ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הבעיות שנתעוררו בעליה לארץ ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

הבעיות שנתעוררו בעליה לארץ

כרך א' שיעור כ"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה הכ"מ

הבעיות שנתעוררו בעליה לארץ
הערכים שנחשפו בגלות
בשני השיעורים האחרונים הבחנו בכך שהיציאה לגלות יצרה מצב חדש בקיום היהודי. המצב החדש הבליט את הבחירה החופשית של האומה לגבי דרכה ואופיה. הבחירה החופשית אמנם לא באה לידי ביטוי בהחלטה ציבורית מסודרת, אבל היא התגבשה כמציאות. הבחירה בתורה, כלומר, בחירה ביעוד וביחודיות היהודית על ידי שמירת התורה, ועיצוב החיים היומיומיים של כל יחיד ושל הקהילה בכללותה לאור התורה בביטויה ההלכתי-המשפטי. המיוחד בהלכה הוא שאין זו רק קריאת הפסוקים והתרשמות כללית מהם, ואפילו לא רק הזדהות כללית ונפשית עם התורה. המיוחד הוא המאמץ האינטלקטואלי, המכוון להביא את המסר התורני לידי מעשה קונקרטי, בשעה מסויימת, ביום מסויים ובמצב מסויים אצל אדם מסויים.

אכן אנו רואים שהחל מגלות בבל יש מעין התפרצות של חכמת התורה שבעל-פה במובן ההלכתי. מובן שגם קודם לכן היו הלכות, כמובן שהיו. בימי בית המקדש הראשון היה מלך ובית המקדש, והיו גם נביאים, והיתה גם סנהדרין, אך ערכו של בית המשפט, כלומר הסנהדרין, היה מצומצם לענין של ריב בין אדם לאדם, דין לדין, נגע לנגע, דם לדם, אז באו אל השופט והוא פסק מה צריך לעשות. מקצוע ההלכה כמקצוע אינטלקטואלי לימודי מובהק, שתופש את המקום הראשי בעם, הובלט במיוחד לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. אותה הכרעה לאומית רצונית לקבל את התורה כיחוד הלאומי, פירושו של דבר באופן טבעי היה, להביא את ההחלטה הערכית והמהותית הזו לידי ביטוי מעשי מובהק, הוא הביטוי ההלכתי והמסורות ההלכתיות. דהיינו: מסורות לימוד, הסקת מסקנה, השקעת זמן לצורך הזה, והקמת בתי מדרש שתפשו את מקומם החשוב.

כך היא גם דעתם של החוקרים ההיסטוריונים, אלא שהם אומרים, שבימי בית ראשון כלל לא היתה הלכה, לא היתה תורה שבעל-פה. דבר זה כמובן איננו נכון, כי היתה מסורת, אלא שבגלות, במצב של הכרעה 'מי אנחנו', אי אפשר היה יותר לזהות ולומר 'אנו תושבי ארץ ישראל עם זהות לאומית', בבבל השאלה 'מי אנחנו' היתה אמיתית. היינו יכולים להתערות באומות ולהיות בבליים, פרסיים, כפי שקרה ליתר האומות הגולות. ההכרעה הזו שלא להיות כעמים האחרים היא בעלת משמעות עצומה, והיא מפתחת את היחודיות של אורח החיים היהודי, הבא לידי ביטוי בהלכה, במרכזיותה ובהתפתחותה, כלומר בהשקעת מאמצים מיוחדים לקבוע דרכי לימוד והסקת מסקנות הלכתיות. זוהי הנקודה האחת.

הנקודה השניה בה עסקנו היא קדושת הארץ. מושג הקדושה בנבדלותו קיבל משקל מיוחד דווקא בגלות. בזמן שבית המקדש היה בנוי וכל יהודי יכול היה לבוא אליו, כשהיו מלכים ונביאים, הארץ היתה מתחת לרגליים והמציאות היתה נגישה, יומיומית, רגילה ונורמאלית, לא התפתח מושג הקדושה. רק כאשר כל הדברים האלו נתרחקו, עמד העם בפני הכרעה: אפשרות אחת היא לומר, מכיוון שכל אלה התרחקו - הם לא ישובו יותר, היו דברים ואינם. אפשרות זו סבירה מאוד, כך נהגו עמים אחרים, כיוון שהוגלו - נתפזרו והתערו 1 . האפשרות השניה היתה לחשוף את המימד הנסתר, שתדיר היה באותם הדברים, והוא מימד הקדושה. הוא נצחי, אינו בטל ואינו מתכלה. ואכן, ההכרעה היתה לכיוון הזה.

