ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבוכה, חורבן ובנין התורה ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

מבוכה, חורבן ובנין התורה

כרך א' שיעור ל"ג



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

מבוכה, חורבן ובנין התורה
מבוכה בעם היהודי
בחלקו הראשון של השיעור נסכם את שלמדנו עד כה.

העקרונות הבסיסיים המלווים את כל תקופת בית שני הם:

א. העם כבר מפולג. חלק נכבד מעם ישראל נשאר בגלות.

ב. מתפתחות גלויות נוספות. אם עד כה היתה הגלות רק בבבל, הרי שעם התקדמות הכיבוש הרומאי העם היהודי הולך ומתפצל גם לאלכסנדריה במצרים, לרומא ולערים אחרות באגן הים התיכון וגם לתוך אירופה. למרות שהצד הבולט, הפשוט והידוע הוא שיבת ציון ובנין המקדש, נמשכת ומתגברת מגמת הפיצול והגלות בכל ימי בית שני ובמיוחד בשלב האחרון לקיומו.

ג. אותו פיצול אינו מתבטא אך ורק בהתפלגות העם למקומות שונים, אלא גם בחברה היהודית עצמה. נוצרו כתות שונות, לדוגמא, צדוקים, איסיים ופרושים. במאה שנה האחרונות לקיומו של בית המקדש השני כנראה שמגמה זו אף מתגברת ונוצרות כתות שונות נוספות שפועלות בשולי החברה היהודית. כתות אלו לא מייצגות את העשירים ביותר ולא את תלמידי החכמים, אלא בעיקר את עם הארץ הפשוט שמתגורר בשוליים הגיאוגרפיים של ארץ ישראל, בגליל או בעבר הירדן, במרחק מהמרכז בירושלים וביהודה. מקומות אלו היו מאוכלסים בהרבה יהודים אבל רחוקים מהמרכז התורני והשלטוני של ממלכת יהודה.

הפיצול הזה הביא את העם היהודי לתחושות של מבוכה. המבוכה העיקרית היתה השאלה מהי המטרה? לאן מתקדמים? בסוף גלות בבל חזר העם לארץ ובנה את המקדש. לאחר מכן הגיע שלב כינון העצמאות המדינית שבאה בעקבות המרד המוצלח של החשמונאים. והנה הוקמה הממלכה, בית המקדש עומד על תילו, ומדוע לא מתגשמות הציפיות העקרוניות של קיבוץ גלויות מלא ושל ימות המשיח? מדוע הממלכה העצמאית, בסופו של דבר, מסתבכת ומשתעבדת לאימפריה אחרת שעולה ופורחת מרחוק? לכאורה התמלאו התנאים, שבו לציון, נבנה המקדש, קמה ממלכתיות יהודית, ובכל זאת הציפיה העיקרית לא מתממשת. ציפיה, שבאופן מאד כוללני קוראים לה גם היום 'ימות המשיח'. התהליכים האלה לא הגיעו לשלמותם ולסופם. אין קיבוץ גלויות, אין אחדות בעם, קדושת בית המקדש לא מתפשטת. אותה נבואה קדומה של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" 1 ושל "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" 2 לא התממשה. נבואות אלו, כבר אז, היו נבואות קדומות. היום אנו רגילים לכך שדבר קדום הוא לכל הפחות אלפיים שנה לפני זמנינו, אבל גם נבואה לפני שלוש מאות שנה היא מספיק קדומה.

