כעני. 'תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי', ואם תאמר מדוע 'כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי'. אמר לו הקב"ה: דוד, וכי אינך מלך השולט על מלכים גיבורים, ואתה עושה עצמך עני ואביון? מיד הסדיר דוד את תפילתו ועזב את המילים אביון ועני, ואמר 'שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי'.

'כִּי חָסִיד אָנִי'
בהמשך אומר הזוהר:
דוד המלך השים עצמו בארבע דרכים: השים עצמו עם העניים, השים עצמו עם החסידים, השים עצמו עם העבדים, והשים את עצמו עם המוסרים עצמם ונפשם על קדושת ה'.
אדם צריך לעבוד את ה' בארבע דרכים הללו, עני, עבד, חסיד, וקידוש ה'. ויש כאן לשון מאוד יפה. הזוהר אומר שדוד השים את עצמו עם החסידים, "כיון שצריך אדם לא להשים עצמו רשע". לכאורה זה לא מובן, אם האדם לא רשע זה אומר שצריך להגיד על עצמו חסיד, אין מצבי ביניים? הרי חסיד זו דרגה מושלמת! אומר הזוהר שאם אדם אומר שהוא פחות מחסיד, זה נקרא להשים עצמו רשע. יש לזה מקור גם בפרק שני בכתובות. הגמרא אומרת שאדם שטוען שלא נהג לפנים משורת הדין - אין מאמינים לו, שאין אדם משים עצמו רשע.
ממשיך הזוהר ושואל:
ואם תאמר, האם אדם צריך שלא יתוודה על חטאיו לעולם (כי אין אדם משים עצמו רשע) לא כן, אלא שאם אדם פורט את חטאיו – אז הוא חסיד.
סתם לעשות את עצמו רשע - אסור, אבל בשביל תשובה, טהרה ותיקון - זה משהו אחר. ממשיך הזוהר:
ואל תאמר שהקב"ה לא מקבלו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, או אלו שנסתרו ממנו ואינו יכול להיזכר בהם. אלא לא צריך לפרט מלבד אלו שזוכר, ואם משים רצונו בהם - כל (החטאים) האחרים נמשכים אחריהם. שהרי שנינו: אין בודקים (חמץ) לא בחורי הבית העליונים, ולא התחתונים, אלא כיון שבדק כפי ראות עיניו מה שיכול להשיג – כולם נמשכים אחר זה ומתבטלים עמו.
כלומר מלמד אותנו הזוהר, שאם אתה רוצה לחזור בתשובה - אל תחטט בכל העבירות שעשית מאז ומעולם. תתקן את עצמך לפי מה שאתה זוכר, ואם אתה לא זוכר מספר דברים - זה לא חשוב. כמו בבדיקת חמץ, בודקים רק איפה שמצוי חמץ. לא צריך לבדוק למעלה, לא צריך לבדוק למטה, אלא בודק כפי מראית עיניו. וכן בהלכות נגעים, יש מקומות שאינם נטמאים בנגעים, כי אם הכהן לא רואה את כל האיבר הזה בבת אחת - זה לא נגע. ולא צריך שהכהן יתאמץ לראות, הכלל הוא לפי מה שהוא רואה בראייה פשוטה. זו הדרכה מאוד חשובה. אדם שעושה תשובה, מה שהוא לא זוכר - לא זוכר, זה נכלל בתוך מה שהוא זוכר ונמשך אחריו. אדם לא צריך לבקר את עצמו בצורה מוגזמת...
ביקורת מוגזמת היא ביקורת חולנית. מה שאדם יודע שלא בסדר בוודאי עליו לתקן, מה שלא - לא צריך. לפעמים באים אנשים ומספרים לי שהיה להם איזה מקרה, והם שואלים האם הם צריכים ללמוד מזה משהו שהם צריכים לתקן. אני שואל אותם, אתם יודעים על משהו שאתם צריכים לתקן, אומרים לי - לא. אז אם אתם לא יודעים משהו מיוחד, אל תמשיכו ותחפשו. נכון, תמיד אפשר לתקן, אבל לא צריך לחפש משהו שאתה לא יודע. קרה לך מקרה - אל תחשוב שזה קרה בגלל סיבה ספציפית. אם זה מעורר אותך לשוב בתשובה, זה טוב, אבל לא צריך להמציא בעיות. זה לימוד גדול בענייני התשובה. זו הנקודה של דוד, של החסידות. תמיד חוזרים בתשובה, אבל בצורה בריאה ולא עצבנית, תוך כדי תחושה ש'חָסִיד אָנִי''.