אלו שתי הנקודות החשובות עליהן דיברנו. מכאן נסיק מה חשיבותה של הגלות מבחינה היסטורית ומבחינת הנסיון הלאומי שלנו.

הניוון שבגלות

עכשיו יש צורך לברר מהי הגלות באופן השלילי שלה. אסור לשכוח את הפן הזה של הגלות, אחרת אנחנו עלולים "להתאהב" בה ולחשוב שרק בגלות אפשר להיות קדושים ולדבר על קדושה, לפאר את התורה ולשמור על ההלכה. אין זה נכון כמובן, ואסור שזה יקרה. הגלות היא מצב לאומי לא טוב. זהו מצב של התפוררות, של חולשה לאומית קשה, של קושי הולך וגדל לתת ביטוי לאופי הלאומי היהודי כלאום, ולא רק כפרט וכמשפחה. הגלות היא גם כוח משיכה אדיר להתבוללות, מכיוון שיהודים יושבים כמיעוט בכל מקום. כך היה גם בגלות בבל כפי שהמן מתאר את העם כ"מפוזר ומפורד" בכל מדינות האימפריה העצומה. ישנו תהליך של התנוונות לאומית, חולשה והתפוררות, שניכר אח"כ כאשר נפתחה האפשרות לחזור לירושלים.

גלות בבל היתה קצרה יחסית, שבעים שנה הוא המספר המקובל. אין זה זמן רב מאוד, וגם המרחק מהארץ אינו גדול מדי, כך שהפיזור לא הגיע למימדים גדולים. רוב היהודים ישבו בבבל, לא כל כך רחוקים מארץ ישראל.

רשיון כורש
והנה השתנה המצב המדיני באימפריה הבבלית, כאשר כוח חדש במזרח מחליף את השלטון של העמים הקדומים יותר, הוא הכיבוש הפרסי. ארם נהריים (מסופוטמיה) ידעה עמים רבים, החל מהשומרים שהקימו שם את האימפריה הראשונה הקדומה ביותר, לאחר מכן אכד, אשור והבבלים עצמם, ששמם הוא שם של אחד השבטים. לעומת זאת, הפרסים הם שבטים אחרים לגמרי שפלשו לארם נהרים מאסיה התיכונית 2 .

זהו אם כן כוח חדש ותרבות חדשה, שכבשו והכריעו את התרבות הקדומה יותר ואת האימפריות הקדומות. כוח זה הביא אתו גם בשורה פוליטית ממשית: שחרור הלאומים שנכבשו והוגלו על ידי הבבלים, ונתינת אפשרות לחזור למקומם הראשון, בתנאי שעדיין היה איזשהו גוף לאומי. תחילה היה זה זרובבל מנהיג הקהילה היהודית בבבל, מזרע בית דוד, שעלה בראש קבוצת העולים הראשונה לארץ ישראל והחל לבסס את הישוב המתחדש. אחריו קמו שני המנהיגים הדגולים, עזרא ונחמיה. עזרא היה המנהיג הרוחני המוכר, ונחמיה היה הנציב הפרסי בארץ ישראל, כלומר מנהיג פוליטי. שניהם יחדיו החלו במלאכה שנקראת 'הגאולה מבבל'. מלאכה זו למעשה לא נסתיימה, מכיוון שבפועל הקהילה היהודית לא עזבה את בבל, אלא נשארה שם. רק מעטים חזרו לארץ יהודה עם עזרא ונחמיה. נחמיה התמנה כפקיד הממשלתי הגבוה במחוז קטן מאוד מסביב לירושלים. ירושלים היתה במרכז המחוז, הואיל וכורש הבטיח ואיפשר לחזור למקום הפולחן העיקרי והמרכזי. המחוז היהודי, מחוז יהודה, היה מסביב לירושלים ברדיוס של כעשרה קילומטרים לכל צד, ואולי פחות. בסך הכל היה זה שטח קטן מאוד.

