ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש שבת ומועדים האבילות על החורבן

גן עדן מוצנע

בניסיון להבין את עומק תפקידם של ימי בין המצרים שבין י"ז בתמוז לט' באב, יש צורך לחזור ארבעים יום אחורה, אל חג השבועות וימי החסד הבאים אחריו. הצצה לשם תבהיר את המקום שאליו עינינו נשואות
לחץ להקדשת שיעור זה
אין כלוח השנה העברי לשקף את הווייתנו ותולדותינו לטוב ולמוטב. חשבון פשוט מראה שרוב הימים שרוי היהודי בצער, אבלות ולחץ. למשל עתה בבין המצרים, אפילו הספרדים המקילים עד ראש חודש אב עדיין נמנעים מלברך שהחיינו. אם נוסיף את המנהגים לפי כל השיטות: ימי הספירה, בה"ב, שובבי"ם, תעניות צדיקים, זכירת החורבן אפילו במועדים ובחתונות ועוד – נמצא שהצער מרובה מהשמחה. ועוד לא דיברנו על חודשי ההכנות המלחיצות לתשובה, שלפי בעלי המוסר תחילתם מתמוז וסופם בהושענא רבה.
לאור כל האמור זועקת ההשמטה של האירוע אולי הדרמטי ביותר בתולדות ישראל ובעצם של כל הקוסמוס. אין לו זכר לא בלוח ולא בשום מנהג. הכוונה היא לתקופה המקדימה את בין המצרים - ארבעים הימים שבין שבועות לי"ז בתמוז. בשבועות בזכות קבלת התורה הסתלקה מאיתנו זוהמת נחש וגזירת מיתה. חזרנו למציאות אדם הראשון קודם החטא, והתעלינו למדרגת מלאכים ועולם הבא. כל זה עד י"ז בתמוז, עד ההתרסקות ושבירת הלוחות עם חטא העגל.
המקור הבולט הקדום לאמור הוא בתהלים פרק פ"ב: "אני אמרתי א-לוהים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון כאחד השרים תיפולו". "א-לוהים", לפי פירוש רש"י - מלאכים. "כשנתתי לכם תורה... אין מלאך המוות שולט עוד (בכם, עד שחטאו בעגל, שאז נאמר להם:) אכן כאדם (הראשון) תמותון וכו'".
ההנגדה החריפה בין ה"אני אמרתי" ובין ה"אכן", טיפוסית למדרש. היא גם המודל לשלמה המלך שמזדעק: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני". "אמרתי" מקבילה ל"עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין", אשר מייצג אידיאל של שלמות. ההמשך, "ראה שאינו יכול לעמוד" (ר' רש"י על הפסוק הראשון בתורה), מדבר על האכזבה.
השמטת ארבעים הימים הללו מהתודעה אינה רק בגלל הבושה נוכח הנפילה. היא נעוצה גם בנשגבות מ' יום אלו המחייבת כיסוי - איתכסיא.
עצם תופעת הכיסוי קשור למהות הטוב והרע בבריאה. בנגלה נראה שהרע הוא השולט בעולמנו. "יצר לב האדם רע מנעוריו". ואכן מקורותינו מלאים בתוכחות ובחטאים, רשעות וחידלון. אף התרבות הכללית מתנהלת בהתאם. מקובל שמיטבה עוסק בשלוש העבירות הגדולות. קנאה, תאווה וכבוד הם לוז המיתולוגיה הקלאסית. הפורגטוריום והגיהינום הם רוב בניין "הקומדיה האלוהית" של דנטה. השטן אינו רק גיבורו של ספר איוב אלא, להבדיל, גם של כתבי מילטון וגתה ועוד. ואילו המאה העשרים חידשה תרבות ניהיליסטית עקרה ושטופת זימה שבועטת בכול. תולדות אנוש, במיוחד שלנו, רוויות בעיקר במלחמות ובברוטליות. יעקב אבינו, היהודי בגורלו מכל האבות אומר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי".
הציניקנים יפרשו שרקורד ריבוי השלילי צרב את התודעה רק מפני שהרוע מעניין ומגרה יותר מהטוב. כבר הרמב"ם ציין שדווקא האכילה מעץ הדעת הרחיבה ידיעותינו, אופקינו ותחכומנו. אך אין זה מסביר את הגמוניית הרוע גם בתורה הקדושה ובתולדותינו, שתיים שהן אחד, הן ישראל והתורה חד הם.
המהר"ל נקט שעצם הבריאה מייצגת רוע מפני שהיא התפרדות מהבורא, צמצום שכינתו והגבלת האינסוף. יקום חומרי ואלוקות מופשטת הם תרתי דסתרי. עולם הוא היעלם הטוב והקדוש בנגלה. אך למרות ירידתם למחתרת, הם חיים ומשפיעים באיתכסיא. הגאולה תבוא עם המלכת האינסוף האלוקי, הטוב המוחלט הנסתר בינתיים. עבודתנו היא לגלות את הניצוצות החבויים במרחבי הזמן והמקום, ולהשליטם על ההיעדר. להשיב אבידה לבעליה.

