בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • גאולה - מצב בלתי הפיך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

תשובה לטענה הרביעית: גאולה אלקית לעומת גאולה אנושית - ההבדל הגדול

תשובה לטענה הרביעית.

undefined

תשס"א
5 דק' קריאה
הטענה : גם הדרך השניה, הדוגלת ב"סיכוי לגאולה", מקנה ערך גאולי למדינה, אולם מגדירה את הצלחת המהלך בהשתדלות האנושית. גם היא כוללת בקרבה את נקודות ההתבוננות שבאחותה. ולכן איזו חשיבות יש לדעה, שאנו בודאות גאולה? סוף סוף, אין הבדל בין ההלל שאומרים ביום העצמאות על "סיכוי לגאולה", לבין זה שאנו אומרים על "ודאות גאולה".

א. חזרת השכינה יוצרת תהליכים
כפי שביארנו בתחילת המאמר, ההבדל העיקרי בין שתי הגישות הוא ביחס לשאלה, האם אנו בשלב התחלתי שבו האדם הוא המניע לגאולה (ודאי שגם זאת ע"י סיעתא דשמיא), ואז ההופעה תלויה במדרגת הדור, או שמא הגאולה הינה ודאית, הוה אומר - נפלה "החלטה אלקית" לגאול את ישראל. ומכאן אנו באים לנקודה עקרונית בהבנת הגאולה.

ההשקפה המאמינה בודאות הגאולה יודעת שלא מעשי אדם הנגלים, הם המולידים ומכוונים את תהליך הגאולה, אלא רצון ה' הנסתר מעינינו, הוא הדוחף את כל התהליך לפנים. הגאולה משמעותה - הקב"ה מתקרב אל עם ישראל, בניו, ומשרה עוד ועוד שכינתו ביניהם. בזמן גלות, אין השכינה שורה בארץ ישראל, שכינתא בגלותא. הגאולה מתחֶלת מכך, ששכינה עוזבת את הגלות ומתגלית בארץ ישראל. מדרגת השראת השכינה בגלות, שונה מהותית מהשראת השכינה בזמן גאולה. בגלות אין קיום לאומה, לַכלל. יש רק השגחה לפרט כפי מעשיו. האומה מושגחת באופן פלאי רק לענין זה, שעם ישראל יוכל להתקיים בגלות, ולא יכלה על ידי שבעים זאבים הרוצים לטרוף כבשה אחת.
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים לכלותם ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלהיהם" 1 .

ב. לכל מקום שהשכינה הולכת, אנו בעקבותיה
ניקח לדוגמא את השאלה הפשוטה: מדוע השתהה עם ישראל אלפיים שנה (!) בגלות, ורק בעת הזאת התחיל חוזר לציון? ההסתכלות האנושית סִפקה הסבָּרות שונות, הקשורות בתהליכים כלליים שעברו על העולם מאז המהפכה הצרפתית, או לחילופין ניתוח האנטישמיות החדשה וכדומה. אולם העין האמונית יודעת לומר, כי המניע האמיתי לתזוזת עם ישראל אל ארצו, הוא זה: עם ישראל יכול לחיות רק במקום, בו נמצאת השכינה! כל עוד היתה השכינה בגלות, היתה יכולת קיום לעם ישראל בתנאי גלותו. אולם מעת ש"עלתה" שכינה לארץ ישראל, עם ישראל מאבד את יכולת הישרדותו בין הגוים. הוא יודע וחש בתחושה פנימית, כי כל קיומו כעם, תלוי מעתה בשיבתו לארץ ישראל. ודאי שגם ההשגחה הפרטית מסבבת אין ספור דברים נוספים בעולם, כגון תנועות שחרור לאומיות, או לחילופין שנאת הגוים אותנו, הדוחפים אותנו מצידם אל מחוץ לגבולם; אולם הכח הפנימי המניע אותנו כולנו בהמונינו אל הארץ דוקא, הוא אותו חוש פנימי אינסטינקטיבי, הנשמע לאיתות הקוראו לעזוב את הגלות במהרה, יען כי מרגע זה הפכה הגלות לעם ישראל לבית קברות, ורק בארץ ישראל עתידים להימָצא לנו חיים.

ואמנם כך היה סדר הגאולה, שארץ ישראל החלה להוציא פירות בעין יפה, עוד בטרם מתקבץ אליה עם ישראל ברבבותיו. זאת, משום שלפני עלותו של עם ישראל לארץ ישראל, כביכול - השכינה עולה לארץ ישראל! וברגע שהשכינה מצויה בארץ, ממילא מתחילה הברכה להיגלות בארץ ישראל, שעוד בטרם היא "ארץ ישראל" - היא ארץ ה'. וכן אנו מוצאים בנבואת הגאולה ביחזקאל, פל"ו, שגאולת הארץ היא קודמת לגאולת העם.

ג. נשמות גדולות
כמו שלגבי החזרה לארץ ישראל, השכינה, הנסתרת מעיני אדם, היא המניעה את התהליכים, כן הוא לגבי דברים רבים הקשורים לתהליכי הגאולה. עיקרה של הגאולה היא המדרגה הרוחנית שעם ישראל עתיד להשיג בעת הגאולה. לב האבן מדורות רבים ייהפך ללב בשר. גם דבר זה לא נעשה על ידי מאמץ אנושי בלבד. ההחלטה האלוקית מולידה נשמות גדולות, שהן המכשירות את עם ישראל לקראת הגאולה. חזרת השכינה היא הגורמת לגלגלי הגאולה להתחיל לנסר בעולם. היא המולידה נשמות כלליות וגדולות. כגון זה, החל להתנוצץ אור הגאולה בנשמת האר"י הקדוש, שעל ידי גילוי סודות התורה קֵרב גילוי השכינה בעולם. לאחר מכן החל אור הגאולה להתנוצץ בדמותו המופלאה של הגאון מוילנא, והוא ייסד את תורת הגאולה בדרך הטבע 2 .