קשיי ההתיישבות
מהן הבעיות שנתעוררו בזמן החזרה לארץ ישראל?
א. לא כולם רצו לחזור לארץ. זו בעיה שמטרידה אותנו עד היום הזה.
ב. אלו שחזרו היו מדלת העם. היו אלה אנשים שבאים לכל מקום מסיבה פשוטה: אין להם מה להפסיד. אלו אותם "עשרה יוחסין", כך קוראת המשנה 3 באירוניה לעולים עם עזרא, ומפרטת את ה"יחוס" שלהם: ממזרים, אסופים ושתוקים, כלומר אנשים שאף אחד לא ידע מי האבא שלהם, ולפעמים טוב שלא ידעו... ועוד כל מיני "יחסנים"...

רק כארבעים ושניים אלף איש עלו בעליית עזרא, אחר כך אמנם באו יותר. גם הבעיה האנושית היתה קשה, מכיוון שלאנשים אלה לא היה מה להפסיד במקום אחר, גם רמת המשמעת שלהם היתה נמוכה והציפיות שלהם מעצמם היו מעטות. הם באים לארץ ישראל ומנסים לחיות "על חשבון פקידי הברון" - כפי שקראו לזה אחר כך בעת החדשה. כלומר, הם דרשו מנחמיה, שהיה פקיד השלטון, שיתן להם קרקעות ושדות, ויסדר להם את חייהם. בעיית רמתו הנחותה של הציבור היהודי בארץ ישראל, ביחס לציבור היהודי הבבלי - היא בעיה ניכרת, וניתן לשים לב אליה עוד דורות רבים לאחר מכן. עובדה היא שהלל הזקן שעלה מבבל ואף נקרא הלל הבבלי, נתמנה לעמוד בראש הסנהדרין, ובני בתירא שהיו בני הארץ נחשבו לפחות גדולים בידיעתם את התורה. אמנם היו בארץ ישראל ענקי רוח, שיירי כנסת הגדולה ותלמידיהם. אף הלל הזקן למד אצל שמעיה ואבטליון בארץ ישראל. אולם הרמה החברתית הכללית של הקהילה בארץ ישראל היתה נמוכה מרמת הקהילה הבבלית, ועל כן אין להתפלא שמבני בבל שעלו לארץ נמצאו ראויים יותר להנהגה התורנית.

ג. הבעיה השלישית היא הציבור שנשאר בארץ ישראל עוד מלפני החורבן, אותם יהודים פשוטים ועמי הארץ שלא הוגלו. היה זה ציבור שההתבוללות בו היתה גדולה כי נשאו נשים נוכריות. עזרא ונחמיה היו חייבים, כאחת הפעולות הראשונות שלהם, להלחם בענין הנשים הנוכריות שהיו כאן בארץ ישראל.

ד. בעיה נוספת היתה השיקום. איך לשקם את בית המקדש? ולא רק איך לשקם את בית המקדש כמבנה, ואפילו לא כמקום פולחן לעבודת ה', אלא כיצד לשקם את העוצמה והמרכזיות של בית המקדש בחיי העם? אנחנו רואים שאין זה פשוט, ולוּ מפני שבית המקדש הראשון, מקדש שלמה, ביופיו בהדרו וחשיבותו, נתפש כסמל העוצמה. הנה אותם זקנים הזוכרים עדיין את הבית הראשון, כשהם רואים כיצד שיקמו את בית המקדש, בוכים על עליבותו וקטנותו של המקדש החדש שבירושלים, לעומת מקדש שלמה שעמד שם ונשרף. זו בעיה אמיתית: מרכזיותה של ארץ ישראל, מרכזיות הקדושה שבפועל בארץ ישראל, אל מול געגועים ממוסדים אל הקדושה הגדולה, שישנם בבבל. שם מתגעגעים לבית המקדש של שלמה, לא פחות מזה, ואילו כאן בארץ ישראל, בונים בנין שאמור להיות תחליף למקדש שלמה, אך לעומתו הוא עלוב 4 .

