ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בין שתי התרבויות ;">

בית מדרש חגים וזמנים חנוכה ישראל ויוון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

בין שתי התרבויות

כרך א' שיעור כ"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

בין שתי התרבויות
עסקנו במפגש בין התרבויות הגדולות שעיצבו את התרבות עד ימינו, היהודית וההלניסטית. למרות הפער העצום בין העולם ההלניסטי שהשתרע על מרחב גדול מאוד לבין יהודה הקטנה שהתקיימה תחת הכיבוש ההלניסטי, הצליחה היהדות לשנות שינוי מהותי את התרבויות העתידות (הנוצרית והמוסלמית), ולהשפיע על העתיד לא פחות, ואולי אף יותר, מהתרבות ההלניסטית-רומית. למעשה ישנו מתח מתמיד בין שני קצוות אלו עד היום. כדאי לעמוד על ההבדלים בין שתי התרבויות, כדי לראות איך לאחר מכן השתלבו הדברים בפועל.
מונותיאיזם
נקודת ההבדל הבולטת ביותר היא שהתרבות ההלניסטית היתה תרבות אלילית, ולעומתה התרבות היהודית לא רק שאינה אלילית, אלא אף אנטי-אלילית. מושג האחדות, יחוד ה', איננו מושג סובלני. אם המסקנה היא שיש רק א-ל אחד, אז יש רק אחד ואין אף אחד אחר עמו, אין לידו נוספים. על כן בתולדות העם היהודי, עד המפגש עם התרבות ההלניסטית, ובמידה מסויימת עד ימינו אנו, בגלוי או במסווה, ישנו מאבק בלתי מתפשר, עיקש ומוחלט נגד האלילות לסוגיה ולצורותיה. צריך לומר שבשלבים מאוחרים יותר, בנצרות, יש נסיגה מן האליליות וקבלת עיקרון אחדות הא-ל. אמנם עדיין חוטאת הנצרות באליליות מסויימת המתבטאת בשילוש, מכל מקום, לפחות למראית עין ומהפה ולחוץ, העיקרון היהדותי התקבל לגמרי.
ערך האדם
נקודת הבדל נוספת היא בתפישת האדם. בשתי התרבויות קיים ערך השוויון, אך יש גם אי שוויון. בתרבות ההלניסטית קיים ערך השוויון בין כל בני העמים השונים. כל אדם עלי אדמות יכול להצטרף לחברה ההלניסטית, בין אם הוא מקדוני כדוגמת אלכסנדר מוקדון שהיה משבט סלבי - המקדונים, ולא יווני, ובין אם הוא פרסי, בבלי, מצרי או יהודי. פתיחות מוחלטת ואפשרות לכל אחד להשתלב בחברה.
אבל קיים גם אי שוויון, והוא אי שוויון מעמדי. בפני החוק לא הכל שווים. מלך הוא מלך. אציל הוא אציל. זה עני וזה עשיר. לא רק החוק מתייחס אליהם אחרת אלא גם התרבות. ישנו ערך של אי שוויון חברתי, ערך הצדק איננו שוויוני. יש השלמה עם המצב השרירותי שהעשיר או החזק יכול להרשות לעצמו לעשות דברים שהחלש והעני אינו יכול להרשות לעצמו. שאלת הצדק פחות חשובה, שאלת היכולת הכלכלית-חברתית היא החשובה. זו התשתית של התרבות כולה. אין מדובר פה על חוקי מדינה זו או אחרת, אלא על תשתית התרבות כולה.
גם לפילוסופים היוונים היה מקום מסויים בעיצוב הערכים של התרבות ההלניסטית. אפלטון, למשל, טען שהמדינה האידיאלית היא שמרנית. אין אפשרות לנוע בין המעמדות. בני אצולה יהיו אצילים, בני החיילים יהיו חיילים, בני הסוחרים יהיו סוחרים וכן על זה הדרך. למזלנו מעולם לא קמה מדינה כזו.
