ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת הארץ בראי הגלות ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

קדושת הארץ בראי הגלות

כרך א' שיעור כ'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

קדושת הארץ בראי הגלות
הגלות יוצרת מבט שונה וייחודי על עם ישראל, בחינה חדשה של המציאות הריאלית. עד לגלות, היות עם ישראל בארצו, קיום ממלכת ישראל וממלכת יהודה - כל אלה היו "עובדות בשטח", ובמשך מאות שנים התייחסו למצב זה כאל מציאות פוליטית נתונה. רק עם היציאה לגלות, קיומו של עם ישראל בארצו מקבל ערך של קדושה. כמובן שגם לפני כן ערך קדושת הארץ היה כתוב בתורה, ובפועל קיימו בדרך כלל את ההלכות התלויות בארץ - שמיטין ויובלות וכו', אך הגלות יצרה פרספקטיבה שונה, מבט אחר, זווית ראייה שונה. פתאום הובלט מאוד ערכה הרוחני הקדוש של מציאות שהיתה קיימת עד לפני זמן קצר. כל סוג של קדושה יש בו מן הריחוק. קדוש - כפי שאומר תמיד המהר"ל - הוא נבדל, משהו שנמצא מעבר, מרחוק. ואכן המרחק הפוליטי והגיאוגרפי הבליט את מה שנותר. הארץ לא היתה כבר בידיים יהודיות, ליהודים לא היתה ממלכה ולא היה בית מקדש. אם כן מה נשאר? לכאורה לא-כלום. כך אכן קרה לכל העמים האחרים שגלו ממקומם, שאמרו 'לא נותרה לנו מדינה, אז אין יותר תשתית לקיום לאומי בפועל', וכך במשך 50-60 שנה מתערים הגולים במקום חדש, בשפה חדשה ובמנהגים חדשים, וכך העם שהיה נעלם.

בעם ישראל נותר משהו שהתברר כעיקר, הוא הקדושה. מבחינה הלכתית אנו רואים זאת בהבדל שבין שתי קדושות ארץ ישראל. קדושה ראשונה, אומרים חז"ל, היא קדושת יהושע, קדושת הכיבוש, והיא בטלה. כיבוש אחר ביטל את הקדושה הראשונה. כלומר, זוהי קדושה של המציאות בפועל, כאשר בטלה הסיבה ובטלה המציאות - בטלה הקדושה. וישנה קדושה שניה, קדושת חזקה ולאו דוקא קדושת כיבוש, והיא אינה בטלה לעולם 1 .

הקדושה השניה מתבססת על הזיקה הבסיסית לארץ ישראל, זיקה בסיסית שאיננה מותנית בכיבוש בפועל. גם אם אין כיבוש בפועל ישנה קדושה שקיימת ואינה בטלה. זיקה מהותית זו - הקדושה, באה לידי ביטוי מלא בתרבות חברתית לאומית, סדר התנהגות, מושגים ותקוות. במילים אחרות כל מה שנקרא " תורה ". הקשר בין אדם לאלקים, העם ויעודו, העבר, ההווה והעתיד, קנה המידה לסמכות חברתית ומשפטית, כל זה כלול בתורה, נובע מהתורה ומביע את המהות הנפשית של היחיד והכלל, וזוהי "הקדושה".

בד בבד עם הגלות והחורבן נבנית קומה חשובה מאוד, מתבלטת קומה שלמה בתודעת העם ובתרבותו, וזו הקומה של התורה והיחס אל התורה, לא רק היחס הריאלי אל מציאות נתונה, אלא גם כאשר המציאות מתבטלת ונשארת הזיקה לבדה. כך עולה ארץ ישראל בתודעת העם לדרגה של קדושה, ונוצרת התשתית לחזרה לארץ על ידי עזרא ונחמיה, ומתאפשרת פעולתם של אנשי כנסת הגדולה לכינון הממלכתיות והלאומיות היהודית מעפרה. ארץ ישראל כמושג שיש בו ערך של קדושה, ולא רק כשטח בפועל, הופכת בדברי חכמים לתחום שלם שזקוק לתיקון וגאולה במציאות. אנו יודעים שהאדם הפרטי זקוק לתיקון וגאולת מידותיו, יצריו ודרכי חייו, אך גם ארץ ישראל זקוקה לכך. מושג הקדושה יוצר יחס שונה אל הארץ, ומכאן אותה דבקות בארץ ישראל שבאה לידי ביטוי לאורך דורות ארוכים. כל מה שקשרו לארץ ישראל נקשר בעיקר מצד קדושתה ולא רק מצד ההתקיימות בה בפועל. זהו יסוד התקוה לתיקון, וראיית העם והארץ יחדיו. כלומר, המשכיות הקיום הלאומי היהודי התקשרה כאן בבהירות וברירות, עם קיום העם בארץ ישראל דווקא ולא בשום מקום אחר.