עבודת השיקום היתה קשה ביותר. יהודה היתה מחוז קטן מאוד שהכנסותיו מועטות. היה צריך לבנות את ירושלים ואת החומות, שהיו סמל לאיזושהי עוצמה, לשקם את בית המקדש, ולהתחיל את עבודת המקדש. העם מתמודד גם עם בעיות בטחוניות נגד הנוכרים שהיו מסביב, שהרי הובאו לארץ ישראל אותם שומרונים, במקום היהודים שהוגלו. שומרונים אלו נקראים גרי אריות, מפני שהחלו להתגייר מפחד האריות ולא לשם שמים, ואף לאחר גירותם המשיכו במנהגי אליליהם הקודמים 5 . כאשר הפקיד הראשי היה נחמיה מגמת הגיור התחזקה מפחד הפקידות היהודית. הם ראו שהיהודים חוזרים ויש להם שוב שלטון, על כן אולי אף הם יהיו מקובלים יותר בעיני השלטון החדש אם יאמרו שגם הם יהודים, כמו כל מהגר הרוצה להיות שייך לרוב השולט. מעולם הם לא היו נאמנים באמת, כפי שהתברר בכל מבחן שהועמדו בו. עימם היו עוד שבטים שונים שהתנכלו ליהודים, ולכן היהודים היו צריכים להגן על עצמם. על כן ביסוס חדש של החיים הלאומיים משמעו היה בעצם לבנות הכל מחדש, עם בעיות ביטחון, מדיניות, מיסוי, עבודת אדמה, וכמובן בניית הפן הרוחני דתי, דהיינו שיקום המקדש ועבודת ה', והשרשת לימוד התורה שכבר התגבש. כל זה היה קשה מאוד.

ה. בעיה נוספת היתה התחרות המתמדת עם הקהילה הבבלית. אמנם, עזרא עלה לארץ ועליו אמרו חז"ל: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה" 6 . עזרא הסופר נקרא כך משום שספר את אותיות התורה ואת דברי חכמים 7 , והיה בקי ובעל אישיות עצומה. עימו עלו עוד אנשי מעלה מן השורה הראשונה, ויחד היוו שכבת הנהגה שאירגנה מחדש את הישוב היהודי בארץ, הם אנשי כנסת הגדולה. בכל זאת, מבחינה ציבורית היתה תחרות. הקהילה הבבלית היתה מבוססת יותר, גדולה יותר ועשירה יותר.

הערכת מספר היהודים בארץ ובבבל
לארץ ישראל עלו כארבעים אלף איש וברובם היו אלו אנשי שוליים. על פי זה ניתן להעריך שהציבור היהודי בבבל היה לפחות בן חצי מיליון נפש. אנשי שוליים אלה, נוצרו ברובם בגלל המעבר מארץ לארץ. כאשר יש עקירה ומעבר יש גם הרס משפחות, ובאופן טבעי יש יותר "יוחסין" כאלו, אך עדיין אין זה סביר שיעלו על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה. ישנן שיטות חדשות להערכת מספר אוכלוסין על פי מידע לא ישיר. כלומר, אין מספר מסויים שכתוב באיזשהו מקום, אך אם יודעים, פחות או יותר, כמה קרקעות היו מעובדות, איזה יבול הם גידלו, וכן כמה דגנים, בשר ופירות צורך אדם ממוצע, וכן יודעים, פחות או יותר, על פי בדיקת השלדים, מה היה אורך החיים הממוצע של האדם, על פי שיקלול כל המספרים האלו ניתן לתת הערכה מסויימת מה היה מספר האוכלוסין באותה תקופה. נסיון כזה נעשה לגבי סוף בית שני, כי לגביו יש יותר מידע. במקורות התלמודיים והמדרשיים יש מידע מה היה היבול במקומות שונים, מה היו הגבולות, כמה קרקעות היו מעובדות וכו'. מידע נוסף נכתב בתקופה מאוחרת יותר על ידי הרומאים והביזנטים. על פי הערכה זו הגיעו לאיזשהו אומדן. זה נתן פרופורציה מסויימת. אולם בקשר למספר היהודים בבבל גם שיטה כזו לא יכולה לסייע, מפני שלא ניתן להפריד בהערכה בין יהודים לשאינם יהודים באותו מקום.