מבוכה ללא פתרון
למבוכה הקשה הזאת לא היתה תשובה, לא בחוגי השלטון, וכפי הנראה גם לא בחוגי החכמים. הסנהדרין נאבקה עם השלטון בתקופות של סערה, ובתקופות של רגיעה היא נאבקה בהתבוללות בתוך התרבות הכוללת ההלניסטית רומית. לא היה פנאי להציב מטרות ולהציב דרך כיצד להגיע למטרות אלה. שררה מבוכה. ונשאלה שאלה קשה מאד: לאן כל זה יוביל? מה עוד אפשר וכדאי לעשות כדי לקדם את התהליכים הללו? הכתות השונות, שאמנם היו בשולי החברה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה כלכלית וחברתית, בטאו באופן החריף ביותר את המבוכה הזאת. הן מוכנות היו לנסות, כל אחת על פי דרכה, כמעט כל סוג של פתרון כדי לקדם את התהליכים האלה לעבר השלב הבא שלהם.

לחכמים היו כל מיני תשובות. למשל, שהמלכים אינם מבית דוד, או שרוב העם לא עלה, כך שעדיין לא הגיע זמן התגשמות הציפיות. אבל השאלה המרכזית היא מדוע לא? מדוע כאשר נתמלאו תנאים בסיסיים חשובים, לא באים היהודים? מדוע כאשר התכוננה הממלכה לא נעשה חיפוש אחר נצר לבית דוד כדי לחדש את השושלת הזאת? משל לאדם שאמר 'אם אוכל אני אהיה שבע ומאושר', והנה הוא אכל ובכל זאת הוא לא שבע ומאושר. נעשו דברים מסויימים והתוצאה בפועל מאכזבת. למשל, לימוד התורה היה ברמה גבוהה מאד, מבחינת התפשטות לימוד התורה אולי יותר גבוהה ממה שהיה בבית המקדש הראשון, ובכל זאת היא עדיין אינה אור לגויים. אלו שאלות בסיסיות שגרמו למבוכה קשה.

נכון, שרוב העם, למרות המבוכה, לא התפתה לנטוש את הדרך הבסיסית, אבל המבוכה היתה משותפת לכולם, אלא שהיו כאלה שבטאו אותה ביתר חריפות והיו מוכנים לנסות פתרונות שונים. סוג אחד של פתרון אפשרי היה מרד פוליטי, ואכן, לקראת סיומו של בית המקדש השני מתגברת התסיסה הפוליטית המרדנית שמביאה למרד הגדול המקיף את רוב האוכלוסיה בארץ ישראל למשך זמן רב מאד. פתרון נוסף שהוצע היה פתרון רוחני - עקבנו אחר כתות מדבר יהודה, המזוהים כאיסיים, שהציעו פרישה מוחלטת, התנכרות לחברה, נסיון לבנות דגם חדש של חברה, נסיון לחדש את הנבואה ורוח הקודש כדי לנבא מה יהא בעתיד וכדי להתחבר למקורות הראשוניים. כת הנוצרים שהולכת ומתגבשת כפנייה אל העמים, לאנשים, למוסר החברתי, לויתור על העושר והמעמד כדי להגיע לאיזה שויון חברתי, לחדש את הלבבות בתחום החסד, הטוב והאהבה. לשם כך הם היו מוכנים לוותר על עקרונות רבים בדרך היהודית ובגיבוש הלאומי. סוגי הפתרונות הקיצוניים והחד צדדיים האלה לא הביאו מזור. היו אלה רק נסיונות שהצביעו על מבוכה וקושי בהתמודדות עם הקיום באותם מאה שנים אחרונות לקיומו של בית המקדש השני.

לתחושות הבסיסיות הכלליות האלה צריך להוסיף את שאר הקשיים שכלל החיים מציבים בפני חברה ובפני עם: קשיים כלכליים שונים, קשיים פוליטיים, קשיים עם השלטון. בתוך החברה עצמה היו פערים בין עניים לעשירים, בין אנשי המרכז לאנשי הפרובינציה, היתה הבנה או אי הבנה של דברי התורה שעמדו במרכז ההוויה הישראלית. במשפחת החשמונאים, לקראת סופה, היו תככים קשים, בגידות איש באחיו וכדו'. וכמובן, הורדוס שרוצח את משפחתו ויורש את המלכות. מעתה צאצאיו הם מלכי יהודה. לא פשוט הדבר שהם יכולים להקרא מלכים, לא רק מפני שאינם מבית דוד, אלא אפילו מהבחינה הפשוטה, שהם כלל לא "מקרב אחיך" 3 ! לכל קשיי החיים הללו נוסף השעבוד הפוליטי והכלכלי של רומא בתוך ממלכת יהודה. אלו קשיים שהחיים מזמנים אותם מעבר לשאלות הבסיסיות שבחברה היהודית.