גם במיתולוגיה היוונית והרומית קיים המבנה הבסיסי הזה. האלים הנצחיים אינם כפופים למגבלות בני האדם, ובכל זאת, גדולתם בכך שהם יכולים להרשות לעצמם כל ביטוי של רצון שרירותי בינם לבין עצמם, ואף להתעלל ולרמות בני-אדם. דהיינו, אי השוויון החברתי אינו נובע ממגבלות אנושיות, עובדה היא שגם אצל האלים, שאינם מוגבלים, קיים אותו רצון שרירותי. הכוח והיכולת הם הערכים הנערצים, ולא הצדק. כמובן שאין חברה אנושית ללא מושגי צדק ומשפט, אך גם במערכת המשפט ההלניסטית-רומית, כמו האלילית בכלולתה, היחס לחזק, לבעל הסמכות ולבעל הרכוש מהמעמד הגבוה, שונה מהיחס לאדם בעל מעמד נחות.
לעומת זאת, אותו עיקרון של אחדות הא-ל כנגד האלילות היוונית הוא גם העיקרון של אחדות והשוויון בחברת האנושית. כולנו בני א-ל אחד. "חביב אדם שנברא בצלם" 1 , כל האנשים שווים בפני הצדק. זהו ערך השוויון המוסרי הבסיסי שיש ביהדות. וממילא גם למסלול הקשר בין אדם לבורא יש משמעות של צדק ומשפט. העקרון האמוני המדגיש את כל-יכולתו של הא-ל הכרחי ביהדות אך אינו מספיק לבדו. משלים אותו העקרון האמוני הנוסף על פיו ה' הוא אוהב צדקה ומשפט ואף נקרא "שופט כל הארץ". לכן אברהם בא בתביעה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" 2 . אלא שצריכים אנו להכיר גם במוגבלות שיש לאדם בהבנת המשפט האלוקי. יש ספר שלם בתנ"ך, ספר איוב, שכולו עוסק בתורת הצדק והמשפט, וממילא הוא מגיע גם להכרת מוגבלות האדם בהבנת הצדק המוחלט של החשבון האלוקי. עצם תביעת הצדק, הנדרשות לשאלה זו והעיון המתמיד בה, הן במקרא והן לאחר תקופת המקרא - מוכיח עד כמה חשוב הוא הערך שעומד במרכז ההוויה התרבותית היהודית.
גם ביהדות ישנו אי שוויון. אי השוויון היהודי הוא המבדיל בין ישראל לעמים 3 . ראיית האנושות לא רק כיחידים, אלא כעמים, כמשפחות האדמה, ולכל משפחה ואומה אופי משלה ותפקיד משלה. כמובן, קיימים ערכים של צדק בסיסי שבפניו כל בני האדם שווים, אך לעומת זאת יש מטלות ותפקידים מיוחדים לכל עם בעל אופי מיוחד. תפקידים הנובעים מהשוני שבין בני האדם בכלל ובמיוחד כאשר מדובר בעמים. הכשרון למלא תפקיד בתיקון העולם לא יכול לחול על היחיד המוגבל מבחינת כוח וזמן, אלא רק עם בעל מסורת, המפתח את כשרונתיו המיוחדים במשך דורות והמודע לתפקידו וליעודו, ראוי להתמודד עם משימה כזאת לאורך ציר הזמן. מכאן נובע גם השוני ואי השוויון שבין העמים. זו אינה שאלה של צדק או פגיעה כלשהי במוסר. זו שאלה של אופי הגורם לשוני בתפקיד.