בכל אופן, השיטות החקלאיות באותה תקופה בארץ היו פחות טובות, ממוצע אורך החיים היה נמוך בגלל מחלות וכדו', ולכן לא מדובר במספרים גדולים מאוד. אין ספק שגם בארץ ישראל נשארו כמה מאות אלפי יהודים מפוזרים. כלומר, הערכת האוכלוסיה של הקהילה בבבל איננה הערכת סך כל העם היהודי. הבבלים הגלו בעיקר את עילית העם, ואת האנשים שהיו יכולים להיות לוחמים. ההגליה לא היתה קפדנית על כל נפש ונפש, עובדה היא שעזרא מוצא כאן אנשים לא מעטים. מדובר על סדר גודל של כמה מאות אלפים ולכל היותר קרוב למיליון נפש, אבל אי אפשר לדעת במדויק. מספר העולים, ארבעים ושניים אלף איש, מתקבל מאוד על הדעת. הוא אינו גדול או מוגזם, ולכן הוא מתקבל על הדעת כמספר של עולים, גם אם לא בשעה אחת, אך בתקופה קצרה של מספר חודשים. במשך השנים הבאות המשיך זרם העליה לארץ, עד שניתן לשער כי במשך מאה שנה עלו כמה מאות אלפים, ונותרו בבבל עוד כמה מאות אלפים של יהודים מבוססים מבחינה כלכלית וחברתית.

בעיית התחרותיות בין הקהילות נשארה זמן רב, עד אשר בבל נותקה מבחינה מדינית. לאחר ההשתלטות הרומית שהיתה הרבה יותר מאוחר, בבל נותרה כפרובינציה פרסית, והרומאים שלטו בארץ ישראל. אז פחתה התחרות במידה רבה, מפני שהן הפכו לשתי קהילות עצמאיות לגמרי. עד אז היה קשר חזק בין הארצות והיתה תחרות קשה ביניהן. החיים בארץ היו קשים יותר, ולכן יכול להיות שרבים נותרו בבבל ולא רצו לעלות, ויתכן שחלק מן העולים חזרו לשם כדי להתקדם יותר מבחינה כלכלית וחברתית.

משך זמן השלטון הפרסי
אחת השאלות הקשות במחקר ההיסטורי היא סוגיית משך השלטון הפרסי בארץ ישראל. אמנם, זו סוגיה חשובה לעצמה, אך ניגע בה רק מעט, מפני שהיא שולית מצד התהליכים הכלליים. סוגיה זו זכתה במשך הדורות האחרונים לדיונים רבים.

בברייתא הנקראת "סדר עולם רבה" נאמר שהשלטון הפרסי בארץ ישראל נמשך שלושים וארבע שנים בלבד: "מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה" 8 . מאז שעזרא ונחמיה עלו והתחילו לשקם את הבית, נמשך השלטון הפרסי מעט מאוד זמן. לאחר מכן בא אלכסנדר מוקדון שכבש את פרס ואת ארץ ישראל, והחל השלטון היווני.

על פי הערכת ההיסטוריונים שספרו את שושלות המלכים הפרסיים, ועל פי המידע שיש אצל הרודוטס ועוד, משך השלטון הפרסי היה למעלה ממאתיים שנה. כלומר, ישנו איזשהו "חור" של כמאתיים שנה בין מה שנאמר בברייתא לבין החשבון שנעשה על ידי ההיסטוריונים. חשבון השנים נעשה שוב ושוב, ותמיד נשאר פער של כמאתיים שנה. כיצד פותרים בעיה זו - קשה לומר. ההיסטוריון זאב יעבץ ניסה לפתור את הבעיה על ידי שינוי גרסה בברייתא. לפני שנים אחדות התפרסם מאמר ארוך מאוד של יהודי מירושלים, ד"ר למשפטים ולא היסטוריון, ד"ר חפץ 9 , והוא העלה סברה חדשה שאין צורך לתקן את גרסת הברייתא אלא לספור מחדש את המלכים הפרסיים הידועים. האמת היא שכל ההיסטוריונים יודעים שישנה בעיה כמה ארתחשסתא היו וכמה דריווש היו, וכמובן אם מתקנים את המידע ההיסטורי ומצמצמים את כל השלושה למלך אחד, באמת אותן מאתיים שנה מתקזזות. יש במאמר לעורר תשומת לב, גם אם לא לשכנע לחלוטין. יכול להיות שבזה אכן נעוץ הפתרון, אך אין פה הכרעה מוחלטת וברורה. הוא מצביע על כך שמספר המלכים בשושלות הפרסיות שהיה מקובל עד כה כברור לגמרי איננו כל כך ברור. זו סוגיה מעניינת כשלעצמה, אך לא חשובה לגבי המהלכים הכלליים של עם ישראל.