סדר תפילה
ממשיך הזוהר ומפרט:
דוד השים עצמו כעבד – 'הוֹשַׁע עַבְדְּךָ' (שם), והשים עצמו עם אלו שמוסרים את נפשם על קדושת ה', כמו שכתוב 'כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא'. בכל ארבעה דברים הללו עשה עצמו דוד המלך לפני ריבונו של עולם.
ואומר הזוהר שכל ארבעת סוגי הפניה הללו יש בתפילה שלנו בכל יום. שלש פעמים האדם עושה עצמו כעבד בתפילה:
בתחילה האדם מסדר שבח לפני אדונו ומזמר לפניו, וזה בפסוקי דזמרה שלפני התפילה.
אדם פותח את תפילתו בשבחים של הקב"ה, בתור עבד הרואה כיצד ריבונו של עולם עושה את כל הטוב שבעולם, מתבונן בדברים שממלאים אותו ברצון לשבח את הקב"ה.
אחרי התפילה הוא נפרד גם כן כמו עבד שמסדר תפילה לאדונו, ובסיום התפילה כולה הוא שוב מסיימה כעבד.

באמצע התפילה, בזמן קריאת שמע, האדם מוסר את נפשו לה' , 'בכל לבבך ובכל נפשך':
שכל מי שמכוון בפסוק זה למסור נפשו נחשב בכלל מוסרי נפשם על קדושת השם.

בין קריאת שמע לתפילת העמידה האדם צריך להיות כעני הדופק בפתח , בלב שבור.
ולהשים עצמו בכלל חסידים – בשומע תפילה, לפרט חטאיו, שכך ראוי ליחיד לעשות.

אדם שניגש לתפילה צריך לגשת בכמה גישות כלפי ריבונו של עולם: כעבד, כמי שמוסר את נפשו, כעני, וכחסיד. כל זה מופיע בזהר על פרשת בלק, ולכן השמענו את הדברים הללו כעת.

לא הביט און
היות והשבוע יהיה היארצייט של אור החיים, אני רוצה להביא מדבריו על הפרשה. אומר בלעם בברכתו 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל' (כג, כא ). המדרש, שמביא גם רש"י מפרש - כשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם. אור החיים מביא על כך מספר פירושים. הוא מבאר שכל חטא של האדם משאיר רושם, ועל זה אומר הכתוב שאצל ישראל לא נשאר רושם. והוא מדייק שאפילו באלו שהם בחינת 'יעקב', שזו הבחינה הנמוכה שבעם ישראל, המון העם - גם בהם לא רואה ה' דבר רע. וב'ישראל' – לא ראה עמל. כלומר, אפילו אין צורך לנקות את הלכלוך. כי בלעם מחפש נקודה של שלילה בישראל שדרכה הוא יוכל לקלל. הרי אי אפשר לקלל מישהו שהוא שלם לגמרי. והוא אומר שהוא לא יכול לקלל אותם כי לא נמצא שם לא אוון ולא עמל.
עוד פירוש על הפסוק הזה: צדיקים שעושים מצוות, עושים אותן בנפש חפצה, הן לא מכבידות עליהם, לכן לא ראה עמל בישראל.
פירוש נוסף: לא הביט און בעולם כולו - בזכות יעקב. הקב"ה מקיים את העולם בשביל יעקב, והוא לא מחפש את הדברים השליליים שיש בעולם, בזכות יעקב. ולא ראה עמל - בישראל, לא קשה לו לסבול את העולם, אין לו עמל, בזכות ישראל.
ופירוש אחרון: הצדיקים שעושים מצוות עושים נחת לריבונו של עולם, הם אינם מייגעים אותו, על דרך אומרו 'הוגעתם ה' בדבריכם'.