את הנקודה הזו היוונים לא יכלו לקבל, ואילו את הנקודה הראשונה, של שוני מעמדי, לא יכלו היהודים לקבל. לדוגמא: מה פירושו של דבר שיש יום השבת, יום בו כולם נחים: בעל האדמות, משפחתו, עבדיו ובהמותיו?! ליוונים ברור שיש צורך במנוחה אך רק לעשירים ולבעלי היכולת. ההשוואה בין עבד למלך היתה בלתי מתקבלת לחלוטין, ולא יכול היה ההיסטוריון הרומי טציטוס למצוא שום נימוק לתופעה זו אם לא עצלנות 4 . לכן תיאר את עם ישראל כעם כל כך עצל, שאחת לשישה ימים כולם נכנעים לעצלנותם ויוצרים חופש שאינו מתקבל על הדעת, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה כלכלית.
עיקרון יהודי והגשמתו האלילית
והנה התרבות הנוצרית האירופית, או מה שקרוי היום התרבות המערבית, נסוגה מהתרבות ההלניסטית בקבלתה את הערך היהדותי. למראית עין נתקבלו יותר ויותר ערכים של צדק ושוויון כדוגמת יום המנוחה השבועי. אך צריך לציין, שצדק כערך תשתיתי המתבטא במצוות הצדקה, ההלוואה שלא בריבית, הכנסת אורחים ותמיכה בחלשים באשר הם כפי שמצטווה האדם מישראל על פי התורה למען תיקון החברה, עדיין לא חלחל בחברה המערבית כראוי. עדיין לא בטל היצר הבסיסי של האיש החזק והעשיר הרוצה לתת ביטוי שרירותי לעושרו ולעוצמתו, ולדרוס בדרכו את החלשים ממנו, כפי שאפשר להתרשם ממופעי הראווה מנקרי העיניים של עשירי אירופה ואמריקה.
לא קל להילחם ביצר הזה. אף מבנה חברתי אינו יכול להבטיח את השוויון כערך. הוא יכול לכפות סממנים שונים של שוויון, אבל להבטיח אותו כערך אין הוא יכול. הנה על פי החוקות המודרניות של המדינות המערביות, הכל שווים בפני החוק. אך בפועל יש המוני סעיפים וסעיפי סעיפים ותקדימים. ומי יכול ליהנות מהחוק? אדם עשיר שיכול לשכור לו עורך דין ממולח הלוקח שכר גבוה, בדרך כלל הרבה יותר מהשופטים בעצמם. לעתים הוא גם יכול להכיר את החוק טוב יותר מהשופט, "לסובב על אצבעו" את בית המשפט, ולהציל את העשיר, החזק והרשע. לעומת זאת אדם עני, שאמנם פורמאלית שווה בפני החוק, אינו יכול להרשות לעצמו לשכור עורך דין מוצלח כל כך, ולכן בית המשפט ממנה עבורו עורך דין שבדרך כלל הוא צעיר חסר נסיון, או עורך דין לא-יוצלח שלא הצליח למצוא עבודה במגזר הפרטי. אמנם אין לזלזל בכך, לפחות ישנה הבטחה של צדק לכל, וגם זה הישג לא מבוטל, אך בפועל המצב רחוק מלהיות כך, ודווקא במדינות העשירות והמפותחות.
בפרקי אבות כתוב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" 5 , והכוונה היא לאותה שכבה חברתית דקה שהתפתחה ביוון, קצת לפני סוקרטס, שנקראה "סופיסטים", כלומר המתחכמים, היינו אנשים שהאמת איננה נר לרגלם אלא אומנות השכנוע לצורך השגת המטרה. לאחר מכן מסורת משפטית-חברתית זו נפוצה בכל העולם ההלניסטי והרומי. המונח בפרקי אבות הוא מדויק "עורכי הדיינים" - הם עורכים את הדיין. החוק אינו חשוב כל כך. אם אתה מצליח "לסובב" את הדיין, אז מה חשוב החוק? ננסה להיכנס לראשו של עורך הדין: מה המטרה של עורך דין טוב? לא חשוב לו הצדק והחוק, עליו רק לשכנע את השופט בצדקת מרשו. במכוון הם שמו להם למטרה לשכלל את אמנות הדיבור והשכנוע כדי להופיע בפני בתי משפט, ותמורת כסף לזכות את הלקוח ששכר אותם, למרות שאולי הוא האשם. תופעה זו הגיעה לעולם על ידי התרבות ההלניסטית.