אמת, צריך להזכיר שלא גלות בבל יצרה את המושגים הללו, הם כתובים כבר בתורה ובנביאים, אבל מכיוון שבתקופת בית המקדש הראשון היתה ארץ ישראל מציאות פוליטית נתונה, האפיל הדבר על קדושתה, על היותה מיוחדת. מעין מה שאנו חשים היום. דורות רבים לא יכלו להסביר ולא יכלו לתפוש את התחושה הזו. היום אנו מרגישים את הבעייתיות, כי גם אנחנו מתייחסים לארץ במושגים פוליטיים, ריאליים וכלכליים: כך וכך קילומטרים רבועים של שטח, גבולות הגנה, מים, צמחיה - מושגים לגיטימיים בהחלט, אך פעמים רבות הם מאפילים על מה שהתברר דווקא בגלות. "מרוב עצים לא רואים את היער". המרחק מהארץ בפועל, משטחה הפיסי ומאוצרות הטבע שבה וכדו', הבהיר בצורה בהירה מאוד שמלבד כל זה יש בה גם קדושה. הקדושה הזו יכולה לשכון בלבבות, אין צורך להיפרד ממנה גם כאשר נמצאים רחוק מהארץ. הקדושה הזו ממקדת סביבה תקוות וחלומות, התנהגויות, רצונות וחזון העתיד, ויוצרת מוקד של קיום וחיים, אותו אנו רואים לכל אורך הגלות.

מן הראוי לתת את הדעת לכך שפעמים רבות המציאות הריאלית, הפוליטית או הכלכלית מאפילה על המציאות הערכית הרוחנית. רק כאשר הדברים מופרדים אז בולט האחד על פני האחר, אך כשהם יחדיו יכולה להיווצר בעיה לא פשוטה. והנה אנחנו באמת רואים - במשך אלף שנות קיום יהודי בארץ ישראל עד חורבן בית המקדש, היה היחס בעיקרו מתוך המאורעות שקרו, כיחס למציאות פוליטית וכלכלית. רק בגלות בבל השתנה היחס לארץ. כפי שהיחס לגבי התורה השתנה בגלות, כי גם התורה היתה מציאות נתונה, במיוחד כאשר היינו בעלי השלטון והיה בית מקדש. רק כאשר חרב בית המקדש באה לידי ביטוי הבחירה בתורה מרצון, ורק כאשר גלו ישראל מארצם באה לידי ביטוי הבחירה בארץ הזו מרצון, ויצירת געגועים, תקוות והתנהגויות מיוחדות כלפי ארץ ישראל על ידי חכמי התורה, והעם קיבל זאת על עצמו.

לתודעה התורנית התרבותית של עם ישראל נוסף מושג חדש בעל ערך רב להבנת העם את עצמו - " הגלות ". אנו מתחילים להתמודד עם מושג הגלות בעם ישראל, שהרי העם היהודי בילה בגלות יותר זמן מאשר בארץ ישראל. בתולדות ישראל מושג הגלות הוא מושג חשוב מאוד, וחייבים לבחון את האופי הלאומי והתרבות הלאומית גם בפריזמה של הגלות, ולא רק במבט מתוך ארץ ישראל. צריך להבין מה הגלות תרמה לעיצוב תפישת העולם היהודית, במה היא היתה נחוצה מבחינת ההשגחה וכיצד היא מתחברת למושג הגאולה והשיבה לארץ.

דרכי הגאולה

עזרא, שחז"ל אומרים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו אלא שקדמו משה 2 , בוודאי היה מוביל מבחינת היחס לקדושה. אמנם, בשכבות הבינוניות של הציבור היתה בעיה. המצטרפים לעזרא ונחמיה, אותם ארבעים ושניים אלף הראשונים שעולים מבבל לארץ ישראל אחרי הצהרת כורש, אינם מתנגדים לקדושה, אך הם ביטוי לחריגה מקדושת המשפחה הישראלית. היו ביניהם ממזרים, אסופים, שתוקים וכל אותם "יוחסין" 3 , כלומר אנשים משולי החברה, שמסתבר שחזרתם לארץ לא נבעה משאיפות של קדושה.