תלמידיו של אברהם
אנחנו צריכים ללמוד מהפרשה הזו, שאדם יכול להיות עם כישרון מאוד גדול, עד כדי כך שאמרו חז"ל על בלעם שהיה דומה למשה רבינו - ומקולקל. לכאורה זה לא סביר. גם בפרשות הקודמות ראינו את קרח ועדתו, 'אַנְשֵׁי שֵׁם' (טז, ב), אנשים גדולים. איך זה קורה - הרי בלעם בטוח שהוא צדיק, הוא אומר על עצמו 'תמות נפשי מות ישרים'! מגיע לי למות כמו אברהם אבינו! האמת היא להפך. בלעם הרשע הוא ההפך הגמור של אברהם אבינו. יש לו עין רעה, והוא חושב שזה מראה על המדרגה הגבוהה שלו, הוא לא יכול לסבול קלקולים, והוא מחפש את כל המקומות שאפשר לתקן אותם. לכאורה הוא מחפש לעשות תיקונים... הוא חושב שיש לו רוח גבוהה כי הוא אדם רוחני, אדם עם כוחות גבוהים, הוא שומר על כבודה של הנבואה הקדושה שלו ולכן גם מגיע לו שכר גדול, אחרת זה פגיעה בכבוד הרוחניות שלו. ויש לו נפש רחבה הוא אוהב ממון ורכוש. אלו דברים שבלעם מודע אליהם ומפתח אותם, זה מה שהוא מלמד את תלמידיו בפרהסיה, את התכונות הללו.
אנחנו צריכים ללמוד מזה, שאדם צריך תמיד לעשות חשבון נפש אם הוא לא מרמה את עצמו. האם הדרך שהוא חושב והולך בה היא דרך נכונה, דרך אמתית, או שהוא מרמה את עצמו. לא רק שאסור לרמות אחרים, אלא קודם כל אסור לו לרמות את עצמו. מספרים על אחד מהאדמו"רים של חב"ד, שאבא שלו אמר לו בבר מצווה שלושה דברים: אל תרמה אחרים, אל תרמה את עצמך, ואל תיתן שירמו אותך. צריך להיות ישר בהסתכלות. אדם שמתרגל לרמות את עצמו הוא כבר לא מרגיש את זה. זה לימוד חשוב שאנחנו צריכים ללמוד. לא להיות מתלמידיו של בלעם.
עלינו להיות מתלמידיו של אברהם אבינו: נפש שפלה - הסתפקות במועט, לשמוח במה שיש; רוח נמוכה – ענווה; ועין טובה. מהי עין טובה - עין טובה פירושה לראות את הטוב אצל אחרים, ולשמוח בזה. לשמוח בזה שאתה רואה מעלה אצל אחרים. זה בדיוק ההפך מעין רעה. עין רעה זו קנאה, שאדם רואה מעלה אצל אחרים והוא מקנא - למה לי אין. עין טובה זה ההפך, האדם לא מקנא, הוא שמח במה שיש לאחרים, והוא יודע שזה לא על חשבונו מה שיש לאחרים. זו עבודה גדולה מאוד לחיות כך. זה מה שלמדו בישיבה של אברהם אבינו שהיתה ישיבה מיוחדת. להיות עם עין טובה, לראות אצל אחרים את המעלות, 'שנראה כל אחד מעלת חברינו' בלי לקנא בזה. לשמוח, לפרגן, זה לא על חשבונך!
אלו לא רק מעלות נכונות ואמתיות, הן גם משתלמות. העניו שמח, והגאה עצוב. הגאה צריך כל הזמן לדאוג לכך שיכבדו אותו, אבל העניו שמח בחלקו ומאושר. מי שיש לו עין טובה ורואה את המעלות של אחרים - זה גורם לו שמחה, עושה לו טוב לראות איך יש כל כך הרבה טוב בעולם. הוא אדם מאושר. אבל מי שלא מסתפק במועט, וכל הזמן העיניים שלו מחפשות ורוצות עוד ועוד – לעולם לא יהיה שמח. כל המידות הנכונות עושות את האדם טוב ומאושר. המידות הללו הן מצריכות עבודה גדולה, שנזכה לקנות את המידות האלו!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא בלק

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il