ויש לציין: חוקות של מדינות שונות מבוססות על ערכים הנובעים ישירות מהתנ"ך, כגון ערך השוויון בפני החוק והמוסר היהודי בכללותו. אמנם מן הפה ולחוץ יש בזה נצחון מוחלט לתרבות היהודית, אלא שבפועל היה ועדיין יש צורך במאבקים חברתיים מרים וממושכים כדי להגשימם.
למשל, בארה"ב של אמריקה, שנחשבת לשיא הדמוקרטיה, ובחוקה שלה הונחו עקרונות של שוויון בהשפעת התנ"ך, היה צורך במלחמת אזרחים איומה, של מאות אלפי קרבנות משני הצדדים, על מנת לבסס את העיקרון הפשוט שלא תהיה יותר עבדות. עד לפני כמאה וחמישים שנה היתה שם עבדות מחפירה. לא זו בלבד שאת הכושי, שהתכוונו למכור כעבד, צדו כחיה באפריקה, והעבירו בתנאים תת אנושיים של רעב, צמא ומחנק באוניות לאמריקה. לפי מחקרים היסטוריים לפחות כמחצית מן הכושים שהועברו מתו תוך כדי ההפלגה בספינה! בנוסף לכך, לעבד הכושי ששרד את מסע היסורים הנורא, ונמכר בשוק בהשפלה וללא כל יחס אנושי, גם אחר-כך במקום מושבו לא היו זכויות כלל. בעליו יכול היה לרצוח אותו, להתעלל בו, באשתו או בילדיו. לא היה כל מחסום חוקי או מוסרי בחברה האמריקאית שמנע מן האדם הלבן לאנוס, לרצוח לשדוד ולהשפיל את העבד הכושי. בפועל נמשכו המתחים הללו עוד כמאה שנה לאחר מלחמת האזרחים ולאחר הפסקת העבדות באופן חוקי. למרות שהיה ניצחון, החוקים שונו והעבדים שוחררו, עד היום סובלת החברה האמריקאית מאותם ימים של התעללות איומה. עד שנות השישים של המאה העשרים עדיין נותרה הטראומה הזאת בדמות של חוקי אפליה בכל תחומי החיים.
אנגליה, עד לפני כמה עשרות שנים, היתה קולוניאלית ושיעבדה עמים רבים. למשל, הודו קיבלה את עצמאותה רק בשנת 1948. למרות שאנגליה נחשבה למופת של מדינה דמוקרטית המקפידה על זכויות האזרח והאדם, ותפארתה היתה על מערכת המשפט שלה, היא שיעבדה מאות מליוני בני אדם, וניצלה את אוצרות הטבע של ארצותיהם, ואף עירבה את בני העמים המשועבדים במלחמותיה. וכן צרפת, מליון אלג'יראים היו צריכים לשפוך את דמם כדי לזכות בעצמאותם מידי המדינה הצרפתית, שנחשבת אם המהפכות, ההשכלה ובשורת הנאורות לעולם כולו. וכל זה רק לפני כארבעים שנה. איטליה, שהיא עצמה השתחררה רק לפני כמאה וחמישים שנה, וגרמניה, שזמן קצר קודם לכן התאחדה למדינה אחת, פתחו בשתי מלחמות עולם כי חשבו שאין להם מספיק מושבות באסיה ובאפריקה.