באותה תקופה מתפתחת התורה בצורה אדירה. לימוד התורה מתפשט לרבים ומתפתח מבחינה איכותית, כפי שאנו מכירים את ספרות התורה שבעל פה הכתובה היום, דברי התנאים החל מהלל ושמאי, בני בתירא, בפני הבית וקצת אחריו. עם התפתחות חשובה זו אנו ערים גם להתמודדות שיש בתוכה עם התרבות ההלניסטית היוונית, הפילוסופיה הרומית, השפה היוונית והערכים שבה. אנחנו ערים לכך שהתורה-שבעל-פה מפנימה את המחלוקת הקשה, את המתודה של הגעה להכרעה על ידי חילוקי דעות. לעומת הרמה הגבוהה של ניתוח וראיית כל הצדדים על ידי חילוקי הדעות, נוצרו קשיים של קבלה והכרעה. התפשטות לימוד התורה יצר מרכזים שונים של לימוד תורה ובתי מדרש שונים, וזה לעצמו יצר תחושה של חילוקי דעות, של מחלוקות, של פילוג ופיצול.

משבר ערכי כלל עולמי
בו בזמן יש לשים לב למה שקורה מסביב ליהודה. כפי שהמצב לא השביע רצון אצל היהודים כך הוא לא השביע רצון גם אצל הגויים. התרבות ההלניסטית-רומית נכנסה למשבר קשה מאד. היא מיצתה את עצמה. היא הגיעה להישגים גבוהים מאד בשטחים שונים - בשטח האמנות, בפיסול, בציור ובתיאטרון, באמנות השלטון והחקיקה, באמנות הלחימה, בפילוסופיה ובמדע, כולל מדע הרפואה, מדע האסטרונומיה והמתמטיקה. והנה התחושה הבסיסית היתה שהתרבות מיצתה את עצמה. שטח אחד הולך ומתגלה כחסר בה, זהו התחום המוסרי. היו בה אמנות השלטון, הסדר והחוק, אך הבעיה היתה האם מאחורי ההישגים הללו ישנם ערכים מוסריים המתקבלים על נפש האדם? ישנה יכולת לכבוש, יש יכולת לבטא את היופי, אך מנגד עומדת לה השאלה המוסרית: האם זה מוסרי לכבוש? האם מוסרי לבטא כל סוג של יופי? אפילו יופי שיש בו פיתוי וגירוי? ואפילו יופי שמסבך ולא רק מענג?

הפתרון איננו מצוי בטכניקה של הפסל, הצייר או המחזאי. הפתרון מצוי במשמעות הערכית והמוסרית שמאחורי הדברים. וככל שהתרבות ממצה את עצמה, כלומר, מגיעה להישגים, מסכמת אותם ויוצרת מיומנות מצויינת בכל סוגי האמנות והמלאכה, כך מתגלה הפגם המוסרי יותר ויותר. האם מוסרי לחיות כפי שחיים? המשבר הזה נתן פתח וקירבה ליניקה. רומי הביטה אל המזרח לא רק כאל מקור של תבואה, מיסים, שטח וגבולות מוגנים, אלא בחיפוש אחר החכמה והפתרון התרבותי הרוחני. במזרח החל שלב של תחיית המיסטיקה הבבלית והאלילות המצרית, הולכים ונבנים מקדשים לאלילים שונים וברומי יש נסיון להשתמש בכל הכלים שהתרבויות האחרות מציעות, כדי למצוא את העיקר, את מה שיְחַיֶה את התרבות מבחינה ערכית ומבחינה רוחנית. בתוך המכלול הזה מתגלה גם היהדות כמיוחדת ושונה. התחושה היתה שביהדות, ובמיוחד בתנ"ך שתורגם עוד קודם ליוונית, המסר הוא ערכי מוסרי ומעמיד את הכל על ערכים שונים.