גם בגלות האחרונה התמונה מורכבת. כל בתי המדרש החשובים יצרו יחס מיוחד לארץ ישראל, הן מצד החסידות בעליית רבי מנחם מנדל מויטבסק, והן מבית מדרשו של הגר"א, מבית המדרש של החת"ם סופר, ומתלמידי ר' עקיבא אייגר 4 , ומבשרי הציונות הרב קלישר, הרב גוטמכר, הרב אלקלעי, רבי עקיבא יוסף שלזינגר. ואכן, יש מהם אנשים המגיעים לארץ ויש המטיפים לחזרה לארץ, ומכינים, כל אחד מהזווית שלו, את ענין הגאולה. רובם פעלו בהקשר למאורעות הכלליים שקורים בעולם, מהפכות וכו', הם ראו בכך סימנים ואמצעים כדי לממש את גאולת ישראל בפועל, על-ידי קניית קרקעות ובתים. התשתית הזו קיימת. לאחר מכן החל ועד חובבי ציון את פעולתו. למעשה מי שהרים את הכפפה שנזרקה על-ידי ד"ר פינסקר היה ראש ישיבת וולוז'ין, הנצי"ב, שנכנס לועד חובבי ציון, וכן אחד מגדולי הרבנים והפוסקים שבדורו, הרב מוהליבר, אותו הגדיר הרב קוק בעת שהספידו "גאון וגיבור", וכמובן הרב ריינס שהיה גאון גדול וראש ישיבה. נוספה להם גם דמות מופלאה שלא נמצאה כדוגמתה - הרב קוק. מלבד גדולתו העצומה בתורה הוא גם נשא בעול ההנהגה הציבורית. הרב צבי יהודה אמר פעמים רבות, שמעין עזרא של הגאולה ההיא בעת החזרה מגלות בבל, היה הרב בדורנו אנו. לא נמצא גדול כמותו בשום שטח: גדול, בקי, חריף, חדשן, צדיק וגאון - הכל ביחד. כל מי שהיה לידו ראה בו את התכונות הללו. הלמדנים הגדולים ראו בו למדן גדול, הפוסקים ראו בו פוסק גדול, צדיקים ראו שהוא צדיק, ואנשי מוסר ראו בו איש מוסר מופלא במיוחד וציינו את 'שבירת המידות' שלו - מושג ידוע בתנועת המוסר, ועוד ועוד.

אם כן אי אפשר לומר שגאולתנו נטולת קדושה, אך נכון שבמעמד הבינוני היתה בעיה קשה. כמו בגאולה הראשונה מבבל, כך גם בגאולה זו. מי שעלה לארץ היו דווקא האנשים שאינם מבני המעלה הגדולים. אנשי העליה השניה והשלישית היו בעצם פליטים מן המהפכות, ממהפכת הנפל בשנת תרס"ה (1905) שהיתה ברוסיה, ומהמהפכה הקומניסטית בשנת תרע"ח (1917) שבשנים האחרונות התברר שגם היא היתה מהפכת נפל. כך היתה גם העליה הרביעית מפולין, שנקראה עליית גרבסקי, על שם שר האוצר הפולני שהכביד ידו על היהודים. ולאחריה העליה מגרמניה שהיתה בעקבות גזרות השלטון הנאצי.

האמת היא, שבדרך כלל, מפולין, רוסיה וגרמניה לא עלו הטובים ביותר, לא העשירים ביותר ולא המדענים הדגולים. אלו נסעו למדינות אחרות, עשירות וגדולות. לכאן הגיעו אנשים עממיים ופשוטים. וכידוע, לאחר מלחמת העולם השניה, הגיעו לארץ שרידי חרב שבורים ורצוצים בגופם ובנפשם. אותם מיליון איש שרידי חרב היו עיקר האוכלוסיה בארץ, שהרי הם רבו במספרם מאלו שהיו כאן קודם. והנה היה זה מפלאי הבריאה שאותם אנשים הצליחו להקים דור נורמאלי ואף השתקמו בעצמם. הרי זה לא יאמן, אלו ניסים מוחלטים! על פי מה שאנשים אלו עברו וראו, היה צריך לקום פה בית חולים פסיכיאטרי בקנה מידה בינלאומי. זהו פלא. מיליון איש הגיעו לכאן ומיד הוטלו לתוככי מלחמת השחרור, ולאחר מכן לכל שנות הצנע ולכל רציחות הפדאיון ומלחמות ישראל, ובכל זאת איכשהו הצליחו להקים כאן מקום נורמאלי. לאחרונה נתבשרנו שהבנק העולמי צירף את מדינת ישראל לאחת מ26- המדינות המפותחות ביותר בעולם, על פי רמת ההכנסה לנפש, רמת התיעוש והכושר המדעי! זהו נס גלוי.