שני תקדימים
למרות הסוף הצורם, מסתבר שארבעים הימים הללו הותירו רושם לעתיד. המטמורפוזה שעברנו למשך חודש ומשהו לא הייתה לשווא, כפי שנראה. מכיוון שמדובר בהצצה לעולם הבא שהוא בבחינת "עין לא ראתה אלוקים זולתך", אנו נטולים יכולת להשיג משמעות עניין זה בנגלה ולכן היא נעדרת מתודעת הנגלה, מהלוח ומהמנהג. המהר"ל מסביר שעולם הבא אינו נזכר בתורה שבכתב, הפרדיגמה של הנגלה, מפני שטרם חווינו אותו.
לשיטת הרמב"ם התיקון הסופי בנוי על שניים: א. גאולה בכלי העולם הזה בלי נסים גלויים עם ביאת המשיח, שבהם "עולם כמנהגו נוהג". ב. גאולה פלאית של עולם הבא. עתיד נשגב אינו אוטופיה יוצאת מגדר הרגיל, אלא כולל תקדים מסוים עם טעימה מהרעיון בעבר.
זו הסיבה שנכונו שני תקדימים לשתי תופעות התיקונים הצפויים לעתיד לבוא: א. ארבעים הימים הללו צופנים בתוכם את עתיד הגאולה הרוחנית האולטימטיבית, היתכנותה והאמונה בה. בחג השבועות מלאכי השרת בסיני קשרו לראשינו שני כתרים שרוממונו לדרגת אדם הראשון קודם החטא. גם אחר חטא העגל הם ממשיכים לעטר את ראשינו בהווה מדי שבת שהיא מעין עולם הבא. יתר על כן, כשהתנצלו ישראל את עדייהם זכה בהם משה רבנו. מכאן קרינת עור פניו. משה רבנו, שבחינתו נצח, לא מת לפי הרמב"ם וממשיך להנהיגנו באיתכסיא. ב. ימי מלכות דוד ושלמה הם התקדים הרציונלי לימות המשיח ששמים קץ לגלותנו בעולם הזה.
שבירת הלוחות בי"ז בתמוז היא המיצר הראשון לימי בין המצרים. עניינה איבוד העדיים של עולם הבא. ואילו חטא המרגלים בתשעה באב הוא המיצר השני. עניינו הוא דחיית הגאולה הארצית ותחילת הגלות ההיסטורית.
מסתמא, מכוח רעיונות אלו זכה הרמ"צ נריה ז"ל לחבר את שירו הנפלא: "הווי עם בוטח, חי וקיים על אף הכול, על מוקד מזבח יצא במחול". הם גם שאיפשרו את הלחנת ההימנון המודז'יצאי הנשגב למילים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" ברכבת בדרך לאושוויץ.
היסודות האמורים מפרנסים גם את רעיון החוק האולטימטיבי – פרה אדומה המטהרת מטומאת מת. מכיוון שחוק אינו נתפס בהיגיון האנושי, לכן אף משלמה, החכם באדם, נעלם פשר הלכה זו. חוכמתו שייכת לימות המשיח, לעלמא הדין. רק משה רבנו – איש עולם הבא, זכה להבין רזי חוק זה. בספירה של עולם הבא אין סוד לא במוות ולא בחוקי התורה הקשורים אליו.
פרה אדומה אף מכפרת על חטא העגל, שמחק את תפארת מתן תורה ומ' יום שאחריו. אך הוא גם המקור למסתורין האולטימטיבי – סוד המוות ופשרו. גם הטהרה מטומאת המת מהווה תיקון אבי אבות הטומאה. אפר הפרה לדורות מעורב עם זה שהכין משה. כוחו, בחינת מלאך, מניע את התיקון ואת הטהרה. ואילו אנו, בני תמותה, לא מבינים לא את המוות ולא את תיקונו.
הקבלה והחסידות, שפרשו כנפיים במאות האחרונות, הבחינו בניצני הגאולה הנסתרת והרחיבו בלימודם. וכן כתב הרב קוק: "צריך לעסוק בדור שלנו בבירור מפתחות לכל עניין נשגב". הסימנים להתממשות ה"בכוח" והסתלקות שלמה של זוהמת הנחש העמלקי הולכים ומתרבים. הנעלם מסוגל להתגלות בעקבתא דמשיחא במיוחד בימים אלו, בבין המיצרים. מי ייתן ונזכה לכך בקרוב.

מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא האבילות על החורבן

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il