הופעת הנצרות
כאן מופיע הנושא השלישי עליו דברנו - התפשטות הנצרות. הנצרות כיהדות שמתאימה ללא יהודים. הנצרות אינה מתאימה ליהדות, מעטים היו היהודים שאימצו אותה, ואותם המעטים עשו זאת בדרך כלל בבלי דעת. היו אלו אנשים שברובם לא היו מעורים בתורה. אבל הנצרות היא האופציה המתאימה יותר ללא יהודים. כך נוצרת הנצרות הלא יהודית כתערובת של ערכים, סיפורים, אידיאלים, דגמים לחיקוי או להזדהות, והולכת ומחליפה וכובשת את הזירה התרבותית של האימפריה הרומית. קשה היה לנצרות לכבוש את העולם הרומי, במיוחד מבחינה פורמאלית, כלומר, השלטון לא הסכים לקבל אותה. השלטון תמיד דבק בתשתית הקודמת. מהאימפריה הרומית כובשת הנצרות את אירופה כולה וממנה לכל היבשות האחרות עד שלמעשה היום היא תפישת העולם המובילה את התרבות האנושית עם כל מורכבותה.

הנצרות מורכבת מתערובת של מוסר קיצוני ושל תאורי יסורים מרגשים ונוגעים ללב. אין דבר הנוגע ללב האדם יותר מאשר יסוריו של אדם אחר, לכן בכל הספרות והמחזות העולמית מפורסמות הטרגדיות יותר מהקומדיות. המסר הופנה לשתי קבוצות אוכלוסיה. האחת, אלו האצילים העשירים, בני תרבות שהתאכזבו ונואשו מתרבותם הם ומחפשים את החדש. אלה ששבעו לעייפה מתענוגות העולם שלא חסרו להם, אלו שקצה נפשם מתרבותם. אותם אצילים חיפשו את הצניעות, הטהרה, והלגיטימציה לוותר קצת למען מישהו אחר. התרבות הרומית לא נתנה את הלגיטימציה לאדם עשיר, בעל אחוזות ואלפי עבדים לתת חופש לעבדיו. אילו עבד ספציפי עשה שרות מיוחד יכול היה האציל לתת לו חופש, אבל זה במסגרת של תן-וקח. אבל למה שהוא יוותר על חלק מרכושו כדי להחיות איזה תינוק? רק משום שהעבד מסכן? לכך צריך לתת לגיטימציה, לבנות מערכת ערכית, תשתית שתראה בויתורים אלה דבר ראוי, מקובל ואפילו נאה. זו קבוצת אוכלוסיה אחת. הקבוצה השניה היו המסכנים, העבדים וחסרי הרכוש שהיו צריכים נחמה. הם קבלו אותה מלא החופן בנצרות. זה היה המאגר הגדול של המתנצרים החדשים.