הגאולה מחייבת שינוי פנימי לא בקרב גדולי האומה בלבד, אלא בלבב כל מקהלות עמך בית ישראל. באמת, הכיצד מוציאים את הגלות מן היהודים? כיצד משנים את דפוסי החשיבה שנשתרשו בגלות? גם כאן יהיו שיטענו, כי השינויים בתוך עם ישראל מושפעים ונגזרים בעיקר מהתרבות המערבית. אולם אנו חולקים עליהם בכל פה, באמרנו כי "לא כאלה חלק יעקב", ובאמת, מציאות השכינה - היא לבדה, משפיעה על עם ישראל את הרצון לחירות, תוך התנערות מכל תחושת שעבוד. והכוחות הגדולים הנולדים בעם בשעה הרת עולם זו, הם הם אלו הגורמים את התופעות של חוצפה, המתרבה בימות המשיח.

ובאשר אנו מגדירים את הגאולה בתור גאולה בדרך הטבע, מטבע הדברים, הרבה תהליכים העוברים על האומה אינם מובנים לנו. אלא בהתחשב שגאולתנו גאולה אלקית היא, יש להתבונן ברוח זו על התופעות הנובעות מכך, שהקב"ה מסבב תהליכים רוחניים כדי להביא מהפך רוחני בתוך עם ישראל.

ד. הופעת מושג הכלל בעם בארץ ובתורה
דרך "סיכוי לגאולה" תולה את הגאולה במעשי בני אדם. עדיין לא השתנתה כל האומה, ולכן יש סכנה לנפילת כל המהלך. אולם דרך "ודאות הגאולה" מגדירה שהגאולה אינה מתחילה מפרט פלוני או אלמוני. הקב"ה מחזיר שכינתו לכלל ישראל. בגלות לא היתה מציאות של כלל, ואילו עתה נולדה מציאות חדשה, מציאות של כלל ישראל. גם הבנה זו מקנה התיחסות שונה לדברים רבים המתרחשים בדורנו.

למשל, מה היחס לאנשים שפרקו עול מצוות? במשך כל דורות הגלות, היתה שייכותו של יהודי לאומה באה לידי ביטוי בקיום מצוות פרטיות או אי קיומן. לעומת זאת בדור הגאולה - מלמדנו הרב קוק 3 - שייכותו של יהודי לעם ישראל, יכולה לבוא על ידי שייכותו לצד הסגולי הכללי שיש בנשמת ישראל המתגלה, ולא רק דרך הצדדים המצוותיים הפרטיים. עצם שייכותו לאומה, נכונתו להיקרא יהודי, וקשירת גורלו בגורל האומה, היא היא ביטוי שייכותו לקב"ה. בגלות, בה אין מציאות כללית לאומה אי אפשר להיות קשור לקב"ה דרך הנשמה הכללית, ואילו בזמן הגאולה, כשיש מציאות של אומה, גם דרך השייכות לכלל, נחשב יהודי כקרוב לקב"ה. בגלות, יהודי שהיה פורק מעליו עול מצוות, היה נחשב כיהודי מומר, כלומר כאדם שעזב את עם ישראל ולכן נתרחק מעל הקב"ה. עתה, אפשר שהוא מוגדר "רשע" (גם אם נתעלם מסוגיית "תינוק שנשבה"), אולם הוא יהודי לכל דבר, ועל כן הוא קרוב לקב"ה.

כך גם ביחסנו לישיבתנו בארץ. התישבותנו בארץ אינה בשביל לקיים את המצווה הפרטית, שלדעת הרמב"ן אנו מצווים עליה גם בזמן גלות; עתה, בזמן הגאולה, הישיבה בארץ ישראל היא קיום המצוה הציבורית הכללית שמשמעותה החזרת שכינה לציון. ככל שאנו נאחזים יותר בארץ ישראל, אנו מגלים יותר את הנשמה הכללית של האומה.

הרב קוק בספריו מבאר, שהוא הדין ביחס לתורה. יש הבדל בין התורה שנלמדה, כשעם ישראל היה בגלות, לבין התורה שצריכה להילמד עתה, בזמן הגאולה. עתה אין לימוד התורה יכול להצטמצם רק בעיסוק בפרטי תורה. לימוד התורה בזמן הגאולה, הוא לימוד כזה, המאיר את התורה באור כללי.

ה. הלל פרטי והלל כללי
לסיכום ניתן לומר, שהלל הנאמר על "סיכוי לגאולה", הוא הלל הנאמר כהודאה על הצלה פרטית שזכינו לה בביאתנו לארץ מתוך ציפיה שלעתיד ההצלה הפרטית תהפך לדבר גדול ועצום, אולם עדיין לא זכינו לעיקר משמעות הגאולה.

ואילו הלל על "ודאות הגאולה" הינו הלל על התקיימות חזון הנביאים בימינו, הודאה על הופעת השכינה בדורנו, על כן הינה כל כולה הודאה על הצלה כללית. ודאי שהופעת שכינה זו, שהחלה להיגלות עם הופעת הקץ המגולה, צריכה להמשיך ולהיגלות עד לשלמות הופעת שכינה בהר הקודש בירושלים.


^ 1 ויקרא כו, מד.
^ 2 על פי רבי מנשה מאליה בספרו "אלפי מנשה".
^ 3 איגרות הראי"ה, איגרת תקנ"ה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il