שאלה: מדוע להתייחס לשיטת החוקרים אם היא נוגדת את מסורת ישראל?
תשובה: אי אפשר שלא להתייחס לדעה זו משום שזו דעת כל החוקרים, כולל חוקרים משלומי אמוני ישראל, כבעל דורות ראשונים הגאון הרב הלוי ז"ל, ההיסטוריון יעבץ ועוד רבים שניסו להסתדר עם הבעיה הזו. לכן איננו פטורים מלהזכיר אותה. יתכן שעל פי המאמר של ד"ר חפץ מצאנו את המפתח לפיתרון.

מקורות חז"ל הינם קדומים, פירושו של דבר שעברו ידיים רבות במשך הדורות וללא ספק חלק מן הגרסאות השתנו, במיוחד באותם דברים שאינם קשורים להלכה למעשה. ישנם מפעלים גדולים של העמדת גרסה נכונה בתלמוד הבבלי, הירושלמי ובמדרשים, ואין הדבר פשוט כל עיקר. בדרך זו הלכו גם אותם חוקרים יהודים שיִקרת דברי חכמים היתה לנגד עיניהם, ואף על פי כן ידעו שיתכן שנופלת טעות בגרסה, שחסרה מילה וכדו'. מכל מקום בפרספקטיבה היסטורית אין חשיבות מרובה לנקודה זו, מכיוון שלא ידוע לנו על אירועים מיוחדים שאירעו באותו זמן.


^ 1. בעמים אחרים בדרך כלל הדור הראשון כמובן זכר ובכה. הדור השני כבר לא זכר כל כך ולא בכה, הדור השלישי רק שמע סיפורים והדור הרביעי כבר לא היה בפועל כי התבולל לחלוטין.
^ 2 הם שייכים לזרם השבטים האריים, שכנראה באו במקורם מאירופה. הם כבשו את יוון ואת אסיה הקטנה ונכנסו לבבל. היה זה כוח חדש שהחליף את התרבויות הקודמות, ביוון, בפרס ובהודו. תרבותה הקדומה של יוון נקראת על-ידי ההיסטוריונים והארכיאולוגים התרבות המיקאנית, על שם העיר המפורסמת מיקאני שבחשיפתה נחשפה תרבות קדם יוונית. אותם שבטים אריים הגיעו גם להודו. האוכלוסיה בתת-היבשת העצומה הזו, בהודו, בחלוקה גסה מאוד, מורכבת מבהירים ושחומים. האוכלוסיה הבהירה יותר היא האוכלוסיה החדשה, הארית, שכפי הנראה גרמה לשינוי דתי בהודו. כלומר, עבודת האלילים המקובלת עד היום בהרבה מקומות בהודו, התחלפה בעבודה מעודנת יותר של הבודהיזם, שהיתה נחלת הכובשים בהירי העור. אותו דבר קרה גם בשטח פרס, גם שם נוצרה תרבות חדשה ודת חדשה, שניונית, זורואסטריזם. גם מבחינת שפה, השפה הפרסית שייכת לקבוצת השפות ההינדו-אירופיות, קבוצה הכוללת את השפה ההודית ואת השפה הפרסית וכמעט את כל השפות האירופיות. זו קבוצת שפות שהמשותף ביניהן הוא מילים בסיסיות, כמו: אמא, אבא, מים, לחם, ועוד רבות. מילים אלה דומות במצלול בכל השפות השייכות לקבוצה.
^ 3 קידושין פרק ד משנה א.
^ 4. לאחר מכן הורדוס שיפץ והוסיף, עד שהיה בית המקדש יפה מאוד. ואותם יהודים שהיו בבבל, ברומי ובאלכסנדריה שלחו לשם תרומות וכבשים. הם באו לביקור עם כבש - תרומה ל"סוכנות היהודית". בית מקדשו של הורדוס היה מבנה יפה, חזק ומרשים, כמו שאמרו חכמים (סוכה נא, ב) על המקדש שבנה הורדוס, שמי שלא ראהו לא ראה בנין מפואר מעולם. ללא ספק, היה זה מבנה מרשים מאוד בגודלו, צורתו ויופיו, אפילו יותר ממקדשי רומי עצמה.
^ 5. מלכים ב' יז.
^ 6.סנהדרין כא, ב.
^ 7. ירושלמי שקלים פ"ה ה"א.
^ 8. סדר עולם רבה, פרק ל.
^ 9. ביטאון מגדים, יד עמ' 78-147.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il