מערכת היחסים בין הנצרות ליהדות עוד מלכתחילה היתה מערכת של יחסי עוינות, מכיוון שהויתור של הנוצרים על מצוות מעשיות והעמדת האישיות של אותו האיש במרכז והפיכתו לאליל היתה מנוגדת מכל וכל לתפישה היהודית. ואכן, אי אפשר היה לקבל אותם כגוון מסויים בתוך היהדות הרגילה. לעומת זאת עצם הדחיה עוררה בנוצרים תפישה ותחושה של רצון לבנות משהו אלטרנטיבי ושונה. כך נוצרת מערכת מושגים מקבילה: המקבילה לכנסת ישראל זו הכנסיה. ברית נתינת התורה ולמולה ברית חדשה של בן האלוהים שירד ואמר את מה שאמר. מעם מסויים שיש לו חזון אחרית הימים של השפעה כלל עולמית - לחזון של השפעה מיידית כלל עולמית ללא אותו עם. מין נסיון לומר שחזון אחרית הימים כבר הוגשם, שהגיעה כבר מלכות השמים. כך אנו מגיעים לסיום תקופה, סיום שאיננו ענין של שנה אחת או של מעשה אחד. סיום תקופת בית שני מתחיל כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני ומתמשך עד לאחר מרד בר כוכבא, ואולי אפילו עד סיום המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא, כאשר יורד ערך המנהיגות הארץ-ישראלית בכלל העם היהודי והמרכז עובר לבבל. זהו סיום ארוך, רצוף קשיים וטראומות קשות מאד מבחינה לאומית. שתי המרידות הגדולות הותירו שובל של מאות אלפי הרוגים, הרס המשק, פזורה גדולה יותר, בריחה, ושאלות קשות מאד. המבוכה התגברה בצדדים מסויימים ונפתרה בצדדים אחרים. זו גסיסה של תקופה.

המרד הגדול
המרד הגדול נוצר בקרב אותם חוגים שניסו וביקשו לפתור בדרך פוליטית-מדינית את הבעיה, כלומר, גרוש השלטון הזר מארץ ישראל, שיקום העצמאות המדינית, ומי יודע, אולי היתה גם כוונה לחפש מישהו מבית דוד ולהחזיר את מלכות ישראל. קל היה באופן יחסי לגייס תומכים לענין זה, ובאמת אנו רואים שהנסיון הזה הקיף שכבות רחבות מאד בעם היהודי בארץ ישראל. המאמץ המשותף היה גדול מאד. מדוע היה קל? משום שהבסיס שווה. נפשו של העם נקעה מהשלטון הרומי הגס ומצאצאי הורדוס שמלכו, דווקא בטבריה ולא בירושלים. העם רצה להיות עם עצמאי. נוספו לכך גם מאורעות מסויימים שקרו מפעם לפעם, חילול ספרי תורה, גסות הרוח של המפקדים והנציבים הרומאים כלפי היהודים וכלפי שמירת מועדי ישראל והשבתות. בארץ ישראל היתה אוכלוסיה נוכרית די גדולה. מרכזם היה בערים שנקראו על שם הקיסרים, כקיסריה וטבריה. אותה אוכלוסיה נוכרית נתמכה כמובן על ידי השלטון הרומי, ולכן יכלה להרים ראש כנגד יהודי הארץ, ולהקשות על חיי היהודים בארץ. לכן כאשר הוצת המרד הצטרפו אליו רבים.

אך הנהגת המרד לא באה מחוגי חכמי ישראל. אמנם היה בהם להט של עשיה, גבורה, אומץ לב ושנאה לאויב, אבל הם לא ירדו לעומק אותה מבוכה שדברנו עליה. הבעיה העיקרית לא היתה מודעת להם. הבעיה הקשה ביותר היתה בקרב העם עצמו, בציבור עצמו. זה בכל אופן היה הלך הרוח שחכמי ישראל בטאו אותו לאחר חורבן הבית, שבעצם הבית חרב עוד בטרם חורבנו, שטיטוס הרס ושרף רק עצים ואבנים 4 . הסיבות האמיתיות לחורבן הבית היו הפילוג והפיצול, אי הנכונות של העם לעלות לארץ ישראל, להצטרף ללימוד התורה, ולהיות שותפים לבנין החזון. שנאת חינם במובן של פיצול לשם פיצול. עמידה על ערכים מסויימים, כל אחד על פי הבנתו ודרכו. הערך של היחס המתוקן איש לרעהו לא תפש את מקומו הראוי. ברור שהיו פלגים בעם לפני כן, למשל, צדוק ובייתוס. היו תנועות והיו מחלוקות קשות מאד גם בענייני הלכה וגם בענייני הנהגה, זה כבר קדם בהרבה. ההרג במלחמת האחים הוא רק ביטוי עז לדבר. הוא יכול לבוא לידי מימוש כאשר יש אנדרלמוסיה מוחלטת ומרד. את הסיבות העמוקות האלה, סיבות שהן בנפש הציבור ובנפש היחיד, אי אפשר לבטל גם במרד עצום, וגם אם עושים פעולות חשובות וגדולות. בסופו של דבר הסיבות האלו באו לידי ביטוי גם במרד עצמו ובפיצול המנהיגות שהובילה את המרד. הבעיות היו שורשיות ועמוקות מדי ולכן המרד לא פתר אותן ובמידה מסויימת עוד החריף אותן. זאת למרות שסביב המטרה המוצהרת של המרד היו רבים שיכלו להתאחד.