דינאמיות
הזמן ביהדות מתפתח, משתנה ונע לכיוון מסויים. בהלניזם אין לזמן תפקיד בעיצוב אמיתות הנצח, וממילא העולם קדמון, דבר לא קורה בו באמת, מעגל סגור ללא שינוי, ללא התחלה וללא סוף. כל מה שמתרחש בעולם אינו בעל משמעות ואינו מתפתח לשום כיוון. ואם כן, כל הנראה כמשתנה ומתפתח אינו אלא אשליה של החלשים או שעשוע של החזקים. כמו בסיפורו של סיזיפוס המעלה את האבן אל ראש הגבעה ואז היא מתגלגלת שוב אל מורדותיה, ושוב עליו להעלותה... וחוזר חלילה. מתפישה זו נובע יסוד המיתוס היווני על יחסם האכזרי והשרירותי של האלים לאנשים המוגבלים, בני חלוף, כפי שהדבר מתבטא באופן מושלם בטרגדיה היוונית. התיאטרון זו המצאה יוונית. זו עבודה שכלית של יכולת הפשטה, של יצירת דמויות שאינן ריאליות ואינן קשורות לעבר או להווה, אלא דגמים שנועדו להציב מראה לנפשותיהם של הצופים. המחזה הוא יצירת חיים שלמים ועלילה שלמה המשתרעת על פני עשרות שנים בתוך שעתיים של צפייה. דרוש כישרון רב כדי לקחת את המשותף הכללי מהחיים, לתמצת אותו ולהוציאו מכל מרחב החיים, כך שלמרות שעברו רק שעתיים, הנה במחזה חלפו שבעים שנה. הסוד הוא ש'מה שהיה הוא שיהיה', ולכן אין משמעות למסגרת הזמן. המחזה יצר משהו שמזכיר לאלפי אנשים שונים במשך מאות שנים את החיים שלהם. החיים אינם משתנים בעצם. אותם יצרים, אותם מצבים נפשיים, חרדה, שמחה ותשוקה, הכל קיים והופך למושג מופשט שאפשר להציג. השיא בטרגדיה היוונית הוא המצוקה המוחלטת. האלים ובני האדם ניסו הכל, מיצו את כל האפשרויות והגיעו למבוי סתום, הגיעו לאותה נצחיות של מעגל סגור שאין בסופו תקווה, אין התקדמות, אין צבירת נסיון או רכוש. יש אמנם דמיון של התקדמות, אך בסופו של דבר זהו מבוי סתום מוחלט. וכשדבר זה מתברר לגיבור ולקהל נוצר השיא. כל זמן שהגיבור חושב שהוא מתקדם ומשנה משהו לטובה, עדיין יש תקווה, אך כאשר מתברר שמה שרצה למנוע הוא בלתי נמנע - זו הטרגדיה. הטרגדיה חשובה ביותר להבנת התרבות היוונית, משום שהיא פופולרית מאוד בקרב ההמונים. גם הקומדיה היא טרגדיה, רק במהופך. על אותם דברים אפשר לצחוק ולבכות. עד היום מציגים בתיאטרונים חשובים טרגדיות יווניות. זהו שיא של יצירה. יחידי סגולה, גדולי נפש עיצבו תרבות זו. עד היום העלילה הטראגית בספרות יפה, במחזאות ובקולנוע, נחשבת לשיא של יצירה עמקנית.
הדגם היהודי של ההוויה הוא התנ"ך, דרמה מופלאה של יחסים בין אדם לאלקים שיש לו תחילה בבראשית, יש מגמה התפתחותית בעלילתה, ותכלית מופלאה בחזון הנביאים של אחרית הימים


^ 1. אבות פרק ג משנה יד.
^ 2. בראשית יח, כה.
^ 3. ידועה, אמנם, גם החלוקה הפנימית בתוך עם ישראל, לכהנים, לווים וישראלים, שאף גוררת איתה זכויות ותפקידים מיוחדים מבחינה ציבורית וממונית, אבל אין זו הגדרה מעמדית וגם לא לאומית. למהות החלוקה ועניינה לא נתייחס כאן.
^ 4. ראה עוד, פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 13 הערה 3.
^ 5. אבות א, ח.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il