היה אם כן פער עצום בין אישיות כמו הרב קוק לבין הציבור שהגיע בפועל. אנחנו מתגאים בחצי פרס נובל אמיתי שקיבל ש"י עגנון, אבל עגנון היה רק צעיר הצאן מבין הסופרים היהודים הדגולים שהיו באירופה. הוא הגיע ארצה בשנת תרס"ז (1907) ושמע שהרב קוק מלמד שיעור בכוזרי בבית הכנסת ביפו. כשסיפרו לרב קוק שהגיע בחור צעיר מגרמניה (עגנון היה מגליציה אבל עבר דרך ברלין), הוא חשב שבודאי הבחור למד באוניברסיטה והוא מן המשכילים. ולכן בכל פעם שעגנון היה מגיע לשיעורים היה הרב אומר בשיעור: 'שפינוזה אומר כך... וקנט אומר כך...' והכל בשביל עגנון שכלל לא ידע את משנותיהם...

סיפר אדם אחר שלמד בסמינר המזרחי בסוף שנות העשרים: פעם בשנה היו מזמינים את הרב קוק לבחון את התלמידים. הוא היה בא ושואל שאלה, ולפני שהיינו מספיקים להתחיל לענות את התשובה, מתוך ששאל את השאלה היה הרב מתחיל לפרט קצת, והיה ממשיך ומספר את כל הסוגיה, ועוד היה מחדש חידושים תוך כדי זה, וכל כך היה מתלהב עד שהיה טופח על שכמינו ואומר "טוב מאוד" "מצוין", וכך נגמר המבחן. הוא היה השואל והמשיב ומחדש החידושים, ובאמת זה היה מצוין...

מעין זה היה גם בחזרה מבבל. המעמד הבינוני, שהוא עמוד השדרה של כל ציבור, לא עלה לארץ ישראל. זוהי הבעיה של הגלות, זו הבעיה של עוצמת מושג הקדושה המתגלה דווקא בגלות. לפעמים נוצרת תחושה שאפשר להסתפק במושג הקדושה עצמו, שכל כך ממלא את הלב. אחת התשובות המעניינות ביותר של הרב קוק, היא איגרת ארוכה שכתב בתשובה לשאלה של תלמידו החביב והאהוב, הרב חרל"פ 5 . שאל הרב חרל"פ: שמא הציפיה לישועה גדולה יותר מן הישועה עצמה? הוא שאל זאת על רקע החלטתו של הרב קוק שעכשיו זו הישועה ממש. ושאלתו: הלא החלוצים פורקי עול מחללי שבת, האם זה נקרא גאולה?! הלא פקידי הברון יצרו כאן מצב עלוב, וכי אפשר לקרוא לזה ישועה?! לפיכך חשב הרב חרל"פ לעצמו: הציפיה היא נפלאה, נהדרת, ואילו בפועל מקבלים משהו אחר. לכן שאל את הרב, אולי הציפיה גדולה מהישועה? ואז כתב הרב איגרת חשובה מאוד בה הוא מוכיח את תלמידו, אמנם הוא מוכיח בעדינות רבה, שהרי הרב חרל"פ הוא תלמידו האהוב. הוא כותב שמחשבה זו היא אחת מיסודות הכפירה של קיצוץ בנטיעות. אפילו מחשבה כזאת בלבד! יחד עם זאת, הדבר אינו מבטל את הפרובלמטיות של המציאות הריאלית. השכבות הרחבות הבינוניות של הציבור, אלו שיש להם מה להפסיד אם הם זזים ממקום למקום, פעמים רבות הם מסתפקים בציפיה, בקדושה הערטילאית, ואינם רוצים להגיע אל המימוש, מפני שבמימוש גם הרבה חסרונות, הוא אורך זמן רב, וצורך סבלנות מרובה וחזון גדול. הבעיה הזו היתה קיימת בגלות בבל ובמקביל לזה גם בגאולה האחרונה.


^ 1. רמב"ם, הלכות תרומות פרק א, הלכה ה.
^ 2. סנהדרין כא, ב.
^ 3. קידושין סט, א: "משנה: עשרה יוחסים עלו מבבל: כהני, לויי, ישראלי, חללי, גירי, וחרורי, ממזירי, נתיני, שתוקי, ואסופי..."
^ 4. למשל, הרב קלישר והרב גוטמכר.
^ 5. אגרות ראי"ה ג, תשנג.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il