שאלה גדולה עלינו לשאול את עצמנו: מה אפשר היה לעשות כדי לבטל את הסיבות עצמן? כלומר, עלינו לחתור לפתרונות העמוקים של הבעיה. זוהי שאלה קשה מאד. אין תשובות פשוטות וברורות לבעיה הזאת, גם לא בדברי חכמים. עד ימינו אלה אלו שאלות שעומדות ומטרידות אותנו. כיצד לא להדרדר לאיזושהי סלחנות נוצרית ללא גבול. אין זה פתרון לומר שכולם צודקים, כולם חכמים, כולם נפלאים ומצויינים, שאין שגיאות ואין טעויות. אך מצד שני אנו צריכים ללמוד כיצד לא להגרר ולהעמיד את הדברים על קוצו של יוד בחוק. עלינו ליצור ולמצוא את הנתיב שדברי התורה יקבעו בלבבות ולא רק ייכפו על המעשים. זהו הקושי הגדול. אמנם לא מעט עשו חכמים גם בדורות ההם כדי לנסות ולמתן את הבעיות על ידי מערכת חינוך ענפה יותר, על ידי הגברת לימוד התורה ושיתוף יהודים בלימוד התורה והגברת העניין והדיון בדברי התורה ומציאת שביל ודרך שתתאים לכל אדם לפי רמתו הלימודית. אך זה לא הספיק.

כוונת מאמר חז"ל "בית שרוף שרפת" היא שהמסגרת התרוקנה מערכה וקרסה. זהו ניסוח אכזרי ביותר, מכיוון שהמסגרת היתה קדושה ויקרה מאד. לומר על בית המקדש שהיה רק עצים ואבנים זה נורא. הנסיון להחיות את האומה היהודית בארץ ישראל לאחר גלות בבל לא הצליח. לא בטלה הגלות, לא בטל הפיצול ולא מומשו והוגשמו המטרות העיקריות, לא מבחינה לאומית, כלומר, קבוץ גלויות והחזרת עטרה ליושנה בבית דוד, וגם לא מטרות כלל עולמיות של השפעת התורה בהטבת האדם כולו עלי אדמות. המטרות האלו לא הושגו. הגלות הקצרה בבבל לא הספיקה. תהליך הקריסה מבטא את הבעיה הזו ומוציא את העם שוב לגלות ארוכה וקשה פי אלף מזו שהיתה קודם. לא נדבר כעת על סיום הגלות הארוכה הזאת. אנו בעיצומו של הסיום ובעיצומה של ההתחלה. השאלות שאנו שואלים את עצמנו היום לא פחות קשות מהשאלות שנשאלו בתקופת בית שני. חלק מהן המשך לשאלות ההן. אלא שאז עמדנו לפני קריסה ואילו היום אנו לפני בנין.

