ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך מטות
1.00x

אצבע קלה על הנדר

הפרשה בראי הרמב"ם
--- ---תמוז תשע"ט
34
לחץ להקדשת שיעור זה
עניינו של הנדר המופיע בפרשתנו, בעייתי מאוד.
הרי התורה היא דבר ה', מדויקת ומוחלטת. לכאורה, כשם שלא יעלה על הדעת לגרוע דבר מהתורה, באותה מידה לא יתכן להוסיף עליה איסורים נוספים. בלשונו של הירושלמי (נדרים ט.א): "לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה
אוסר עליך דברים אחרים?".

אף על פי כן, מתחדש בפרשתנו שאדם יכול לאסור על עצמו דבר מה. איסור זה, לגבי דידו, יש תוקף תורני ככל איסור ואולי אף חמור ממנו. מדוע התורה מאפשרת אפיק איסורים פרטי שכזה?

הרמב"ם מתייחס לכך בסוף הלכות נדרים (יג.כג): "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתיים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר כנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים 'נדרים
סייג לפרישות' ".

לדעתו של הרמב"ם, מטרתם של הנדרים לשמש כעזרים, המסייעים לאדם לתקן את מידותיו או מעשיו. הנדר משמש כעין מאזן נקודתי לצרכים ולבעיות ייחודיות של כל אדם בפני עצמו.

לכאורה, על פי תפיסה זו, ראוי שכל אדם יתבונן היכן יש לו "חוסר איזון" בעבודת ה' שלו וידור כדי לאזן את הסטיות הללו
משביל הזהב. אולם, בהלכות הבאות מסתייג הרמב"ם משימוש מופרז בנדרים כאלו: "ואף על פי שהן עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. אמרו חכמים: כל הנודר בנה במה".

אם הנדר הם עזרים חיוביים, מדוע יש להגביל אותם? יתרה מזאת מדוע מרחף מעל האפשרות לנדור איום גדול כל כך של ע"ז?

עיון בדברי הרמב"ם (נדרים א.כו) מגלה לנו את תשובתו גם לשאלה זו: "שאין הכשרים נודרים בדרך איסור וכעס". הכח העצום שנתנה התורה לכל אדם לכוון את עצמו על ידי הנדר, עלול בקלות להשתחרר בכיוונים הפוכים לגמרי. למעשה הרמב"ם מפרש את דברי חז"ל בשלילת הנדר כמתייחסים דווקא לנדרים הנובעים ממצבי כעס או פעולה דחפית אחרת.
כאן כבר הגבול דק. דרושה נקיות נפשית, מודעות עמוקה ושליטה חזקה לאדם כדי שיבחין שהצורך שלו לנדור נובע מעמדה לא חיובית בנפש, בפרט במצבי כעס ולחץ.

אבל זו לא סיבה טובה מספיק להסביר: מדוע חז"ל והרמב"ם בעקבותיהם, דימו את הנודר למקריב בבמה?
כאן טמון עומק נוסף. המקריב בבמה אינו עובד ע"ז. רוצה הוא להתקרב לקב"ה ולהקריב לו קרבן. אמנם, דרכו אל ה' היא
פרטית ומנותקת מהתורה הכללית, כשם שהבמה היא מזבח פרטי - לעומת המזבח במקדש שמייצג את הקשר של כלל ישראל לה'. כדברי המהר"ל: "כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל...".

כל נדר, אף שהוא נדר חיובי וסייג לפרישות, הוא בעייתי. למרות שמדובר בנדר שאינו כנדרי רשעים הבאים מתוך כעס, העובדה שהוא מבדל את האדם מהתורה והמצווה של כלל ישראל, יש בה טעם לפגם. לעיתים יש והאדם יוצא מהסדר וצריך ליטול תרופה מרה, אבל צריך לעשות הכל כדי שלא יחלה במחלה יותר גדולה - שהתרופה תהפוך לחלק מהתפריט.
עוד בנושא מטות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il