בנין התורה שבעל פה
הבנין הגדול של שלהי בית שני הוא התורה שבעל פה. הבנין הגדול שהפך להיות יסוד היסודות לקיום היהודי הלאומי והתרבותי בגלות הארוכה והקשה מאד, הפך גם יסוד היסודות לתקוות העתיד לצאת מהגלות הקשה ולנסות שוב את גאולת ישראל, גאולת האדמה, גאולת העם וגאולת התורה. גם בנין גדול זה של לימוד התורה שבעל פה לא נבנה בפשטות על ידי אדם אחד או בשנה אחת. העבודה העצומה הזו משתרעת ממאתים שנה לפני חורבן הבית ועד חמש מאות שנה אחריו. תקופה של כשש מאות שנה של בנין ועריכה ובדיקה דקדקנית וקפדנית מילה אחר מילה. השקעה של אנרגיה רוחנית אדירה. אמנם, המסתכל רואה כרכים רבים של תלמוד, אך הטקסט עצמו לא רב, הרוב הוא פירושים. זוהי תוצאה של מאות שנים ועשרות אלפי חכמים, שלא כולם נזכרו כמובן. בש"ס נזכרו רק הסולת שבסולת, מעט המחזיק את המרובה שיצר סוג מיוחד של תרבות, סוג מיוחד של קיום, סוג מיוחד וחדש של ביטוי הקיום והערכים, בצד התבוני, בצד המוסרי ובצד הקהילתי. זהו דגם אחר ושונה, חדש מאד, מהפכני, שאפילו אנחנו כעם עדיין לא עמדנו על סוד גדולתו. זאת מפני שבתורה שבעל פה יש רבדים של פרשנות, של הבנה, של קיום וחיים, הזדהות, יצירה והשראה ליצירה בתחומים שונים.

אם כן, תוך כדי תהליך הקריסה, האכזבה והכאב, נבנה בנין חשוב ביותר. לא נעסוק בשאלה הקשה האם יכול היה להיות רק בנין ללא קריסה? זו שאלה חשובה ונכבדה שמעסיקה בהגדרה המופשטת הזו את כל ההיסטוריונים. באיזו מידה התהליך ההיסטורי הוא הכרחי ובאיזו מידה הוא תוצר של בחירה? האם אפשרי היה שיווצרו גם תוצרים אחרים? אנו, מבחינה מוסרית, חושבים שתמיד יכול להיות שילוב אחר. לא הכרחי שהבנין יקום מתוך הרס וכאב, אך בפועל אנו יודעים כיצד היה הדבר. הבנין הזה הוא תמצית החיים היהודיים ותמצית הבשורה לעולם. בית המקדש השני נתן את עצם האפשרות לבנות את הבנין החדש של התורה שבעל פה. הבית השני ריכז את הכוחות ואת המאמץ לנסח ולהגדיר.

מפעל שכזה לא יכול היה להעשות בבבל, הן מבחינת הקדושה שבארץ ישראל והן מבחינת הטעימה מהחיים האחרים שיש בהם מקדש וממלכה. אלו דגמים חשובים מאד שנכנסו לתוך התורה שבעל פה. בבבל זה לא היה, וזה לא יכול היה להיות, כי איך אפשר לבנות בבבל מקדש? או ממלכה יהודית? זה היה חיוני לצמיחה התורה. אנחנו יכולים רק להצטער שזה לא הלך בד בבד. כידוע, כאשר ראה ריש לקיש אדם שעלה מבבל אמר 'אתם הבבליים שנואים, שאם הייתם עולים כולכם עם עזרא לא היה נחרב הבית' 5 . בכל אופן חייבים אנו לעמוד על תמצית החיים והבנין החדש שנוצר בבית שני ולא רק על הקריסה וההרס שהיו בו.


^ 1. ישעיהו ב, ג.
^ 2. ישעיהו נו, ז.
^ 3. דברים יז, טו.
^ 4. איכה רבה א, מא: "אריא קטילא קטלת קימחא טחינא טחנת קרתא יקידתא אוקידתא".
^ 5. יומא ט, ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il